נתיבות המשפט - ביאורים/חושן משפט/קח
נתיבות המשפט - ביאורים 
חושן משפט קח
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) או שהאמין לבעל העיסקא. בתומים הקשה דהא בסי' ע"א מבואר דלא מהני סתם נאמנות נגד יורשים עד שהאמין בפירוש גם נגד היורשים וכו' ע"ש ולק"מ דבשלמא גבי שבועה כיון דהא דחז"ל חייבוהו שבוע' נגד יורשים לאו מטעם דטענינן להו מה דמצי אביהן למיטען דהא שבועת אישתבע לי להרבה פוסקים לאו שבועת המשנ' הוא ושבוע' נגד היורשים שבועת משנה ולענין הרבה דברי' המור' שבועת היורשים משבוע' אישתבע לי מש"ה אף שנתן לו נאמנות ופטרו משבוע' אישתבע לי מ"מ חייב הוא בשבוע' היורשין כשלא פטרו בפי' גם נגד יורשין משא"כ הכא דיש לו שטר ואין היורשים יכולין לפטור נפשם מממון רק מטע' דטענינן להו מה דמצי אביהן למיטען כיון שאביהן הי' נאמן לטעון החזרתי במגו דנאנסו מש"ה כשהאמין לבעל העיסק' דשוב לא הי' מצי אביהן למיטען שוב לא טענינן ליורשין ומכ"ש לסברת הסמ"ע ס"ק י"ז דמה"ט לו' שטרך בידי מאי בעי דיכול לו' סמכתי על המגו שלי וכו' והיינו דהי' סובר שיהי' נאמן לטעון החזרתי במגו דנאנסו דאין לומר דהי' סמוך נפשו במה שיכול לטעון נאנסו מש"ה החזיר ולא לקח השטר משום דאם יתבע אותו יטען נאנסו דהא ודאי לא ישבע לשקר והאיך יסמוך נפשו על שבועת שקר אלא ודאי דסמוך נפשי שיהי' נאמן בטענת החזרתי במגו וכן מוכח בתומים למעיין בדבריו מש"ה כשהאמין ושוב אינו נאמן במגו ולא הי' לו על מה לסמוך יכול הלה לומר שטרך בידי מאי בעי דעל מה סמכת שלא לקחת שטרך:
(ב) אם יש לקטן אפוטרופוס. בתומים הקשה דמה ענין לשבועת אפטרופס הא אפטרופס נאמן מטעם עדות כמבואר בסי' ר"צ סעיף י"ב בהג"ה. ולק"מ דודאי שם איירי באפוטרופוס שאינו נו"נ בנכסי יתומים רק באפוטרופוס שנתמנ' לטעון בנכסי יתומים כמ"ש בס' אגודת אזוב דאפטרופס הנו"נ בנכסי יתומים והלוה טוען שפרע להאפוטרופס והאפטרופס מכחיש אין לך נוגע גדול מזה דהא אם יודה לדברי הלוה יצטרך לשלם להיתומים אלא ע"כ באפטרופס שלא נתמנה רק לטעון בנכסי יתומים וכמ"ש בס' א"א הנ"ל משא"כ הכא מיירי באפטרופס הנו"נ כנכסי יתומים וממון יתומים תח"י דאפי' להיתומים הי' צריך לישבע אולי נטל ממון היתומים לעצמו רק משום דחיישי חז"ל לדילמא מימנע והכא כשנשבע נגד הלו' דלא שייך חששא דמימנע כמ"ש הסמ"ע ודאי דחשיב כבע"ד ממש דצריך שבוע' כשבא לגבות דחשדינן ליה דאף שאבי יתומים ציוה שהוא פרוע מ"מ תובע השטר בשביל עצמו ורוצ' לגבות ומשקר בשביל מלוה ישינה שיש לו עליו לכך צריך לישבע כנ"ל ברור:
