פלתי/יורה דעה/צח

פלתי ‏ יורה דעה צח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי	עריכה

(א) חלב בבשר עי' ש"ך דחלב ובשר אינו שוים בטעמא וכ"כ הפר"ח דאף לענין מין במינו קרוי בשר ושוין בשמא מ"מ לענין ס' טעמא מחולקים. והנה בשמעתין ג"ה דף צ"ו משמע בגמ' ותוס' הפוך חלב ובשר בלתי שוים בשמא אבל טעמא בשר שומן וחלב שוים דהתוס' בפרק ג"ה דף צ"ו ד"ה שאני דהקשו בהא דאר"ה גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מראש אזנו ומוקי דשאני חלב דמפעפע והקשו הא שומן הגיד נמי מפעפע ומוכח דע"כ ס"ל דאף בטעמא שוים דאל"כ מה קושי' וכי ודאי דמפעפע י"ל דמפעפע ולכך לדעת הש"ע לקמן ק"ה אף דיש ס' מ"מ נטילה בעי דאולי לא מפעפע בכולו ועי' חולין דף ק' דכתבו התוס' קצת ספק בפעפע החלב ע"ש ורק מספיקא אסרינן דלא גרע מנשפך וה"מ באיסור תורה לחומרא אבל בשומנו של גיד דהוא דרבנן ורק ישראל קדושים נהגו בו איסור א"כ לו יהי' דנשפך מ"מ מותר ואיסור קל ספיקא לקולא וע"כ צ"ל דס"ל חלב בבשר מין במינו הוא וא"כ אלו מספקא לן הא מין במינו אפילו באיסור תורה לקולא כדלקמן בנשפך וע"כ דוודאי מפעפע ושפיר פריך אך לכאורה יש סתירה דא"כ מה פריך הגמ' מרב הונא דאוסר גדי שצלאו בחלב אר"י דקאמר קולף ואוכל דילמא הך חלב דמפעפע אינו ודאי כמ"ש ור"י לטעמי' דס"ל דמין במינו בטל ה"ל ספיקא דרבנן דחלב בבשר מין במינו ושרי אבל רב הונא תלמיד דרב וכרב ס"ל כסוגי' דגמ' דשבת וכיון דמין במינו לא בטל וא"כ ה"ל ספיקא תורה ואסור בשלמא הא לא קשי' דילמא היה ס' ור"ה אוסר דס"ל מין במינו לא בטל דזה ידע גמ' סתם גדי שאינו כחוש אינו ס' נגד חלבו אבל הנ"ל קשה וצריך להיות דחלב ובשר בלתי שוים בשמא דזהו מיקרי חלב וזהו בשר אבל טעמם בבשר שוה כמ"ש הש"ך בשר שמן ואם כן דברי התוס' נכונים וקושי' הגמ' שפיר דל"ל ר"ה ס"ל לאיסור תורה דלענין מין במינו ל"ב אזנינן בתר שמא וא"כ ל"ל דלכך אוסר ר"ה דמין במינו ל"ב דהא קרוי אין מינו אבל לעיל ס"ל לתוס' דע"כ לענין טעמא הוי במינו וא"כ אי מספקא אי מפעפע הוי שרי דזה תלי' בטעמא וטעמא הוי מין במינו ודו"ק:

(ב) ובהא יש ליישב דמתחל' פריך הגמ' על מילתא דשמואל מהך דר"ה דאסור לגדי שצלאו ולבתר דשני חלב מפעפע פריך דר"י התיר בכה"ג ודקארי לי' מה קארי להקשות אשמואל כיון דר"י כוותי' ואין לו כמעט המשך בגמ' ולפמ"ש ניחא דהגמ' לא רצה להקשות מר"י דאולי חלב ובשר מין א' אף בשמא כדעת הראב"ד ורשב"א ור"ן באמת ולק"מ כמ"ש דר"י דס"ל מין במינו מותר היקל ור"ה ע"ל מין במינו ל"ב החמיר אבל השתא דמשני חלב מפעפע ושומן גיד כחוש כמ"ש תוס' ס"ל לגמ' כיון דעל כל פנים חלב הוא רק שאינו מפעפע כ"כ להתפשט בכל נ"ט לגמרי משהו מיהא איכא שמתפשט וזהו לא ימלט וע"כ קשי' לשמואל דס"ל מין במינו במשהו וע"כ צ"ל דחלב ושומן לענין שם קרוי' אינו מינו וא"כ קשי' ר"ה אר"י ודו"ק. מיהו לפי סברה זו קשה הא דהקשו התוס' הא שומן הגיד מפעפע ותי' דשומן הגיד דרבנן א"צ לכל זה ולדידן צ"ל באמת הא דאמרינן מפעפע לא מפעפע בנ"ט רק במשהו רק קושי' התוס' דדבר הנאסר בכדי נטילה חוזר ואוסר וכן כולם במקומו ול"ל תי' התוס' דאין הנאסר וכו' כיון דמשהו מן איסור הולך עמו וחלב מפעפע דמשהו הולך עמו ולכך אסור אבל גיד לשמואל ל"ק דשמואל לא ס"ל חתיכה נ"נ ולא שייך דקליפר יחזור ויאסור וא"כ ל"ק וצ"ע ועמש"ל סי' צ"ב וצריך לומר דבדף צ"ז ע"ב מסייע רבינא מהך מימרא לא שנו אלא נתבשל וכו' ואם כן קשי' לרבינא ורבינא וודאי ס"ל חנ"נ וע"כ צ"ל דליתא ודברי התוס' מוכרחים דלכ"ע אמרינן דשומן של גיד אינו מפעפע ודו"ק:

(ג) יטמענו וכו' עיין ש"ך שהאריך למה יהיה מל"ת נאמן באיסור תורה וכתב דאפשר דעת המקילי' משום דס"ל טעם כעיקר ל"ד וכן משמע מדברי ת"ה ואני לא הבנתי הא בגמ' קאמרי' קפילא ולפי המכשירין במל"ת לבד היינו משום דס"ל קפילא ל"ד וקשה הא בגמ' אמרינן תרומה טעי' לי' כהן אלא קדירה של חלב שבישל בה בשר מאן טעים לי' ומשני קפילא ולפי פירושם קפילא ל"ד דאם בגמ' דוקא אין לנו לחדש מה דלא היתר הגמ' וא"כ בב"ח לכ"ע טעם כעיקר דאורייתא כמבואר בחולין ובפסחים רק דלא ילפינן מיני' מכח חדושו וא"כ עדיין קשה איך נאמן במסל"ת ועוד קשה הא דקאמר הגמ' מריש ה"א מאן טעים לי' כיון דשמענא להא דר"י דאמר יטעום קפילא ה"נ וקשה להנך רבותא דס"ל טעם כעיקר ל"ד מתחילה מה קסבר לבסוף מה קסבר וכי לא ידע מתחלה דיש מציאות לטעום זה רק צריך להיות דס"ל דלא מהימן וקשה עדיין איך פשטו מר"י דהורה כן בכילכית באלפס דהוא דרבנן למ"ד טכ"ע ל"ד לקדירה שבישל בו בשר דהוי דאורייתא ודוחק לומר דלמ"ד כילכית דג טהור קשה מה שאלו לר"י על כילכית שבאלפס ודוחק לומר משום כנת' שאלו רק צ"ל כילכית היה נתבשל תחלה בחלב ונפל לאלפס בשר וא"כ אף ר"י ס"ל בב"ח טעימת קפילא וזה דוחק: והנה העיקר אגיד שדברי הרשב"א בחידושיו חולין בשמעת' דטעם כעיקר אחר שבירר דעת רש"י וסייעו כאומרים עכ"ע ל"ד כתב וז"ל נמצא פסקן של דברים לרש"י ז"ל אם נתחבה כף של איסור בתוך תבשיל או כף חולבת בתוך יורה של בשר וכן להיפוך וכו' וקודם שהספיק לשער אם יש בו ס' נשפך וכו' הולכין להקל ומתירין מספק דהוי לי' ספיקא דרבנן עכ"ל. וקשה ליג"כ כנ"ל מה ענין בב"ח למחלוקת רש"י ור"ת הא בב"ח ודאי דאורייתא כמ"ש הרשב"א גופי' שם. ולכן היה נראה כיון דלכך ס"ל לרש"י טכ"ע ל"ד משום דגעולי עכו"ם חידוש הוא אפילו דנימא דלא אסרה התורה אלא קדירה בת יומא א"א דלא פגמה פורתא ולכך לא ילפינן מיני' א"כ כל קדירות הבלועים אפי' בת יומא הם פגומים ולא אוסרין כלל דהא זה חידושו של גיעולי עכו"ם ולא ילפינן מיני' וא"כ לשיט' רש"י אף בב"ח הכלי אף ב"י הא פגום קצת ואינו אוסר או י"ל דלכאורה דכלי בלוע איסור ילפינן מגעולי עכו"ם דמ"ש רק כי ילפינן בלע איסור דזה ממש גיעולי עכו"ם בלע איסור ומ"ש כלי ישראל בלע איסור אבל בבלע בשר דהיתר' בלע אינו בכלל גיעולי מדין דחידוש הוא ולא ילפינן כלל מן גיעולי א"י ועכ"ע ל"ד אבל באמת דהרשב"א כ' להדיא אף בתוחב כף איסור לתבשיל ג"כ לדעת רש"י מדרבנן וצ"ל דוקא געולי עכו"ם ולא כלי של ישראל אף דבלע איסור. וכן במשמרת הבית דף קכ"ג דתי' לרמב"ן על קושית התוס' האיך הגעילו במדין יורות גדולה דהא חנ"נ ותירץ דלמ"ד טעם כעיקר לאו תורה לק"מ. ולכאורה תמי' אף דלאו דאורייתא בגעולי מדין ודאי תורה רק דלא ילפינן מיני' ואנן בהך גופי' קא קשיא לן. וצ"ל דס"ל ודאי אף לרבינו אפרים צריך להיות דהגעילו שני פעמים רק הקושיא הוא למ"ד דאמרינן חנ"נ בכל איסורין לא יועיל הגעלה שני פעמים דמי הגעלה חוזרים ונעשים נ"נ. ולפ"ז לק"מ כי אסרה תורה בכלי בלוע איסור בשל א"י ולא אם אנן מבשלין חלב בקדירה. ולפ"ז כשהגעילו היורת פלט האיסור הבלוע משל א"י לתוך מי הגעלה ואי דמים נ"נ וחוזרים ונבלע ביורה הך בלוע שנייה הוא בליעה דידן טכ"ע ל"ד. ואם כן אתא שפיר דסמכינן אקפילא אפילו בב"ח דגם בזה טעם כעיקר בבלוע בכלי לאו דאורייתא ודו"ק:

(ד) אמנם לדעת הסוברים טכ"ע דאורייתא צריך להיות דס"ל להלכה כר' יוחנן דס"ל כר"ע דמשרת להיתר מצטרף לאיסור וטכ"ע ילפינן מגעולי א"י דלא הוי חידוש כלל דנ"ל כרבנן דמשרת לטכ"ע כמ"ש הרמב"ם וגעולי א"י חידוש וא"כ אף לשיטה ההוא בתוחב כף איסור ליכא איסור תורה דהוה פגום אלא דס"ל כר"ע ואין חידוש בגעל א"י. אלא דקשי' לי' לשיטת האומרי' טכ"ע ל"ד הא דפרכינן בזבחים פרק דם חטאת ר"י דרש אותה פרט לתרומה דאין צריך מריקה ופריך הגמ' תרומה לא והתנן קדירה שבישל בה תרומה לא יבשל חולין ואם בישל בנ"ט וקשה הא בתרומה טכ"ע לאו דאורייתא וא"כ דבר תורה מותר לבשל בקדירה של תרומה רק מדרבנן אסור א"כ מאי פריך ליה מקרא אותה פרט לתרומה הא מהתורה א"צ כלום וי"ל דאף דטכ"ע ל"ד כלי הבלוע מאיסור ודאי ד"ת להגעלה דמ"ש בלוע איסור מא"י או בכלים דידן והיינו חדושו לאסור בלוע בכלי ל"ד רק הכוונה כלים הבלועים ומעשה שהיה בא"י אבל לדינא הכל חד וא"כ שפיר קפריך דזהו הגעלתו ד"ת אלא לפי הנ"ל דאפי' בב"ח ושאר איסורין לא אמרינן וגעולי א"י דוקא א"כ קשה ודאי אם אמרינן כחד טעמא של רש"י דלכך טכ"ע לאו דאורייתא משום דהוה געולי נכרים ומשרת ב' כתובים א"כ ר' יהודא דשמעינן לי' בעלמא דס"ל ב' כתובים מלמדין הוי דאורייתא והקו' שם לר"י דדריש אותה פרט לתרומה אבל לפי הנראה ממש"ל עיקר הטעם דגעולי א"י חידוש הוא קו' הנ"ל במקומו וצ"ע ובגוף הקו' נ"ל פשוט כי ודאי אף שאנו מתירין ודאי אם אח"כ יטעמנו ישראל וימצא בו טעם איסור פשיטא דאסור דכותי שיקר בדבריו וכמ"ש כל פוסקים ואם לא הרגיש טעם הרי הוא כדאי להתיר דעל טעימת ישראל סמכינן על הכל אפילו אינו אומן ואם כן החרדה שאנו מצריכן קפילא כדי להתיר להטעימו ישראל דאולי אסור הוא קטעם ישראל מתחילה טעם דאיסורה וזהו כמו שכתוב ריב"ש רק מדרבנן אסור כיון דהוא רק טעימא בעלמא כנודע ואם כן הוי מילתא דרבנן שפיר יש לסמוך אעכו"ם ולק"מ ואין צריך לכל דבריהם באריכות אבל דין הנ"ל אם למ"ד טכ"ע ל"ד למאן דאמר בליעת כלי הוי דאורייתא ובפרט בב"ח צ"ע רבתי והוא מבוא גדול בדין או"ה ולק"מ:

(ה) ונשפך וכו' ואין לפקפק הא ה"ל אתחזיק איסורא דוודאי דאיסור נפל וא"כ דעת הרבה פוסקים דבאתחזיק איסורא אף בדרבנן ספק להחמיר ועיין לקמן בכלל ס"ס וצ"ל דכי אמרינן כן בדליכא חזקת היתר מנגדו אבל כאן הא הקדירה טרם שנפל הי' לו חזקת היתר אמרינן אוקמי הקדירה אחזקת היתר ולא מהני ליה חזקת איסור ואדרבה אפילו מין בשאינו מינו יש לפקפק דלמה נחמיר ולא נימא העמיד הקדירה על חזקת היתר וצריך להיות דאתרע הואיל וראינו דנפל אבל על כל פנים אתחזק איסורא לא שייך כאן דאיכא חזקה הנ"ל ואין זה סיוע למה שכתב הט"ז לעיל בסי' ס"ט בחתיכה שמסופק אם הוציא דמועל ידי מליחה דהוה ליה ספיקא דרבנן דשם אתחזק איסורא וגם חזקה דהחתיכה היא כמו שהיה מתחילה ומתחילה לא יצא דם ואף עכשיו כן והיה חזקה גוף אלים מחזקת היתר ועיין מה שכתבתי לעיל:

(ו) ולענין מין במינו אזלינן בתר שמא וכו' הרב הש"ך האריך לחלוק על הרמ"א בדברי טעם ואף מה שכתב ראיי' מאו"ה דכתב הואיל ואנו משערי' דגם מין במינו בלח בס' ליכא נ"מ איזהו קרוי מינו או אינו מינו ש"מ דליכא נ"מ לענין נשפך אין זה ראיה גמורה דגם מהרש"ל כתב כן אע"ע דס"ל בזה כהרב הרמ"א ולא נחות בהא אך ומ"מ מסתבר דבריו של הש"ך: ולכאורה משמע כרמ"א ג"כ מדברי הרא"ש והרשב"א דכתבו במין בשא"מ ונשפך לדעת רש"י דטכ"ע לאו דאורייתא מותר וקשה הא אפשר למטעם הנשאר ע"י קפילא ובמקום דיש לברר הספק לא שייך ספיקא דרבנן כנודע ואפלו לדידן דלא סמכינן אקפילא היינו להחמיר אבל ח"ו להקל ולפי הרמ"א ניחא דמיירי דשוין בטעמי' וחולקים בשם ואם כן הוי מין בשא"מ ולמטעם א"א:

(ז) איברא עם כל זה דוחק לומר דיהי' זה מדאורייתא אסור דהא בשא"מ גמור אם טועמו ואין בו טעם מותר והך אין בו טעם בבירור דאית לי' חד טעמא ואולי י"ל מדרבנן כעין תורה עד דלדעת האומרים טכ"ע דאורייתא אף הך עשהו כעין תורה דלא מהני בי' ספיקא לקולא וזהו דוחק ואולם מדברי התוס' והרא"ש דתי' על הא דכל יום נעשה גיעול וכו' ולא הוי נותן טעם בר נותן טעם דבכלי מקדש אוקמא התורה דמין במינו ברוב בטל וקשה וכי לעולם כשבישל בו בשר שור חזר לבשל בו בשר שור דוקא ולא טלה ואיל וכדומה מזבח' דבר זה מהנמנע ואם כן הא הוי בשמן באינו מיני'. ואמת כי או"ה חלק בין שלמים לחתיכות אבל כבר השיגו הד"מ (וכן משמע קצת בתשובת מהרי"ל סי' רי"ד) ואם כן קשה וגם הרא"ש מפרש הא דאר"ל הפיגל והנותר שבללן וכו' דס"ד דאיירי בא"מ כתב זבח ומנחה ולא פירש בפשוט שור ואיל א"ו דלענין נותן טעם לא אזלינן בתר שמא ולענין נשפך כתב שהרא"ש והרשב"א עיין מה שכתבתי בכרתי:

