דרישה/יורה דעה/צט

דרישה ‏ יורה דעה צט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

חתיכת נבילה כו' לפיכך הבא לבטל כו' יצרף כל מה שבקדירה בשר ורוטב וקיפה ועצמות וא"ת הואיל ומצרפין גם כל העצמות עם שאר ההיתר לבטל האיסור א"כ קשה למה יהא מותר ביש ששים עם העצמות נימא שהאיסור היה גדול בשעת נפילתו לקדירה ולא היה ס' נגדו לבטלה ונאסרה הקדירה ומה שיש עתה ס' היינו משום שנתמעט ונקטן האיסור על ידי בישול דבשלמא כי מבטלינן האיסור בבשר ושאר דברים שבקדירה בלא עצמות לק"מ דכשם שאמרינן האיסור נתמעט הה"נ נימא ההיתר נתמעט כפי ערך זה ונמצא ההיתר שהוא עתה ששים נגד האיסור גם בשעת נפילה היה ששים נגדו ונתבטל אבל עצמות שאין מתמעטין ע"י בישול קשה כיצד מצטרפין אותן לבטל האיסור ניחוש דלמא נתמעט האיסור דרך משל שנפלה לקדירה חתיכה איסור שיעור שני זתים והיו בקדירה ארבעים חתיכות בשר כל אחת מחזקת שני זיתים ועצמות היו בקדירה שיעור עשרים זיתים נמצא שבשעת נפילת שני זיתים האיסור לקדירה לא היה בקדירה היתר אלא מאה זיתים שהם נ' פעמים שני זיתים ולא היה אלא נ' של היתר נגד האיסור ועכשיו שע"י הבישול נתמעט האיסור ועמד על זית אחד וגם חתיכת ההיתר נתמעטו בזה שעמדו כל אחת על שיעור זית אחד והעצמות נשארו כשיעורן הראשון שאין מתמעטין ע"י בישול נמצא לפ"ז אע"פ שיש עתה ששים היתר נגד האיסור בשעת נפילה לא היה ס' וממילא נאסר התבשיל שבלע מטעם האיסור שלא היה ס' נגדו ומאיזה טעם באנו להתירו עתה ועוד קשה דאף אם נאמר שע"י צירוף העצמות נתבטל מ"מ העצמות והוא אסורות הואיל ואין בהן טעם עצמן לבטל טעם האיסור שבלעו דרך משל שיש ס' זיתים היתר עם העצמות נגד האיסור ואם נאמר שחתיכות ההיתר בלעו טעם מהאיסור שיעור זית כמות שהאיסור עכשיו נמצא שכל זית וזית של היתר בלע אחד מחלק ס' שבזית שהרי טעם זית אחד נבלע בס' זיתים נמצא שבכל זית של בשר יש ס' טעם עצמו נגד האישור שבלע משא"כ בעצמות שאין להם טעם עצמן לבטל האיסור אם כן נאסרו ע"י האיסור שבלעו ויש לומר דאף כי משערינן שצריך ס' נגד כל החתיכה של איסור לבטל טעם האיסור היינו משום דלא ידעינן כמה נפק מינה טעם האיסור אבל עכ"פ טעם האיסור שיצא הוא פחות משיעור החתיכה עצמה של איסור לכן ביש שם בהיתר בשעה שבא לפנינו נגד כל חתיכת האיסור אף כי לא היה ס' בשעת נפילתו האיסור להיתר נגד כל החתיכות מ"מ משערינן לפי אומד זה שודאי היה ס' נגד טעם של חתיכת האיסור שהוא על כ"פ פחות יותר מחתיכת האיסור עצמו והשתא ליכא למיפרך לתסרו העצמות דאמרינן כמו שבלעו מן האיסור הה"נ שבלעו מן ההיתר ונתבטל טעם האיסור שבהם ע"י טעם ההיתר הואיל ואמרינן שטעם האיסור היוצא מהחתיכה הוא פחות מחתיכה עצמה ואף כי יש לפקפק ע"ז ולומר דאם נאמר שהעצמות בלעו מעט מן האיסור הה"נ נימא שמן ההיתר בלעי מעט וא"כ עדיין אין בהם כמה לבטל האיסור שבלעו מ"מ הואיל ואיסור זה הוא טעם בלא עיקר וחומרא הוא שהחמירו רבנן אפשר לומר שלא החמירו בכזה ובלאו הכי יש לתרץ קושיא ראשונה דל"ק מידי דלאו מילתא פסיקא היא לומר שהחתיכה נתמעטת ואדרבה אנו רואין בחוש אשר לפעמים מתרבה החתיכה ע"י בישול ואם כן אפשר לומר שחתיכת האיסור נתרבה ע"י בישול מכמות שהיתה בשעת נפילה ולכן ביש ששים נגדה בשעת ביאתה לפנינו מותר:

ב

וגוף הקדירה אינה מצטרפת לא עם ההיתר ולא עם האיסור יש לדקדק הא כתבה רבינו חדא זימנא בסימן צ"ח שאין הקדירה מצטרפת לבטל האיסור ושם כתב דמצטרף להאיסור לאסור וכאן כתב דלא מצטרף להאיסור ונראה ליישב' דלעיל מיירי שהקדירה האיסור והתבשיל ההיתר וקמ"ל התם דאע"ג דלאיסור מצטרף הקדירה וצריך ששים כנגד כל הקדירה אפ"ה אין הקדירה מצטרף להיתר וכאן מיירי שנתערב איסור בתבשיל של היתר קמ"ל דאין הקדירה מצטרף לא לאיסור ולא להיתר והרשב"א כתב י"א שאומדין כמה בלע מן ההיתר בקדירה ומצטרף עם ההיתר דעת אלו הי"א כתבתי בפרישה והביאו ראיה מהא דאמרו ליה רבנן לרב אשי האי דיקולא דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע דאלמא דאי לאו דאיסורא בלע הוי משערינן בהיתרא דבלע דיקולא ע"כ וקשה לי שהביאו ראיה לסתור דבריהם דאף עליהם יש להקשות כה"ג דאיסורא לא בלע דהיתרא בלע. וא"ל שהביאו ראיה לסברא זאת דא"צ שיהא בעין דאף מה שבלוע חשוב בעין להצטרף ולבטל האיסור דא"כ אף מה שנבלע מהאיסור בעין יחשב עי' בפרישה מ"ש יישוב לזה. ונראה עוד שי"א הללו הם המה המקצת מפרשים שכתב הרשב"א משמם איך שפירשו הא דאמר לישנא קמא בגמ' בקדירה עצמה ר"ל התבשיל בעין שבקדירה והם המה המחמירין טפי מלישנא בתרא דס"ל דמשערינן נמי במה שבלע קדירה והי"א הנ"ל פסקו לקולא כלישנא בתרא והוצרכו ראיה לפסקם בזה לפסוק לקולא מפני שהוא מנגד למ"ש שם בלישנא קמא וגם למ"ש רבנן לרב אשי אטו התירא בלע איסורא לא בלע ולזה הביא ראיה דמאיזה טעם רצו לפרש הלישנא קמא הא דאמר ובקדירה התבשיל שבתוך הקדירה משום דס"ל דבעינן שיהא בעין מה שמצטרפין והביא ראיה מרב אשי דהאי נמי בעין מיקרי. שוב ראיתי בחידושי רשב"א שהאי י"א קאי אאם ראו האיסור בשעת נפילה וראו עכשיו שלא נתמעט או נתמעט אבל לא מתמעט כ"כ בערך ההיתר ואם כן לק"מ דרב אשי מיירי בשלא ראו האיסור בשעת נפילה וא"כ א"א לשער במאי שבלע דהא יש לחשוש דהאיסור נבלע בערך ההיתר וק"ל:

ג

וא"א הרא"ש ז"ל לא חילק לשון ב"י דעת רבינו שמאחר שפסק סתם לא משערינן במאי דבלעה קדירה ולא חילק בין מין במינו למין בשאינו מינו משמע דס"ל דאין לחלק ביניהן ול"נ דרש"י והרא"ש יודו בחילוק שחילק הרשב"א שהרי בהדיא כתבו כיון דאפליגו לישני ואיסורא דאורייתא הוא אזלינן לחומרא משמע דהיכא דהוי איסורא דרבנן אזלינן לקולא מיהא כלישנא בתרא עכ"ל. ונראה לי לסתור דבריו בתרי טעמי וליישב דברי רבינו דלפי דברי ב"י יצטרך לבאר דברי רש"י במין במינו שהוא דאורייתא ולכן אין מצטרפין מה שבלעה הקדרה אלא כשיש ס' בעין וזה אינו דהא רש"י סובר דמין במינו באלף לא בטל גם אם נפרש דברי רש"י דמיירי בשאינו מינו יש ג"כ להקשות למה כתב ואיסורא דאורייתא הוא הא רש"י סובר דמין בשאינו מינו בששים דרבנן וכמ"ש רבינו בשמו בסימן צ"ח א"כ צ"ל דמ"ש רש"י ואיסורא דאורייתא הוא לא קאי אשיעור דאורייתא אלא קאי אאיסור דאורייתא ר"ל הואיל והאיסור שנתערב דאורייתא אף ע"פ שהשיעור דרבנן דמין בשאינו מינו בס' דרבנן אפ"ה אזלינן לחומרא ואין מצטרפין אלא מה שבעין נמצא שלדעת רש"י ל"ש בין שיעור דרבנן לשיעור דאורייתא אזלינן לחומרא וממילא נשמע לדברי הרא"ש שקאי בשיטת רש"י ס"ל גם כן דל"ש בין שיעור דרבנן לשיעור דאורייתא דהואיל והאיסור שנתערב דאורייתא אזלינן לחומרא והוא מבאר לשיטתו דאף במין במינו אזלינן להחמיר כמו שאוכיח עוד בסמוך שמפרש כן האי לישנא דאמרי רבנן לרב אשי. גם הרי"ף השמיט הני תרי לישני. וכמ"ש הר"ן. ואע"פ שבדברי הר"ן כתוב וז"ל וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל שהוא הביא לשונות הללו נ"ל בצריך להגיה שהוא לא הביא כו' וכ"כ ב"י בהדיא על דברי הרי"ף שלא הביא וכן יש להוכיח עוד מלשון הר"ן שהביא דברי הרי"ף בזה הלשון א"ר חנינא כשמשערין משערינן ברוטב ובקיפה קיפה דק המתאסף של בשר ותבלין בשולי קדירה וכתב עליו וגרסינן תו עלה בגמרא ובקדירה אמרי לה כו' עכ"ל הר"ן ומדכתב וגרסינן תו עלה משמע שאין זה דברי הרי"ף והא דהשמיטה הרי"ף משום דלא ס"ל הלכתא כוותייהו וסמך בפסק הלכה על הא דאמרי ליה רבנן לרב אשי והא דכתב כאן ובקדירה הוא כמו שמפרש הר"ן כמ"ש דמיירי בתבשיל. ובההוא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא שהביא הרי"ף להלכה כתב הר"ן רש"י פירש דיקולא קלחת הוכרח לפרש כן שהוא סובר מין במינו באלף לא בטל וחלב בהדי בשר מין במינו. הוא הלכך מפרש דלא מבטל לה רב אשי אלא בקדירה דאיכא מים ורוטב שאינן מינו ומבטלו דאמרינן סלק את מיני כמו שאינו אבל פירוש דיקולא בכל מקום סל ועל שנעשה מחריות של דקל קורין אותו על שמו ולפיכך נראה דההוא דיקולא דהכא נמי היינו כל שמלחו בו בשר ונפל כזיתא דתרבא ומין במינו נמי בטל עכ"ל הר"ן נמצא שהרי"ף שהביא מעשה זה להלכה איירי במין במינו ומסיק עליה אמרו ליה רבנן כו' משמע בהדיא דאף במין במינו סובר הרי"ף שאין מצטרפין אלא מה שהוא בעין לא מה שבלוע בקדירה גם הרא"ש הביא ההוא מעשה דדיקולא סתם ולא הביא שם פי' רש"י משמע שגם הוא מפרשו כפשוטו שפירושו ס"ל וקאי אמליחה ואף שהוא מין במינו אפ"ה לא מצטרפינן אלא מה שהוא בעין רק רש"י שהוכרח לפרשו קלחת היינו לפי שיטתו דס"ל מין במינו באלף לא בטל אבל בזה שוין רש"י והרי"ף והרא"ש דל"ש לן בין שיעור דאורייתא לשיעור דרבנן שאין מצטרפין אלא מה שבעין ולכן נראה לי לפסוק הלכתא כוותייהו ודלא כמ"ש ב"י שנראה לו נפסוק הלכה כרשב"א גם מ"ש רבינו וא"א הרא"ש לא חילק יפה כיון ודו"ק:

ד

כתב בספר המצות כו' ונראה לי שא"צ שאפילו אם הוסיף כו' י"ל מ"ו ומ"מ אנו נוהגין כס"ה וכן דעת השערים דגבי לח בלח אפילו נתרבה בשוגג אסור וכתב ב"י ז"ל אבל דעת הסמ"ג דס"ל דחתיכה ענ"נ נמצא שכל מה שהיה בקדירה תחילה שלא היה בו ששים נגד האיסור נ"נ וצריך ששים כנגד כולה ובהא מיירי מ"ש דקי"ל כל איסורין שריבה עליהן שוגג מותרין שריבה עליהן ששים נגד כולה עכ"ל ב"י ע"ש אבל ק"ל פשיטא דמותר בשריבה ס' נגד כולה וצ"ל דה"א נקנוס שוגג אטו מזיד אבל לעד"נ דהסמ"ג מיקי להא דאם ריבה שוגג מותר באיסור יבש דשם לא שייך למימר חענ"נ ודוק וכ"כ בהג"ה ש"ד והביאה ב"י בדף צ"א סוף ע"ב בד"ה כתוב בהגהות:

ה

דקי"ל כל איסורין שריבה עליהן שוגג מותרין. ב"י הקשה הא לקמן בסימן ק"י כתב בשם ר"י דאפילו הפילו שוגג אסור כו' (וע"ש התירוץ דיש חילוק במבטל איסור למפיל אחת מהן לתוך הים דבמבטל לא קנסינן ובמפיל קנסינן. והטעם דבמבטל שאוכל האיסור בעצמו לא גזרינן שוגג אטו מזיד משא"כ במפיל שמשליך האיסור לחוץ שהרי אנו מתירין בנפל אחד מהן כאילו נפל משם האיסור בודאי וכן יש לחלק לקמן סי' ק"א ג"כ שלא תקשה קושיא זו ע"ש עכ"ה) ועיין בד"מ שהאריך בדבר ואם נפרש שריבה עליהן קודם שנודע האיסור אזי לק"מ כי כן כתב שם בהדיא הרא"ש דבכה"ג גם ר"י סבר דמותר אלא שלשון הטור לא משמע כן שכתב ואין לחוש כן שמא יכוין לרבות במזיד וגם מדכתב דוקא במזיד אסורין ש"מ דבכה"ג בשוגג מותר והיינו בנודע מיהו נ"ל בדוחק ולומר ע"כ צ"ל טעם למה כשנוסף אחר שנודע אסור אפילו בשוגג לסברת רבינו דלא אמרינן חענ"נ אלא ה"ט דקנסינן ליה דהו"ל לבער התבשיל מיד שנודע לו התערובות פן יבא לידי מכשול ויש בו צד מזיד וזהו קרוי כאן מזיד דאל"כ קשה אדמחלק בין שוגג למזיד נחלק בין שוגג לשוגג בין קודם שנודע לאחר שנודע וק"ל אבל אין להוכיח דא"כ מאי פריך רבינו אסמ"ג דלמא הוא מיירי בשוגג ונודע זה אינו קשיא דס"ה בכל ענין מיירי: (שאלה ותשובה וז"ל השואל ילמדינו מ"ש ר"י בעל הטורים בסי' צ"ט וז"ל):

ו

וכתב הרשב"א אבל דבר שעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן כגון גבינה של נכרי ושומנו של גיד אין מערבין אותו בהיתר כדי לבטלו כו' עד אם נפל מעצמו בהיתר אעפ"י שאין ההיתר כדי לבטלו מותר להוסיף בהיתר כו' כדחזינן בעצים שנשרו כו' עכ"ל והב"י הביא דברי הרשב"א באריכות מת"ה הארוך ע"ש ואח"כ כתב הב"י ויש לתמוה על רבינו שכתב בשם הרשב"א דדבר שעיקרו מדרבנן שנתערב בהיתר מוסיף עליו ומבטלו ומאחר שאע"פ שהוא סובר כן כתב שיש לחוש לדברי האוסרין לא הו"ל לרבינו לכתוב בשמו סתם להיתר עכ"ל ויש לי לתמוה על הב"י שהבין מ"ש הרשב"א וי"א דלא אמרו שמערבין לכתחילה אלא בתרומה וחלת חוץ לארץ אבל לא בשאר איסורין ר"ל בשאר איסורין אפילו להוסיף אסור ומש"ה כתב על הטור ויש לתמוה כו' מי דוחק אותו לפשט זה דלמא הוי פירושו כפשוטו אבל לא בשאר איסורין ר"ל דלכתחילה אסור לבטלו אבל להוסיף מותר ואם כן מ"ש הרשב"א ויש לחוש קאי אמ"ש י"א שאסור לכתחילה לבטלו וע"כ צריך לפרש כן לפי מ"ש הטור בשם הרשב"א דבר שעיקרו מדרבנן אין מערבין אותו לכתחילה והרשב"א כתב שמותר לערבו אלא ע"כ שהטור כתב דעתו לפי מ"ש הרשב"א ויש לחוש ואפ"ה כתב הטור בשמו שמותר להוסיף משמע בהדיא שאף לפי מ"ש ויש לחוש מותר להוסיף ס"ל וכמ"ש. ואדרבה יש לתמוה על הטור שכתב בשם הרשב"א דדבר שעיקרו מדרבנן כו' מותר להוסיף כו' משמע מדבריו דדבר שאסור מדרבנן ועיקרו דאורייתא אסור להוסיף והרשב"א כתב שמותר להוסיף. (תשובה) אף שלכאורה יפה דקדק מכ"ת וגם לשון ת"ה הקצר סייעתא והוא היה הטעם של ר"י בעל הטורים כמו שאכתוב מכל מקום ב"י שפיר דייק מלשון ת"ה הארוך וביד רבינו לא היה ת"ה הארוך כמו שידוע שכ"כ עליו הב"י כמה פעמים בי"ד שמוכרח לומר כן שלא היה בידו ת"ה הארוך כי אם הקצר והוא הוא הגרם והסיבה שנתפס כמה פעמים במ"ש בשם הרשב"א וגם זה אחד מהן (והעתיק לשון ת"ה הארוך שהביאו ב"י למען יובן הביאור בנקל. וז"ל ומיהו באיסורין שעיקרן מדרבנן כבישולי נכרים וכיוצא בה אם נפלה לפחות מס' מרבה עליה לכתחילה ומבטלה דגרסינן בפ"ק די"ט עצים שנשרו מן הדקל כו' והא קא מבטל איסור לכתחילה וכו' ומשני ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין ודוקא בשנפל האיסור לתוך ההיתר ואין בהיתר כדי לבטלו כי ההיא דעצים שנפלו לתוך התנור אבל ליטול איסור דרבנן ולערבו תוך היתר מרובה כדי לבטלו לא ואפילו על ההיתר כדי לבטלו לא אמרו אלא באיסורין שעיקרן של דבריהן בלבד וכמו שאמרו ויש מי שאומר דאיסורין דרבנן שאין להם עיקר מדאורייתא כבישולי נכרים וגבינתם שאין להם עיקר מדאורייתא אלא משום גזירה בלבד ותרומת ח"ל וחלת ח"ל מערבין אותה לכתחילה בידים בתוך רוב של היתר ואוכלין אותה ויש לו קצת על מה שיסמוך מדאמרינן בפרק עד כמה תרומת ח"ל מבטלה ברוב. ויש מי שאומר שאין מקילין כן לבטל איסור לכתחילה אפילו באיסורין של דבריהם שאין להם עיקר בדאורייתא ובתרומת ח"ל הוא שהקילו יותר משאר איסורין וכ"כ הרמב"ן כו'. נמצאו שלשה דינים בביטול האיסורין האחד איסור תורה אפילו שיעורו דרבנן אע"פ שנפל לתוך היתר שאין בו שיעור לבטלו אין מוסיפין עליו היתר כדי לבטלו ואצ"ל שאין מערבין אותו בידים כדי לבטלו עבר וביטל או שרבה עליו אם בשוגג מותר ואם במזיד אסור למי שנתבטל בעבורו איסור של דבריהם שיש לו עיקר בדאורייתא אין מערבין אותו בידים כדי לבטלו ואם עשה כן מזיד אסור אבל אם נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו מרבה עליה ומבטלו. איסור של דבריהם שאין לו עיקר בדאורייתא כתרומה וחלת ח"ל מערבין ומבטלין אותה ברוב לכתחילה וי"א שלא אמרו כן אלא בתרומת וחלת ח"ל אבל לא בשאר איסורין ויש לחוש לדבריהם ע"כ עכ"ה.) כי המדקדק יפה יפה בדברי ת"ה הארוך אשר הביא ב"י ימצא מוכרח כי דעת י"א המחמירים ס"ל דאפילו בדבר שאין לו עיקר מן התורה כלל אסור גם כן אפילו לגרום הביטול ע"י תוספת היתר דאל"כ קשה מה אריכות הלשון דת"ה הארוך שלא לצורך שכתב ויש מי שאומר שאין מקילין כן לבטל איסור לכתחילה אפילו באיסורין של דבריהן שאין להם עיקר מן התורה ובתרומת ח"ל כו' דלא הל"ל אלא והאוסרין הנ"ל ס"ל דבתרומת ח"ל הוא שהקילו יותר כו' ועוד יש לדקדק על מ"ש ויש מי שאומר בלשון יחיד ומתחילה התחיל לחלק וכתב דבריו במושלם דבאיסור דרבנן שאין לו עיקר מבטלין גם משמע כן מדכתב לפני זה ויש מי שאומר דאיסורין דרבנן כו' מערבין אותם לכתחילה כו' משמע שאותן המקילין הם המועטין אבל המחמירין הם המרובים. ועוד יש לדקדק במ"ש ויש מי שאומר שאין מקילין כן לבטל איסור לכתחילה כו' דהל"ל שאין מקילין לערב אותו לכתחילה כלשון שכתב לפני זה שיש מקילין לערב אותו אפילו בידים לכתחילה והנ"ל דבר והיפוכו שיש מי שאוסרין אותו לערב כי חילוק גדול יש בדקדוק הלשון בין עירוב לביטול דעירוב ר"ל מה שנוטלין האיסור כאשר הוא בעינו ומערבין אותו ברוב היתר שיעור כדי לבטלו וביטול שייך לומר כאשר כבר האיסור אינו בעין אלא מעורב בתוך ההיתר רק שאין בו שיעור כדי לבטל האיסור וזה בא להוסיף היתר עליו לבטלו לכן דייק בת"ה הארוך בשינוי לשון זה כמה פעמים בדבריו הללו שהביא ב"י כאן וכתב כל אחד לפי המקום הראוי לו וכאשר אבאר בס"ד ובזה יסולק תמיהת מכ"ת על הב"י ודברי מוכרחין לומר כן והכי הוא הצעת דברי ת"ה הארוך דמתחילה כתב דבאיסור דרבנן כבישולי נכרים מרבה עליו לכתחילה ומבטלה וראיה מעצים שנשרו בי"ט תוך התנור דמרבה עליהן ומבטלן ושם ג"כ איירי כשיש כבר עצים של היתר בתוך התנור כמ"ש כאן בהדיא וכ"כ הר"ן והביאו ב"י בטא"ח ר"ס תק"ז וכתוב אבל ליטול איסור דרבנן ולערבו תוך היתר מרובה כדי לבטלו לא ואח"כ בא לכתוב שני דיעות חלוקות שחולקין ע"ז אחד בתוספת היתר ואחד בתוספת איסור והתחיל בכח דהיתרא דיש מי שאומר דמותר אפילו לערבו לכתחילה בידים כו' ואח"כ כתב דעת החולקת בתוספת איסור דיש מי שאומר דאפילו ביטול אסור ולא כמ"ש תחילה דבאיסורי דרבנן כבישולי נכרי' מרבה עליה לכתחילה לבטלה. ומ"ה הוצרך להאריך משום דמתחילה התחיל לכתוב החילוק שבין דבר שיש לו עיקר מן התורה שגם הוא מודה שאסור להוסיף ולבטלה ואינו מתיר אלא באיסור שעיקרו מדבריהן לכך הוצרך לכתוב ולברר על מאי המחמיר וק"ל. ואח"כ כתב נמצאו ג' דינים בביטול כו' כתב זה לפי דעת המיקל הנ"ל וה"ט לפי שיש לו על מאי שיסמוך כמ"ש לעיל שטעמו מפ' עד כמה וכתב דבאיסור של תורה אין מוסיפין (עליו היתר כדי לבטלו עכ"ה) ואצ"ל שאין מערבין. איסור של דבריהן ויש לו עיקר אין מערבין אותו בידים אבל מרבה עליו לבטלו. איסור של דבריהם שאין לו עיקר מערבין ומבטלין ודוק בלשונו שלא כתב מערבין אותו ברוב לכתחילה כדי לבטלו כמ"ש באיסור בריש דבריו הנ"ל אלא כתב מערבין ומבטלין כדי לאשמועינן דבאיסור זה הקל הכל שרי עירוב וביטול ואע"ג דזו ואצ"ל זו הוא כ"כ כדי לכתוב עליו וי"א שלא אמרו כן אלא בתרומה כו' לאשמועינן די"א הללו המחמירין מחמירין אפילו בביטול וכמ"ש לעיל בשמם כן להדיא דיש מי שאומר דאין מקילין אפילו בביטול וע"ז כתב הרשב"א דיש לחוש לדבריהן דאפילו בענין ביטול כשהוא כבר נתערב בהיתר יש להחמיר מלהוסיף עליו וק"ל. וצ"ל דמ"ש הרשב"א בחילוקי דינים הללו דבאיסור דרבנן דיש לו עיקר אם נפל מעצמו דמותר להרבות עליו ולבטלו אע"פ שלא נזכר דין זה לעיל ואדרבה כתב מתחילה להדיא להיפך דהא כתב ז"ל ואפילו להוסיף על ההיתר לא אמרו אלא באיסורין שעיקרן של דבריהם לבד דלא כ"כ לעיל לאסור אלא לדעת הסוברים שאין להקל לערב בידים אפילו באיסור שאין לו עיקר. אבל לדעת המקילין בזה סגי בחילוק שבין איסור שיש לו עיקר לאין לו עיקר במה שמחולקין בענין עירוב בידים אבל בענין הוספה היתר שניהן שוים להקל והאי חלוקה דג' דינים הנ"ל כתב לסברת אותן י"א המקילין כמ"ש וק"ל. ואל יעמיד בעיניך לשון הגמרא דפרק עד כמה שהביא דכתב תרומת ח"ל מבטלה ברובא ולא אמר מערבין אותה ברוב כי י"ל דל' הגמרא לחוד ולשון גאונים ואחרונים לחוד גם באמת מבואר הוא בלשונו דאפי' אעירוב קאי מדקאמר תרומת ח"ל דמשמע כאשר היא תרומה בעינה מבטלה ברוב גם צ"ל דיש מי שאומר השני המחמיר לא קאי אלא ע"ד מי שאומר המיקל דלפניו ומ"ה לא בא ליישב אלא הגמרא דפרק עד כמה ואמר שהוא סבר דבשאר איסורין אסור אפי' הביטול דבתרומת ח"ל הקילו יותר אפילו העירוב ושחילוק יש בין דא לדא. ואף שמן הראוי היה לרשב"א לכתוב ישוב לדעת המחמיר הלזה מ"ש מעצים שנשרו מן הדקל בתוך התנור שמתירין להוסיף ולבטל אלא שי"ל משום דהאי יש מי שאומר כו' לא איירי מזה משום שהיה פשוט בעיניו דשנא ושנא יש דשאני עצים שנשרו דשם מיקלי קלי איסורא וכדעת הרא"ש או שדוקא באיסור מוקצה הקילו וכדעת ר"י וראבי"ה שהביא הב"י לפני זה בד"ה כתב הרמב"ם כו' ע"ש מ"ה לא כתבו הרשב"א ג"כ. ומ"ש בשם רבי' שמשון שאפילו לבטלה ברוב לא אמרו נקט ל' הגמרא דפ' עד כמה הנ"ל דכתב ג"כ בלשון ביטול. א"נ לרבותא כ"כ דאפי' לבטל לא אמרו כו' וק"ל. ומפני שבספר ת"ה הקצר קיצר שם מלהביא דברי יש מי שאומר ויש מי שאומר הנ"ל אשר בו תלוי הדקדוק שיש מי שאומר השני החמיר טובא לאסור אפי' הביטול וכמ"ש. ולא כתב שם אלא הג' חילוקי הדינים ושיש מי שאומרין להחמיר אפי' בחלה ובחלה דת"ל לבטלה להאכילה לזרים אלא לכהן בימי טומאתו ובאלו בלבד אמרו אבל בשאר איסורין שכיוצא בהן שאין להן עיקר בתורה לא ויש לחוש לדבריהם הלכה למעשה עכ"ל ובאמת לא קשה דברי ת"ה הקצר על מ"ש בארוך הנ"ל כי הם הם הדברים בעינם שכתבם בארוך אלא שהקיצור גרס לרבינו להבין שכמו שמ"ש שיש מי שאומרים שאף באלו אין מבטלין כו' ר"ל העירובין כמ"ש עלה על דעתו גם מ"ש אח"כ ובאלו בלבד אמרו כו' קאי ג"כ אעירוב. וע"ז דוקא מסיק שיש לחוש לדבריהן. אבל באמת ז"א וכמו שהוכחתי מלשונו בת"ה הארוך ומפני של' ביטול משמע אדרבה הוספה מש"ה קיצר כאן וכתב עליו בסתם ובאלו בלבד אמרו ויש לחוש וק"ל. ובזה מיושב דברי הטור ודברי הב"י שכל אחד עולה יפה לפי הבנת הספר שהיה לו הלא ידוע שב"י כתב כמה פעמים על הטור שמוכרח לומר שלא היה בידו ספר ת"ה הארוך, וגם נסתלק תמיהת דמכ"ת על הטור שכתב בשם הרשב"א דבדבר איסור שאין לו עיקר מותר להוסיף והרשב"א כתב דאפילו באיסור שיש לו עיקר מותר ההוספה דהא כבר כתבתי שלא כ"כ אלא לדעת המקילין באיסור שאין לו עיקר אפי' העירוב והטור תפס דעת המחמירין בוה וכמ"ש בריש דבריו דלא התירו אלא ההוספה ולא העירוב ושם כתב ג"כ בהדיא דאפילו ההוספה לא אמרו אלא בדבר שאין לו עיקר וי"ל דריש דברי ת"ה הארוך תפס הטור לעיקר אלא שבאמת לפי מ"ש דלא היה ביד בעל הטור ספר ת"ה הארוך כ"א הקצר צ"ל דכ"כ לפי המסקנא שכתב דיש לחוש להחמיר וכמ"ש ג"כ מכ"ת ואפ"ה לק"מ וק"ל ודי בזה והותר למבין:

שוב מצאתי בפרק אלו עוברין סוף דף רמ"ב כתב שם הרמב"ן בספר מלחמות שלו ז"ל עוד סברתי לפרש כדי להעמיד דברי ההלכות כצורתן דכי אמרינן מבטלו ברוב לומר שאם נתערבה בכמותה ממנה מרבה עליה חולין ומבטלה כמ"ש בפ"ק דביצה דבדרבנן מבטלין איסורין אבל לבטלה בעירוב בתחילה לא דלערב בשאר איסורין של דבריהם אין לנו כו' ע"ש ולכאורה מכאן קצת ראיה למ"ש דכיון דאפילו בחלה אין לערבו לכתחילה כ"א להוסיף אם כבר נתערב משמע הא בשאר איסורין אפילו ההוספה אסור ליש מי שאוסר האחרון שמחלק בין תרומת ח"ל לשאר איסורין. אלא שקשה שמדברי הרמב"ן שכתבתי משמע דמשוה חלה לשאר איסורין ובתרווייהו מתיר ההוספה והביטול ועוד קשה באמת הפירוש הנ"ל מצד עצמו מכמה טעמים: חדא במ"ש נמצאו ג' דינים בביטול האיסורין שצ"ל שכתוב זה לפי סברת יש מי שאומר שהוא דעת יחידי ויניח דעתו הראשונה. והשני שחלוקה השניה דהיינו איסור של דבריהם שיש לו עיקר בדאורייתא כו' לא נזכרו בדברי מי שאמר כו' הנ"ל ומ"ש שנלמד מדבריו ממילא כיון דבאיסור דרבנן לגמר מתיר אפילו לערבו. בזה שיש לו עיקר לפחות מותר לבטלו הוא דחוק. והשלישי שלפי פירוש הנ"ל יהיה קשה על דעת המחמירין לבטל אפילו באיסור דרבנן שאין לו שורש דאורייתא מההוא דעצים שנפלו לתוך התנור דמותר להרבות עליו ולבטלו ואף שיש ליישב כמו שאיתא בגמרא שאני התם דמיקלי קלי איסורא מ"מ קשה דהו"ל לפרש הרשב"א ישוב בהדיא מאחר שהתחיל מתחילה בהוכחה זו דמהאי טעמא מותר להרבות עליו ולבטלו א"כ לבסוף שכתב דעת המחמירין היה לו לכתוב ישובם בפרט מאחר שמסיק הרשב"א וכתב שראוי להחמיר ולחוש לדבריהם ובעצים שנשרו בתוך התנור פשוט הוא אליבא דכ"ע שהוא מותר הקצרה ידו מלכתוב החילוק שביניהן. ובפרט שמדברי רבינו הטור משמע שהרשב"א לא רצה לחלק בין שאר איסורין לאיסור עצים שנשרו מהדקל לתוך התנור מדכתב אחר הבאתו דברי הרשב"א ז"ל ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב דאפילו איסור דרבנן שנתערב אסור להוסיף עליו ולבטלו ולא התירו אלא בעצים שנשרו לתוך התנור משום דמיקלי קלי איסורא. הרביעי שבפי' הנ"ל לא נתיישב עדיין הקושיא שהקשה הב"י על רבינו שכתב בשם הרשב"א דשומנו של גיד אין לו עיקר מן התורה הוא שלא בדקדוק שהרי כתב בת"ה הארוך והקצר שיש לו עיקר וגם על גבינות של נכרי יש לתמוה על רבינו מאחר שלא היה בידו כי אם ת"ה הקצר ושם כתב דגם לגבינות של נכרי יש לו עיקר מן התורה משום לתא דחלב טמא. ע"כ נ"ל דדברי רבינו מכוונים ומדוקדקים אף לפי ת"ה הארוך והכל עולה יפה בדברי רבינו רק שהב"י נטה מהדרך כי נראה פשוט שיש חילוק בין אמרו דבר שעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן ובין אומרו דבר שאיסורו דרבנן ואין לו שורש דאורייתא כי באומרו דבר שעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן לא בא לומר שאין נו שורש דאורייתא אלא ר"ל שאיסור זה אין בו צד דאורייתא לא מצד עצמו ולא מצד שיעורו ובזה איירי הרשב"א בת"ה הקצר והן הן הדברים שכתבן רבינו כאן אלא ששינה בלשון לפי צורך המקום שכתב דברי הרשב"א עליהן כי שם בת"ה הקצר בית רביעי שער ג' סידר הרשב"א דבריו בדרך נכון וכתב שדין היתר ביטול מתחלק לג' דינים איסור תורה ואיסור דבריהן ויש לו עיקר בתורה ואיסור דבריהן ואין לו עיקר בתורה וחשב גבינה של נכרי ושומן של גיד בחלוקה השנייה שהוא של דבריהן ויש להן עיקר בתורה כו'. ורבינו שלא הביא כל דברי הרשב"א אלא הדבר שמחולק עמו הרא"ש כתב בשמו וכתב עליו דעת הרא"ש כדרכו מש"ה שינה את לשונו מפני דאלעיל מיניה קאי והיא היא לפי האמת. והוא זה דלעיל מיניה כתב רבינו ז"ל אבל המכוון להרבות אפילו הוא מין במינו וההיתר רבה על האיסור שהוא בטל מן התורה אלא שחכמים הצריכו כו' אינו בטל כיון שרבה במזיד עכ"ל. וזהו איסור שהוא מצד עצמו אסור מדאורייתא אלא שנתבטל ומותר מדאורייתא מצד ביטולו וחכמים אסרוהו והצריכוהו ס' לביטולו וע"ז מביא לשון הרשב"א שכתב אבל דבר שעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן כגבינה של נכרים ושומן הגיד כו' ר"ל שבאמת הני תרתי אף שחכמים גזרו עליהן משום צד דאורייתא מ"מ אין באיסורן צד דאורייתא לא מכח עצמן ולא מכח שנתבטלו ברוב באיסור שמיירי בו רבינו לפני זה שכתבתי שהוא דאורייתא אלא שנתבטל ברוב במין במינו ע"ז כתב הפלוגתא שיש בין הרשב"א והרא"ש דלהרשב"א מותר להוסיף בהיתר להכשירו ושהרא"ש אוסר ובת"ה שהביא הב"י התחיל וכתב ז"ל ומיהו באיסורין שעיקרן מדרבנן כבישולי נכרים וכיוצא בה כו' קאי ודאי גם כן אחלוקה ראשונה מהג' דהיינו שעיקר איסורו דאורייתא מצד עצמו ומסיק ע"ז וכתב דבאיסורין שעיקרן דרבנן ור"ל בין יש להן שורש דאורייתא או לא ונקט בישולי נכרים שאין לו שורש דאורייתא משום רבותא דאפילו בכה"ג אין לערבן בתחילה בידים ובמ"ש וכיוצא בו רימז שאר איסורי דרבנן. ובכללן גם שיש להן שורש דאורייתא הואיל ועיקרן דרבנן מותר להוסיף עליהן ולבטלן וזהו לדעת הרשב"א מוסכם אליבא דכ"ע דבכל ענין מותר להוסיף עליהן בכל איסורין שעיקרן מדרבנן אף שיש להן שורש דאורייתא ואח"כ התחיל לכתוב פלוגתא דבאיסורי דרבנן שאין להן שורש דאורייתא שיש מי שאומר דמותר אפילו לערבן אפילו לכתחילה ונקט בלשונו בישולי נכרי וגם גבינות ש"נ משום דס"ל דגבינות ג"כ אין לו שורש דאורייתא וכמ"ש ב"י בשמו שבת"ה כ"כ ומסיק וכתב דאבל יש מי שאומר שחולקין עליהן ולא התירו לערב בידים לכתחילה אבל בענין ההוספה לא קמיירי דבזה כבר כתב ראשונה דהוא מותר אפי' באיסורין שיש להן שורש דאורייתא ומסיק וכתב ז"ל נמצא ג' דינים האחד איסור תורה ואפילו שיעורא דרבנן והוא החלוקה ראשונה שלא הוזכרה בדברי הרשב"א שהביא ב"י ועליה קאי מ"ש ומיהו באיסורין דרבנן שעיקרן מדרבנן והוא החלוקה השנייה שכתב הרשב"א ושינה בלשונו וכתב איסור של דבריהן שיש לו עיקר בדאורייתא והיא היא כמ"ש והחלוקה השלישית איסור של דבריהן שאין לו עיקר בדאורייתא בזה יש פלוגתא אי מותר לערב בתחילה ומסיק וכתב בזה שראוי לחוש לדברי המחמירין פי' שלא לערבן בתחלה בידים אבל להוסיף עליהן ליכא מאן דפליג לפי דעת הרשב"א דמותר ובזה עולה הכל יפה שנתיישבו כל הקושיות הנ"ל גם דברי הרמב"ן שלא יסתרו אהדדי ורבינו שהביא כאן דברי הרשב"א מדברי ת"ה הקצר שנקט בלשונו ג"כ שלשה דינים הנ"ל תפס בלשונו החלוקה השנייה ונקט הני תרתי לרבותא שאפילו בהני שיש להן עיקר דאורייתא אפ"ה מותר להוסיף עליהן וגם מפני שבאינך איסורי דרבנן שאין להן שורש דאורייתא יש פלוגתא דיש מי שאומר דמותר לערב אותן בידים אפילו מתחילה ויש מי שאוסר ולא רצה להאריך כאן בדברי פלוגתתם בפרט מאחר שמסיק בהסכמת הרא"ש דאפילו בשאר איסורי דרבנן דוגמת עצים שנשרו אין להוסיף עליהן תו אין נ"מ באריכות חילוקי הרשב"א ודו"ק שבזה עולין דברי רבינו יפה ומכוונין לדברי ת"ה הארוך והקצר בלי פקפוק בעולם. והב"י שכתב בשם רבינו דשמנו של גיד אין לו עיקר מן התורה ותמה עליו ב"י הוא לא דק לחלק בלשון רבינו שכתב דבר שעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן ולא כתב שאין לו עיקר דאורייתא והוא פשוט בעיני ומה שתמה עוד שכיון שהרשב"א חש להחמיר אפילו שלא להוסיף על איסורי דרבנן למה כתב רבינו משמו להתיר מוכרחין אנו לומר שהב"י הבין דברי תורת הבית הארוך ע"ד שכתבתי בפי' הראשון ומש"ה תמה עליו ולפי מ"ש בפי' האחרון לק"מ והוא הנכון בעיני ודו"ק והשואל השאלה הנ"ל ג"כ טעה בלשון רבינו שעלתה על דעתו מ"ש רבינו ז"ל אבל דבר שעיקרו אינו אלא דרבנן שר"ל שאין לו שורש דאורייתא ומ"ה שאל שרבותא ה"ל לרבינו למימר שאפילו בדבר שיש לו שורש דאורייתא מותר להוסיף ולא דק כלל שתשובתו בצידו שהרי כתב רבינו כגון שומנו של גיד וגבינה של נכרים שאלו יש להן שורש דאורייתא כמ"ש בת"ה הקצר. גם מ"ש השואל שהרשב"א כ"כ לפי דעת המחמירין שכתב עליהן הרשב"א שיש לחוש לדבריהן ז"א כי זה שכתב הוא אליבא דכ"ע לדעת הרשב"א אלא שרבינו מסיק וכתב שהרא"ש החמיר ואוסר אפיילו באיסורין שאין להן שורש דאורייתא להוסיף עליהן וק"ל:

ז

איסור שנתבטל וניתוסף חוזר לאיסורו נראה דבזה הכל מודים אפילו מאן דמיקל לעיל בריש סימן צ"ד בתחיבת כף שני פעמים בקדירה וכמ"ש בשם מהרא"י דא"צ ב"פ ששים נגדו התם ה"ט דאין כאן ממשות של איסור ואפילו בתחיבה הראשונה הא דצריכין ששים נגד כל הכף הוא משום חומרא ונראה לעינים דלא נתרבה הטעם בתחיבה כף שנייה מבראשונה משא"כ הכא באיסור בעין וק"ל:

איסור שנתבטל כו' וניתוסף בו אחר כך כו' דע שהפיסקא שכתב ב"י בשם המרדכי חתיכה של איסור שנפלה בס' דהיתר אם הכיר בה וידע שיש בהיתר לבטלה אפילו אם נפלה אח"כ אחרת א"צ ביטול נגד שתיהן והביא ראיה ממשנה דתרומות וכתב שגם הרמב"ם פסק כן. לא כתב כן אליבא דהלכתא שהרי כתב לפני זה בסמוך בשם כל הפוסקים שאסור ולא הביא פסק זה לכאן אלא ללמוד מיניה לענין תרומה שאם הכיר ונודע בנתיים מותר אבל לא לשאר איסורין. וזהו שסיים ב"י וכתב ז"ל נ"ל דאפילו להרמב"ם אין ללמוד בזה מתרומה לשאר איסורים מדלא הביא דין זה בהלכות מ"א ע"כ וגם הרמב"ם לא כתבו אלא לענין תרומה ובזה מתורץ ג"כ שלא תקשה הראב"ד דידיה אדידיה דלעיל כתב ב"י בשמו שאוסר וכאן כתב בשמו שחולק על פסק הרמב"ם ודוק. ובלה"נ ל"ק דברי הראב"ד אהדדי דהראב"ד לא התיר לעיל כ"א בדברים הנמחויים כגון יין במים וכיוצא בו וכן מבואר בדבריו שם בהדיא ועיין מ"ש לעיל בריש סימן צ"ד:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.