(ג) א"נ אלא על חלקו עסמ"ע ס"ק ך"ט עד משא"כ כאן שהשט"ח נכתב ע"ש אביהן והוחזק השטר לרבים בשם אביו וכו'. אין לפרש בדברי הסמ"ע דמיירי שהוחזק בב"ד קודם שאמר פרוע דבזה לא הי' חולק הדיע' ראשונ' דהא מגו למפרע לכ"ע לא אמרינן אלא ודאי דמיירי שאמר פרוע תיכף כשהוציא השטר ונרא' דכוונת הסמ"ע הוא דכבר כתבתי לעיל בסי' צ"ו בביאורים ס"ק י"ח דטעם הרא"ש הוא דלא אמרי' מגו רק בבע"ד או בשליש שהוא כבע"ד אבל מי שיש בידו משל אחר אינו נאמן במה שהוא בידו לקלקל אותו דרשות הנפקד הוא כרשות המפקיד והוי כמגו להוציא וזהו ג"כ כוונת הסמ"ע דבשותפין שנכתב על שמו והרי הימני' שהרי יכול לגבות כל השטר בעצמו ועסמ"ע סי' נ"ו ס"ק ז' דבפקדון שייך ג"ב הימני' מש"ה הוי בבע"ד ונאמן במגו משא"כ בנכתב ע"ש אביו ומוחזק שהוא של אביו ואין אח אחד יכול לגבות כל השטר כמבואר בסי' ע"ז סעיף ט' ע"ש בהג"ה וגם לא בא לידו בפקדון מאחיו ולא שייך ביה הימני' כלל מ"ה אינו נאמן אפי' יש לו מגו ועוד נרא' לענ"ד לחלק דעיקר הטעם דלא מהימן במנו דאי בעי קלתי' דהוי במגו מקום חזקה כמ"ש הש"ך בסי' מ"ז ס"ק ו' ע"ש וע"ל בחידושי' סי' ס"ב ובבאורי' ס"ק ט' ע"ש שחילקתי דבדבר שיכול לו' שלי הוא ואומר של אחר וליכא חשש קנוניא מהני מגו במקום חזקה ודוקא בדבר דאיכא חשש קנוניא לא מהני מגו. ולפ"ז א"ש דבסי' צ"ג ל"מ אם לא כתוב בו שהוא מממון השותפות ודאי דהי' יכול לומר שלי הוא אלא אפי' אם כתב בו שהוא ממון השותפות מ"מ כיון דיכול לגבות כל השטר הרי הלוה נתחייב נגדו בכל המעות ולא יכול לומר לאו בע"ד דידי את ממילא שטר כזה נקנה במסיר' בלא כתיב' ועיין בסי' ס"ו מ"ש בביאורי' ומהימן לומר לקוח כשיש לו מגו או שלי הוא ולפנחיא כתבתי או שלא להשביע לדעת הסמ"ע בסי' ס' ס"ק ך"ח מש"ה כשאמר פרוע מהימן במגו משא"כ בהשטר שנזכר שם אביו שא"י לתבוע בו רק חלקו כמבואר בסי' ע"ז סעיף ט' בהג"ה וממילא צריך כומ"ס ולא מהימן לומר שלי הוא ואיכא חשש קנוניא לא מהני מגו:
(ד) כל הדין שיש ליורשי. עסמ"ע ס"ק ל' שהאריך לתמוה בדברי המחבר מהא דסי' פ"ד וביישוב תשובת ופסקי הרא"ש. ולפענ"ד נרא' ליישב דבשבועו' דף מ"ז בד"ה מתוך כתבו בשם ר"ת וז"ל ר"נ מי ס"ל דר' אבא וכו' וכ"ש כשהתובע מחויב שבוע' דמפסיד אלא משום דשבועת התובע לא הוי רק מדרבנן ואין מפסיד דלא משלם מי שאין יכול לישבע אלא במחויב ש"ד ולהכי ביתומים מהיתומים ומת לוה בחיי מלוה או בפוגם שטרו דהוי שבועה דרבנן נשבעין שבועת היורשין ונוטלין ולא מפסידין לר"נ ור"א וכו' ולרב ושמואל אית להו דאפי' בשבוע' דרבנן מתוך שאי"ל מפסיד הכל וכו'. ולכאור' קשה דמה בכך דס"ל דאפי' בשבוע' דרבנן משואיל"מ הא ביורשים לא שייך לומר מתוך וכן קשה במ"ש התוס' דר"נ ס"ל הא דר"א רק דס"ל דבשבוע' דרבנן לא אמרי' הא אפילו אי בשבועה דרבנן אמרי' מתוך הא במת מלוה השבועה על היורשים וביורשים לא אמרינן מתוך ובכל הפוסקים תלוי דין זה במתוך גם קשה דהר"ן כ' בסוף סוגיא זו דמאן דס"ל יחלוקו ע"כ ס"ל הא דרב ושמואל א"כ למאי דקיי"ל כר"נ אמרי' הבו דלא לוסיף לכן נראה דהא דלא אמרי' גבי יורשים מתוך הוא דוקא כשהשבועה לא חלה רק אחר מיתת הלוה כגון שהיורשים טענו חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ע"ז מיעטה התורה שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים שאין חיוב