(ח) אמנם אם שוים בשמא וחלוקים בטעמא אי מקרי במינו וסגי ד"ת ברוב או בעי ס' דהא יהיב טעמא יפה דיבר הש"ך דהא טכ"ע דאורייתא ומה לו בשם סוף כל סוף טעם האיסור נרגש: איברא יש לעיין בהך שמעת' דע"ז דף ס"ו דפריך הגמרא על רבא דס"ל בתר שמא מהא דג' שמות וג' מינין מצטרפין לאסור הקדירה הואיל הם מיני מתיקה וראוי' למתק וטעמן שוה כמ"ש רש"י ופריך הא אין שמם שוה וקשה ומה קשי' הא דאוסר בתבלין היינו דמורגש הטעם כמ"ש התוס' שם להדיא ד"ה תבלין וכיון דהם ממתיקים הקדירה ושוים בטעמם כמ"ש רש"י א"כ למה לא יאסור הא כאן טעם ערלה דלפירש"י הכל באיסור אחד רק בשמות נפרדי' ואפי' נאמר דהך טעמא דתבלין אינו טעם גמור רק טעם כל דהו ומדרבנן אסור מ"מ קשה מנלן להקשות דלמא רבנן אסרוהו כעין תורה בכל אופן ומה דוחקו להקים המשנה דלא כהלכתא והך דאמר חזקי' במיני מתיקה אין הפי' הואיל וראוי אעפ"י שאין ממתקי' הקדירה באמת רק באמת איירי דממתקים כמ"ש התוס' בשבת דף ע"ו ד"ה הואיל ע"ש. וכן קשה לתוס' שם דפי' הקושי' על ג' מינים משם אחד היינו איסור אחד רק הם מג' מינים ג"כ קשה מה בכך דהם משמות נפרדי' הא טעמם שוה ומכ"ש לפי מ"ש התוס' בשבת דף צ' בד"ה הואיל דאיירי דנותן טעם גמור ומיני מתיקה דנקט ולא קאמר סתם דטעמם כאחד משום דזולת זה הוי נטל"פ (ובזה ישבתי מ"ש הקשו על רש"י בד"ה אמר רבא דכתוב דלפי תירץ שלא ליתא לדחזקי' הא משמע דחזקי' אמר למילת' להלכ' לק"מ דמודה רש"י דאמר להלכ' והיינו כמ"ש התוס' דזולת זה הוי נטל"פ וחזקי' אמר למילתי' אליבא דהלכתא דקיימ"ל נטל"פ מותר אבל לרבא דמוק' המשנה כר"מ ולר"מ נטל"פ אסור א"כ פשיטא דלית' לחזקי' דהא בלא"ה יהיב טעמא מיני מתיקה לא מעלה ולא מוריד) וא"כ דהוי טעם גמור מה פריך הגמ' לרבא ואין לומר דקושי' הגמרא לתוס' להך דמצטפין דפי' התוס' ביבש וא"כ בזהו כיון דבשמא המיני' מחולקי' אין לאסור ביבש דאין משגיחין בטעמא דהא מכח קושי' זו לא חזר התוס' רק מכח דיוקא דמצטרפת ובשבת דף פ"ט ד"ה אסורין פירוש כרש"י וכן נראה הא דכתבו התוס' בדף ע"ו דלישנא דהואיל לאו דווקא לפירש"י ור"ת אבל לפירש רשב"ם יתכן הואיל דאף דביבש אין ממתקין הואיל בלח ממתקין הקדירה איקרי לכל מילי חד מינא אפי' ביבש ועכ"פ הקוש' במקומו מה קושי' לרבא: מיהו אפשר לדעת הש"ך יש לחלק דרך משל תפוח ערלה החמוצים לאסור בצירוף שאר מינים החמוצים ההיתר כי ניכר בהן החימוץ הוא דצריך דווקא מין א' דאין שני מינים מצטרפין אף דטעמן שוה דטכ"ע ממשרת ושם רק מין א' יין אבל תפוח ערלה חמוץ בפרי התיר דאין חמוץ אף כי פרי איסור והית' אין שוים בשמן מה בכך עכ"פ מורגש טעם איסור וטכ"ע דאוריית' יהי' מינו או א"מ הא מורגש טעם א' ואסור ולא דמי לשם בתבלין דשם צריך צירוף לטעם ואז אין שני מינים מצטרף אבל כאן אם לאסור איסור ההוא הטעם מורגש יהי' מינו או אין מינו כצ"ל להש"ך אבל מ"מ דברי רמ"א יש לו פגים ולא ס"ל לחלק בכך. ואמת אמרתי כי זהו דעת הרמב"ם דפסק בהל' מ"א פט"ו הלכה ט"ו בתבלין שהוא מין אחד ושלשה שמות מצטרפין לתבל והקשה הכ"מ הא בגמרא פריך לרבא דס"ל בתר שמא אזלינן א"כ תלתא מיני נינהו ומשני הגמרא ר"מ היא דכל איסורין מצטרפין וכיון דלא קיימ"ל כר"מ וקיימ"ל כרבא ליתא להך דינא ועיין בלח"מ ופר"ח ופ"ט מה שהאריכו בזה בדוחק: ובאמת לק"מ די"ל הרמב"ם קשי' לי' כנ"ל כי ס"ל כהש"ך וא"כ קשי' לי מה פריך הגמרא לרבא מה נ"מ בשמא סוף סוף יהיב טעמא ולכך ס"ל לרמב"ם כי קושי' הגמרא באמת על מצטרפת דפי' כמו התוס' על תערובת יבש (ואף כי בפי' המשנה מפרש כפירש רש"י ור"ת בספרו חזר בו כדרכו כמה פעמים) וזהו ביבש ושפיר י"ל כיון דהוי תרי מינא והוא ביבש דאין נ"ט אין להם להצטרף כא' דבזה לכ"ע בתר שמא אזלינן וע"ז משני הגמרא כר"מ וזהו הכל במצטרפת אבל באוסרת בקדירה א"צ לר"מ דטעמא אוסר אף לרבא ולכך הרמב"ם בהל' הנ"ל השמיט הך דינא ביבש רק בלח כמ"ש מצטרפין לתבל והיינו בקדירה ובזו אין צריך לר"מ כלל וא"ש ודוק: ולכאורה חשבתי כי קרובים הדברים למרכז האמת אך ראיתי דרמב"ם בפי"ד מהל' מ"א דין ו' כתב יראה שכל החייב בתרומה ומעשרות מצטרף לכזית בטבל מפני שהוא שם א' וכו' והדבר תמו' שחצי זית גפן וחצי זית חטה יהי' מצטרף הואיל והוא שם א' אף שהם מינים מחולקים וזהו אף לדידן דלא קיימ"ל כר"מ א"כ מה פריך הגמרא לרבא דאזיל בתר שמא מהך דתבלין שלשה שמות וכו' דהא לפי הרמב"ם כנ"ל הך שלשה שמות פי' ממש מיני' ולא איסורי' ומיירי הכל בחד איסורא א"כ מה קשי' אמת הם מינים מחולקים ומ"מ מצטרפים אפי' למלקות ומכ"ש לאסור קדירה מה צריך לאוקמי כר"מ אפי' אם נדחוק ונימא דמפרש שמות כתוס' ג"כ לא יתכן דעכ"פ כל הקושי' הוא מג' מינין משם א' דלפי' התוס' איסור אחד ולדעת הרמב"ם לק"מ והדבר צ"ע כאשר באמת הכ"מ לא תי' כלום ולכן נר' דבלא"ה יש להבין במ"ש הרמב"ם דבשני איסורי' אפי' מין א' אינו מצטרפי' כמ"ש בפ"ד מהמ"א בדין י"ו בביאור ואולי בפ' י"ו דין י"ג פסק שאור של תרומה וכלאים מצטרפין לאסור העיסה לזרים וצ"ל דלענין מלקות אפי' מין א' אינו מצטרפין שני אסורים אבל לאסור הקדירה כיון דהם חד מין המין מעורר חבירו עד שיורגש במאכל ואוסר כמו חצי שיעור דעכ"פ מרגיש איסור וזהו דווקא במין א' כי אז אחד מעורר חבירו וא"כ נראה לי דדברי הרמב"ם מ"ש יראה לי כמעט מוכרחים דהא בגמרא אמרינן לר"מ דס"ל איסורים מצטרפים אפי' שני מינים מצטרפים הא ר"מ לא חידש דבר רק שכלל כל אסורי' בלאו א' דל"ת כל תועבה וא"כ הם כולם כאיסור אחד אבל בשביל זה לא עדיף לר"מ שני אסורים מדרבנן איסור א' ולא יהי' ללאו ל"ת כל תועבה יותר כח מלאו לא תאכל טבל וא"כ לרבנן בלאו אחד האוכל טבל שני מינים חייב כמו לר"מ האוכל משני איסורי' הא לאו דכל תועבה לא אמורה יותר לרבנן באיסור אחד (ובאמת לא זכיתי להבין דעת תוס' ורש"י דס"ל לרבנן אפי' באיסור א' בענין דווקא מין אחד ולר"מ בכל איסורים אפי' הן שני מינים מצטרפין) ומס"ל לרמב"ם פי' במשנה אסורות ומצטרפות היינו אסורות באיסור אחד ומצטרפות בשני איסורין שבו יפול שם צירוף כי מצטרפים להדדי ולכך ר"ש דפליג יאמר שם אחד ולא שני שמות מצטרפים היינו שני מינים איירי בשני איסורין דזה פי' מצטרפין וצדקו דברי הירושלמי דקאמר דאף דאמר ר"ש אין מצטרפין מודה בתרומה שהכל שם א' פי' איסור א' כי ר"ש גופי' לא נחלק רק בשני איסורים וקושי' הגמרא סובב הכל על מצטרפין דהוא בשני איסורין ובזה בעינן דוקא מין אחד כמש"ל כדי שאחד יסייע חבירו ולכך פריך הגמרא בשלמא לאביי א"ש דהכל כמין אחד דהא הוא מיני מתיקה אבל לרבא דאזיל בתר שמא א"כ הם שני מינים איך יצטרפו בב' איסורין ומשני הגמרא ר"מ היא דכל איסורין מצטרפין ושבו שני איסורים להיות דינם כאיסור אחד דמצטרפים כל המינים כדעת הרמב"ם אך ס"ל להרמב"ם אף דבאיסור אחד כל המינים מצטרפים למלקות מ"מ לקדירה אף דליכא נ"מ אם השמות מחולקים והוי ב' מינים לרבא מ"מ בטעם צריך להיות שוה עכ"פ כדי שיורגש טעם איסור דאל"כ טעם איסור מבטל בקדירה וכ"כ אם שוים בשם יש כאן שווי בשם אבל לא בשם ולא בטעם הקדירה מבטל להו ולכך הצריכה המשנה אף דאתיא כר"מ דמשוה ב' איסורין לאיסור אחד מ"מ שיהי' שוים או בשם או במין הטעם כדי שעכ"פ לא יבוטל הדבר בקדירה ולכד לא קתני ג' שמות וג' מינים מצטרפי' וזהו ברור ונכון. ומעתה ד"ק הא דכתב הרמב"ם שהם מין אחד בפי"ו הנ"ל דמיירי הכל באיסור א' וס"ל באיסור א' כל מינים מצטרפי' רק עכ"פ צריך להיות מין א' או בטעם או בשם דאל"כ מתבטל בקדירה ודברי הרמב"ם ברורים ונכונים ובחנם תמהו עליו כל מחברים כי יותר מסתב' סברתו מפי' רש"י ותוס': והא קשיא לרמב"ם דא"כ כאשר מבואר להדיא בדבריו אין התבלין פועלים ואוסרים בקדירה אף שהוא מאיסור אחד עד שיהי' עכ"פ ביניהם שוה או בטעם או בשם איך סתם בהל' שבת פח"י דכל התבלין מצטרפין כשיעור כדי לתבל ביצה קטנה ולא זכר כתי' הגמרא שם במיני מתיקה וכבר עמד בזה המ"מ וכתב דיש לו פי' אחר אבל לא פירש לנו מה הוא ואין אתנו יודע עד מה והדבר הנ"ל קשה. אמת דגם בתו' עכו"ם שמעתי הנ"ל ד"ה ורבא וכו' ג"כ קשיא לי' דטענו על רש"י דס"ל דרבא דמוקי ליה למשנ' כר"מ תו לא מוקי לי' כחזקי' במיני מתיקה דבלא"ה כל איסורים מצטרפים והקשו א"כ איך פריך הגמרא בשבת על כל תבלין מצטרפי' הא לחזקיה בעינן מיני מתיקה הא לית הלכתא כוותי' ולכך העלו הם דמכל מקום בעינן מיני מתיקה כדי שיהיה שוים בנ"ט: ועדיין לא הבנתי בממ"נ מה קסברי התוס' לרבא דאזיל בתר שמא לענין צירוף בהוצאת שבת דלשבת ג"כ אם מחולקים בשמא אינו מצטרפים א"כ עדיין לא משני הגמרא שם שבת במיני מתיקה כלום דעדיין קשה קושי' הגמרא הא בתר שמא אזלינן ולמימר ר"מ היא מלבד דא"כ חסר עיקר תי' בגמרא שם בשבת ויהיה משנה דלא כהלכתא אף גם אינו ענין למילתא דר"מ דאמר גזירת הכתוב שיצטרפו כל איסורים אבל מה ענין זה לצירוף תבלין דהיתרא בהוצאות שבת ואי ס"ל לתוס' דלענין הוצאות שבת אף לרבא לא תלי' בשם דמה נ"מ סוף כל סוף הביצה מתובלת א"כ אף לרש"י לא הקש' כלו' דכאן לענין צירוף איסורי' לית' לדחזקיה דהכל תלוי בשם אבל שם בשבת איתא לחזקי' אף לרבא ומה קו' וצ"ע לכאור': ומה שנ"ל בישובו דודאי יש כאן סברא אם אינו מיני מתיקה אם מ"מ הם פועלים בקדירה לתבל כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה לשבת שפעולתם אחת רק אינו מין אחד אבל מ"מ פועלים או דלולי דהם שוים במיני מתיקה אין פועלים כלל בקדירה לתבל כמ"ש התוס' זה מחזק וזה ממתק לא ראי זה כראי זה ורש"י ס"ל כסברא הראשון ולכך ס"ל ודאי חזקי' ע"כ ס"ל דמוקי למשנה במיני מתיקה הא סתם נאמר ואיך יסתום המשנה אלא דהא משנה קתני שיש בהם כדי לתבל דאם אין בהם בלא"ה מותר ואי אתה מוציא שני מינים שיתבלו הקדירה אם לא במינו מתיקה. ולכך רבא דמוקי לי' כר"מ ס"ל אין אנו צריכים לזה דאין מתבל כלל דבלא"ה מתבל ואי דשני מינים הם ר"מ היא וא"כ אמרינן דא"צ מיני מתיקה דהם פועלים פעולתם עכ"פ וב' מינים מצטרפים. וא"כ א"ש דלרש"י דס"ל דרבא לא אתי' כחזקי' ע"כ ס"ל דמ"מ פועלין פעולה אפי' בלא מיני מתיקה דאל"כ איך יאסור הקדירה הא אין כאן לתבל אלא דס"ל לרבא אמרינן דבלא זה עושה פעולה וא"כ כשבת יתחייב דעכ"פ עושה פעולה ושפיר קשה מה צורך שם בשבת לחזקי' אבל התו' העלה דזה אינו דלולי מיני מתיקה אינו מתבלין כלל קדירה דהם הפכים בפעולתם וא"א מוציא לתבל קדירה או במין א' או במיני מתיקה וא"כ לכ"ע צריכין לדחזקי' וא"כ אף בשבת ע"כ צריכין לדחזקי' דלולי זה א"כ פעולה וא"ש ודוק כי כך נ"ל כוונת דבריהם בתו' ע"ש אבל לרמב"ם קשה איך סתם ולכן נראה ג"כ כמ"ש דבשלמא חזקי' ס"ל כאביי וקשי' לי' ג' מינים ושם א' מה יועיל לא אזלינן בתר שמא וצ"ל במיני מתיקה ודייק הגמרא בשבת איך סתם המשנה וע"כ צ"ל דלולי מיני מתיקה אינו מתבל כהנ"ל והדבר מוכרח בעצמו ושפיר קשיא לי' לגמרא בשבת איך יתחייב בשבת הא אינו מתבל כלל משא"כ לרבא אמרינן באמת אף בלי מיני מתיקה עכ"פ מתבל רק לענין ביטל איסור שלא יבטלו הקדירה בעינן באמת שם א' או טעם אחד וא"צ באמת לאוקמי במיני מתיקה ול"ק איך סתם המשנה דהא בתר שמא אזלינן וא"כ בשבת דלא שייך ביטול פשיטא דא"צ מיני מתיקה כלל דמה לי בשבת אם הם שם אחד או שני שמות הא הם מתבלים וכך צ"ל לרמב"ם דפסק שם א' אעפ"י שהם שני מינים ש"מ דעכ"פ מתבלין והדבר ברור ונכון לענ"ד: ועכ"פ תבנא לדינא כי מרש"י ותוס' מוכרח אם שני מינים בשמא אף כי נותנים טעם בקדירה אינו אסורים ואף שהם מאיסור א' וזה קשיא וצ"ל כיון דטכ"ע ילפינן ממשרת אין לנו רק כמו דחזינן שם ואין להוסיף רק כי היכי דמצינו שם וכמ"ש הר"ן לענין חנ"נ הואיל וילפינן מן בב"ח אין לשנות כמו דמצינו בב"ח וא"כ אף בזו כי היכי דמשרת הוא יין הנותן טעם בפת ולא שני מינים אף בטכ"ע דוקא אם מין אחד נותן טעם אבל אם שני מינים נ"ט אף שהם מאיסור אחד אין מצטרפים לאסור בנ"ט וא"כ לשיטות רמ"א י"ל ה"ה כי אסרה תורה במשרת כשהאוסר והנאסר אינו מין אחד ענבים ומאכל אבל כשהאוסר והנאסר מן אחד אף שמחולקים בטעם לא אסרה התורה ואין לנו לדמות רק כפי שמצינו בתורה ובפרט שיש סברא כיון שהוא שם אחד טרם בא לידי נ"ט תיכף ההיתר שהוא מינו מתרבה עליו ומבטלו כי אין הדבר נעשה ברגע א' מתחילה האיסור מתפשט בהיתר כעין ספגו ששואב מים ואח"כ נ"ט בו וזהו לרוב בספרים דהבליע קודם לנ"ט ואינם באים כא' תמיד הבלע והנ"ט שיקבל ההיתר טעם האיסור כי אף שנבלע בו מ"מ אינו מהפך הטעם וא"כ תיכף מינו רבה עליו ומבטלו דביבש רוב מבטלו וחזר איסור להיתר וזהו סברה נכונה יותר מן אם נ"ט משני מינים כנ"ל ועכ"פ אין דומה למשרת זהו מה שנראה להליץ בעד רמ"א אבל להלכה נראה כש"ך. גם מ"ש הש"ך דדעתו דביבש ביבש אזלינן בתר שמא הוא דאזיל לשיטתו דס"ל הטעם דלכך יבש ביבש מין בשא"מ לא בטיל ברוב הואיל דאפשר להכירו ולא משום שיתבשל ויתן טעם דבריו בלתי מובנים דאדרבה כיון בלתי שוה הא אפשר להכירו ומה לי אם שוים בשמא או לא כיון דאפשר להכירו ולכן דבריו אין להם מקום באו"ה וברור דדעת האו"ה כרמ"א כאשר הוכחתי ואין בו מהזרות כדמוכח מדברי התוס' ורש"י. ולכן אף כי ודאי דיש להחמיר כש"ך ופר"ח מ"מ כיון דבלא"ה דעת רש"י ורמב"ם דטכ"ע ל"ד א"כ במקום שיש עוד צד להקל יש להקל בנשפך כדעת הרמ"א שכדאי לסמוך עליו: והנה הואיל והלכתא רבתא לדינא וא' משרשים גדולים לדעת מה נקרא מינו או אינו מינו ואחרונים חקרו בו אף אנן נחקור בזה כתב הא"ז בשר שור ואיל שני מינים בשמא והאו"ה כתב דוקא כשהן שלימים והד"מ נראה שאינו מסכים עמו. ובאמת הרמב"ם שכתב בפ"ד מהלכו' מ"א דין ו' כנ"ל דכתב האוכל מכל מה שחייב בתרומה ומעשר מצטרף לכזית טבל כמו האוכל נבילות השור והשה וצבי וכו' ואלו דס"ל דשור ושה מין א' הן אין זה דומה להנ"ל דביקש להביא ראיה דיצרפו שני מינים דמין אחד ואיסור אחד פשיטא דמצרף אלא ודאי דסבירא ליה דהוי שני מינים ואפילו הן איסור א': איברא לפי דעת התוס' ורש"י הנ"ל דאפילו באיסור אחד אין מצטרף רק מין א' ולרבא צ"ל שם אחד קשיא הא דמסקינן במעילה דף י"ו דאבר מהחי מפרה וגמל מצטרפין וכן נבילת פרה וגמל למ"ד דאיסור חל על איסור והא ידוע דהם משוני' בשם יותר משור ושה וזה ראיה לענ"ד לאו"ה דחתיכה הוי מין במינו דשם חתיכה עליו בשוה וכן משמע ברשב"א ור"ן שטרחו ליישב לרש"י דפסק מין במינו לא בטל וחלב בבשר הוי מין במינו מהאי כזית דתרבא דנפל לבשרא שנתבטל וכו'. וקשה מה קשיא דילמא איירי חלב שור לבשר כבש ורבא בתר שמא אזיל וקיימ"ל כוותיה מיהו יש לדחות אפשר דחלב שאני דכמו דאמרינן דם פר ודם שעיר לכ"ע הוי מין במינו דמהא יליף ר"י וצ"ל דבדם ליכא הבדל וא"כ י"ל אף בחלב כן משא"כ בשר איכתו של זה לא כשל זה עד דבשרא דתורא צריך בישול רב וכו' אבל עכ"פ מהנ"ל קשה: ואמת כי דברי הראב"ד דהשיג על מ"ש הרמב"ם דכל מיני' טבל מצטרפין דבעינן טעם אחד צ"ע מה בכך דטעמן אחד הא שמם לאו אחד וקיימ"ל כרבא והוא נסתייע מחזקיה דמוקי לי' במיני מתיקה ולא חש לדברי רבא וצ"ע לכאורה. ואולי ס"ל לראב"ד הואיל וקשי' לי' קושי' התוס' על רש"י דיהי' לרבא חזקי' שלא כהלכתו ואיך יחלוק רבא אחזקי' ותי' התוס' לא ס"ל לכך ס"ל ודאי אם אכל בעין חצי זית חטה וחצי זית שעורה טבל והם שוים בטעמם אף רבא מודה דהא טועם איסור ויש לו ראיי' מהך הנ"ל דאכל אבר מהחי מן פרה וגמל חייב ובריר דהם משונים בשם ולחלק בין שלם לחתיכה לא ס"ל רק אם בלול יבש בתערובות דיש כאן היתר לבטלו בזו אין שוים בשמם דהיתר מבטל האיסור ואין האיסור שני זתים מסייע לאיסור כיון שחלוקים בשמם אבל כשהוא בעין בלי תערובו' מודה רבא אם הם שוים בטעמם וקושי' הגמ' לרבא מהא דקתני אוסרת ומצטרפת וקשי' מה מצטרפ' ול"ל למלקו' הא שני איסורי' אין מצטרפין כמ"ש התוס' בפי' המשנה דלאביי לא יתכן מצטרפת למלקות וע"כ מצטרפת ביבש ושפי' פריך לרבא הא בתר שמא אזלינן וביבש בתערובת דאיכא טעמא ותערובות היתר ודאי דאית לן למיזל בתר שמא וההיתר מבטל האיסור ומשני הגמרא ר"מ היא ולפ"ז י"ל באמת בתערובות יבש אינו מצטרף רק מיירי מצטרפת למלקות כיון שהם טעם א' כחזקי' וכו' ול"ק למה יצטרפו שני איסורים למלקות ר"מ היא דס"ל כן וא"ש. זהו מה שנ"ל בכוונתו וא"כ אין כאן ראיי' לנגד הש"ך הנ"ל וגם אין ראיו' לאו"ה אבל לפי התוס' ורש"י דברי או"ה מוכרחים והפ"ח הכריע כאו"ה מבלי ראי' משים על לב כי הוא נגד דעת הרמב"ם:

(ט) ומעתה אחר שבררנו דברי או"ה הא דכתב המרדכי ואו"ה דאיכא מ"ד דנבלה ושחיטה שני מינים הם לק"מ מכל הך סוגי' דחולין ממשנה מחתיכה של נבלה וממילתא דרב דמרדכי מיירי בשלימה וגמ' מיירי מחתוכה ואין כאן מקום קושיא כלל איברא הואיל וכתב איכא מ"ד ולא ידענו מי הו' וגם קשה לומר דשם איסור יעשה אותו שינוי שם ולא כן משמע בגמרא רק שם מיוחד ולכך נראה דנתכוון להך מ"ד דנבלה בטלה בשחיטה ועיין מש"ל בזה באריכות בביאור דברי הרמב"ם וכתב עוד דשאור ועיסה ב' מינים הם וכתב הפר"ח דטעו בדבר משנה דתנן שאור במינו שנפל לעיסת חטים וכו' והרחיב פיו לומר שיהי' לגאונים הללו מימיהם אנו שותים בהעל' המשנה ממש במקומו ולי החריש הי' לו חכמה וכבר עמד בזה היש"ש ותי' ע"ש ובאמת אין צריכים לכל זה דוודאי עיסה קודם שהחמיצה שהיא צריכה לשאור וזו היא סיבתה להחמיצה פשיטא דהיא מינה היא תקבל משאור כח החימוץ וכן להיפוך ומהכ"ת לא יהי' נקראת מינה כיון ששניהם מין א' והשאור עומד לכך משא"כ עיסה שכבר נתחמצה ומפעל פעולתה א"כ אינו ראוי עוד לקבל שאור דהי' נטל"פ כמבואר בגמרא וא"כ פשיטא דהיא ושאור שני מינים הם בשמא ואפי' בטעמא כמ"ש הר"ן דאין עומד לכך וזה ברור ונכון ולכך יבש ביבש אם נתערב שאור בעיסה שכבר נתחמצה הוי מין בשא"מ וה' יסלח להרב פ"ח שדיבר רברבין נגד גאונים הנ"ל מבלי עיון היטב:

(י) הנה בדין גיד עם בשר דעת הנה"כ ופר"ח דהוי מין בשא"מ ולא ידעתי מנלן ואולי הא דפירש רש"י במשנה ירך שנתבשל וכו' דשיעורים הלכה למשה מסיני וכך הלכה לשער בשר בלפת וא"כ אי הוי מין במינו הא ד"ת ברובא בטל ואיך יהי' הלכה בדברי סופרים. וכמו כן קשה למ"ד מין במינו לא בטל כאשר באמת פוסק רש"י כך להלכה זו מה טיבו. מיהו יש לדחות דהקבלה הי' אם נתבשל גיד בשאר מינים. ומזה למדו חכמנו ז"ל דה"ה למינו דגזרו אטו אינו מינו ואין להקשות הא רש"י ס"ל טכ"ע ל"ד וא"כ איך יהי' הלכה למשה מסיני באינו מינו וי"ל דהלמ"מ הי' בגיד של קדשים שנתבשל דבקדשים לכ"ע טכ"ע דאורייתא כמבואר בגמ' ולא קשה למ"ד אין בגידין בנ"ט הלכה זו מה טיבו וי"ל דהלכ' הי' בשאר דברים וממנו למדו גיד דרש"י ס"ל בשר בלפת הוא ס' והוא השעור בכל איסור' וכדעת ר"נ דאמר גיד בס' ש"מ דשוה לכל איסורי' ואף שהתוס' כתבו דר"י פליגי וס"ל דלא שוה לכל איסורים ובשאר איסורים לא מהני בשר בלפת הא כתבו תוס' דאין הלכה כר' יוחנן דגם ר"י מודה ד"ת בשר בלפת רק מדרבנן מחמירין בצל וקפלוט וע"ז חולק ר"נ. ובהכי ניחא מה דהחלטו התוס' דר' יוחנן פליג אר"נ דאמר גיד בס' וקשה לפי דקיימ"ל דשומן של גיד אוסר ובהא איירי ר"נ איך ראי' דר"י פליג די"ל בשר בלפת שיעורא בפחות מס' ובצל וקפלט שיעורא ס' וגיד שיעורא כבשר בלפת והוא פחות מס' הני מילי גיד אבל שומנו של גיד דודאי שוה טעמו לשאר בשר ובששים ובזה אמר ר"נ גיד בששים ויתיישב ג"כ בזה קושי' התוס' דהקשה מנלן להגמרא לדייק ממשנה ירך וכו' דיש בגידין בנ"ט דלמא איירי משומנו של גיד ולפמ"ש ניחא דא"כ איך אמרינן כבשר בלפת הא שיעורא כבצל וקפלט א"ו דלא איירי משומנו והוכחת הגמ' שפיר אבל לפמ"ש ניחא דלמ"ד אין בגידין בנ"ט הך שיעור המקובל בשר בלפת אמאן תרמי אי לשאר איסורים הא כבצל וקפלט ואי בגיד הא אין בגידין בנ"ט ודוק:

(יא) עכ"פ אין כאן הוכחה דגיד בבשר הוי מין בשאינו מינו אדרבה מה דוחקא לתוס' לומר דר"נ פליג אר"י דלמא גיד שנתבשל עם בשר הוא כבשר בלפת שהוא פחות מס' דהואיל והיא מב"מ לא החמירו אבל לר"נ דאמר גיד בס' איירי בגיד שנתבשל עם שאר דברים דהוא מין בשא"מ ולכן החמירו וצריך ששים א"ו דעיקר הקבלה הי' על מין בשא"מ דהיינו גיד עם שאר דברים ומ"מ כבשר בלפת ודוק: איברא הא דהקשו הגמרא אדשמואל דאמר גיד נצלה קילף ואוכל מגדי שצלאו בחלבו ואסרו ר"ה אפי' מראש אזנו דהא לפי דעת הרשב"א וסייעתו חלב בבשר הוא מינו א"כ דלמא ודאי צלי אינו מפעפע בנ"ט בכולו אבל משהו מפעפע ור"ה ס"ל מין במין במשהו והגיד הוי מין בשאינו מינו ובעינ' נ"ט וע"כ מוכח דגם גיד קרוי מינו אלא די"ל דהנך דסברי דחלב הוי מין בשר ס"ל ה"ה דשומנו של גיד רק הוא כחוש כמ"ש התו' ורשב"א ושומנו של גיד הוי בבשר מינו כמו חלב. ושפיר הקשה הגמ' דמשהו איכא אצל שומנו ועמש"ל סק"א גם אין להביא ראיה מתוס' דצ"ז ד"ה אבל בשר וכו' דהקשו למה לא פריך על ירך וכו' בנ"ט מאן טעם לי' ותי' דהא קתני בבשר בלפת ולא תי' דהא הוי מין במינו וכה"ג צ"ל במשנה גיד שנתבשל בין גידין ומכירו לנ"ט די"ל קושטא דמלתא אמרו דהא קתני לי' שיעורא: איברא מרש"י דף פ"ט ע"ב דפי' על ירך שנתבשל בגיד בנ"ט שיערו חכמי' בששים וכל נ"ט בששים ורש"י ס"ל במין בשא"מ לא סמכינן אששים וצריך קפילא ג"כ ואיך סתם רש"י בששים אלא דהוי מין במינו. וכן כתב הגאון מהר"ם שיף ברש"י ע"ש וכן נוטים הדברים להפוסקים דס"ל סמכינן אקפילא באינו מינו להקל ולהחמיר למה קתני כיצד משערין אותו כבשר בלפת וכו' נטעם קפילא יהי' איך שיהי' ואף דיש לומר דמיירי בדליכא קפילא מכל מקום קשה דעיקר הדין חסר במשנה מיהו משמע דהוי מין במינו ודוק:

(יב) והנה למ"ד דבשאר איסורים ג"כ נ"נ וחלב שנתן טעם במים והמים נ"נ אם המים מתערב בשאר מים מה טיבו הרשב"ם ור"ת ס"ל דדינו כמים במים מין במינו וד"י ס"ל הואיל ונאסר מחלב דינו כחלב ונקרא לגבי מים מין בשא"מ. ולי נראה ראיי' לדברי הר"י דאיכא במנחות חד דעה למ"ד מין במינו ל"ב נבל' שנתערב בשחוט' הואיל וא"א לשחוט' נ"נ הוי מין באינו מינו אבל שחוטה שנתערב בנבלה הואיל ואפשר לנבל' שתעשה שחוטה שנפגם והסריח הוי מין במינו. וקשה לפ"ז הא דקאמר רב בחולין וחתיכת נבלה שנתערב במאה חתיכות שחוט' כיון שנתן טעם לחתיכה החתיכ' נ"נ ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינן וכה"ג מאי ארי' נ"ט אפי' אין נ"ט נמי ופירש"י דחתיכה ראשונ' יאסור אותן. וקשה מה קושיא דלמא רב ס"ל כהך מ"ד דאי אפשר לשחוט' שתעשה נבלה והוי לי' מין באינו מינו וא"כ אף כאן הא אפשר לשחוט' שתעש' נבל' ולא נקרא מין במינו ולכך קאמר כיון שנותן טעם בחתיכ' נעשה נבל' א"כ היא בשאר חתיכות הוי שפיר מין במינו דיבלעו מנבלה והרי הם נ"נ כמו חתיכה זו שנ"נ מכח בליע' והוי שפיר מין במינו ולא בטילה ואין מקו' לקושי' הגמרא אבל לפירש ר"י א"ש דאם אין החתיכה ראשונ' מין במינו עם החתיכות השחוטות אף החתיכ' שקבל' טעם ממנו ונ"נ היא נקראת בשם כמו החתיכ' הראשונה והוי ג"כ מין באינו מינו כמו החתיכה הראשונה וא"כ א"ש ושפיר פריך הגמ' ודברי הר"י מוכרחים: ונראה הא דשרינן בנשפך אפי' נאבד מן התבשיל וישנו בעולם רק אינו לפנינו אנו תלינן להקל ולומר דהי' ששים ובזה יובנו דברי רשב"א בחידושיו דכתב אם נתערב חתיכות ולא נודע אם הי' ששים אם הוא מין במינו תולין להקל והקשה הפר"ח אפילו בחתיכות ה"ל תולין להקל שנאבדה החתיכות ולק"מ דשם כל זמן שישנו בעולם שאנו צריכין לדון עלי' אינו בכלל היתר כמבואר לקמן בסי' ק"י משא"כ כאן מ"מ מותר דאנו תולין דהי' ס':

(יג) ואם נתערב במינו ואינו מינו כו' הש"ך החזיק בסברת מהרש"ל לחלוק על דין זה והט"ז מגן בעדו מדוחק אבל באמת אין מקום לחלוק על הרשב"א כי דבריו ברורים כי אם נפל חתיכת נבילה ושני חתיכות שחוט' לתוך התבשיל מוהל היוצא מנבל' הוא האוסר התבשיל ולעומת זה יוציא מוהל לתוך התבשיל משני חתיכות הכשרות ונמצא מוהל האיסור בטל ברוב מוהל ההיתר ואין כאן בתבשיל שום טעם איסור שלא יבוטל ברוב. וראי' על זה יש מדברי תוס' ורא"ש דהקשו איך במקדש בשלו בקדרה של חטאת שלמים הא ה"ל נ"ט בר נ"ט דאיסורא ותי' דבכל מקדש העמידו על ד"ת דמין במינו ברובא בטל. וקשה מ"מ איך יאכל זר רוטב של שלמים הא אית ביה נ"ט דחטאת וס' אין בקדירה כנודע ורוטב אינו מינו וע"כ צ"ל דאמרינן סלק הרוטב ושלמים מבטל וזהו פשוט:

(יד) וכן בשמעתא דזרוע בשלה משמע בגמ' הא דמשערין בס' ובק' הוא רק אסמכתא דמהתורה ברוב בטל וקשה הא מתבשל ברוטב וכי אין הנזיר יכול לאכול רוטב וא"כ אף הרוטב נאסר ועיין רשב"א דכתב להדיא דאף רוטב עולה לחשבון בשר ועצמות ע"ש. ואמת התוס' בעכו"ם דף ס"ד ד"ה אר"י לא פי' כתוס' בחולין במלתא דרבא דאמר לא נצרכה אלא לטעם כו' דלפעמים הזרוע וחתיכה מאיל חוץ לרוטב ואינו רוב דס"ל חוץ לרוטב ממה יבלע. ועיין מש"ל רק פי' לפעמים הזרוע בתוך רוטב ומקצת מהירך ואין ברוטב ס' לבטלו היינו דמיירי בתוך רוטב ל"ל דליכא רוב דוודאי רוטב מסייע לרוב רק כתבו דברוטב בעינן ס' דה"ל אינו מינו וקשה נימא סלק את הרוטב דאין מינו והואיל דאיכא רוב יבטלנו דל"ל דגם באיל ליכא רוב דזה לא נזכר בתוס' ועיקר דגם באיל ליכא רוב חסר וכתבו רק דברוטב ליכא ס' וע"כ צ"ל כדעת הש"ך ולא אמרינן סלק א"מ ולכך הוא העיקר שאין ברוטב ס'. אך עכ"ז מ"מ שאר הראיי' מורים כדברי רשב"א וכן עיקר ודו"ק:

(טו) כאלו מכירו וכו' אם המאכל מתקלקל בכך יש לצדד להקל דהא פסקינן לקמן בכני בלוע איסור דבטל בתרי אף דנוכל להסיר האיסור בהגעלה מ"מ בטל חד בתרי והטעם כמש"ל הואיל וצריך הוצאות ומכ"ש במקום שמאכל מתקלקל כמבואר לקמן בסי' ק"ב דדין אחד להם בכל אופן ואדרבה יותר יש להקל במקום דמאכל מתקלקל מן דבר הוצאת והגה' מרדכי אפשר לא ס"ל ג"כ הך דינא דלקמן בכלי כי יש רבוותא דחולקין אבל לפי דלקמן מכ"ש הנ"ל:

(טז) אבל אם נפל לקדרה ראשונה כו' דין זה צל"ע. כי התה"ד טרח לישב על מה שאין משגיחין בתחיבת הכף לדעת אם נתחב פעם או פעמים ונתן טעם דאין בלוע בקדרה נ"נ וגם כל מה שבקדרה מצטרף לבטל האיסור וכל התי' וכן מש"ל בסי' צ"ד בבצלים וכו' לא שייך כאן בגוף איסור ודכיון דבלע נ"נ דאף נפלט מה שבחתיכה הדר בלע ונ"נ ואף לא הוי רק חד פליטה ובליעה כדלעיל סי' צ"ד מ"מ הרי נפל שני' וא"כ הרי כאן שני זתים פליטה מן נפילה ראשונה ושני' ופשיטא דצריך ב' פעמים ס' ואו"ה נותן טעם דלא יהי' הבליעה חמור מגוף איסור לא הבנתי דזה הנאמר לענין מין במינו וכדומה אבל בענין הכמות אם כזית איסור נתן טעם בב' זתים היתר ונ"נ פשיטא דצריך ק"ך זתים לבטלו אף דגוף איסור א"צ רק ס' ואף כאן מ"ש דנתן טעם בפ"א בב' זתים זא"ז סוף כל סוף שני זתים נעשה נבלה והגע עלמך אם נתן טעם בזית אחד היתר ואח"כ בזית שני היתר ושניהם נפלה לקדרה וכי לא בעינן ק"ך זתים בלוע ממה שהוא בעין והגמ' מתמה חלב אמאי מותר וכו' והתוס' לא כתבו שם רק דנידון כאינו מינו ובטל בס' אבל שלא יהי' צריך יותר זהו לאשנו והדברים צ"ע ומ"ש מהרי"ל בתשובה דבכף של איסור בתחיבת ב' פעמים לא הי' נר' לאסור היינו משום הגעלה כמש"ל באריכות אבל בדבר זה לא שייך הגעלה ולכן תלוי העיקר כדלק' אי אמרינן חוזר וניעור ע"ש:

(יז) כ"ח וכו' הט"ז דעתו בכ"ח אפי' גוף החרס נעשה נבלה דאל"כ מה טעם יש לחלק בין דבר שיש לו תקנה בהגעלה לאין לו תקנה ע"ש. ולדבריו ג"כ קשה מה בכך שיוצא בהגעלה הא קי"ל אפשר לסוחטו אסור אם לא כמש"ל במהרי"ל דבשאר איסורין אמרינן אפשר לסוחטו מותר וגם בב"ח אפשר לסוחטו דימתין מעל"ע ויהיה האיסור הנבלע בתוכו פגום ומותר וממילא יותר מהגעל' דבעי מעשה ודוחק לומר דעכ"פ אם יבשל בו דבר חריף יהיה אסור אבל האמת המעיין במרדכי נראה דטעמו כמ"ש הרא"ם דלא אמרינן חתיכה נ"נ בחצי חתיכה והטעם משום דאינו דבר מסוים וניכר ולא חל עליו נבלה וא"כ ה"ה בבלוע בכלי בשלמא אם אינו נפלט מכלי הרי הוא עומד לפניך בכלי והוי כמו חתיכה משא"כ בדבר שנפרד בהגעלה א"כ אין כאן חשיבות ודבר הניכר לומר עליו כי הוא זה דכשיפרוד מן הכלי יהיה בלוע בלתי ממש והוי כמו חצי חתיכת דאין נ"נ וזהו נכון ברור בסברה. וכן מבואר במרדכי דכתב על הך דכלי נ"נ דאין אמרינן נ"נ בחצי חתיכה וא"כ ההבדל בין כ"ח לשאר כלים תליא בדעת הרא"ם אם אמרינן נעשה נבלה בחצי חתיכה:

(יח) אפי' באלף וכו' וכתב הש"ך ס"ק כ"ט בשם או"ה דאינו בטל רק מדרבנן. ואני לא ידעתי מנא ליה דהא התוס' כתב להדיא דצריך ליתן טעם וא"כ מנלן דהוא טעם כ"כ קלוש עד שאפי' בעלמא באיסור טעם קלוש אוסר יהי' בתבלין מ"מ מותר ד"ת וכן רש"י בחולין ד"ה אמרו רבנן כל איסור' בס' היינו היכי דלא יהיב טעמא אבל ביהיב טעמ' לעולם אסור כדאמרינן לקמן יש בהם בנ"ט וכו' ואלו לקמן איירי בתבלין לטע' גמור נתכוון וכ"כ הריטב"א בלשון רש"י ומוכח דהך דלקמן מדינא אסור. ובגמ' דחולין מוכח ההיפוך בדף צ"ד ע"ב דאמרי' של שעורים משערין כאלו הם בצל וקפלוט. ופריך לשער בפלפל' ותבלין דאפי' באלף לא בטל ואלו אין זה טעם גמור רק מדרבנן החמיר' אבל ד"ת אף תבלין בטל בס' מה קושי' הא ר' יוחנן ד"ת קאמר וכי ר"י לדין דרבנן קאמר: וגם כיון דדין ברור דצריך טעם גמור כמ"ש הט"ז להדיא ותבלין נ"ט ביותר וא"כ עדיין קשה למה לא יהיה ד"ת. ואמת כי לשון המשנה משמע דהוא טעם כל דהוא דקתני המחמץ המתבל במין בשאינו מינו להקל ולהחמיר והיינו דבעינא נ"ט קשה מה להחמיר הא שורת הדין כך דאסור בנ"ט ומה חומרא יש כאן אלא דאיירי טעם כל דהו וחומרא שהחמירו במתבל לאסור אפי' טעם כל דהו ומזה יליף האו"ה דינו. היה נראה דודאי הוא טעם קלוש רק באיסור אפי' טעם קלוש אוסר כמו נ"ט בנ"ט וא"כ שפיר פריך הגמ' ולשערי' בתבלין דגבי איסור אינו טעם קלוש אוסר אבל במקום דהיתרא בלע דלא נאסור טעם קלוש אין בתבלין כח לאסור יותר מס' דהוא רק טעם קלוש ותרומה היתרא בלע כמ"ש הרשב"א במשמרת הבית ולכך לא בעי מריקה שטיפה בכל הכלי וא"כ זולת דאמרו להחמיר היה מותר ולכך נאמר שאמרו להחמיר מדרבנן אבל באיסור נראה שהוא מהתורה וצ"ע ודו"ק:

(יט) וכן יש קצת ראי' מדברי הרמב"ם בפי' המשנה דכתב בצלים בכלל תבלין וא"כ איך קתני בפ"י מהלכות תרומה בצל שנתנו לתוך עדשים מחותך בנ"ט דמשמע בס' הא לטעמא עביד א"ו אף דלטעמא עביד. מ"מ בעינן נ"ט גמור היכא דהיתרא בלע כמו תרומה ואולי י"ל תבלין כמו בצלים ושומי' דהוא לתבל הקדרה אבל בעצמותו אינו תבלין והן ד"ת בס' כדאמרינן בצל וקפלוט שיערו בס' ש"מ דאין נ"ט יותר מס' ד"ת רק מדרבנן החמירו ובהכי ניחא מה שהקשו איך בצל בכלל תבלין הא אמרינן בצל וקפלוט רק בס' דזהו ד"ת וזהו דרבנן אבל תבלין גמור כגון פלפלין וכדומה ודאי ד"ת באלף דיהיב טעמא גמור ומודה או"ה בהך דהוי דברי תורה וא"ש ודו"ק:

(כ) מלח ותבלין הנה דעת או"ה כלל כ"ה דאם נפל תבלין למינו אינו אומרים לשער כאלו נפל לאינו מינו רק מותר בס' כמו שארי אסורים וראי' מדאמרינן ציר במאתי' ואלו נפל לא"מ הא מלח לטעמא עבידי ואינו בטל אפי' באלף. ויש להבין מנלן זה דהא לכ"ע צריך להיות מורגש הטעם ודלמא קים לי' לחכמים שציר אינו טעמו מורגש ביותר ממאתים וצריך לומר דס"ל א"כ מה פריך הגמ' האר"י מין במינו לא בטל דלמא הא דאמר ר"י במאתי' היינו במין בשאינו מינו א"ו דזה ידע הגמ' דא שיעורו יותר וע"כ במינו איירי והא ל"ל דלמא ידע הגמ' דבא"מ שיעורו פחות דוודאי לא החמירו במינו יותר מאינו מינו דכל החשש דלמא אתי' לידי טעם בא"מ וא"ש. אלא דהרב בעל מ"י בת"ח כלל פ"ה טען שני טענות דא"כ איך אמרו בציר במאתים הוא מין במינו ולא יהיב טעמ' וגזרי' ולומר אטו אינו מינו הא ס"ל לא גזרינן והסתירה מיני' וביה:

(כא) ועוד הקשה איך כתב בא"מ נותן טעם יותר מר' והא או"ה כתב שער כ"ג דין ו' דבקדרה אוסר ציר רק עד ס' ע"ש ונר' דלק"מ דקושי' ראשונה וכי לא הרגיש במה שכתב האו"ה בשער כ"ג דין ו' להדיא דציר דג טמא עם דג טהור בטל בס' וקשה הא ר"י ס"ל במאתים ור"י ס"ל בי"ו וס' מה בעי הכא. וגם כתב דציר אפי' נבלה שנתערב בקדרה בס' דאף ר"י לא אמר רק במינו ולכאורה קשה הא ר"י מודה בציר דהוה זיעה דבטל וא"כ כל חומרא הוא משום אינו מינו ואיך יקיל באינו מינו אבל הדבר מבואר במרדכי פרק ג"ה דהואיל דהוא מינו במינו ובעלמא ס"ל לר"י דלא בטל כלל רק הואיל דציר מדרבנן הקילו בו וכולי האי לא הקילו רק עכ"פ הצריך מאתים להיכרא דמין במינו ולק"מ ולכך לדידן דלא קיימ"ל כר"י ומינו ג"כ הוא כשאר איסורים וסגי בס' כמו אינו מינו וא"ש דהא דציר בר' לא משום אינו מינו רק להיכרא דמין במינו לא בטל והא דפסק דסגי בס' היינו לדידן דלא קיימ"ל כר"י דמין במינו לא בטל אבל לר"י באמת צריך יותר ולא משום גזירה דא"מ רק להכיר דמין במינו לא בטל ובקושי' שניי' גם בזה לא הרגיש דיש כאן ג' ענינים דאו"ה ס"ל תבלין דלא בטילים הם דרבנן כנ"ל וכי גזרו רבנן הכל במינו כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה דכל מה דגזרו הכל במינו רק ס"ל כל מה דדרך ליתן לתוך התבשיל היינו מינו כמ"ש התוס' גבי דבר שיש לו מתירין ע"ש. וא"כ בתבלין הנותנים בקדרה שדרך ליתן לתוכו לטעמא עבידי ולא בטילים אפי' באלף ותבלין שאין דרך ליתן בתוכו אין בכלל לטעמי' ודינו בס' וא"כ שפיר קדייק בתבלין מותר ולא גזרינן אטו קדרה שדרך ליתן בתוכו תבלין דאפילו באלף לא בטל וא"ש. וזהו כל דברי או"ה בכמה דוכתי דמתיר תבלין בקדרה בס' במידי דלאו אורחא ליתן בתוכו והיינו דס"ל דבעי מין במינו הוא במידי דאורחא קרוי עין במינו והדברים ברורים כמ"ש ואין בזה פקפוק כלל:

(כב) ומעתה מ"ש הת"ח לתרץ הא דאמרינן המתבטל והמדמע ומחמץ מינו במינו היינו כמ"ש ראוי ליתן לתוך הקדרה הדין דין אמת דכן כתב האו"ה כמש"ל. אך קשה לומר כן במשנה והדוחק מבואר. ויותר נר' דס"ל כמ"ש לעיל בציר דהחמירו כן י"ל בתרומה החמירו לאסור במין במינו והכי דייק לישנא דמשנה דערלה דקתני כל המחמץ ומתבל ומדמע בתרומה בערלה וכלאי כרם ולא קתני סתם כל המחמץ באיסורים ולמה בחר בשלשה אלו אלא דאלו דהחמירו חכמים בשעורי' החמירו לאסור אפי' במינו אטו אינו מינו אבל בשאר אסורים לא החמירו חכמים אבל עכ"פ לדינא האמת כמ"ש הרמ"א:

(כג) אלא לפ"ז דכל הטעם דר"י ס"ל משום מין במינו עבדי היכר א"כ הרמב"ם דפסק בסוף פט"ו מהל' מ"א דדג טמא שכבשו בציר עם דג טהור שיעורו במאתים עכ"ל הרי דפסק לדידן דלא קיימ"ל כר"י וא"כ צריך לומר דגזרו אטו מינו והדבר מוכח דלא כאו"ה:

(כד) אמנם העולה מזה דמ"ש הפר"ח להאריך דמתבל אף באינו מינו לא משמע כן בדברי או"ה רק דס"ל כמ"ש כל שדרכו לתת לתוכו הוי מין במינו ומה שאין דרכו לא הוי מין במינו ובזה סרו כל קושית הפר"ח דלמא יגרע מחמץ מדמע דאוסר אפי' אינו מינו דשם כיון שדרכו להעמיד בו ה"ל כמין במינו ומה שאין דרכו להעמיד באמת לא מהני והדברים פשוטים וברורים ודו"ק:

(כה) קדירה שיש בו נ"ט זתים וכו' זהו דנפל בתשעה וחמשים זתים כזית חלב וכזית דם כיון דלא שוי בטעמא כלל פשיטא דמותר דהא אם יטעום הקפילא התבשיל לא יורגש לא טעם חלב ולא טעם דם וא"כ מאין הרגלים לאסור. ומ"ש באו"ה כלל כ"ד על הגליון בשם תשובת הגאונים כי הראב"ן אוסר אפשר ס"ל כרש"י דפחות מס' לא מהני טעימה ואפילו ברור לנו דליכא נותן טעם מ"מ בעינן ס' וכיון דס"ל דאין איסורים מבטלים זא"ז א"כ אין חלב מסייע לבטל דם וכן איפכא ואין כאן ס'. ולזה הטעם אפשר שכ' הרא"ש והטעם דקיימ"ל איסורין מבטלין זא"ז דאפי' לדעת רש"י ליכא פקפוק אבל ודאי לדידן דסמכינן אטעימה אפי' להקל פשיטא דמותר דהא לית כאן טעם וזה פשוט ואם נפל חלב בהמה וחלב חיה לתוך התבשיל אם שוים בשמ ובטעמן פשיט' דמצטרפין לאסור קדירה ומשנה שלמה היא ופסקה הרמב"ם שאור של תרומה ושל כלאי כרם ואין בזה להחמיץ ואין בזה להחמיץ נצטרפו וכן שנינו שם בערלה קדשי קדשים ופיגול שנתבשלו ואין בהם ליתן טעם בכל שניהם מצטרפים לאסור לזרים ע"ש מיהו אם שוים בטעמם ואין שוים בשמם כי לחלב בהמה ולחלב חיה שם מיוחד וכל כיוצא בזה לפי דקיימ"ל כרבא בתר שמא אזלינן תליא בדעת רש"י והתוס' דפי' הקושיא בעל ג' מינין משם א' אפי' איסור אחד ושוים בטעמן כדחזקי' במיני מתיקה ומ"מ הוצרך רבא לומר ר"מ היא ש"מ דלדידן לא מצטרפים אפי' לתבל שהוא נותן טעם ועיין מש"ל דדוחק לחלק בין איסור דרבנן לדאורייתא דמנלן לגמ' להקשות. אמנם לפי מש"ל ברמב"ם ולראב"ד אסורים והדבר בספק ושני מינים באיסור א' כמו פת ויין של טבל אף לדעת הרמב"ם מצטרפים מ"מ לענין לאסור התבשיל מודה הרמב"ם כמש"ל כיון דטעמם בלתי שוה דאינם מצטרפים:

(כו) אמנם בענין דאיסורים מבטלין זא"ז שכתב הטור יש להבין מה ביקש הטור בזה דהא מ"מ איסורא איכא ודוחק לומר כמש"ל דכתב כן לדעת רש"י דלא סמכינן אקפילא כהנ"ל בראב"ן. ומה שנראה דקמ"ל דאסורים מבטלין כמו חד בב' בהיתר וא"כ נ"מ טובא אם נתערב חתיכה דאסור בהנאה עם שני חתיכות איסור המותרים בהנאה דנהפך האיסור המועט כאיסור הרוב והכל מותרים בהנאה אך זה אינו דאף הסובר דאיסורין אינן מבטלין זא"ז מודה בדין זה דלגבי איסור הנאה הנך ב' כהיתר יחשבו והוי כאיסור שנתערב בב' חתיכות היתר. אלא נראה אם ככר של כלאי כרם נתערב בפסח בשני ככרות חמץ כיון דאמרינן בחד בתרי חזר האיסור להיות היתר דהמועט בטל לגבי רוב ונהפך לרוב וא"כ אף באיסור דמבטלין זה את זה המיעוט נהפך לרוב ופרח מיני' איסור כלאי כרם ונעשה איסור חמץ וא"כ אם אח"כ נאבד אחד מינייהו דל"ל דאחר פסח יתבטל ברוב ועבר הפסח הרי חתיכות הללי מותרים דבר תורה דאיסור ערלה כבר פרח ונתבטל ויש כאן רק איסור חמץ וכאשר עבר פסח הרי כאן ההיתר במקומו וזה ברור והדבר גדול השמיענו רבינו בזה:

(כז) איברא דדעת הרמב"ם בפי"ח מהל' פסולי מוקדשין הפיגול והנותר שבללן ואכלן חייב דאין אסורי' מבטלין זא"ז. (וצ"ל פיגול ונותר דנקט לדוגמא בעלמא דהא פסק באותו פ' דפגול ונותר מצטרפין ואיך יתכן שיבטלו זה את זה אלא לדוגמא נקט) וע' שם בכ"מ דפסק כר"א. ועיין תשובת שער אפרים דתמה למה שם הטור דעת הרמב"ם בזכרון אותו אחר הדלת ע"ש וזקני הגאון המפורסם אבי אמי מהורר ליב צונ"ץ ז"ל. ת' בימי חורפו כאשר נאמר שם בתשובה דהרמב"ם לשיטתו דפסק בהלכות חמץ ומצה כהלל דמצות אינן מבטלות זה את זה וא"כ אף איסורים אינן מבטלים זא"ז כמאמר ר"א כשם שהמצות אינן מבטלות זא"ז כך איסורים אינן מבטלות זא"ז ולכך לדידן דלא קיימ"ל כהלל אף הך דינא דאיסורים אינם מבטלים זא"ז ליתא והרב בעל שער אפרים קלסו דכעלה מרגליות טובה ואני בעניי לא זכיתי להבין ראיה מקומו דאין הלכה כהלל אדרבה הרא"ש כתב בפי' בפרק ע"פ דמספקא לן אי הלכה כהלל או לא ע"ש ולכך עבדינן כריכה ג"כ וכן אמרו השתא דלא אתמר וכו' וא"כ אם כדבריו דתליא זה בזה איך פסק להקל דאיסורים מבטלים זא"ז אולי הלכה כהלל ואינם מבטלים זא"ז ובאמת כבר הארכתי בזה בהלכות פסח דלא תליא זה בזה דר"ל דסבר איסורין מבטלין זא"ז ס"ל דלא דמי למצות כלל דמצות אינן מבטלים אסורים מבטלים ובזו הסברא נחלקו ר"א ור"ל ונראה דס"ל להטור הא דכ' הרמב"ם דאין אסורים מבטלים זא"ז לא מטעם שפסק כר"א נגד ר"ל רק ס"ל דהא מה בכך הא אכל איסורא ובגמ' גופי' קאמר הטעם דלכך אינו לוקה משום דה"ל התראת ספק ור"ל לשיטתו דס"ל התראת ספק לא שמיה התראה ואנן קיימ"ל דהוי התראה ופשיטא דחייב מלקות ולכך כתב דאין אסורים מבטלין זא"ז דעכ"פ איכא מלקות ולכך ירושלמי חלה פ"ק ס"ל לר' יוחנן דבלל אסורים חייב דר"י התראת ספק שמי' התראה וא"כ בהך דלעיל כמש"ל אף הרמב"ם מודה ודו"ק:

(כח) ועוד י"ל דהא דפסק הרמב"ם דלא כר"ל דאין איסורים מבטלים זא"ז משום דשם זבחים דף ע"ה קאמר הגמ' מין במין ברוב ופריך הגמ' ונימא רואין כאלו נתערב באינו מינו מי לא תנן נתערב בדם רואין אותו כאלו מים (ופירש התוס' לדין תורה פריך דהא סוגי' דפגול ונותר הכל לדין תורה ומשני הגמ' תנאי היא דתניא דלי וכו' שהוא מלא מי רגלים רואין אותו כאלו הן מים כו' עד שירבו המים על מי חטאת מאן שמעת לי' דאית ליה רואין ר' יהודא וקתני דסגי ברובא ואלו אידך תניא יין לבן רואין אותו כאלו הוא אדום ש"מ תנאי היא והרמב"ם בהלכות מקואות פ"י. פסק רואין אותו כאלו הוא מי חטאת ע"ש ובמשנה למלך מזה מוכח דאמרינן רואין וא"כ אפי' מין במינו רואין כאלו אין מינו כקושי' הגמ' ומוקי ליה תנאי וא"כ שפיר פסק הפגול והנותר וטמא שבללן דחייב דהא בקדשים אמרינן רואין וה"ל מין באינו מינו ולא שייך בי' ביטול ברוב ולכך כתב דאין איסורין מבטלין זא"ז דאמרין רואין כקושי' הגמ'. והנה התוס' שם כתבו דלא אמרינן רואין רק בקדשים וטומאה אבל לא באיסורין ובקדשים גופי' היכי דאתמר אתמר היכי דלא איתמר לא אתמר וא"כ אין הטור חולק על הרמב"ם דפסק דאיסורין מבטלין זא"ז דטעמו של הרמב"ם דאמרינן רואין כאילו אינו מינו וזהו רק בקדשים אבל לא באיסורין דלא אמרינן רואין והטור פסק כן באיסורין ולא אמרינן רואין ושפיר פסק דמין במינו באיסורין ברוב בטל וא"ש: ובזה יובנו דברי רשב"א דהוכיח. הואיל כל יום נעשה גיעול לחברו ש"מ הואיל והיתר בלע מהני גיעול כה"ג והב"י כתב דהטעם בכלי מקדש אוקמי אדאורייתא מין במינו בטל וכ"כ התוס' והרא"ש גבי נותן טעם בר נותן טעם ועי' לעיל סי' צ"ג בנה"כ ומ"ש שם ולפי הנ"ל ניחא דהתוס' כתבו דאמרינן רואין בקדשים לאו בכל דוכתי רק היכי דאתמר אתמר היכי דלא אתמר לא אתמר וא"כ בהגעלה דכבר נעשה נותר כמש"ל הגעלה היה לאחר נותר ל"ל בטל ברוב דרואין כאלו אינו מינו דהא אתמר גבי פיגול ונותר בגמ' אבל בהך דנותן טעם בר נ"ט שהוא איסור זרים בזה לא אתמר ולא אמרינן רואין ושפיר י"ל ברוב בטל כתי' התוס' ודו"ק:

(כט) ובהכי ישבתי בגמ' בפ' ג"ה. בזרוע בשלה על הברייתא דקתני זהו היתר הבא הכלל איסור אמר רבא לא נצרכה אלא לטכ"ע דבקדשים אסור והכא שרי עכ"ל. והקשה התוס' הא ליכא טעם דאיכא ס' או מאה וגם מין במינו ברוב בטל ועיקר קושי' מאי ארי' בקדשים אפילו בחולין אסור. ונראה דודאי מ"ד בס' דמשערין כל האיל נגד הזרוע והוא ס'. והנה למ"ד אין בגידין בנותן טעם לא היה מסיר הגיד מאיל דהא אין אוסר וע"כ צ"ל דבצירוף הגיד הוא רק ס' דאל"כ מנלן לשער בס' הא הגיד היה באיל ואף הוא מצטרף לבטלו ונפיש לי' מס' וע"כ צריך לומר דכך היה השיעור בצירוף הגיד ס' וא"כ נימא לאידך גיסא למ"ד יש בגידין בנותן טעם ודאי דהיה מסיר הגיד מן האיל דהא אוסר ואיך יבטל איסורא וא"כ בצרי ליה שיעורא דס' דהא דס' הוא בצירוף הגיד וא"כ הך ברייתא זהו היתר וכו' הוא כמ"ד דיש בגידין בנותן טעם וא"כ היה מסירים הגיד ובצרי ס' והוא היתר מכלל איסור רק מה בכך דבצרי ס' רוב איכא ודאי ובמין במינו ברוב בטל ומה נ"מ בס' וצ"ל רואין כאלו אינו מינו רק הא לא אמרי' כן רק בקדשים ולא בשאר איסורין וזהו מאמר רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור דאמרינן רואין וה"ל אין מינו והוא טעם כעיקר ואסור משא"כ בחולין דלא אמרינן רואין ודו"ק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.