פלתי/יורה דעה/ק

פלתי ‏ יורה דעה ק

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי	עריכה

(א) בריה הפר"ח האריך בזה דמוסכם ממש מכל הפוסקים וכן מבואר בגמ' דגיטן פרק נזיקין דכל הני דלא בטילה ברי' ודבר חשוב אינו אלא דרבנן. איברא דמהרי"ל בתשובה דייק מתוס' דב"מ דהקשו בקפץ א' לתוך המנוי' וכו' דלבטלן ברובא ויהי' חייב במעשר ודבר שבמנין לא הוי דאינו אלא מדרבנן וברי' נמילא הוי כדפרישית והיינו דלא נאסר מתחלת ברייתו וכו' מכח דברי' הוי דאורייתא וכ"כ דייק מתוס' דמעילה דהקשו דהאומר פרוטה בכיס הקדש דמעל והקשו ליבטל ברובא ול"ל דהוי דשיל"מ דהא אינו אלא דרבנן ותי' לחד תי' דהוי דבר חשוב וזה כמעט מוכרח דס"ל דבר חשוב מהתורה לא בטיל. וביותר יש לתמוה דהרמב"ם פסק להך משנה והכ"מ כ' דהוי דבר שיש לו מתירין והקושיא במקומו דזה ודאי דרבנן והדברים צ"ע: ומה שנ"ל כי באסיפת זקנים לב"מ הביא בשם תוס' גופי' כי י"ל אף דרק מדרבנן לא בטיל מ"מ כיון דרבנן עשהו יש בידם לבטל ד"ת ועיין יבמות די"ל אפי' בקום ועשה אם מצאו דבר הדומה לד"ת יש בידם לעקור רק התוס' והרא"ש בס' הנ"ל חששו אולי לא אמרו החכמים רק להחמיר ולא להקל. ונראה דאם חכמים קבעוהו לודאי יתד שלא תמוט עד שאפילו לבטל ד"ת יהו כך א"כ פשיטא דאף באיסור דרבנן אמרינן לא בטיל דהא קבעו דבריהם לודאי עד שביטלו ד"ת ואיך לא יהי' באיסור דרבנן אבל אם חזינן דלא החמירו באיסור דרבנן ושם אמרו דבטיל ש"מ דלא קבעו לודאי רק חששו להחמיר ולכך באיסור דרבנן לא החמירו והרי זה דומה לספיקא דאסור בשל תורה ומותר בדרבנן וא"כ דהוא רק חומרא איך נקל לבטל עי"כ איסר ומצוה של תורה. וזה ברור בסברא וא"כ נחזה אנן בבריה לא מצינו חילוק בין של תורה לדבריהם ואבר מן החי שאינו בו רק מצות פי' ג"כ ברי' מקרי וכמו כן גיד הנשה אפי' בגיד שאינו אסור מתורה כמבואר סי' ס"ה הוי ברי' כמבואר אבל בדבר שבמנין בזה מצינו בגמ' דיבמות להדיא פרק הערל אני שונה עגול בעגולי' עולה משום תרומה דרבנן הרי הך דבר שבמנין הוא רק באיסור תורה ולא בשל דרבנן וא"כ א"ש דברי התוס' דהקשה זה דיבטל ברוב ואי דהוי דבר שבמנין הא אינו רק מדרבנן וצ"ל דחז"ל קבעו לד"ת דהא אפי' במילתא דרבנן בטיל ש"מ דלא עשהו כוודאי וזהו שכתבו וברי' לא הוי דזהו אף באיסור דרבנן לא בטיל וא"כ שפיר י"ל. דחכמים עקרו ד"ת וע"ז כתבו דהא לא הוי ברי' הואיל ואינו אסור מתחילת ברייתו והא דלא כתבו דהוי חה"ל דזה אפי' מדרבנן לא בטיל כמ"ש גבי גבינות של גוים דס"ל לתוס' בב"מ הך דקפץ הוי כבש בעורן דלא הוי חה"ל וגם ב"ח דחשיבי לא כתבו דא"כ יקשה הך משנה לר"פ בזבחים פרק תערובות דלא ס"ל הך דב"ח דחשיבי: ומעתה גם הך דמעילה ניחא דעל דבר שיש לו מתירין שפיר כתבו דהוי דרבנן דל"ל כהנ"ל דחכמים עקרהו דס"ל לתוס' שם בריש ביצה הני תי' דמשני דהוי דבר שבמנין לא ס"ל דדבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטיל וכדפריך בעצים שנשרו מדקל מרב' עליהן ומבטלן ולר"א דאמר אפילו בדרבנן דשיל"מ לא בטיל ולפי' רשב"א שם אין הקושי' מהך דביטול איסור רק הקושי' מה יועיל ביטול הלא דשיל"מ לא בטיל ומדפריך לר"א ש"מ דאינך ס"ל דשיל"מ בדרבנן בטול וכן מורה פשטן של גמ' ואם כן יקשה להו להנך מ"ד הך משנה דמעילה דהא דכיון דבדרבנן בטיל אף לעקור ד"ת אינו מועיל ולזה כתבו התוס' דהוו דבר חשוב כמטבע א"כ אף בדרבנן לא בטיל ושפיר י"ל דעקרהו חכמים אך זהו כתבו התוס' ליישב המשנה לכל אמוראי אבל קושטא דמילתא כיון דקיי"ל כר"א דאף בדרבנן דשיל"מ לא בטיל א"כ שפיר י"ל אף בדשיל"מ חכמים קבעהו לודאי ועקרו ד"ת וא"כ שפיר כתב הכ"מ ברמב"ם דהוי דשיל"מ אפי' במטבע שאינו חשוב ולית לי' צורתא דמ"מ חשיב כהנ"ל מחמת דשיל"מ לדידן וא"ש: והנה הרב בעל משנה למלך טען בהא דאמרו במס' שקלים הכהנים דורשים מקרא לעצמן לפטור משקלים דכתיב כל מנחת כהן כליל תהיה ואיך יהי' עומר משלהם נאכלת והקשה המ"ל הא שקליהם בטל ברוב שקלי ישראל ומותר להביא עומר ולהיות נאכל דכבר נתבטל וצ"ל פי' לקושיתו אף דמשנה שם ר"י כמבואר בירושלמי דקאמר וכי מתיבין לר"י מחטאת שמתו בעלים וכו' ור"י ס"ל מין במינו לא בטיל די"ל דהא העלו התוס' יבש ביבש אף לר' יהודא בטל וזו הוי יבש ביבש. ואפשר לומר אדרבה מכאן ראיי' דיש להבין מה קושי' מגזירת הכתוב התורה אמרה שמנחת עומר אף שיש לכהנים חלק בו יאכל אלא שכך הוכחות הכהנים ע"כ אין מחויבים בשקלים כי כל העובר פי' פקודי' כמ"ש בירושלמי דאי חייבים דכל עובר פי' בימא א"כ איך תקנו חז"ל דמטבע לא יתבטל ויתנו מכשול דא"כ לא יתבטיל שקלים ויהי' עומר נאכל שלא כדת והא דתורה צותה היינו דד"ת בטילים שקלים ואין כאן חשש אבל הם איך תקנו שלא יתבטל ולא חששו שעי"כ יהי' איסור ומבוכה בקרבנות וע"כ צ"ל דקים להו דבלא"ה אין חיוב שקלים על דעבר בימא ובזה מיושב לפי מ"ש רמב"ן בתורה דעד מנין השני בשנה שניי' היה כהנים בכלל נותנים שקלים וקשה איך הי' לחם פנים שבת בשבתו מן ניסן עד אייר נאכל לשיטת החולקים האיש לכהנים חלק בו ולפ"ז לק"מ דקודם שתקנו חכמים דמטבע לא יתבטל אין כאן מקום קושי' דנתבטל ודו"ק וא"ש והלשון במשנה דוקדק: וזהו אם תקנת חכמים היה מוחלט לבל יתבטל בשום צד אבל אם תקנה הי' רק להחמיר ולא להקל אין כאן טענה מהך לחם פנים דלעורר עי"כ מבוכה בקדשים לא תקנו ובזה י"ל עו' תי' אחר על מ"ש מהרי"ל דמוכח מתוס' מקפץ וכו' דבריה מתורה לא בטיל דלק"מ דהא בס"ד לא ס"ל לתוס' דתקנו' חכמים לבטל ד"ת רק ס"ל רק להחמיר תקנו וא"כ קשה מהך דשקלים וצ"ל כקו' המ"ל דמתורה לא בטיל ושפיר י"ל דבריה מן התורה לא בטל אבל למסקנא כתי' האס"ז אין כאן הוכחה ממשנה דשקלים כמ"ש וברי' ד"ת בטל. ואין שיור רק הקושי' במה דאמרו בכמה דוכתי' בש"ס לא אמרה תורה שלח לתקלה דהא תיכף לא ניכר ובטל בחד בתרי בכל עופות וחוזר איסור להיות היתר ואפי' למ"ד אין מבטלין איסור מהתורה אסור כאן הא לא נתכווין לבטל ובאמת קושי' זו דדבר שבמנין לכ"ע מדרבנן כמ"ש התוס' יקשה מהך דשלח לתקלה לר"פ דלא ס"ל ב"ח חשיבי. וצריך לומר. דס"ל דכבר נתבאר לקמן בשמעת' דקבוע בסי' ק"י דאם א' יודע ומכיר האיסור אף דאנן לא ידעינן לא שייך שם ביטול וא"כ יש לחוש א' יעמוד בהר גבוה ויראה הצפור משתלח וכל זמן שרואהו לא חל עליו שם ביטול ואת יבוא ולא ידע שזה רואה מראש ההר ויצוד העוף ויאכלנו והוי תקלה דהא אוכל דבר שלא נתבטל כיון דידע הוא העומד בראש ההר ודוחק:

(ב) ובאמת לפי מ"ש הר"ש במס' ערלה דלכך צפור מצורע לא בטל דהתורה הקשו לטמאה וצריך לומר לדבריו טמאה גופא לבטל וליכא למימר דהוי ברי' הא הר"ש ס"ל בריה באלף בטול וכאן נאמר בכ"ש וצ"ל דטמאה לא שייך ביטול דיש להכיר על ידי סימני טומאה ואם כן הוא הדין צפור נמי גזירת הכתוב דלא לבטל ואם כן שפיר אם איפוך זאת וזה לא תאכלו קאי על משולחת ררי זה אתקש לטמאה דלא יבטל והרי שלח לתקלה:

(ג) איברא בחולין דף קט"ו אמרו נמי בשילוח הקן דלא אסור משום ל"ת כל תועבה דלא אמרה תורה שלח לתקלה הקושיא הנ"ל במקומו ואולי י"ל דתקלה יהיה כך שהוא יצוד זה העוף ואח"כ יתערב טריפה בהך עוף ואחר עמו ויאכלנ' דחד בתרי בטל ובאמת אין זה מותר וחוזר וניעור דאסורים אין מבטלין זא"ז אך זהו דחוק כיון דאין איסור ניכר אמרינן מרובא קפריש. ויותר נראה דאף דאיסור נתבטל בהיתר מ"מ שם איסור לא זז ועדיין טמון והראיי' דשיל"מ דאמרי' עד שתאכלנה באיסור וכו' ש"מ דעוד איסור טמון דאל"כ מה שייך תאכלנה באיסור וא"כ הוי לתקלה דעכ"פ יאכל איסור גם יש להביא ראי' מהא דאמרינן יבמות דף ק"ד צריכי לקראי בדם ושרצי' להזהיר גדולים על קטנים משום דבשרצים בכעדשה כן פירש"י ותוס' פי' דלוקה עלי' משום ברי' משא"כ בדם. וקשה לר"ש דס"ל כל שהוא למלקות מא"ל דגם דם בכל שהוא וא"כ לר"ש יהיה דם ושרצים שני כתובים ויהיה לר"ש גדולים אין מוזהרים על קטנים ולא מצינו בשום דוכתי וליישב צ"ל דתוס' פי' בכעדשה היינו נמלה שהוא ברי' ואוסר כל התערובות משא"כ דם אף דכ"ש למלקות היינו בעינא אבל לא בתערובות כמ"ש להדיא בשבועות וע"ש וא"כ א"ש דצריכי א"כ מוכח דבריה מהתורה ל"ב מיהו יש לדחות דר"ש לשיטתו דס"ל בקדושין דבר שיש היתר לאיסור קיל א"כ דם קיל משרצים דיש היתר לאיסור דיכול לבשלו ודם שבישלו מותר:

(ד) ברי' איברי' באלף בטל או לא יש מחלוקת ולהיות כי לצורך נפש הוא כי בעו"ה במדינות הללו בימי החמי' ממש אין פרי ומחיה ומזון לחם וכדומה שאין בו רחש וא"א כמעט לבודקן אמנם הוא מעט הכמות עד אשר אם נחית לביטול במיעוט יבטלו אמרתי מאין לנו עזרה אשר נענה ביום פקודה אנוסה לבית המלך מלכי רבנן ולחקור הדין ודעת קדושים נמצא הסוברים דבטלים באלף. והנה הטור הביא דעת התוס' ורשב"א דבריה בטלה באלף ומפרשי כן לשון המשנה דג טמא שכבשו עם דג טהור גרב מחזיק סאתים וכו' למספר קרוב לאלף ולא קאי על ציר של הדג רק על עצמותו אף דהוא ברי' מ"מ נתבטל כ"כ. והירושלמי מסייעי' רק הרא"ש טען איך קאמר הגמ' סוף ג"ה דבמשנה קאמר על ברי' דגיד חה"ל דלא בטילין וקאמר הגמ' צריכי דלתני הא ולא הא ענינו שלזה לא כשל זה זה בטל באלף וזה אינו בטל כלל. והר"ש גופי' בפי' משנה עמד בזה. ואני בלא"ה לא הבנתי דברי הגמ' מהכ"ת ללמד חד מחברתה מה ענין ברי' לזה חה"ל או להיפוך הלא אין הנושאים שוי' כלל ודקארי ליה מאי קארי לכן היה נראה לומר שכל צריכת' בגמ' להך מ"ד דס"ל כל שדרכו למנות וכו' שגם הוא צריך ליישב המשנה ואליבי' אף גיד וברי' ג"כ ס"ל דרכו לפעמים למנות לחשיבות הברי' וקאמר הגמ' דמ"מ לא הוי נלמוד זה מזה אפי' לענין שיהיה בכלל כל שדרכו למנות אבל למ"ד את שדרכו למנות דאיסור ברי' ואיסור חה"ל הם גזירת חכמים בפ"ע איך ס"ד לגמור חד מחבירו וא"כ לק"מ דעד כאן ס"ל דבטלה באלף למ"ד דדבר שבמנין בטיל אבל למ"ד דלא בטל פשיטא דלא בטל דקתני בפרק התערובות אפילו בריבוא ימותו ומוקי ר"פ כתנא דדבר שבמנין לא בטל וא"כ א"ש. ויותר נראה דהא דקאמר הגמ' צריכ' הוא דגוף הדין אי ברי' לא בטיל שמעינן מהך דג טמא וכו' והך דחה"ל לא בטיל הוא משנה שילהי ע"ז דבב"ח לא בטיל דהוי חה"ל כמ"ש התוס' גם בע"ז. וא"כ שפיר צ"ל צריכי דקשה לתני גיד וכיון דחזינא דבריה מחמת חשיבות לא בטיל אף דשרי בהנאה ה"ה בחה"ל וכ"כ כיון דחזינא בחד דבר שאינו מתבטל דלא אסרו רוטבן ה"ה לאידך דמ"ש ושפיר קאמר הגמ' בס"ד דתרתי ל"ל וקאמר צריכי דמ"מ לא הוי ילפינן חד מחברתה וא"כ לק"מ דהא תני ליה בדוכתי' דבריה בטיל באלף וחה"ל אוסר במשהו גבי בב"ח ולחלק ולומר באיסורי אכילה באלף דבר זה לא יתכן או דלא גזרו כלל או דהשוו אותו לאיסור הנאה וא"כ אדרבה מכאן ראי' לדינו של הר"ש דלולי זה קשה כהנ"ל דקארי ליה ללמד ברי' מחה"ל מה דלא מצינו זכר בכל הש"ס. ואולי אף לשיטות המחברים ס"ל דבריה נשנית במ"א והיינו צפורי מצורע דפי' הר"ש דיש לו דין עוף טמא ע"כ משום ברי'. ויש ראיה לדבריהם מהא דקשה לתוס' שם בחולין דאיך קתני בב"ח הא כבר תנא בחולין חתיכת נבילה וביקשו להוכיח דמשנה דע"ז פליג וס"ל דנבלה בטלה הואיל ואינו אסור בהנאה וזהו כדעת הרי"ף ולא כדעת כל הפוסקים וצ"ל בדוחק דלכך קתני לי' להודיענו אגב אורחא דבב"ח אסור בהנאה ולכך במקשן דלא אסיק עדיין דאיסורי הנאה קחשיב שפיר פריך ולתני נבלה או ל"ל בב"ח כמ"ש התוס' אך זה דוחק ולשיטות רשב"א מרווח דטובא קמ"ל דאע"ג דקתני די"ל דומיא דבריה דבאלף בטיל ולכך קתני בב"ח אוסר בכ"ש והדברים ישרים גם לפי דעת התוס' דף צ"ט ע"ב בד"ה והלכתא דגיד הנשה להלכה אסור בהנאה א"כ קשה למה לא קחשיב במשנה דאיסורי הנאה גיד הנשה דאינו בטל בסוף ע"ז ודוחק דסתמא דמשנה דהלכתא כוותה יהיה שלא אליבא דהלכה דיסבור גיד הנשה מותר בהנאה ולפי הרשב"א ניחא דא"א למתני אוסר בכל שהוא דג"ה אסור משום ברי' וברי' אינו בטל רק באלף ועוד יש ראיי' כמעט ברורה מהא דאמרינן תולין נ"ט לאו כל שעורים שוה דהרי דג טמא שיעורו קרוב למאתים וקשה למה לא נקט רישא דמשנה דשיעורו יותר ויותר קרוב לאלף בציר כל שהוא ואיך דילג רישא והוא שיעור יותר. ובאמת נראה דזה הטעם דפסק הרמב"ם בהלכות מ"א סוף פרק ט"ו כר' יהוד' ולא כת"ק או כר' יוסי דהלכה גבי נגד ר' יהוד' ובפי' המשנה פסק בפי' כת"ק וצ"ל דלכך חזר בו בחיבורו דקשיא ליה הך למה נקט מלתא דר' יהודא ושביק לת"ק אלא ש"מ דכך הלכה והגמ' נקט מילתא דאליבא דהלכתא נשנית אך באו"ה כלל כ' דין ו' פסק דלא כר"י וכן במרדכי כר"י וכ"כ בשם הא"ז הקושיא במקומו. ובגליון או"ה שם נדפס דלא כרשב"א ור"ש מקוצי כיון להנ"ל אפשר דלדבריהם אין ראיי' מה דלא הביאו מן ת"ק א"כ הדרן לכלל אר"י ור' יוסי הלכה כר' יוסי. וזולת זה דברי הגליון סתומים דהא בציר לא נחלק כלל וכ"כ הראב"ד הובא בחדושי רשב"א גבי ביצה בס' דביצה הוי בריה גמורה ומ"מ בטילה באלף גם בהגהת הרא"ש ע"ז הביא בשם הא"ז ובה"ג דכל דבריהם דברי קבלה דסוברים כן ויש קצת ראיי' דבריה בטילה באלף דאל"כ מה פריך הגמ' בפ"ק דביצה על ספק ביצה דלבטל נימא הא מני רבי שמעון הוא כמו דאמרינן האי תנא ליטרא דקציעות נימא ר"ש היא דס"ל בפ"ג דמכות דף י"ז דלא בענין ברית נשמה וא"כ הוי ביצה בריה כיון דלא בעינן ברית נשמה ולא גרע מחטה ולכך אין בטילה וע"כ צ"ל דבריה באלף בטיל ובברייתא שנוי אפילו באלף לא בטיל ודו"ק. ואפשר דזהו טעמו של בעל התרומה דפסק הך דליטרא קציעות להלכה דקשי' ליה הך למה לא מוקמינן כרבי שמעון ואיהו ס"ל אפילו באלף לא בטיל ולכך ס"ל דגמ' לא ביקש אוקמי הברייתא דלא כהלכתא והך דר"ש דלא כהלכתא משא"כ דליטרא קציעות להלכתא קאי ודו"ק: והנה הב"י כתב דמדברי הרי"ף והרמב"ם שלא חלקו משמע דלא כרשב"א לא הבנתי הא הרי"ף השמיט כל המשנה דגיד שנתערב בגידין וכו' וכתבו הרא"ש והר"ן דס"ל דהך דע"ז עיקר דתרתי בעינן דבר שבמנין ואיסורי הנאה והוא ס"ל דגיד מותר בהנאה כאשר העתיק שולח אדם ירך לנכרי וכו' ואמת שהרא"ש בלשונו אמר דס"ל חה"ל בנבלה מותר ולא זכר מברי' אבל היא היא דחדא מנייהו נקט דס"ל לרא"ש חד דינא אית ליה אבל ברור מדהשמיט כל המשנה דאף בברי' לא ס"ל ואולי כוונת הב"י כך דעכ"פ ס"ל דלא כרשב"א דאל"כ מנלן דברי' בדבר שאינו הנאה בטיל דלמא בריה חשוב בסתם משנה דדג טמא וכו' ואי דלא קחשיב לי' בע"ז דלמא כי אית ליה הני תרתי היינו בדבר שאוסר במשהו אבל בדבר שיש שיעור לתערובתו לא קחשיב אלא דלא ס"ל כרשב"א אבל רחוק ליישב בדברי הב"י אף שדברים נכונים ועכ"פ הרי"ף גם מן המתירים וכן רש"י כתב כרי"ף ומתיר חמץ בפסח התערובות מכ"ש בגיד דהאי תנא לית לי' שום איסור האוסר תערובתו זולת איסור הנאה וא"כ בצירוף הרי"ף ורש"י ור"ש ורשב"א וראב"ד וא"ז ובה"ג יש כאן ממש רוב דמקילי ביותר מאלף והדבר מדרבנן ולהקל שומעי' ולפי הנ"ל יש כאן תקנה דלרב קטנות יש בקל כמה אלפים נגדו וא"כ כדאי הם הרי"ף ורש"י ור"ש מקנון ורשב"א להגין עלינו מיום חרון ומיום פקודה שלא נגאל נפשינו באכילת דברים אסורי ח"ו והא דפי' הר"ש ורשב"א משום בריה במשנה דדג טמא ולא משום חה"ל בסתם משנה דהכא דחתיכת דג שלם דא"כ איך יבוטל באלף האאמרינן בשילהי ע"ז בב"ח אוסר בכל שהו משום דהוי חה"ל וצ"ל אפשר אף דכאן במשנה סתם חתיכות דג ראוי להתכבד בדג הנכבש אינו חה"ל ולכך אינו אסור רק מכח בריה:

(ה) ואבר מן החי ואע"פ שצריך כזית מ"מ סגי בבשר גידין ועצמות ומ"ש הפ"ת דלמא אתי' הקרא להיכי דאכל קצת ממנו והוא כזית דחייב זו הקשה התוס' שם חולין דצ"ה ע"ב דבור המתחיל ור' יהודא וכו' ועיין מ"ש בזה ואין צריך לתי' הפ"ח והנה אם הוא אבר שלם ואין בו כזית בכלל ברי' מיקרי מ"מ רק התורה מיעטה מלאו ומלקות דלית בי' שיעור והוי כחצי שיעור אבל מ"מ בשביל זה לא ימלט להיות נקרא ברי' ופשוט ודלא כפרי תואר:

(ו) לאפוקי עוף טהור שנתנבל יש לתמוה למה השמיט דהנה הרמב"ם בפ"ד מהמ"א פוסק דעוף טהור האוכלו בחייו אפי' בכל שהו ובמיתתו בכזית בשר גידין ועצמות ש"מ דס"ל דהוי ברי' כמו אבר מן החי דצריך ג"כ כזית ומ"מ קרוי ברי' וא"כ אף זהו כיוצא בו ול"ל דס"ל לרמב"ם כרשב"א דבעי תחילת ברייתו האיסור הא הוא ס"ל אף בחייו אסור משום נבלה וא"כ הרי האיסור נבלה בתחילת ברייתו מיהו אפשר הואיל ודברי הרמב"ם צ"ע שם בגמ' והוא נגד פירש"י ותוס' בהך מילתא דרבנן פסק המחבר דלא כוותי' ולא שם זכר לו כלל:

(ז) ועכ"פ הא דסתם הש"ע דביצה שיש בו אפרוח הוי בריה אף דהוי דרבנן כמ"ש הרמב"ם בפ"ג מה"ל מ"א ויש בו ל"ע כי הרשב"א בתשובה סימן מ"ו חוכך בו דלא הוי ברית נשמה אך בזה יש לדחות כיון דגבי ביצת שרץ חייב משום שרץ שורץ על ארץ ואי לית בי' חיותא מאין יקרא שרץ ארץ ואי דבעוף טהור אינו חייב ד"ת משום דאין בו שחיטה ולא אסרה התורה אבל מ"מ מנלן הא דקבעהו חז"ל לבריה והרמב"ם כתב דלכך בעי ס"א זתים בביצה שיש בו אפרוח להיכר דהוי ברי' אפשר לטעמי' מוכיח כן מגמ' זה למה דזו' בס"א אבל לפי דלא קי"ל דלכך בעי ס"א רק מטעם דיש גדולים וקטנים אם כן מנלן לדין זה לחדש ברי' דלא מצינו בש"ס ועוד נראה דכיון דהוא דרבנן מהכ"ת יהי' חמור לענין ביטול מן נבלת עוף ומה בכך דלא היה לה שעת הכושר סוף כל סוף מהכ"ת יאסרהו חכמים יותר משל נבלת תורה והרמב"ם לשיטתו דס"ל כמש"ל דגם נבילה הוי בריה אבל נפי דלא קיימ"ל כרמב"ם דלא הוי בריה מהכ"ת נימא דביצה יהיה בריה ויהי' חמור מנבלה מנלן דין זה ולהחמיר בשל סופרים וכן צ"ע ובמקום צורך יש להקל:

(ח) והנה הרמ"א בת"ח כלל א' דהביא הני ב' דיעות אי ברי' נשמה בעינן או לא קשה מה נ"מ לדינא בזה הא כ"ע מודים דחטה אינו ברי' כמבואר במשנה וא"כ מה תו נ"מ לדינא ולכך צ"ל דנ"מ להני פוסקים החולקים ארמב"ם וס"ל ביצת עוף טמא לוקין עליו אם כן אלו אין צריך ברית נשמה היה ברי' נחשב דהתורה אסרה בת היענה יהי' גדול או קטן דמהך טעמא ס"ל מלקות דכתיב בת היענה כמ"ש המ"מ ואם כן הוי ברי' אבל לפי הדיעה דצריך ברית נשמה אינו בריה נ"מ טובי ודוק הרי דס"ל דביצה לא קרי ברית נשמה ואפשר דס"ל לרמב"ם דלא הוי ברית נשמה רק ס"ל הא חז"ל אסרו משום גזרה דנבלה א"כ חד דינא אית לי' עם נבלה כמו נבלה בריה אף זה ברי' דחז"ל השוו דבריהם וא"כ זהו דרמב"ם לטעמי' דס"ל דעוף טהור ג"כ בריה כנבלה אבל לפי דקיימ"ל דאין עוף טהור ברי' כלל ואין בו מציאות ברי' למה יחמירו חכמים באפרוחים שיהי' ברי' יותר מן עוף גופי':

(ט) ועכ"פ ביצה שיש בו דם יש להקל ואין מקום להחשיבו בריה כלל דהא אין איסורו רק מחמת דם ביצים ומה ברי' הכי וזה פשוט ולא ידעתי מה מקום ספק יש בזה והא דאמרי' ביצת אפרוח הוי ברי' ולא בטיל קשה במציאות דאם יש בא' אפרוח ובאינך לא הך אסור ואינך שרי ואם כולם כך בלא"ה כולם אסורים ולא יצוייר בהתערובות שלא יהי' ניכר האיסור בשום אופן אם לא בהיפוך וכאלו אומר אפרוח בביצה שנטל אפרוח מביצה ונתערב באפרוחים שחוטים ואינו ניכר וקמ"ל דהוי ברי' דאסור' מתחילת ברייתא והלשון קצת מגומגם:

(י) דהנה לדעת הרשב"א בתשובה דביצת אפרוח לא קרוי ברית נשמה א"כ ה"ה כינה בשבת דנחלקו בו בעלי תוס' אם הוא השחור או לבן דקיימ"ל דמותר להורגו דלית ביה נטילת נשמה אף לענין ברי' לא ברית נשמה מקרי אבל להרמב"ם דאפרוח כנ"ל קרוי ברית נשמה אף דודאי לענין שבת לא מחייב עליו הממעכו ביד א"כ אף בכינה הנ"ל יש להחמיר דאינו בטל. ולא ידעתי אם יש להחמיר בדברים כאלה בספק דרבנן וכבר אמר' כל ספק ברי' להקל ועיין תשובות חות יאיר בפרעוש שקפץ לתבשיל:

(יא) והנה הרא"ש חולק על זה וס"ל דלא תניא במה דהוא אסור מתחלת ברי' רק תליא במה שהוא אם יחלק ושמו עליו או לא וכתב עוף נבלה אם יחלק עדיין שם נבלה עליו והנה בזה יצא לנו דין גדול שהתולעים קטנים המתהווים בעפושי פירות שקורין מילוואן דהא כל זמן שלא פירשו מותרים ואינם קרוי שרץ על הארץ אפי' יעמודו ימים רבים א"כ אין כאן איסו' לתחלת ברייתא כי ברייתא של המילוואן כשירחש זהו מקרה וא"כ כשנוצרה מותרת דלא אסרה תורה רק כשירחש אסרה התורה ואין זה מתחלת ברייתו ואפי' בביצת אפרוח דעת הש"ך דלא אסיר מתחלת ברייתו דמקדם הוי עפרא (אף דז"א דאדרבה אימת מתחיל תחלת ברייתו אח"כ כשנעשה מעפר ריקום ואז מתחיל תיכף איסור) מכ"ש במילוון דמותרים כל זמן שלא נוצרו ונבראו ולא מצינו בקדמון שתושב לתולעים כאלה ברי' זולת הרא"ש בתשובה והוא אזיל לשיטתו דס"ל לא בעינן איסור מתחילת ברייתו ויפה עושה שאוסרן כברי' אבל לדידן דקיימ"ל כרשב"א אין כאן מקום איסור וח"ו להקל עם כל זה בשום צד ואל תטוש תורת אמך רק עכ"פ יש התנצלות כי בעו"ה א"א למקים ביה ומי האיש אשר יאמר חף אני מפשע הזה בארצות האלה וכתבתי זאת כתריס לפני הפורענות אבל ח"ו לסמוך על זה להקל כל דהו מכפי האמור בש"ע ופוסקים:

(יב) והנה לדעת רש"י דס"ל בריש פרקין דגיד הנשה דגיד נוצר תיכף ואינו נאסר רק אח"כ כשבא על הכף א"כ יש לפקפק א"כ איך כתב רש"י דבריה לא הוי רק מה שנאסר מעת יצירה וגיד הנשה לא נאסר מתחלת ברייתו וצ"ל דכיון דאינו נוהג בשליל עיקר ברייתו נחשב מעת הלידה ודו"ק

(יג) ואין להקשות א"כ למה השיבו רבנן לר"ש באוכל מטבל דחטה לי' בי' ברי' נשמה תיפק ליה דלא אסור מתחלת ברייתו דאינו חייב בטבל עד שיראה פני הבית ול"ל לדבריו של ר"ש קאמרי כמ"ש התוס' דא"כ אף ברית נשמה נמי י"ל כן כמ"ש התוס' פ' אלו הלוקין. וצ"ל דקושטא דמילת' השיבו דאפי' בכלאי כרם דאסור מתחלת ברייתא מ"מ מותר דלית ביה ברי' נשמה ובאמת דברי תו' בחולין קשי' להולמן דהקשו לר"ש תרומה לא יתבטל בק"א ול"ל דאינו אסור רק אחר שנתמרח דא"כ ערלה וכלאי הכרם מנ"ל וקשה בלא"ה איך אפשר דמצריך ר"ש משעה שנברא למה ס"ל טבל לברי' הא קודם ראיית בית מותר וצ"ע:

(יד) אבל עכ"פ קצת משמע מדבריהם דכתבו דמשעת מירוח חל איסור תרומה ואינו חל רק לאחר הפרשה וקודם לזה איסור טבל ש"מ דס"ל איסור טבל ותרומה המתירתו כחד יחשב וה"ה אמ"ה ואח"כ בשחיטה נעשה נבלה והיינו כהגהת ש"ד וצ"ע. ובאמת קושיתם לר"ש מן ערלה וכו' י"ל דהא דחז"ל אמרו ברי' לא בטל היינו לחשיבת ולהיכר דלא בעי שיעור ועי' מרדכי אבל לר"ש דס"ל כלשהוא למלקות א"כ לא שייך כל זה וס"ל לר"ש דלא קבעו חז"ל דבריה לא תבטל ודו"ק:

(טו) שוב ראיתי כי לק"מ דודאי לענין שא"צ שיעור למלקות לא נ"מ במה שאסור מתחלת ברייתו או לא דעכ"פ עכשיו הוא ברי' וחל הלאו עליו ולכך לעיל כשהקשו נבלת טהור לא יצטרך שיע' לא תי' כמ"ש רש"י דאינו אסור מתחלת ברייתו דס"ל לענין מלקות ושיעו' לא נ"מ בזה אבל כאן לענין דלא בטיל דהוא מדרבנן וחז"ל קבעוהו משום חשיבות בזו שפיר י"ל כיון דלא אסור מתחלתו הוי כבאו לו ממקום אחר כמ"ש הר"ן ובטיל וא"כ ל"ק לר"ש די"ל דאף דס"ל לר"ש דלקי מ"מ לענין דלהוי ברי' דלא לבטל ל"א כן ודו"ק:

(טז) כתב הגהת ש"ד דנתנבלה בשחיטה הוי ברי' דלא הי' לה שעת היתר וביקש הב"ח לומר דאף במותה חל אבר מן החי וזה אינו רק די"ל כמ"ש רמב"ם בפ"ד מהמ"א דאף בחיים האוכל עוף טהור חייב משום נבלה וכמש"ל אלא דהגה' ש"ד לא כתב כן ש"מ דס"ל דמה בכך דלא היה איסור נבלה בחיים סוף כל סוף לא היה לזה העוף עת היתר אך לדבריו צ"ל דהא פריך בפ' התערובות לבטל ברוב' לא אחטאות המתות ושור הנסקל פריך דהא לא הי' שעת הכושר ודוחק לומר דפרי' מן רובע ונרבע דלא שייך כנ"ל דלקדשים מותר דכבר הוכיחו התוס' דעיקר קושיא מן קדשים וחטאת המיתות. ולכן יותר נראה דס"ד להגהת ש"ד כר"ש ורשב"א דבטיל באלף וא"כ שפיר פריך דבגמ' אמרו אפי' א' ברבוא ושפיר פריך דל"ל מחמת ברי' וא"ש:

(יז) ואם יש ס' נגד שמנו מ"ש הש"ך דהוי איסור דבוק לא ידעתי כיון דכל טעם איסור דבוק דלפעמים יהי' בתוך תבשיל מה דאין בו ס' ובאיסור דרבנן איך נחוש הא הוי ספיקא דרבנן ולקולא ובפרט בשומן הגיד דדעת הרבה דלא החמירו כלל בו:

(יח) ואם נמוח וכו' עיין מ"ש הפ"ת בשם מ"כ ויש ראיי'. דהא כל ראייה שלהם דלא כר"מ מדר"נ אמר גיד בס' ור"נ ע"כ כהלכתא אמר דאין בגידין בנותן טעם וע"כ צ"ל דקאי על שומן הגיד וזהו עיקר ראיי' שלהם כי מהנך אטמתא דפלפלו אי מליח כרותח דצלי או כמבושל ליכא דמודה ר"מ דאם אין יש רוב נגד שומן הגיד דאוסר דרובו ככולו רק כל ראי' מר"נ ומה קשה הא י"ל דמיירי בנמוח הגיד ע"ז אמר בס' ול"ק כלל מבשר בלפת דשם בטעמ' אבל ר"נ מיירי בגופו של גיד וא"ק א"כ מה שמשמע לן דאין גיד מהמנין ז"א דהוי אמינא לא יאסור בנמוח יותר מלמ"ד יש בגידין נותן טעם דהוא כבשר בלפת דבציר מס' כמ"ש התוס' א"כ ה"א אף בנימוח לדידן אין להחמיר כ"כ קמ"ל דלא דנמוח השוו חז"ל לשאר איסורים ולק"מ ומדלא תי' כן ש"מ דאף בנימוח אין לאסור והדבר ברור ולכן פשיטא דיש להקל ומ"ש הט"ז דיש להקל בנשפך זו א"צ לפנים דהא הוא רק איסורא דרבנן:

(יט) ג' תולעים מ"ש הט"ז הא במילי דאורייתא תרי זימנין הוי חזקה בלא"ה לק"מ דהא ליכא כאן איסור של תורה כלל דהא נתבטל רק מדרבנן וא"כ פשיטא דבעינן ג' פעמים ומה בכך דגוף איסור תורה דם נדה דאורייתא רק וסת דרבנן ובעינן ג' פעמים וה"ה בזה:

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.