שבועה על היורשים כלל כשהן מודים במקצת אבל אם היה האב מודה במקצ' לפני ב"ד ונתחייב שבועה ואח"כ מת וידוע שלא נשבע ולא פרע קודם מותו כגון שהודה בחליו במקצת נראה כיון דנתחייב שבועה דאורייתא ונתחייב לישבע או לשלם וכיון שמת וא"י לישבע נתחייבו הנכסים לשלם ובסימן ס"ט סעיף ו' ובסי' פ"ז סעיף ל"ב מיירי משבועת היסת כדמשמע מדברי הסמ"ע וכ"כ בסקצה"ח מש"ה במת לוה בחיי מלוה דנתחייב שבועה בחייו למאן דס"ל דאמרינן אפי' בשבועה דרבנן מתוך נתחייב ג"כ לישבע או להפסיד מש"ה כשמת וא"י לישבע מפסיד וא"ש דברי התו'. ולפ"ז א"ש דבש"ס בהא דאמר אמימר הפוגם שטרו ומת הכוונה שהבן מודה שאביו פגם שטרו בחייו ולא היה טענות בחייו רק אחר שמת טען הלוה שפרע הכל ויורשי המלו' טוענין חמשין ידענו שפרע וחמשין לא ידענו דאז כיון דבשבוע' דאורייתא כה"ג כשאומרין היורשין מהלו' חמשין ידענו וחמשין לא ידענו לא אמרי' משואיל"מ ה"נ כשיורשי המלוה טוענין חמשין ידענו מהפרעון וחמשין לא ידענו אמרי' מתוך שאי"ל מפסיד כיון דהשבוע' לא חלה רק על היורשין וכנ"ל וכן מיירי בסי' ק"ח ובס"ס פ"ד מיירי המחבר שכבר נפלו הטענות בחיי אביו שהלוה טען שפרע הכל והמלוה הודה במקצת הפירעון ונתחייב שבועה ומדוקדק הלשון שפיר שכתב המחבר שם וז"ל ומת עד שלא נשבע וכיון דבשבועה דאורייתא כה"ג כגון שהלוה הודה במקצת ומת הוי אמרי' גבי יורשים מתוך שאיל"מ מש"ה נמי כשהמלו' הודה במקצת ומת אמרי' נמי ביורשים מתוך שאיל"מ דהא לרב ושמואל ש"ד דשבועת התקנה שקולין הן ועיין בר"ן שכ' דלמאי דקי"ל כר"נ דיחלוקו ע"כ איתא לדרב ושמואל ע"ש רק ר"נ אומר הבו דלא להוסיף עליו פי' הכינו עצמיכם דלא להוסיף פירוש שלא נטעה לומר שאפילו בפוגם שטרא ומת דהיינו כשלא נפלו הטענות רק אחר שמת שג"כ איתא לדרב ושמואל קמ"ל דלא מוסיפין ובכה"ג לא אמרי' דמפסיד אבל בגוונא שאביהן נתחייב שבועה כחייו ומת ודאי דאמרי' בכה"ג מתוך שאיל"מ כיון דאיתא לדרב ושמואל דסברי דש"ד ושבועת התקנה שוין הן ובש"ד כה"ג אמרינן משואיל"מ וזהו ממש כמו שמחלק הסמ"ע בין עמד בדין רק שהסמ"ע סתר זה מכח קושית הש"ס אטו ב"ד מחייבי לי' שבועה וכו' ולפמ"ש ל"ק כלל דבשלמא גבי מת לוה בחיי המלו' נתחייב המלו' שבוע' בחייו אפי' בלא עמד בדין אבל בפגם שטרו בחייו ולא כפר בב"ד רק היורשים טענו חמשים של פרעון ידענו וחמשין לא ידענו לא היה עליו חיוב שבועה כלל ודמי ממש לאמרו יורשי הלוה חמשין ידענו וחמשין לא ידענו דלא אמרינן מתוך דאיל"מ וכנ"ל ולענין לקוחות ושלא בפניו בלא"ה כתב הרא"ש הביאו הסמ"ע דלא שייך ביה אין אדם מוריש ע"ש בסמ"ע ס"ק מ"ה כנ"ל ברור. אמנם העיקר לדינא כדמשמע מל' הפוסקים דאפי' אם נתחייב אביהן שבועה בב"ד אמרינן הבו דלא להוסיף כמו שכתב בסי' ס"ט סעיף ו' עיין שם (ודע דיש בסמ"ע ס"ק ז' טעות סופר וכצ"ל וכן בבא לגבות מלקוחות או שלא בפניו וט"ס מ"ש או בתוך זמנו וכן במ"ש אח"כ דל"ד בפוגם שטרו אמרו דאין אדם מוריש הוא ט"ס וצ"ל אדם מוריש ותיבת דאין הוא ט"ס וגם בש"ך ס"ק י"ח נרשם בטעות וצ"ל רשום על וי"א שגם הם נשבעין' שבועת היורשים ונוטלין):
