אורים/חושן משפט/קח

אורים ‏ חושן משפט קח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) אינה נגבית מיורשים. אפילו יתומים גדולים דאלו היה אביהן חי היה טוען פרוע וטענין ליתמי מה דהיה אבוהן מצי לטעון ואין עליהם שבועה שלא פקדנו אבא כי הוא רק שבועה ליטול כשהם באים לגבות מאחרים והאחר טוען שאינו חייב אבל כשהן נתבעין לפטור לא תקנו חכמים ועיין לעיל סימן ס"ט במ"ש רמ"א אם יש רגלים לדבר אם יכול להשביען אף לפטור ואם טוענים ברי שהיורשים יודעים שאביהם לא פרע הרי עליהם היסת כשארי תביעות:

(ב) וצוה בחליו. פי' דבכה"ג אין אומרים שלא להשביע את בניו אמר כן עכ"ל סמ"ע וטעות בדפוס כי ודאי יכול לטעון שלא להשביע הודיתי רק כצ"ל בכה"ג דאין אומרים שלא להשביע וכו' והיינו שהיה בזה אופן דא"א לטעון כן כגון דרך הודיה וכדומה ואין מקום לקושית הש"ך והוא טעות המצוי:

(ג) אם טענו יתומים כו'. היינו ברי לנו א"כ הודו שלא פרעו אבל אם לא אמרו ברי לנו אין כאן הודיה שלא פרע כי מה להם לידע במילתא דאביהם וטענו בדדמי סמ"ע:

(ד) אע"פ שמת לוה בחיי מלוה. וקי"ל לקמן בשטר גמור דמפסיד התם היה צריך לישבע כשבא ליפרע מנכסי יתומים וכיון דמת מקדם אין מוריש שבועה לבניו אבל כאן הא אין חייב שבועה כלל דהוא תוך זמנו ולכך לא הפסיד הלואתו:

(ה) דאנן טענינן. אפילו גם המלוה מת ויתומים באים להוציא מ"מ לעולם טענינן בעד המוחזק והממע"ה:

(ו) נפרעין מן יתומים. אע"פ שלא צוה לפורעם וגם הוא קרוב דמת מ"מ ברשות הוציא וחייבים לשלם:

(ז) ואשתו אינה נאמנת. היינו אם אמרה שהוציא כך דלאו כל כמינה לחוב ליתומים בהודאתה. וא"כ אם יש כאן בעזבון מטלטלין רק לגביות כתובתה ואין לה מטלטלין כתוב בכתובה א"כ הא קי"ל יחלוקו א"כ יש לו לעכב שינוכה מכתובתה חלקו כי לפי הודאתה הא ג"כ הוא בע"ח ויחלוקו. ואם כבר גבתה הא קי"ל מה שגבה גבה ודוק:

(ח) שמי שנתחייב וכו'. עיין תומים דהעליתי דלדעת המחבר אפילו לא עמד בדין מ"מ חייבים יורשים לשלם רק נקט נתחייב בדין משום רבותא דבקנס אפילו עמד בדין מ"מ לא ישלמו יורשים. ועיין תומים דכתבתי בהניח מטלטלין כיון דמדינא דגמרא לא משתעבדי א"כ אף לדעת המחבר בעינן עמד בדין אמנם דעת הרמ"א לקמן סימן שפ"ח ס"ב דאף מסור בעינן דוקא עמד בדין הא לא עמד לא נתחייבו יורשים ועיין מ"ש בתומים:

(ט) אבל אם חייב קנס וכו'. דעת הש"ך דוקא בקנסהו יותר מכפי שהזיק אבל בכדי שהזיק דעת הרמ"א לקמן סימן שפ"ח דבעמד בדין חייבין היורשים. אבל בתומים כתבתי דאין לחלק רק בכל קנס בכל גווני אפילו עמד בדין לא ישלמו היורשים כלל וכלל:

(י) ודהיתה תוך זמן כו'. דמת בנידוי ידוע לב"ד שנדוהו וכן צואה הנ"ל דבר מבורר ומקבלין כדלקמן סימן ק"י אבל בתוך זמנו צריך להיות באופן דנתקבל בחיי' וכן יכול להיות דיש לו כת"י על זמן והוא תוך זמן ומקיימין אפילו ביתומים קטנים ועיין לקמן סימן ק"י:

(יא) כעין של תורה. כדין הבא ליפרע מנכסים יתומים לא יפרע אלא בשבועה והסמ"ע נתן טעם דהואיל ואלו היה חי והיה טוען השבע לי היה צריך שבועה א"כ במותו טענין כן ליורשים אך בתוס' שבועות דף מ"א ד"ה וכי מה כו' משמע דלא משום זה דהא בנאמנות סתם מ"מ צריך לישבע אלא דתקנה בפ"ע היא:

(יב) דינו כמו שנתבאר בסימן פ"ב. דאי לא רצה לישבע לא מפקינן מיניה אלא מנדין אותו ועיין לעיל סימן פ"ב מ"ש בזה ומה הבדל יש בין ת"ח לשארי בני אדם ע"ש באריכות בתומים:

(יג) שטר עסקא. ענין עסקא הוא דפלגא הוא פקדון ביד המקבל ולכך הרווח ממנו שייך לנותן ומפקיד ופלגא השני הוא מלוה ובזה הרווח למקבל ולא לנותן דלא יהיה רבית והוא מקבל שכר עמלו בפלגא פקדון ולכך הוא ש"ש על הך פלגא וחייב בגניבה ואבידה ופטור מאונסין משא"כ בחצי השני חייב כמו שארי הלואה ועיין בי"ד הלכות רבית כללי עסקא יותר באריכות: ולכך על הך פלגא נשבע ונוטל כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים משא"כ באידך פלגא אלו היה המקבל חי היה נאמן בש"ח דהחזיר במגו דהיה טוען נאנסו והיה נאמן בשבועה אף בזו נאמן בשבועה א"כ במותו טענין ליתומים ולא אמרינן דהא ה"ל מחויב שבועה וכשאין יכול לישבע משלם דלגבי יורשים לא אמרינן כן רק כשהוא חי וה"ל למידע ולישבע:

(יד) ודוקא אם אין להם אפטרופסים כו'. כן כתבו הר"ן והרא"ש כתובות דף ק"ט ע"ב דטען אפטרופס ואמר אביי שפיר קטען דאר"י וכו' והקשו למה המתין אביי עד שטען אפטרופוס ותי' זה דאין לדיין לטעון עד שיטעון אפטרופוס אבל תוס' שם ד"ה אמר וכו' כתבו דאביי לא היה זכור מתחלה דין דר"י אבל אם היה זכור היה טוען וא"כ לא ס"ל הך דינא ומ"מ נראה דראה רמ"א לסמוך אדברי הר"ן והרא"ש:

(טו) ואין עליהם שבועה. כי לפטור אין צריך שבועה שלא פקדנו אבא רק מקבלים בחרם שלא צוה להם אביהן דלא פרע:

(טז) או שמת ת"ז וכו'. דחזקה אין אדם פורע ת"ז והש"ך השיג ע"ז דהא יש לו מגו דנאנסו והך איבעיא לא אפשטא אי אמרינן מגו במקום חזקה כזו. ולכן דעתו דלכך לא מהימן משום דהוי מילתא דל"ש ולא טענין ליתמי הא אלו חי וטען כן נאמן אפילו בת"ז במגו וכן להך מ"ד דס"ל דטענין נאנסו ליתומים אף דהוי מילתא דל"ש ה"ה בת"ז טענין החזרתי במגו וע"ת שבררתי כדעת הטור ומחבר דל"א מגו כזו ולכ"ע לא טענינן ליתמי וגם אם הוא חי וטען כן אינו נאמן ע"ש:

(יז) או שהאמין לבעל עסקא. דתו לא מצי הוא לטעון החזרתי אף ליתומים לא טענינן כן ומ"מ צריך שבועה דלענין שבועה י"ל לגבי לוה האמינו ונגד יורשי הלוה לא האמינו משא"כ לענין ממון ועיין תומים ועיין לעיל סימן ע"א דיש מחלוקת בפוסקים אי בעינן דוקא נאמנות כבי תרי אבל נגד נאמנות סתם מהני מגו ולהך דיעה צ"ל כאן דהימנו כבי תרי ועיין תומים לעיל סימן ע"א:

(יח) אין טוענים להם שנאנסו. דהוי מילתא דלא שכיח ולא טענין ליתמי ועיין תומים שכתבתי די"ל אם ידוע שלא נאנסה אף החזרתי אין טוענים ליתומים וע"ש באריכות בישוב הקושיא שיש לדעה זו ועיין לעיל בכללי מגו בישוב קושיא דהא ה"ל מגו לא שכיח:

(יט) שנאנסו. ואם הוא שומר חנם אם לטעון להם גניבה ואבידה העליתי דג"כ לא שכיח ולא טענינן ליתמי ועיין תומים. אבל החזרתי טוענין אף בפקדון במגו דנאנסו אף דלא שייך דזייר שטרא אפשיטי דספרא ועיין תומים ולקמן סימן רצ"ו:

(כ) או חליפיו וכו'. עיין תומים דבחליפין של עסקא שלקח במעות סחורה והחליף הסחורה בסחורה אחרת צ"ע אם נוטל הב"ח ולא טענין ליתומים החזרתי ע"ש:

(כא) ואם יש רווח וכו'. היינו דהיה עסקא על זמן ומת המקבל תוך זמן ובטלה העסקא וה"א דאין ליתומים רווח דרווחא משתעבד עד כלות זמן עסקא קמ"ל כיון דיסתלק ויתבטל העסקא יש להם חלקם ברווח סמ"ע:

(כב) והוא שנמצא שטר וכו'. דעל נמצא שובר לחוד י"ל כתב שובר אם יבא הלוה לפרוע יהיה השובר מוכן ולא יהיה עיכוב בדבר ועל מציאת בין שטרות הקרועים ג"כ י"ל אתרמי אבל בדאיכא תרתי לריעותא חיישינן ופשוט דאין אנו צריכין לידע בבירור שנמצא שטר בין שטרות הקרועים רק אנו חוששים דלמא מצאו יתומים שובר והשטר בין שטרות הקרועים ומכחישים אותו ולכך אנו מטילים שבועה עליהם להודות אמת ואם נודע לנו בבירור שלא נמצא אין עליהם שבועה כלל ממציאת שובר דאף דנמצא לא מהני לחוד ש"ך:

(כג) אלא שלא מצאתי וכו'. אבל א"צ לישבע שלא צוה ע"י אחרים דאין דרך לצוות ע"י אחרים רק מניח הדבר בכתב למשמרת לבניו וא"כ אין להם רק שבועה זו שלא נמצא כתב סמ"ע ודוחק ויותר נראה דע"י מי צוה בפני קרובים או ע"א אין הקטן והבן מחויב להאמין לגרוע כח השטר ולא מפיהם חי וע"י שני עדים כשרים קלא אית להו והיה בלי ספק באים לב"ד והעידו ולכך אין כאן חשש:

(כד) שלא מצאתי. ואם הוא נולד לאחר מיתת אביו איכא מחלוקת בין הרמב"ם והטור והר"ם דהרמב' אינו מצריכו שבועה והטור והר"ם פסקו דצריך שבועה כמו קטן בחיי אביו והמחבר סתם הדברים כרמב"ם וצריך טעם בסברא מ"ש דהיה בן יום אחד כשמת אביו דצריך שבועה ומ"ש דנולד תיכף אח"כ וצריך לומר קטן לא פלוג עבדי רבנן בין קטן בר דעת לאינו בר דעת משא"כ בנולד אח"כ לא שייך לא פלוג. ועוד דכיון דמת אביו ולא יודע אם יהיה לו זרע קיימא מסתמא מצוה עסקיו לפני עדים או ב"ד והיה ליה קלא:

(כה) אם יש לקטן אפטרופוס כו'. עיין תומים דהעליתי דאם השטר מונח עד שיגדלו היתומים דאז הוא האפטרופוס הנ"ל כעד אחד ופוטר משבועה ומכ"ש אם אפטרופסים הם שנים רק כאן מיירי שהם תובעים בקטנותם וא"כ ה"ל כבע"ד ולכך צריכי שבועה ולפ"ז אפילו הם אפטרופסים שנים וע"ש:

(כו) שלא צוהו אבי וכו'. ואם אומר שצוה אם השטר בידו דיכול לשורפו ולגונזו נאמן ואם לאו אינו נאמן ואפשר דבקטנותו הוא א"י לתובעו אבל מונח השטר עד שיגדיל ואז ה"ל כע"א מעיד על שטר שהוא פרוע ועיין תומים מ"ש בזה כי כל הדין צ"ע ע"ש:

(כז) ואם מינהו ב"ד וכו'. דא"צ לישבע דלא פקד דהא האב לא ידע שיהיה הוא נתמנה מב"ד לאפטרופס והא דמצריכין שבועה ולא אמרינן דלמא אתו למנועי דזהו אם צריך שבועה דחשדינן ליה דעביד איזה עול ליתומים אבל זהו דנשבע לטובת יתומים לגבות שטרם מצוה קעביד ולא נמנעו בשביל כך טור:

(כח) אלא הם נשבעים. דמסתמא כשפקד להם לגדולים ולא לקטנים פקד א"כ עליהם ולא על הקטן שבועה:

(כט) ואם מת הקטן וכו'. דלא נימא אף דא"צ שבועה דלמא אלו היה חי והגדיל היה מודה שמצא ונתברר לו שפרוע הוא קמ"ל דלא חיישינן לכך ויורשים חלקו סמ"ע ופרישה:

(ל) שאם רוצה היה שורפו. עיין תומים דמשמע אפילו יורשים אין לו תביעה בו דיטענו ע"י הודאתך הפסדת חלקנו ולעיל סימן צ"ג סי"ד כתב המחבר דשותף צריך לשלם לחבירו חלקו דגרם לו הפסד ע"י הודאתו ולכן הנחתי דברי רבינו ב"י בצ"ע כי נראה לעיל הרמב"ם מיירי דל"ל מגו דקלתיה ומ"מ נפטר הלוה דיטעון הלוה השבע לי ע"ש:

(לא) על חלקו לבד. והם נשבעים על חלקם שבועת היורשים שלא פקד אביהם וגובים חלקם:

(לב) שאפילו השטר וכו'. הוא דעת הרא"ש דס"ל הואיל ולא דמי לשליש דמתחלה לא הימנהו לכך ובאו השטרות לידו במקרה כסדר האחים שיש בידם שטרות אביהם לא מהני מגו דקלתיה לגרוע כח אחיהם ועיין תומים דבררתי מילתא בטעמא למה לא יועיל מגו דקלתיה ע"ש כי נכון הוא:

(לג) כך יש להם עם יורשי הלוה. דאף דלא טענו השבע לי מ"מ אנן ב"ד טענין להו ואע"ג דגם בני המלוה יתומים מ"מ טענינן ליתומים של הנתבע לעולם דאלים כח המוחזק ולכך צריכין ג"כ שבועה שלא פקדנו כשבאים להוציא:

(לד) שלא נפרעו הם עצמם. דאלו היה אביהן חי היה יכול לטעון לכם פרעתי א"כ טענין ליתומים כל מה שהיה מצי אביהם לטעון:

(לה) עצמם. כתב הש"ך ס"ק טוב כתב הריטב"א בכתובות בשם בעל עיטור דוקא דאמרו אמר לנו אבינו פרעתי הא לאו הכי לא טענין ליה דאין טוענין ליורש דבר חוב ליורש זה עכ"ל. ולא הבנתי איך העתיק הדברים סתם כאלו הם נאמרי' להלכה ומורים כן וגם מה צורך שהריטב"א הביאן בשם העיטור הא אמורים בסימן זה בטור בשם עיטור דלא טענין ליתומים מול יתומים רק בדטוענים אמר לנו אבינו והראב"ד חולק והטור הסכים לראב"ד וכתב דכן מסתבר ולכך השמיטו דעתו המחבר ורמ"א ולכן דברי הש"ך תמוהים:

(לו) שאין יורשיהם נשבעים כו'. כי חז"ל תקנו דהך שבועה שצריכין לישבע ליתומים שלא נפרע השטר אם מת בלי שבועה אינו מוריש לבניו וא"י לגבות ממון וא"כ ה"ה הך שבועה שצריכין לישבע ליתומים שלא פקדנו אבא אם מתו קודם שבועה לא יזכו יורשים בממון וה"ל ג"כ בכלל אין אדם מוריש שבועה לבניו:

(לז) וי"א שגם הם וכו'. דבשלמא המלוה שהיה צריך לישבע בבירור שלא נפרע ובמותו אין היורשים יכולים לישבע שבועה זו רק שלא פקדנו ולכך אין מוריש משא"כ אף יורשים ראשונים לא היה נשבעין רק שמא שלח פקדנו ושבועה זו אף הם יכולים לישבע א"כ לא שייך גביה אין אדם מוריש וכו'. ולכך אם היו יורשים טוענים לכם נפרע וא"כ אף אלו יורשים היו צריכים לישבע בבירור שלא נפרעו וא"כ אם מתו לכ"ע אין מורישין שבועם דהם היו מחויבים לישבע בברי כמו אביהם ויורשים ישבעו שמא ש"ך ונכון:

(לח) שאינו יכול לגבותו אלא בשבועה. כבר כתבתי כי הך שבועה הבא לפרוע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה דב"ד טוענין אולי פרע הלוה חמיר ליה וכ"כ דלא נשבע כן אין לו זכיה בממון וכשמת ואין יורש יכול לישבע בבירור שלא נפרע מפסיד ממון וכמו שאמרו מתוך שאיל"מ כך מפסיד:

(לט) ואפילו נשבע המלוה כבר וכו'. פי' הלוה היה חי וטען למלוה השבע לי שלא פרעתיך ונשבע לו וזמן מה אח"כ מת לוה א"כ עדיין המלוה צריך לישבע ליתומים שלא פרעו הלוה אחר שבועתו ומת הלוה ולא נשבע אין אדם מוריש שבועה ויפסידו:

(מ) ואם עבר הדיין כו'. גמרא הואיל ולא אתמר הלכתא כמאן אי כרב ושמואל דאמר אין אדם מוריש שבועה לבניו או כר"א דאמר יורשים נשבעים ונוטלים דיינא דעביד כר"א עביד:

(מא) ותפסו וכו'. הטעם נתן בעה"ת משום דיינא דעביד כר"א עביד ועביד אינש דינא לנפשיה ולכך מהני תפיסה ואפילו תפס בעדים אף דלית ליה מגו ועיין תומים דבא"ע כתב הרמ"ה די"א דלא מהני תפיסה וכתבתי די"ל בכתובה הוא דלא מהני תפיסה אבל לא בשאר ב"ח ואפי' בכתובה מהני בשתפסה היא שלא בעדים דיש לה מגו דלא נפרעת על כתובה אבל לגבי יורשים לא שייך מגו ועיין תומים כי צ"ע במטלטלין דיתמי ותפיסה לאחר מיתה אפשר דלא מהני תפיסה כי תרי קולות לא אמרינן וצ"ע ע"ש. ודוקא שקדמו ותפסו קודם שיצא פס"ד לבטל השטר אבל אח"כ לא מהני ולכך קאמר אם קדמו ותפסו ועיין תומים ס"ק י"א במ"ש שם:

(מב) אין קורעין אותו. דלמא יבא דיין ויעשה מעשה כר' אליעזר להגבות ליתומים:

(מג) מיהו אם לא קרעוהו וכו'. והב"ח כתב דהרא"ש חולק והש"ך לא הסכים עמו. ועיין תומים דכתבתי דלכאורה נראים דברי הב"ח דבמחלוקת שנויה ואני כתבתי דאף הרמ"א לא אמרה אלא כשהדיין השני לא ידע מפסק ראשון ופסק והוציא הממון אבל כשידע שכבר פסק הראשון לפטור אין בדבריו ומעשיו ממש כלל:

(מד) אם הניח הלוה נכסים. אפילו מטלטלין אפילו לדינא דגמרא דלא משתעבדי מ"מ סתמא יפרעו לו מן מטלטלין הואיל ומצוה על היתומים לפרוע ולכך אם בא לטרוף מלקוחות ולא הניח רק מטלטלין טורף מלקוחות דלא יפרעו להם יתומים דאין כאן מצוה דעביד אינש דזבין קרקע ליומא וזהו לדינא דגמרא אבל לבתר תקנת גאונים תו ליכא הבדל בין ערב ללוקח אם הניח אפי' מטלטלין אינו גובה דהם חוזרים על יתומים ואם לא הניח כלום הרי זה גובה מערב או מלקוחת ב"ח ונכון הוא:

(מה) ואין חילוק. ועיין תומים בב"ח מוקדם וב"ח מאוחר שבאים לגבות ואין בנכסים לפרוע שתיהם וב"ח מוקדם ה"ל מת לוה בחיי מלוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו עיין תומים דאם יורשי ב"ח מוקדם הם היורשים כגון שבאים בכח כתובת אמם שלא נשבעת על כתובתה ומתה אין כאן ספק דיורשים גובים ואין לב"ח מאוחר כלום אלא אם יורשי ב"ח מוקדם אינן היורשים בזו יש לספק אם מ"מ ב"ח מוקדם גובה הואיל ולא נ"מ ליורשים או לא ע"ש:

(מו) דאם הערב הוא היורש וכו'. פי' אפילו הניח הלוה נכסים וא"כ הערב יחזור על נכסים מ"מ כיון דהוא היורש למי יחזור הוא הערב והוא היורש א"כ אף זה בכלל דלא לוסיף וגובים ממנו ועיין כה"ג שנחלקו חכמי הדור בזה הדין ומ"מ היה הסכמת הרוב חכמים כמ"ש מהרי"ק והגה"ה:

(מז) גובה בלי שבועה. אפילו לאחר זמנו ולא משכחת ליה במשכנתא דסורא רק במשכנתא בנכייתא ולדעת מחבר דאסורים כל משכנות רק במשכנתא דסורא כמ"ש בי"ד צ"ל דמיירי במשכנתא דמטלטלין דל"ל דמיירי דהיו שמים כל הפירי שאכל דא"כ בקל יש לגלגל עליו שבועה כמה אכל מפירי דארעא:

(מח) גם יורשים גובים. פי' בלי שבועה כן פי' הש"ך ונכון הוא בכוונת המחבר אבל בגוף הדין השיג הש"ך והכריע כמ"ד דצריך שבועה וגם יורשיו מחויבים לישבע שלא פקדנו רק אין אדם מוריש שבועה לבניו לא הוי. ומסתברים דבריו וכל זה אם אין כאן חשש רק אם פרוע הוא או לא אבל אם יש לחוש דאינו חייב כ"כ או דאין המשכנתא בכל כך נכייתא וכדומה פשיטא לכ"ע צריך לישבע כדעת הגאונים בכל משכון דנשבע ונוטל ועיין תומים:

(מט) ועל באי כחו כו'. אפי' למאן דפסק כאבא שאול דעל שבועת הבא לפרוע מנכסי יתומים לא מהני כלל נאמנות כמש"ל בסימן ע"א מ"מ בגדר אין אדם מוריש שבועה לבניו לא הוי כלל כ"כ כל הפוסקים:

(נ) הרי פוגם שטרו ומת וכו'. דאמרי' בגמרא הבו דלא לוסיף עלה דרב ושמואל ולא הניחו דין דרב ושמואל רק הבא לפרוע מנכסי יתומים וגם בשבועת יתומים אבל פוגם שטרו אע"ג דמת הלוה אח"כ מ"מ הוא ל גוף שבועה אין שבועת יתומים לא אמרינן גביה אין אדם מוריש ועיין תומים ס"ק ט"ז מ"ש בדברי הרא"ש:

(נא) וכגון שלא מת הלוה וכו'. עיין תומים דכתבתי דקמ"ל אפילו תוך זמנו רק פגם שטרו ומ"מ במת לוה בחיי מלוה הפסיד:

(נב) או מלקוחת. אם יעקב הלוה לראובן וראובן מכר נכסיו ובא יעקב לתבוע לקוחת ולא הספיק לגבות עד שמת ואח"כ מת ראובן ג"כ כתב הרא"ש אפילו יש לראובן נכסים במד"ה דהרי יכולים לקוחת לחזור מ"מ לא הוה בכלל אין אדם מוריש וכו' דהא הלוה היה חי כ"ז שהיה מלוה חי והיה יכול לגבות הימנו ואין בגדר ממון שא"י לזכות בו כ"א בשבועה אבל אם מת ראובן קודם יעקב בזו יש הבדל אם הניח ראובן נכסים דיש ללקוחת לחזור על יתומים הפסיד יעקב דהיינו דגובה מיתומים אבל אם לא הניח נכסים גובה יעקב מלקוחת עיין תומים:

(נג) אבל שכיר ונגזל. דלא תקנו חכמים רק שהם ישבעו ויטלו אבל לא שישבעו יורשיהם שלא פקדם ויטלו רק בעה"ב נשבע ונפטר ואי נשבע גבה שכיר בנק"ח או היסת עיין לעיל סימן פ"ט ובחנוני על פנקסו הפועלים ודאי נשבעים יורשים שלא פקדנו ונוטלים דשבועה שלהם הוא רק חומרא בעלמא אבל חנוני שמת תלוי במחלוקת לעיל סימן צ"א ע"ש ש"ך:

(נד) שבועת היסת וכו'. אבל צריך הנתבע לישבע היסת כמו קודם היפוך ש"ך:

(נה) אמר לנו אבא. ואם קטנים אומרים כן נסתפק בב"י ועיין ש"ך ובתומים כתבתי אם עדיין קטן אין באמירתו ממש אבל אם הוא גדול ואמר כך אמר אבא בהיותי קטן נאמן לחוב לעצמו ע"ש:

(נו) לא לויתי כו'. דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וא"כ הודה שלא פרע ולא לויתי לאו כל כמיניה דהרי השטר לפניך מעיד שלוה ולכך אפילו נאמנות אינו מועיל דלא הימנהו לומר שלא לוה רק אם יאמר שפרע והרי מודה דלא פרע. והיינו שהם טוענים בבירור אמר לנו אבא לא לויתי אבל אם אמרו בלשון ספק אולי לא לוה אין משגיחין בדבריהם וטענין שפרע כשאר שטרות סמ"ע ופשוט:

(נז) לפיכך לא הוציאו בחיי אביו. ודעת ר"י מגאש אפילו לא הגיע זמנו בחיים ולא תבעו אביו כלל בב"ד מ"מ אמרי' היה להלוה לתבוע למלוה ולכופו החזר לי שטרי ודעת הש"ך לפסוק כרמ"ה דוקא אם המלוה היה תובעו בחיים והוא לא הראה שובר דיש כאן ריעותא אבל זולת זה מהכ"ת לאורעי שובר וכתב אפילו לדעת ר"י מגאש דוקא בדלא הגיע זמן דאיכא ג"כ חזקה אין אדם פורע ת"ז אבל בהגיע זמן לא וכ"כ בתומים מטעם אחר ע"ש וגם כתבתי דוקא בשובר בכל השטר אבל שובר במקצת שטר לא נתרע כלל ואם משלם יתרון קרעינן ליה ע"ש:

(נח) אין מקבלים. אע"ג דקי"ל בעלמא מקיימין שטר שלא בפני בע"ד הכא דאיתרע שטר שובר לכ"ע אין הב"ד מזדקקין לקיימו רמב"ן וש"ך:

(נט) אפילו גדולים. דבקטנים בלא"ה אין נזקקין רק בג' דרכים המבוארים בריש סימן וא"צ שבועה כלל מיהו לכתובת אשה נזקקין וצריכה שבועה:

(ס) אלא מזיבורית. דד"ת כל ב"ח בזיבורית רק שלא תנעול דלת בפני לוין תקנו חז"ל בינונית ולגבי יתומים לא תקנו ואין כאן נעילת דלת דלא מסקי אדעתא בשעת הלואה שימות וימנע מלהלות:

(סא) ואפילו התנה וכו'. דאף דהתנה שורת הדין שיגבה כפי התנאי כיון דקי"ל שעבודא דאורייתא מ"מ לא פלוג עבדי רבנן בב"ח לגבות לעולם מן יתומים זיבורית ועיין תומים דאפילו יתומים גדולים ל"פ עבדי ודלא כש"ך וכן כתבתי בכתובה דכותבין שפר ארג נכסי אפשר לא מהני וגובין רק מן זיבורית וצ"ע. ואפילו עשהו אפותקי סתם אינו גובה הימנו ויכולים יתומים לסלקו בזיבורית סמ"ע:

(סב) אין שם קרקע עליו. וא"כ אם יש כאן שאר נכסים צריכין לגבות מן שארי נכסים אבל אם לית שאר נכסים והמלוה רוצה שיגבהו לו על כל פנים הך קרקע פשיטא דמגבין ליה וא"צ לפנים סמ"ע:

(סג) ויש ליתומים זיבורית. וגם בינונית ולו ג"כ עדית ובינונית דאל"כ כיון דקי"ל בשלו הם שמין הבינונית נעשים עידית וגובה הוא תחלה מן יתומים זיבורית ונעשו אצלו בינונית ומגבה ליתומים וא"צ לטעמו של תפס ופשוט:

(סד) הרי הוא מעכב וכו'. הטעם מבואר בתומים דהואיל דהוא עומד לגבות מן בינונית והרי הוא בידו ה"ל כגבוי ואין מוציאין מידו ודוקא במקרקע דשעבודו על קרקע ולכך הוי ממילא כגבוי אבל במטלטלין לדינא דש"ס דלא משתעבדי מטלטלין דיתמי כיון דלאו שעבודו עלייהו לא מיקרי תפיסה מחיים אם לא שאמר להדיא אני תופסן בשביל חובי אבל מסתם לא הוי כגבוי ולא קרוי תפיסה:

(סה) כגון שקנה וכו'. דאימת היה כגבוי בחיים של הלוה הא לא היה לו ולאחר מותו הא אין שעבודו כלל על בינונית דנימא דיהיה כגבוי. ועיין תומים מ"ש בישוב דברי בעה"ת וצ"ע:

(סו) ואם היו גדולים וכו'. כיון דד"ת ניזיקן בעידית דכתיב מיטב שדהו בקטנים הפקיעו חכמים ד"ת ולא בגדולים והרבה מחברים חולקים וס"ל לא פלוג עבדי רבנן בין ב"ח לניזק ולעולם אין נפרעין מיתומים רק זיבורית ועיין תומים מ"ש לחלק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.