פלתי/יורה דעה/צט

פלתי ‏ יורה דעה צט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי	עריכה

(א) עצמות האיסור כו' הרי"ו בשם גאון הביא דה"מ מין במינו דד"ת ברובא בטל אבל בשא"מ לא והרב בעל הפר"ח. החזיק על ידו כיון דלית להו פליטא מגופו דמיא לקדירה דאמרינן אטו היתרא בלע ולא איסורא ולמה יצטרף לבטל ולמה לא יצטרף גוף החרס. ולכן אין זה אלא במין במינו דהוא רק שיעור דרבנן והרב בכ"ה כתב שאין נראה כן דעת הרשב"א והרא"ש והנכון אתו דמלבד הואיל וסתמו ולא חילק אף גם הא הקשו במה דאמרינן בגמ' למ"ד בס' עצמות בהדי עצמות משערינן משמע דאין עצמות מצטרפים לבטל איסור. ולפי דעת הרי"ו מהקושיא דהא זהו רק אסמכתא שלמדו חז"ל לאינו מינו כי במינו ברוב בטל ולא אמרו בס' רק משום לתא דאינו מינו ובאינו מינו הא באמת אין עצמות מצטרפים לבטל האיסור ואדרב' לפי דבריו של פר"ח הנ"ל אפי' עצמות היתר בא"מ אין ראוי לצרף דהוי כקדירה. ולכן נראה כי בלא"ה תמהו איך אמרינן בגמ' למ"ד בס' בר בהדי עצמות משערינן הא עצמות מצטרפין לבטל איסור ועיין בהרא"ש דדחק דבגמ' רק אסמכתא בעלמא נקט וכבר תמה בזה הרא"ה בב"ה ולכן מה שנראה בקושיות הפר"ח הנ"ל כי הרא"ש וכולם ענו ואמרו די"ל דיש בהו בעצמות לחלחת רק מ"מ לא עדיפי לחלחת מגיד דקיימ"ל אין בגידין בנותן טעם. ולכן באמת טעם קלוש יש בהן דגם החוש יעיד אם תבשל עצמות במים ישתנו המים בטעמן ואיכתן רק כמו שצריכין אנו לומר בהא דנחלקו חז"ל אם יש בגידין בנותן טעם או לא ודאי דלא יחלקו במציאות חיך אוכל יטעם כמ"ש הרשב"א רק טעם קלוש אית ובהו נחלקו אי הוי טעם גמור וא"כ אף עצמות פליט' יש לה ורק הוא טעם קלוש כמו גיד ולא טעם כעיקר הזה אסרה התורה אבל עכ"פ כיון שיש טעם יהיה קלוש בתכלית הקלשות עכ"פ מסייע לבטל טעם איסור מידי דהוי מי' ולא דמי' לקדירה דלית לי' פליטה כלל. ואם כן מיושב קושית הפר"ח על נכון אך לפ"ז למ"ד יש בגידין בנותן טעם דס"ל אפי' טעם קלוש אסרה התורה אף בעצמות י"ל כן להחמיר בקושית'. יש להבין דמהדר הגמ' למצוא סמך מן זרוע בשלה לשיעור האיסורי' אף דרש"י כ' בהדיא דהל"מ דשער בבשר כלפת וזהו בס' כנודע וכמו דאמרינן בגמ' וצ"ל דס"ל להנך אמוראי הקבלה היה בגיד כמ"ש רש"י ובנראה מגמ' ושאני גיד דטעמו קלוש לכ"ע וא"כ שפיר הוצרכו לספק בשיעור נותן אבל למ"ד אין בגידין נותן טעם ולא יחלקו אהל"מ דבזה קשה המחלוקת וכמ"ש הרמב"ם וע"כ דהי' אשאר איסורים וא"כ עוד ספק. ולפ"ז הך סוגיא דזרוע בשלה ע"כ הכל למ"ד יש בגידין בנותן טעם וא"כ שפיר ס"ל למ"ד בס' דעצמות יש להם פליטה קלושה וקושית התוס' דלא עדיף מגיד לק"מ דבאמת אסור ולכך עצמות איסור אוסר ועצמות היתר מבטלין. ואידך סבר כדעת הפוסקים דלית להו פליטה כלל ולא דמיא לגיד ולכך אינם בכלל איסור וגם אינו בכלל צירוף דהוי כמו קדירה כמ"ש הפר"ח דלית להן פליטה כלל. אך עדיין קשה תינח עצמות די"ל דאית להו פליטה מגופי' קליפת ביצה מא"ל הא ודאי ל"ל פליטה ודמיא לקדירה כקו' פר"ח וצריך לומר רק במינו דהקלו כמ"ש הפר"ח. וקשה בירושלמי שאל אם עצמות היתר מצטרפים לבטל ופשיט דקליפי היתר מעלי' האסורים קשה איך נלמוד חד מחברתה גבי עצמות אפילו אינו מינו וקליפי צ"ל ביבש ומין במינו ואיך ילפינן חד מחברתה אך באמת כי בירושלמי פ' ג' מיני' שאל בהך אי במאה או בס' וקאמר למ"ד במאה אתה מוציא עצמות איסור ולהך דיעה צ"ל דלית להו פליטה כלל כמש"ל וא"כ שפיר שאל אח"כ אף עצמות היתר לא יסייעו דהוי כקדירה ומשני לית את יכול דמדרבנן עשהו כמינו להיות קליפי היתר מסייעי' לבטל ואף כאן מין במינו הוא רק החומרא בעלמא לסייע לבטל והוא רק אסמכתא דהוא רק במינו. ודברי ירושלמי נכונים אבל למ"ד בס' ס"ל עצמות אית להם פליטה קלושה ולכך אוסרים ושל היתר מסייע וא"ש. אך זהו למ"ד יש בגידין בנ"ט אבל למ"ד אין בגידין בנ"ט דהכי קיימ"ל א"כ פליטה זו לאסור לא עדיף מגיד ומותר ומסייע לבטל ולק"מ ודברי הגמרא נכון וגם הדין דין אמת: והא דאמרי' בירושלמי תרומה פ' בצל בביצה והירק והמים וקליפי' הם מצטרפים אף דקליפי לית לי' פליטה ולא עדיף מקערה והוא מין בא"מ לק"מ דג"כ איירי דיש כאן בצים עוד דד"ת ברובו בטל ואף דירק ומים אינו מינו סלק וכו' וזהו ראי' לרשב"א בסימן הקודם דאף על א"מ אמרי' סלק או ביצה בלא"ה אין נותן טעם כ"כ עד שחשבוהו לשער במ"ז ובחמשין כמבואר בגמרא וירושלמי רק החמירו ס' משום דלא לחלוק בין שאר איסורים וא"כ עכ"פ קליפות מצטרפים שלא יהיה כל קליפות עולים יותר משיעור זה כמ"ש הש"ך להדיא בסי' פ"ו ס"ק ט"ו ע"ש וא"ש והדין דין אמת ודוק בין במינו ובין אינו מינו ולק"מ ומיושב כל קושיות פר"ח והרא"ש:

(ב) ובמקום הפסד וכו' הקשה הב"ח הא הוי איסור דבוק ותי' הש"ך דעצם ה"ל ככלי מתכות דמועיל בו הגעלה ולא נ"נ ולפי מש"ל דיש פליטה יש לפקפק דהך פליטה מה בכך דהוא קלוש מ"מ נעשית נבלה אך בלא"ה קשה הא כל טעם לאסור איסור דבק דלמא בעירוי ישאר הוא למטה באופן שלא יהיה ס'. ולפ"ז קשה הא י"ל אי הרוטב אסור ונ"נ והעצם בולע איסורא וא"כ י"ל בכולו משערין כמו קדירה הבלועה איסור ושפיר הקשה הב"ח דמהך טעמא אסרינן דבק ולכן באמת צ"ל דמיירי דאין העצם דבק רק מונח בקדירה:

(ג) וה"מ מין בשאינו מינו וכו' זהו דעת רשב"א וטעם של הדבר דע"כ דמיירי דידעינן כמה היה האיסור בעת שנפל וכנגד כולו משערין דאל"כ אף במינו אין לשער דאטו דהיתרא בלע ואיסורא לא בלע וא"כ למה שלא במינו לא וצ"ל כמו אם היה הקדירה בלוע מקדם ממים למה לא יכנוס הבליעה ההוא לתוך החשבון דהא בולע ופולט ג"כ וצ"ל דלא ברירא לן דמה שבלוע בקדיקה אם נפלט או שמקבל חלק מן איסור וא"כ אף בזה דלמא תיכף קודם שנתן איסור טעם להיתר כבר בלע הקדירה מהיתר וזהו אינו נכנס לחשבון כמו שאלו היה בלוע מקדם דמ"ש ואח"כ נותן האיסור בהיתר טעם וליכא כאן ס' ולכך צריך בהיתר גופי' ס' והוא מה שנראה טעמו של הרשב"א להחמיר: והנה התוס' פירש בהא דאמרינן בקדירה עצמו דאין הפי' נגד חרסית הקדירה רק אם בלעה מקדם שני זתים ואח"כ איסור זית דאמרי' במ"מנ אם תפליט גם ב' זתים הבלועים מקדם תפלוט ויצטרפו לבטל ואם לא תפליט גם איסור ולא יפלוט ונ"ל דס"ל לתוספת דלא אמרינן בבלוע חתיכה נעשה נבלה דאם לא כן הני תרי זתים כבר נעשה נבלה ודוחק לומר דמיירי דהיה בולעים בשר דאכתי היתר' הוא דזה לא נזכר בתוס'. ולפ"ז י"ל דלישנא בתרא דאמר במה דבלע' קדירה לא פליג אהך דינא רק ס"ל דפי' של קדירה הוא בענין אחר אבל לדינא מודה להך דין ומזה יליף האו"ה סוף כלל כ"ד דאם תחב שני כפים בלועים דבלוע השני מצטרף לבטל הבלוע ראשון והיינו כנ"ל דממ"נ אם פולט גם זה יפלוט ואם לאו גם זה לא יפלוט והיא היא דברי התוס' כהווייתן וכצורתן דמ"ש בממ"נ בקדירה או בשני כפות כשהם ממין אחד ולכן כתב אם הקדירה מחרס והכף ממתכות לא שייך הך ממ"נ דאחד נח לפלוט יותר מחבירו הא אלו הקדירה והכף מתכות ג"כ שייך הן ממ"נ רק אח"כ חוכך להחמיר בקדירה אולי הכף נוגע תיכף בקדירה והקדירה בולע הימנו ונעשה נבלה הבלוע ואח"כ פולט וא"כ איך יצטרף בלוע בקדירה שכבר נ"נ והוא חומרא בעלמא ועכ"פ דינו מיוסד על דברי תוס' כראי מוצק ומכ"ש במין במינו דאף דנימא דלישנא בתרא חולק במילתא דרבנן עבדינן לקולא כמ"ש הרא"ש וכ"כ הב"י להדיא ואם כן דין ברור מדעת התוס'. ולא ידעתי מה היה להרב בעל לח"מ והרב פ"ח ס"ס ס"ח שתמהו ביתר על או"ה כאלו בדה דין מלבו והלא הן דברי תוספת וגברא רבא אמר מילתא אין מדיחין אותו ואמת כי שאר מחברים לא פי' כפי' התוספת אבל בשביל הא לא אירי' לדחות דבריהם אמה שיש בו מהסברה ובפרט כי יותר מסתבר לומר דס"ד לשער בחרסי קדירה ופשוט:

(ד) איסור וכו' ודעת הראב"ד דהוי דאורייתא ויש להבין כיון דזה דזרוע איל נותן טעם באיל הוי בשל איסור דאורייתא וחדוש הוא דשויה התורה בזרוע בשלה א"כ איך התירו לבשל בקדירה של חטאת שלמים דמ"ש זרוע עם איל ומ"ש חטאת ושלמים ונ"ט בר נ"ט ליכא דהא שם איסור דחטאת לגבי זרים כמו זרוע איל לגבי איל ולמה יהי' נקראת איסור וחטאת לשלמים יהי' בכלל היתר ומ"ש התוס' והרא"ש דכלי מקדש אוקמי אדאורייתא לא שייך דהא אסור לבטל ד"ת וצ"ל דבלוע בכלי לא חשוב ביטול איסור עד שאמרו שלא חל עליו שם חנ"נ וגם שם איסור גמור לא מיקרי עליו ואינו בכלל ביטול איסור משא"כ שם זרוע באיל הוי שפיר בכלל ביטול איסור הוא:

(ה) אם בשוגג מותר הפר"ח האריך להחמיר באינו מינו דהא קיימ"ל בתורה קנסינ' שוגג אטו מזיד למ"ד הא דאין מבטלין איסור הוא רק דרבנן אין דברים מובנים כלל דקנסי' אם יתירו בשוגג יעשה הדבר מזיד ויעבור איסור התורה כמו מבשל בשבת ונוטע בשביעית אבל כאן מה בכך שאיסור דבר תורה מ"מ איך נגזר אם יבטל בשוגג יבטל במזיד מה בכך עדיין אין כאן איסור תורה דמתורה מותר לבטל ומה בכך דאיסור גופו של תורה ואמת כי לשון הגמ' דוחקי' דקאמר והא הכי בנתפצעו אגוזים דמתורה חד בתרי בטל וקני' ר"י דמשמע במקום דמתורה לא בטיל רק בס' שפיר קניס ר"י אבל באמת הגמ' כך קפריך דאפי' נימא דאסור לבטל איסור מתורה וא"כ יש לומר דלמא אתו לבטל ולזה קאמר בגמרא תינח אם לא נתבטל עדין אבל זה דכבר נתבטל מהתורה עומד דחד בתרי בטל א"כ תו לא שייך דיבטל ד"ת דהא כבר בטל הוא:

(ו) מותר וכו' הט"ז בס"ק ח' הקשה דברי טור אהדדי דכאן פסק נח קנסו שוגג אטו מזיד ובסי' ק"י פסק כר"י דקנסו ותי' לחלק דכל הקנס דלמא יהי' מזיד ויאמר דהוא הי' שוגג וא"כ במקום דיש לו מיגו דשתק לא שייך זה אבל בק"י מיירי דנודע לריבים המעשה וא"כ א"א לכבוש הענין ולית ליה מיגו ולכך קנסינן ודבריו בלתי ברורים דבנפל לים דקנסו שוגג אטו מזיד סתמא קתני אפילו לבין עצמו ולא נודע כלל לאחרים מ"מ קנסו אף דהי' יכול להסתיר כל הענין באמת בא"ו יפה תי' דכל החשש של סמ"ג דמצריך לחקור הוא מטעם דלמא לא ידע שאיסור בתוכו והרבה לקדירה כי אח"כ מיזהיר זהיר וגם הי' אומרו למורה הוראה כך קרה לי וא"כ שוגג בזו לכ"ע לא קנסו כמו שכתוב הרא"ש לקמן בק"י אם הפיל לים קודם שנודע התערובות דמותר לכולא עלמא ועיין או"ה כלל כ"ד:

(ז) ולענ"ד נראה גם כן כמ"ש ב"י דשם אין האיסור בטל רק מותר מכח ס"ס אבל איסורא איכא עד שאדם אחד אסור לאכלו וא"כ במזיד הא עושה ס"ס בידי' לא אמרינן ולכן גזרו שוגג אטו מזיד אבל כאן שנתבטל האוסר וחזר האיסור להיתר לא אמרינן אטו מזיד דאף במזיד הא אין כאן איסור. ולכן כתב ב"י דיש לחלק בין הך דהכא להך דנפל ובאמת לולי דמסתפונא היתי אומר שאין כוונת התו' לדינא לגזור נפל בשוגג אטו מזיד רק התו' פירשו כן בזבחים למילתא דרב דאמר נפלה לים ופירשו נפלה אבל הפילה לא היינו לרב דס"ל בגמ' דחולין דף ט"ו דרב כר"מ ס"ל ולר"מ אמרינן דמדאוריתא לא קנסינן אבל מדרבנן קנסינן שוגג אטו מזיד אבל לדידן דקיימ"ל כר"י נהפך הוא אבל בטלה דעתי נגד דעת הטור והרא"ש ועכ"פ יש לחלק כמ"ש:

(ח) וכתב הט"ז דמתוס' בכורות דף כ"ג משמע דאומר מותר כ"ע ס"ל דלא קנסו ולא כן הוא דהתוס' הקשו שם בגמ' סבר אבטלנהו ברובא מה יועיל הא בין שוגג בין מזיד לא יועילו מיהו איכא למ"ד התם בשוגג יעלה ושמא הא חשוב שוגג כסבור שמותר לבטל עכ"ל והבין הט"ז דהך ושמא הוא תי' בפ"ע וסבור דמותר לבטל לכ"ע מותר וזה אינו דהך מיתב אהך תי' דאיכא למ"ד דשוגג מותר ואי דזה לא קרוי שוגג דהא מתכווין לבטל לזה כתבו דגם זה דהואיל דחושב דמותר לעשותו אפשר קרוי שוגג וזהו ברור בכוונת התוס' וכ"כ המ"א א"ח ריש סי' קי"ח דאפי' שעשה בהוראות חכם שטעה מיקרי שוגג ע"ש:

(ט) ואסור למוכרו ג"כ וכו' דעת הש"ך במותרי הנאה אם אין מוכרו לישראל ביוקר ממה שמכרו לעכו"ם מותר והפר"ח דעתו דאף בכה"ג מותר דקיימ"ל בנתן לא"י לסרס בהמתו דמותר למכור לא"י אף דמכרו ע"י סירוס ביוקר רק שמוכרח למוכרו ודבריו בלתי ברורים דבשלמא שם אלו לא סרסו היה יכול להחזיק לעצמו ועכשיו דסרסו מוכרח למוכרו פשיטא דהוא קנס אבל כאן שנתערב איסור בהיתר ג"כ היה מוכרח למכור לא"י דלישראל אסור ועכשיו שבטלו אם אתה מתירו למכור לישראל ביוקר הא אין קנס כלל ואינו מפסיד כלל ואדרבה נהנה עי"כ ומרוויח ומה קנס יש בזה ולכן הנכון כדברי הש"ך:

(י) או אפילו לח בלח וכו' כ"כ הד"מ ליישב הטור דכתב סתם דא"צ המורה לחקור אימת נתוסף המים אפי' דהוראה הוא בב"ח דלכ"ע נ"נ ולכך הי' דלח בלח לא אמרינן נ"נ והש"ך והפר"ח הקשו דבב"ח ודאי אמרינן נ"נ וראיי' מהך דחלב נבלה וכבר הארכתי בזה לעיל סי' צ"ב בישוב הדברים:

(יא) איברא דלא הבנתי עם כל זה תי' הרמ"א דטפת חלב שנפל לקדרה ובו בשר ורוטב אם לא הי' ס' בין הכל בשר אסור וא"כ אם אח"כ הוסיפו מים אמת דרוטב לא נ"נ דהוי לח בלח מ"מ הבשר נ"נ ואם המורה לא ידע ומשער כמו שהוא עכשיו אף הבשר מותר. גם דברי רשב"א דמחלק בין אפשר לסוחטו בין לח בלח נראה היינו בצונן כמו דיי"נ שנפל לבור וכדומה אבל איסור שנתבשל עם דבר לח הרי קיבל דבר הלח הבלוע בחמין ושוב לא יפלוט ומה יועיל אם נתערב אח"כ הלא הטעם שבתוך לח בלח הוא שוב לא יפלוט. ועיין לקמן סי' ק"ו מ"ש ליישב ועל כל פנים אין זה תי' להטור רק באמת הטור מודה בב"ח רק השיג על סה"ת דפסק כן בשאר איסורים נמי:

(יב) וי"א וכו' הש"ך בס"ק ט"ו השיג על או"ה במה שכתב אפי' במקום דנ"נ אם לא נודע בנתים ונתרבה היתר מ"מ מותר דא"כ מה פריך הגמ' חלב נבלה הוא דלמא מיירי דלא נודע בנתים ומה שהקשה מהמדומ' ומחומץ למ"ד חנ"נ בכל איסורי' י"ל דלא נודע בנתים וכהנה יתר קושי' והנה לא ענה או"ה מלבו כי אם דבריו צריכין לומר בתו' בכורות דכ"ב ד"ה יתיב כו' דכ' אם אין ס' דהייתר לגבי איסור' ויי"נ לתוכו אם יוסי' היתר עד עולם אסור ושאר איסור' מותר שירבה כ"כ שיהי' ס' נגד ההיתר ושמא אפי' בנפסק לא אמרינן ראשון ראשון בטל כמו חתיכה של בשר שבלוע טעם נבלה אפי' למ"ד חנ"נ בשאר איסורים כמו בב"ח דלא אמרינן חתיכ' נעשה נבילה אלא שלא יועיל לו פליטה דאי אפשר לסחוט אבל רבייה מועיל עכ"ל הרי דכתבו להדיא דמועיל רבייה ולכאורה דבר תמוה הוא דבגמ' אמרינן חלב אמאי מותר וכו' דאין מועיל רביה בכמה דוכתי ומה דוחקא לר"ת מבלי לומר כפי' ר"א דהוא מכח קושי' התו' דמשני סלק את מינו וכו' הא לר"א עדיין אין צריך ס' רק נגד נבלה ולפירוש הנ"ל גם לר"י קשה הא מועיל רבייה אח"כ ואיך צריך שיעור נגד כל החתיכה ולכך ס"ל. לאו"ה הארוך דזה הכל בלא נודע בנתים אבל בנודע חנ"נ לגמרי וא"ש ונראה דכי מחלקינן בין נודע ללא נודע היינו בשאר איסורים דהוא מדרבנן והן אמרו לחלק בין נודע ללא נודע דקודם שנודע לא האיסור אבל בב"ח חל או אפי' שאר איסורים למ"ד דחנ"נ דאורייתא ודאי דאין לחלק בין נודע ללא נודע דכל סוגי' דתו' שם בחולין למ"ד דנ"נ בשאר איסורים דאורייתא כמש"ל סי' צ"ב באריכות וא"ש: ומ"ש האו"ה הארוך בביטול האיסור לחלק בין נודע ללא נודע הקשה הש"ך איך אמרינן במזיד אסור האיך שייך בלא נודע מזיד ויש לדחות דפשיטא דמלתא דגמ' דריבויי שוגג מותר ומזיד אסור הכל מיירי לאחר שנודע רק או"ה פוסק להלכה כר"י אפי' בשוגג אסור ועל זה נחית האו"ה לחלק והנ"מ לאחר שנודע אבל קודם שנודע לכ"ע מותר ואו"ה פוסק כך וא"כ אזלי כל קושי' הש"ך דבגמ' פ' כמ"ש הש"ך רק לדינא ס"ל האו"ה כמ"ש וא"ש:

(יג) איסור של דבריהם וכו' מרבה עליו ומבטלו והקשו האחרונים דבא"ח סי' תרע"ו בשמן של נר חנוכה שנתערב בשמן אחר ואין בו ס' שאין להוסיף עליו ולבטל אע"פ שהוא דרבנן ודוחק לחלק דשאני חנוכה דהוקצה למצות דהא הטור שם הביא הדין בשם מהר"מ רוטן בורג וכתב לא דמי לעצים שנשרו מן הדקל דמרבה עליהן ומבטלין שאני התם דמקלי קלי לי' איסור' ולא קאמר ההפרש דהוקצה למנצתה ע"כ והארכתי בזה בחידושי על הלכות יו"ט ומה שי"ל בקצרה הוא כך. דביבש ביבש כל חתיכה וחתיכה אינו ודאי איסור רק ספק איסור ולכך עיין לקמן סי' ק"ט מ"ש בשם הגהות הרא"ש בחד בחד באיסור דרבנן מותר לשני בני אדם דכל חד וחד הוי ספיקא וספק דרבנן להקל וא"כ דהוי רק ספק דעת הטור דמותר לבטלה דאף דנאמר דאיסור של דבריהם אין לבטלו הנ"מ ודאי איסור אבל ס' איסור ודאי יש להקל לבטל ולכך עצים שנשרו מן הדקל מרבה עליהן ומבטלן דהוא רק ספקא אבל לח בלח דמתערב בלי ס' וא"כ הרי הוא מעורב מאיסור ודאי והוא בלול ודאי איסור ולא ספק איסור דכל טפה וטפה יש בו איסור ס"ל לטור להחמיר אף בדרבנן אסור לבטלו כיון דהוא ודאי איסור ולכן בשמן של נר חנוכה שהוא לח בלח אסור לבטלו וא"צ לטעמא של מהר"מ דמקל קלי וגם הקושיא שיש על הב"י מס' קט"ו דמתיר לבשל חמאה של נכרים ואין בו איסור ביטול צחצוחי חלב דאין מכוין לבטלו והקשה הע"ז הא הוי ליה איסורא דרבנן ואין לו עיקר מה"ת בלא"ה מותר לבטל ולפמ"ש ניחא דבלח בלח אף בדרבנן אין לבטל: ועוד בדרך אחר דבגמ' פריך על הא דעצים שנשרו מן הדקל וכו' כה"ג לרב אשי דאמר דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן ספיקא אסור האיך יועיל ריבוי עצים והפי' צ"ל דגמ' ס"ל דהא תליא בזה אם בדרבנן ספיקא אסור א"כ עשהו כשל תורה א"כ גם הביטול איסור אסור כשל תורה וקשה מאי אריא לרב אשי הא הקושי' לכ"ע הא הקשו בתוס' ישינים הא דפריך הגמ' למ"ד משום משקין שזבו משום פירות הנושרים בביצה למה ספיקא אסורה הא הוי ליה ספיקא דרבנן והקשה דגם לר"נ דאמר הטעם משום מוקצה ג"כ יקשה הא הוי ספיקא דרבנן ותרצו דמוקצה הוי כשל תורה ספיקא אסור כדתנן ספק מוכן אסור ולפי זה קשה על הך עצים שנשרו מן הדקל דהם מוקצה קשה ג"כ אם ספיקא אסור אף ביטל איסור יהיה אסור כדמקשין לרב אשי: וליישב צ"ל דיש לדייק בת"י דס"ל איסור מוקצה חמור כשל תורה ואלו התוס' כתבו דתרומה חמור ממוקצה דתרומה אית' ליה עיקר של תורה ולא מוקצה הרי דמוקצה קיל ביותר וצ"ע לכאורה. ומה שיש לתרץ הוא כך לר"י דאית ליה מוקצה ומצאו לו סמך מהתורה והכינו את אשר יביאו דודאי מוקצה חמיר כשל תורה אבל לר"נ ס"ל דקיימ"ל כר"ש דהיקל במוקצה וביו"ט קיימ"ל כר"י דלא אתי לזלזולי ביה וא"כ לדידן ודאי מוקצה קיל דהא בשבת מתירין ולא אסרינן רק ביו"ט והאיך יתכן לומר דהוי כשל תורה ולכך התוס' כתבו מלתייהו לדברי ר"י כנראה מסוגיא שם ושפיר כתבו דהוי חמור כשל תורה וקתני בברייתא א' נולדה בשבת ואחד נולד ביו"ט והיינו ר"י והוי כשל תורה אבל בעצים שנשרו מן הדקל קאי לדידן אליבא דר"נ ובשבת לית ליה מוקצה וא"כ צ"ל דבספיקא אסור כשל תורה ולק"מ זולת לרב אשי דס"ל דשיל"מ ג"כ ספיקא אסור כשל תורה ואסור לבטל האיסור: נמצא כלל' של דברים במוקצה דאין בו מחלוקת ר"י ור"ש ולכ"ע ספיקא אסור ובדבר שיש לו מתירין דג"כ לכ"ע ספיקא אסור א"כ עשהו כשל תורה ואסור לבטלו ולכך בכל מילתא דרבנן פסק כחן בי"ד דמרבה עליהן ומבטלין אבל בהל' חנוכה דנתקצה למצותו ואף ר"ש מודה בו דאסור דהוי מוקצה גמורה וא"כ ספיקא אסור ואין לבטלם לכתחילה כקושית הגמ' ולכך פסק דאין לבטל רק ע"ז הקשה מהר"מ מרונטבורג מן עצים שנשרו מן הדקל דהוה לי' דשיל"מ וג"כ ספיקא אסור וא"כ איך שרי לבטלו ולזה תירץ מיקלי קלי ליה איסורא ודו"ק:

(יד) איסור דרבנן כבר כתבתי ישוב מה שקשה בזה מן נר חנוכה ועוד כתבתי בחדושי להרמב"ם על הל' יו"ט ולשכנו תדרשנו ותמצאנו באריכות: ועכ"פ מדברי מהר"מ מרוטנבורג שהביא הטור דכתב שמן חנוכה דנתערב דאין להוסיף ולא דמי לעצים דמקלי קני וקשה הא מהר"מ ס"ל חנ"נ בכל איסורים וא"כ השמן שנתערב נעשה כולו איסור ואם בא להוסיף צריך להוסיף ששים כנגד כולה וא"כ הוי מבטל איסור לכתחילה וזה אפילו בעצים אסור כמלש המ"א בסי' תק"ד ע"ש וכאן דנ"נ הוי כולו איסור וצ"ל דס"ל ג"כ בלח בלח לא נעשה נבלה ודו"ק:

(טו) חוזר וניעור הפר"ח האריך בשרש הלזה ועהד על החקירה לברר ואני אביא בדבריו בקצרה לברר הדין על בורי' בסייעתא דשמיא. והנה ראשון תחילה נאמר הרמב"ם פסק בהלכות תרומה סאה תרומה שנפל לתוך ק' של חולין ולא הספיק לגבותו עד שנפלה אחר ידיעה אינו אסור ואם לאו אוסר. ומזה שפסק הפר"ח דדעת הרמב"ם בכל איסורים דלאחר שנודע לא אמרינן חוזר וניעור ולא מקודם והשיג על ב"י דכתב דאין ללמוד מתרומה דהרמב"ם לא אמר רק בתרומה אבל בשאר איסורים לא תלי' בידועה כלל והפר"ח השיג דהא בסי' קי"א למדין הרבה דינים מתרומה ומ"ש תרומה ומ"ש שאר אסורים לענין ידיעה גם האריך למה פסק הרמב"ם כר"ש דידיעה מחלקת ולא כרבנן דהרמה מחלקת. ואני תמה דאיך אפשר דס"ל לרמב"ם בכל איסורים דקודם ידיעה אמרינן חוזר וניעור הא הרמב"ם בהל' מ"א פי"ו. כ' להדיא יין נסך שנפל לבור ואינו מינו אם הוא מצרצור קטן אם שופך כל יום מ"מ אינו חוזר וניעיר ולא מחלק כלל בין קודם או אחר ידיעה. אלא נראה דעת הרמב"ם כי דוקא בתרומה אמרינן חו"נ הואיל וצריך הרמה וכ"כ דלא הרים שם אסור עלי' לכך אמרינן חוזר וניעור משא"כ בשאר איסורין דא"צ להרים לא אמרינן חו"נ ור"ש לטעמיה דס"ל כל העומד להרים כמורם דמיא ולכך ידיעה בעי לר"ש דכי אמרי' דעומד להרים היינו כשיודע הימנו אז עומד להרים אבל כשאין לו ידיעה אינו עומד להרים דהא לא ידע כלל וכולי האי לא אמרינן דיהיה כמורם דמי' ולכך בעי ר"ש ידיעה וחכמים פליגי עליה דר"ש דס"ל לא אמרינן כל העומד להרים כמורם דמי' כמ"ש הרא"ש ולכך צריך הרמה וא"כ אנן דקי"ל כר"ש בהא כמ"ש הרמב"ם בפ"א מהל' טומאת אוכלין דפרה מטמאת טומאת אוכלין דכל העומד לפדות כפדוי דמי כמבואר בגמ' א"כ אף בזו הלכה כר"ש ולכך פסק דידיעתם מועיל שלא יהיה חוזר וניעור דאז אמרינן כמורם דמי והיינו בתרומה אבל באיסורין דא"צ הרמה תמיד אינו חוזר וניעור דכיון דא"צ הרמה מה צורך לידיעה והדברים ברמב"ם ברורים ונכונים: והנה גם הראב"ד ס"ל כן דאין אמרינן בשאר איסורים חוזר וניעור רק בתרומה דצריך הרמה ולכך דבתרומה ס"ל לרבנן אינו מועיל ג"כ הטעם הואיל ובעי הרמה וטען עליו הפר"ח כי היכי ביבש ביבש אם נתרבה כ"כ עד רוב מאיסור לכ"ע אמרינן חוזר וניעור כמבואר במשנה וקשה מ"ש רוב גבי יבש ומ"ש נ"ט גבי אינו מינו (וטענה זו אין טענה לרמב"ם דס"ל טכ"ע ל"ד וא"כ רוב דאורייתא ונ"ט דרבנן רק לראב"ד דס"ל דאורייתא קשה): איברא ודאי אלו היה הך עד רובא ד"ת היה יפה טען אבל ברור דד"ת אפי' רובא נמי דכיון דכבר נתבטל חזר איסור להיות היתר רק מדרבנן החמירו לאסור כשיהי' הרוב איסור וא"כ אין לדמות ולהקשות מגזירת חכמים אהדדי בהא גזרו דאיכא רוב איסור ובנ"ט לא גזרו והראיי' דהוא רק גזירת חכמים חדא א"כ מאי אריא רבו התרומה אפי' מחצה על מחצה נמי איסור דאורייתא כמבואר לקמן סי' ק"ט וק"י חתיכה חלב וחתיכה שומן האוכל ממנו חייב אשם תלוי ואמרינן בפ' הערל באיסור תורה אע"פ שלא רבו מחצה על מחצה כרוב דה"ל ספק דאורייתא להחמיר אף גם שני' דאי הוי דאורייתא א"כ אין חילוק בין איסור לטומאה א"כ דפריך בבכורות דק"ב לר"ד מהך דנבלה בשחוטה ויתר קושי' אי איתא דחו"נ ליטמא במשא קשה מה פריך מר"ד דס"ל חו"נ לפרוך ממשנה דבאיכא רוב אמרינן חו"נ א"כ עכ"פ טומאה איתא דלא נתבטל לגמרי דהא חתיכה נבלה דנתבטל בב' שחוטה ואח"כ חזר נפלה ב' חתיכות נבלה חו"נ ש"מ טומאה כמאן דאיתא דמי ולמה תבטל ברוב מיהו תטמא ומה ענין הך קושיא לר"ד אלא ודאי דכיון דהוא מדרבנן אין לדמות גזירת להדדי וי"ל באיסור גזרו בטומאה לא גזרו והוצרך להקשות מר"ד דאמר כן בטומאה ומה שטען הפר"ח בטעמו של ראב"ד מה נ"מ בתרומה דצריך להרי' הלא אינו מדמעת כלל והאריך כי אין טעם בזה דמדמע לפי חשבון דתמיד בטולו בצידו דהא סאה דעלתה יש בו תמיד ק' חלקים חולין וחלק ק"א תרומה והם מבטלין אותו וגם זה לא קשה לשיטת התו' דאסרוהו חכמים לזרים ש"מ דקבעו שלא יהי' חולין מבטלין אותו דאל"כ למה תאסור לזרים. וכן הדבר מבואר בירושלמי שם על הך משנה סאה תרומה שנפל לק' של חולין כל שהן מבטלין אותו ופריך מתניתין פליג על ר"י דאמר לפי חשבון ומשני לא אמר ר"י אינה מדמעת כל עיקר ברם אמר והוא שרבו חולין על חשבון התרומה כדי שתתבטל ברוב הרי דעכ"פ צריך לבטל רוב התרומה ואותו ק' חלקים אינם מצטרפים: איברא ברש"י דפי' דמותר הסאה לזרים ואינו חייב רק לשלם דדמים לכהן ומ"מ דעת רש"י כרמב"ם וראב"ד דאין אומרים חוזר וניעור כמ"ש התוס' להדיא דדעת רש"י דאין אומרים חוזר וניעור קשה מהך דתרומה ולשיטתו לא שייך התי' הואיל ומחוסר הרמה וצ"ל דס"ל לרש"י דגמ' דידן פליג אירושלמי דמפרש טעמא דר"ש דידיעתה מקדשתה וכל העומד להרים וכו' דכך ס"ד בגמ' דשבת דף קמ"ב דר"י דס"ל דמעלי' מדומע בשבת דס"ל כר"ש דהוי כמורם והוי כמתקן ודחי הגמ' דלעולם דלא הוי כמורם רק ס"ל דכבר נתבטל ונעשה חולין ואינו חוזר וניער אף דלא הוי כמורם וכן דברי הגמ' בע"ז נוטים:

(טז) באמת על הרמב"ם יש לכאורה לתמוה דכיון דהוא פסק כר"ש ודוקא בהודע ש"מ דס"ל הטעם משום דכמורם דמי' ח"כ למה לא פסק כר"י דמעלין המדומע בשבת דהא כמורם דמיא ופי' המשנה פסק להדיא דלא כר"י וכן משמע מספרו דהשמיט הך דר"י וצ"ל דס"ל אף דבס"ד תליא מלתא דר"י בר"ש אבל למסקנא דקאמרי' ר"י ס"ל דיכול ליתן עין בצד זה ולאכול בצד אחר לא אתיא מילתא דר"י כר"ש דאף דלענין חוזר וניעור ה"ל כמורם אבל לענין אכילה הא אסור לאכול עד שיורם ולכך אסור להעלותו בשבת דמתקן: ומה שטען על הרמב"ם דס"ל כל שהוא בנ"ט בין באינו מינו ובין במינו דבעי' ס' לא אמרינן דכבר בטל דחוזר וניעור אבל בשעורים למעלה מס' אז לא אמרינן חוזר וניעור וקשה דא"כ הא דקתני סאה של תרומה שנפלה למאה הגביה וחזר ונפלה אחרת הרי זה מותר עד שתרבה וכו' אע"ג דאיכא נ"ט ודבריו בלתי מובנים דפשיט' בהגביה אמרינן דאיסורא ליתא והלא כך הם דברי הרא"ש דפסק דאמרינן חוזר וניעור ולכך ר"ש ידיעה מתירתו דכל   העומד להרים כמורם ובפי' אמרינן בירושלמי לרבנן הרמה מתירתו ולהפר"ח מה נ"מ בהרמה הא חוזר וניעור א"ו כיון דהורם תו לא אמרינן חוזר וניעור ובפרט דכבר כתבתי דהכל דרבנן. ובכך מיושב קושי' התוס' בפ' הערל דהקשו לר"א דס"ל הואיל ויכול ליתן תרומה לכהן הוי דשיל"מ א"כ ק' למה תרומה עולה בק"א ע"ש וי"ל דוודאי זהו מבואר בגמ' דבכורות אם אמרינן איסורא כמאן דאיתא דמי' אמרינן חוזר וניעור אבל אי לאו כמאן דאיתא ל"א חוזר וניעור והנה הא דאמרינן דשיל"מ לא בטל עד שאתה תאכלנה באיסור אוכלו בהתר היינו אי איסורא כמאן דאיתא דמי' שפיר י"ל מה לך לסמוך אביטול וכו' אבל אי איסורא כדליתא ופרח איסור לגמרי א"כ לא שייך עד שתאכלנה וכו' וזהו נכון בסברא ולפ"ז בתרומה דקיימ"ל צריך להרים בזה אינו חוזר וניעור כלל אפי' בפחות מס' דקבעהו חז"ל לתלות לומר לית כאן איסור וא"כ כיון דאין חוזר וניעור דפרחה איסור אף דשיל"מ לא שייך ולכך לא ס"ל רק בלחם פנים שנימוח דשם לא תקנו חז"ל הרמה ודרך כן י"ל לר"א. והוא נכון והא דפריך הגמ' בנדרים דלהוי תרומה דישל"מ דיכול למשאל באמת מצי לשנוי כן אבל קושטא דמילתא משני אפילו במקום דלא שייך הרמה מ"מ לא שייך דבר שיש לו מתירין הואיל לאו מצוה וכו' ודוק כי זה ברור: וברור דכי ה"ל לרמב"ן במין במינו בס' חוזר וניעור היינו בלח בלח אבל ביבש הא אמרינן חד בתרי בטל ולא אמרינן אטו אינו מינו וא"כ מהכ"ת לומר בזה דעד ס' חוזר וניעור מה שיאטא דס' הכי ואטו אינו מינו לא גזרינן ביבש וא"כ הא דתי' הרמב"ן בערלה מעלה את ערלה דהוי יותר מס' משום סתמ' קתני אפי' לח בלח יין ביין בד בר זה גזרי' אטו אינו מינו וצ"ל להיפוך בתרומה דקתני סתם דבעינן לרבנן הרמה אפי' ביבש מטעם דמחוס' הרמה ולא מטעם דהוי בפחות מס':

(יז) איברא בדברי הרא"ש פג"ה יש לספק דהביא ראי' מן הך דתרומה דבעינן הרמה או ראוי' להרמה לר"ש דכמורם דמי מה דעתו אי דעתו לעולם אמרינן חוזר וניעור או רק בס'. והפר"ח נסתפק בזה ולא ידעתי מה ספיקו הא בע"ז סתם הרא"ש ביין שנפל לבור עד ס' חוזר וניעור ולא יותר והדבר מבואר דס"ל להלכה כר"ת ורמב"ן וצ"ל דס"ל הך סאה דתרומה איירי בלח ולא ביבש ובהכי ניחא דלבסוף העלה דהא דבעינן רבנן הרמה משום דזולתם חוזר וניעור אבל לא שהרמה מעכב דהוא רק גזל שבט ומקדם הביא ראיי' דיש הבדל בין ידיעה לאינו ידיעה דמר"ש נשמע לרבנן דעד כאן ס"ל לרבנן דלא תלי בידיעה בתרומה דבעי הרמה אבל במקום דלא צריך הרמה לא והדברים לכאורה סותרים דהא לדעתו הרמה בתרומה רק גזל שבט. אבל לפי הנ"ל ניחא דמ"ש הרא"ש במקום דלא צריך הרמה היינו במקום דלא שייך חוזר וניעור כגון בערלה דשערו במאתים אף רבנן מודים דמ"מ בעינן ידיעה דלר"ש דס"ל כל העומד להרים כמורם ומ"מ בעי ידיעה דהרא"ש לא ס"ל כמ"ש לעיל ברמב"ם דלא אמרינן כמורם דמי רק לאחר ידיעה רק ס"ל סתם וא"כ למה מצריך ר"ש ידיעה אלא כדי שיבוטל איסור וא"כ בערלה מעלה ערלה מ"מ לר"ש צריך ידיעה וא"כ אף לרבנן צריך ידיעה דבערלה לא יחלוקו רבנן אר"ש להקל וש"מ דאין הדבר חוזר להיתרו רק לאחר ידיעה וזהו הנרצה ברא"ש דבחד בתרי דלא שייך בי' חוזר וניעור כי לא נוסף האיסור חזר איסור להיתר לאחר ידיעה, וזהו כוונת הרא"ש לנכון ואינו סותר דבריו כלל. ומעתה כיון דרא"ש ורמב"ן והר"ן ורשב"א בחדא שיטה ח"ו להקל לחלוק אדבריהם בשום אופן והפר"ח בדה מלבו להקל בלח עד רובו ולא ידעתי למה לא עד חצי דהוא שוה בשוה ג"כ איסור תורה וספק אשם תלוי ואם כי המשנה דחקהו דקתני עד רובו ובשביל זה אין לנו לומר נגד הדעת של תורה אבל ברור כמ"ש דהגבהה שני' דאז לכ"ע אינו חוזר וניעור. ולכן כל מ"ש בזה באריכות אך למותר והדין דין אמת כמ"ש הרמ"א דבכל דוכתי אמרינן חוזר וניעור ואפי' נודע דהא דמהני ידיעה היינו בדבר שיש ס' אבל בדבר שאין ס' לא מהני ידיעה והא דכ' הרא"ש בהלכות י"נ סתם דעד ס' ראשון ראשון בטל צ"ל בנודע וסתמ' כפי' וצ"ע לקמן בהלכות יין נסך סי' קל"ד עכ"פ אין פקפוק כלל בדברי הרמ"א ומיני' אל תזוז:

(יח) איברא א"כ קשה קושי' הר"ן א"כ איך אמרינן לעיל בחתיכת בשר שנפל בחלב דלא מהני קפילא רק ס' מה יהני ס' הא יש לחוש דפליט והדר פליט דהא הר"ן תי' דאינו חוזר וניעור אבל לדידן דקיימ"ל חוזר וניעור הקושיא במקומו ונ"ל דאינו פולט ובולע רק פ"א מיהו גם אי אמרינן אינו חוזר וניעור הא ברובא ודאי אמרינן חוזר וניעור וא"כ דלמא פליט והדר פלט עד דליכא רובא כלל וצ"ל כמש"ל כיון דהך רובא רבנן בכה"ג לא גזרו רבנן. דאם לא כן כל חתיכה קטנה או גדולה הנופלת ליורה גדולה ולא יסלק אותה יאסור כל היורה וצ"ע. ולפי מ"ש דלח בלח לא אמרינן נעשה נבילה אפי' בב"ח בלא"ה אפשר לק"מ ודו"ק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.