(ה) אם הניח הלוה נכסים עיין תומים שכ' ולפ"ז בבע"ח מוקדם ובע"ח מאוחר והמוקדם מת לוה בחיי מלוה והמאוחר חי ואין בנכסים לפרוע לשתיהן דבע"ח מוקדם גובה דהא אילו כבר קדם המאוחר וגבה מוציאין ממנו ואין המאוחר יכול לו' אין אתה יכול לגבות חוב שלך מטעם דאין אדם מוריש דלא עדיף מלקוחות ומכ"ש כשלא גבה דאמרינן כיון דאין לו על מי לחזור דבע"ח מוקדם גובה ומכ"ש אם היתומים בעצמם הם בע"ח מוקדם כגון שבאין מכח כתובת אמם דלא אמרינן בהו אין אדם מוריש כיון דהם מוחזקין ועומדים ומכח זה תמה על הב"ש באה"ע סי' צ"ו שכ' טעם אחר בזה ע"ש. ולפעד"נ דליתא דל"מ כשעדיין לא גבה הבע"ח מאוחר ודאי דאין הבע"ח מוקדם יכול לגבות מהיתומים כיון דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה וכל זמן שלא גבה המאוחר הקרקע של יתומים הוא ועוד דאפשר דהבעל חוב מאוחר ימחול חובו להיתומים ואם כן בודאי דאין הבע"ח מוקדם יכול לגבות מהיתומים אלא אפי' כבר גבה הבע"ח מאוחר גם כן אין מוציאין מידו דל"ד ללקוחות דדוקא בלקוחות שלקחו בחיי המוכר גובה כיון דהלקוחות לאו מכח יתומים קאתי וכיון דלא הניח נכסים אין היורשים יודעין כלל והוא כלא הניח יורשים כלל אם כן אין הפרש בין בא לגבות מלקוחות בחיי הלוה שבא לגבות מהן ומה"ט לא שייך גם כן לומר אי שתקת וכו' ואי לא מהדרנא שטרא ליתומים כיון דהלקוחות לאו מהיתומים קאתי ועיקר אי שתקת וכו' כתב הר"ן פרק החולץ ביבמות דהוא מטעם דמה מכר ראשון לשני ע"ש אבל בלקוחות שקנו מיתמי הלוה אפי' בלא אחריות שאין להם לחזור על היתומים מ"מ ודאי לא גבו מהן דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו וכיון דהיתומים היו יכולין לדחותו לגבות מהן כמו כן מהלקוחות וכן הבע"ח מאוחר שגבה מהיתומים הוו כלקוחות שקנו מהיתומים כיון דהבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה. ועוד דתיכף שמת והנכסים הן אצל היורשים נפקע השיעבוד מהשט"ח מטעם דאין אדם יכול להוריש ממון שלא הי' יכול לגבות רק בשבוע' היורשין ובשעת מיתה הי' הגוביינא והשבוע' נגד היורשין משא"כ בלקוחות שקנו בחייו ולא הניח נכסים ליורשיו ולא נתחייב בחייו שבועה נגד היורשין רק נגד לקוחות ממון כזה יכול להוריש דדוקא ממון שא"י לגבות רק בשבועת היורשין א"י להוריש ושפיר הוצרך הב"ש באה"ע גבי יורשים שבאו בכתובת אמם נגד בע"ח מאוחר להטעם שהיורשים יאמרו אנו מוחלין השבוע' אבל בלא"ה כיון שאמם לא היתה יכולה לגבות כתובת' בלא שבועת היורשים אינה יכולה להורישם ממון כזה:
(ו) האמין המלו' ללוה עסמ"ע ס"ק ג' עד דאפי' הלוה או יורשיו רוצים לישבע וליפטור וכו' יורשי המלוה נשבעין ונוטלין עכ"ל והוא תמוה מאוד דהא המחבר כתב בפירוש שנוטלין בלא שבועה ועוד מה הן רוצין לישבע הא הן אומרים שלא לוה ועוד מאי קמ"ל לכן נראה דט"ס יש בסמ"ע וכצ"ל אפי' הלוה או יורשיו רוצין לישבע שפרע אח"כ וליפטר וכו' פי' דהא הטור בסי' ע"ט פסק דכשהכפיר' הי' חוץ לב"ד מהימן לומר שפרע אח"כ ואם כן הוי אמינא דג"כ נאמנים היורשים לו' שפרע אביהן אח"כ כיון דמה שאמר להן אביו לא לויתי הי' חוץ לב"ד וגם אביו הי' נאמן לו' שפרעו אח"כ גם היורשים נאמנים לומר שאמר להן שפרעו או שטענו שהן פרעו אח"כ כיון שנתן להם נאמנות קמ"ל דמ"מ הנאמנות בטל כיון שהוחזק כפרן אפי' חוץ לב"ד משום הטעם שכתב הסמ"ע בסי' ע"א וכיון שנתבטל הנאמנות של הלוה בחיי המלו' מש"ה המלו' ויורשיו נשבעין ונוטלין ולא שייך לו' בשבועה זו אין אדם מוריש כיון דאין מחויב לישבע רק כשטוענין היורשים ברי שפרע אח"כ ל"ד לשאר שבועות שכנגד היורשים שצריך לישבע אפי' שלא בטענה:
(ז) שובר אחר מיתת אביו. עש"ך ס"ק ל"א עד דגם הר"י מודה דבהגיע זמנו של שטר בענין שתבעו כו' תיבת בענין הוא ט"ס וצ"ל בעינן וכוונתו דבהגיע זמנו של שטר צריכין דוקא שתבעו בחייו מה שא"כ תוך זמנו דאיכא חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו אפילו בדיעותא קטן דהיינו שלא תבע בחייו לא קרעינן השטר:
(ח) ויש ליתומים זיבורית עש"ך ס"ק ל"ח שכתב זיבורית וגם בינונית וכו' נ"ל דכצ"ל זיבורית גם בינונית וגם עידית דאם אין להם רק זיבורית ובינונית לא מהני תפיסת' דעיקר הטעם דמהני התפיס' בחיי אביהם דהוי כאילו הגוביינא הי' בחיי אביהם ואם אין להיתומים רק בינונית וזיבורית ולשכנגדו יש עידית ובינונית כמ"ש הש"ך בס"ק ל"ט א"כ גם אם הי' בא לגבות בהיי אביהם הי' אביהם גובה הבינונית ושכנגדו זיבורית דממ"נ אם הי' אביהם בא לגבות תחלה הי' גובה בינונית ואצל אביהם שאין לו עידית רק בינונית הי' צריך ליתן לו בינונית וכיון שגם בחייו הי' גובה בינוגית ומגבה זיבורית ממילא גם לאחר מיתה כן דלא גרע זכות היתומים מהאב גופי' אלא ודאי דצ"ל שאצל אביהם הי' עידית ובינונית וזיבורית ולשכנגדו עידית ובינונית ונמצא דבחיי אביהם היה מחזיק בינונית דנפשיה כמבואר בסי' פ"ה רק מטעם שהן יתומין יכולין להגבות זיבורית וכיון שתפס בחיי אביהם הוי כאלו בא לגבות בחיי אביהם ומ"ש הש"ך בס"ק ל"ט וז"ל ולו יש בינונית ועידית וכו' הוא פשוט דאם אין לו עידית לא הי' צריך לטעם דתפס דבלא"ה יכול הוא לגבות תחלה הזיבורית מהיתומים ויעשו אצלו הזיבורית בינונית דבשלו הן שמין וממילא יגבה להיתומים זיבורית שלהן ופשוט:
(ט) תפיסתו אחר מות אביהם הג"ת הקשה דהא מקור דהאי דינא מהא דכתובות דף ק"י דפריך ולוקי ביתומים שגובין בינונית ומגבין זיבורית ומשני כיון דתפס וכו' ע"ש ולפמ"ש המחבר קשה לוקי ביתומים ובבינונית שקנו אחר מיתת אביהן ע"ש ולפענד"נ דל"ק דהא לכאור' דין הנ"ל בלא"ה תמוה דהא ודאי דאם יש להבע"ח מעות א"צ להגבות להיתומים מעות ולגבות מאתם הזיבורית דאלת"ה קשה בכתובות שם דלוקי הש"ס המתניתין דזה גובה וזה גובה בכה"ג דיש להבע"ח מעות ולהיתומים זיבורית אלא ודאי דגם במעות שייך הי' דהש"ס ששני גבה בינונית דאי תפס תפס וע' בש"ס שם דהפי' הוא דחשבינן באילו הבע"ח גבה הבינונית שת"י בחיי אביהן וה"נ חשבינן כאילו גבה כבר המעות בחיי אביהן ואם כן היאך יעלה על הדעת שאתמול כשהי' המעות ת"י הבע"ח לא הי' צריך ליתן להיתומים אף דהיא דינא דאורייתא והיום כשקנה בעד המעות בינונית דאינה אלא תקנתא דרבנן חייב ליתנם להיתומים הא כבר נחשבו המעות אתמול כאילו הגבה לאביהן וחזר וגבאם וא"כ אמאי יצטרך ליתן הקרקע שקנה בעד המעות ולתרץ זה עכצ"ל דהא בלא"ה קשה בהא דא"צ ליתן המעות אף דהוא דינא דאורייתא בשלמא בהא שכתב התוס' בכתובות דף צ"ב ביתומים שגבו קרקע דא"צ ליתן המעות התם ה"ט משום פסידא כמ"ש התו' שם שמפסיד כל מעותיו כשלא יבבה אותן קרקע אבל הכא שיש ליתומים קרקע זבורית ששוין כפי מעותיו וליכא פסידא מה"ת לא יגבה אותן וכן הקשה בס' הפלא' בסוגיא זו ע"ש ולתרץ זה נראה דאף שגובה קרקע כמו המעות שנותן להם מ"מ חשיב פסידא דחיישינן שמא ימצא שדה שאינה שלהן כדחיישינן כיוצא בזה בכתובות דף צ"ח בד"ה נמצאת שדה שאינה שלהן ואם יטרפו הקרקע שגבה מהן שוב אין לו אחריות על נכסי דידהו דכבר גבה הקרקע שהי' להן מאביהן ומנכסי דידהו אין חייבין להם לשלם וגם מהמעות שגבו אין חייבין דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי נמצא דהקרקע שגובה מהיתומים אין לו אחריות איתמי וכשיטרפו הקרקע שדי זוזי בכדי דכל שנותן מעות על קרקע בלא אחריות קרי' בש"ס שדי זוזי בכדי ואין לך פסידא גדולה מזה משא"כ כשמגבה קרקע וחוזר וגובה דאין לו פחד מאחריות וכיון דהוי פסידא חשבינן המעות שת"י כאילו כבר הגבה לאביהן בחייו וחזר וגבאם ממנו א"צ ליתן להיתומים. ולפ"ז דאי קנה מהמעות אח"כ בינונית שג"כ א"צ ליתן להיתומים והמחבר מיירי אחר תקנת הגאונים שגובין מטלטלין דיתמי ולהרא"ש הוא מדינא בזה"ז דמטלטלין דין קרקע יש להן וממילא כשיש מעות להבע"ח וליתומים זבורית ודאי דצריך ליתן ליתומים המעות ולגבות מהן הזיבורית וכיון דאם יטרפו ממנו הקרקע יצטרכו היתומים להחזיר המעות שלו שהגבם דכיון דאביהן לא הניח להן קרקע אחרת המעות והמטלטלין בכדי הי' דהא הי' משועבד לעצמו מדר"נ היכא דלית ליתמי ופקע שיעבוד הגוף של יתומים ממנו וכיון דאין לו פסידא רק העילוי שיש בין מעות לזיבורית ודאי דחייב ליתן להם המעות ולגבות הזיכורית כדינא דאורייתא דהא בינונית וזיבורית כתב הרא"ש והראב"ד הטעם אהא דאמרן בש"ס הואיל ותפס תפס כיון דבינונית הוא רק תקנת חז"ל בעלמא לפ"ז במעות דהיכא דדינא דאורייתא וגם יש להם דין קרקע בזה"ז וכמו גבו להו ארעא דמי ודאי דחייב ליתן המעות כדינא דאורייתא ולפ"ז שפיר כתב המחבר דאף אם קנה הבע"ח אחר מיתת אביהם בעד המעות הבינונית כיין שאתמול בעוד שהמעות בידו הוא חייב מדאורייתא ליתן המעות שוב הוי הבינונית שקנה בעדם כתפיסה דלא מהני כנ"ל ברור:
< הקודם · הבא >
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |