יד אברהם/יורה דעה/צט
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
סימן צ"ט סעיף א
חתיכת נבילה שיש בה בשר ועצמות שנפלה לקדירה. עצמות שבה מצטרפין לבטל האיסור כ"כ הר"ש פ"ה דתרומות והרא"ש והר"ן פג"ה והרשב"א בתה"א (דף צ"ו ע"ב) והראב"ד בהשגות פי"ג מהל' תרומות. מהא דאיתא בירושלמי קליפי איסור מעלין ההיתר וה"ה לעצמות הנבילה שאין בהן טעם עי"ש. ונלע"ד ברור שלא אמרו אלא קליפי איסור שהן עצמן אינן איסור. וכיון שאין בהן טעם מצטרפין לבטל. אבל איסור בעצמו א"א שיהא מצטרף לבטל אע"פ שאין בו טעם כלל. תדע שהרי גיד הנשה דקי"ל אין בגידין בנ"ט והרי הוא כעץ. ואפ"ה אמר ר"נ בש"ס פג"ה (דף צ"ז) גיד בס' ואין גיד מן המנין. וכתב הרא"ש אמתניתין קאי דס"ל יש בגידין בנ"ט א"נ משום שומנו עכ"ל. וכ"פ הפוסקים והט"ו סי' ק' ס"ב וכ"כ הרמב"ם להדיא פט"ו מהל' מ"א דשומן הגיד בס' ואין הגיד מן המנין אלא בעינן ס' דהיתר. וכ"מ בסי' צ' גבי כחל דבפ"א הוא מן המנין מפני שהוא עצמו היתר כפרש"י ור"ן ש"פ. ובפ"ב כיון שנאסר תו אין מצטרף אע"פ שכל עצמו הוא בשר וה"ל ליבטל להחלב. ע"ש ודו"ק וא"כ יצא לנו הדין באיסור אבר מן החי שיש בו בשר ועצמות שנפל לקדירה שאין העצמות שבו מצטרפין לבטל כיון שהן עצמן איסור ומצטרפין ללקות עליהם בכזית כדאי' בש"ס ס"פ ג"ה (דף ק"ב) והתוס' שם (דף צ"ו ע"ב) והרמב"ם פ"ה מה' מ"א. ודוקא בחתיכת נבילה וכה"ג שאין עצמות שלהם אסור כמ"ש הר"ן ואין לוקין עליהם אא"כ בכזית בשר כמ"ש הרמב"ם פ"ד מהל' מ"א הלכה י"ח. מצטרפין לבטל ולא באבר מ"ה שהעצמות שלו מצטרפין לכזית בשר למלקות אין מצטרפין וכן בהעלאת חוץ לר"י זבחים (ק"ז ע"ב) ומנחות (כ"ג). ועי' תוס' זבחים (דף ע"ח). ועי' בפמ"ג ס"ס ס"ב אי צריך ס' לבטל הגידין והעצמות באמ"ה. ומשמע דלהיתר ודאי אין מצטרפין:
סעיף ב'
בד"א שנפלה כשהיא חיה אבל אם נתבשלה תחילה עצמות שבה מצטרפין עם האיסור לפי שבלעו מבשר הנבילה. נראה דגם להיתר מצטרפת לבטל האיסור. שהרי כתב הרשב"א ומביאו הב"י סי' זה ור"ס ק"ו וכ"פ בש"ע בסמוך סעיף ד' דלדעת ר' אפרים דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורין. חתיכה הבלוע מאיסור מצטרפת לבטל האיסור. וה"נ דכוותה ואפילו לדידן כאן גבי עצמות לא אמרינן חנ"נ כמ"ש הט"ז והש"ך. וא"כ אף שבלעו איסור מ"מ מצטרפין לבטל כמ"ש המחבר ר"ס זה. וכן לדעת הג"ה במקום הפסד ודו"ק. אחר כתבי מצאתי כן בס' לה"פ בשם פר"ח ות"ל:
(שם) אבל אם נתבשלה תחילה עצמות שבה מצטרפין לאיסור לפי שבלעו מבשר הנבילה כשנתבשלה לבדה. כתבו האחרונים דה"ה אם נמלחה הנבילה כבר ע"י המלח בלעו העצמות מן האיסור. ולעד"נ דדוקא בעצמות שיש בהן מוח מבפנים שהן רכים ונבלע בהן מעבר לעבר. וכדמוכח להדיא ברשב"א ומביאו הטור והג"ה ס"ס ע"א. דמליחת העצם מועיל למוח שבקרבו. ועי' במ"י כלל ט"ו ס"ק כ"ג. אבל בעצמות שאין בהם מוח הרי הם ככלי עצם כמ"ש הט"ז והש"ך. וכבר נתבאר בסי' צ"ח ס"ד בהג"ה דכלי אינו נאסר ע"י מליחה רק כדי קליפה ואם נתבשל א"צ לשער רק נגד הקליפה. ועי' מה שכתבתי שם סעיף ד' דומה למ"ש המחבר כאן ע"ש ודו"ק: ובמה שכתבתי אתי שפיר מה שנתקשו הר"ש פ"ה דתרומות והרא"ש פג"ה והרשב"א והר"ן. הא דאמרינן בש"ס פג"ה (דף צ"ח) גבי זרוע בשילה דאיל נזיר דלמ"ד שיעור האיסורין בס' סבר בשר ועצמות דזרוע נגד בשר ועצמות דאיל משערינן וה"ל ס' ושרי. ותמהו הפוסקים הנ"ל אמאי צריך לשער נגד עצמות הזרוע הא בירושלמי איתא איפכא דקליפי איסור מעלין ההיתר וכמ"ש הש"ע ר"ס זה. ומ"ש הר"ן דעצמות הזרוע יש בהם מוח. אינו מספיק לפי מ"ש הש"ע דאפילו עצמות שיש בהם מוח מצטרפין להיתר רק המוח שבהם מצטרף עם האיסור. ודברי באר הגולה בזה אינן מדוקדקין עי"ש. ולפי מ"ש א"ש על נכון דבזרוע בשלה ע"כ איירי שנnלחה תחילה משום דם כדין מליחת בשר לקדירה משום דם. וזה פשוט וא"כ כבר בלעו העצמות מן המוח שבהם מבפנים ומן הבשר דא"א לדם בלא שמנונית עי' זבחים (דף כ"ו) ורמב"ם רפ"א מהל' פסוה"מ חולין (דף ח') ומש"ה צריך לשער נגדם. ואין ראיה כלל מכאן לאסור אם לא נמלחו בעצמות שיש בהן מוח ודלא כש"ך ע"ש וכל זה נראה ברור ופשוט ודו"ק היטב:
סעיף ד'
משערין ההיתר והאיסור כמו שבאו לפנינו. אע"ג שהיה בהיתר יותר מתחלה ונתמעט בבישולו ונבלע בקדירה. לפי שגם מן האיסור נבלע ונתמעט מכמות שהיה. רש"י וטור. נראה דאם האיסור הוא בשר שור זקן שדרך להתמעט ע"י בישול וההיתר הוא בשר עגל הרך שדרך להתפוח ע"י בישול כדאי' בעוקצין פ"ב מ"ח ומייתי לה במנחות (דף נ"ד) אין משערין האיסור כמו שבא לפנינו לפי שודאי נתמעט מכמות שהיה והטעם נשאר בקדירה ולא דמי להא דתנן בטהרות פ"ג מ"ד ופסקו הרמב"ם פ"ד מהל' אבות הטומאות דכזית נבילה שנתמעט אזלינן בתר השתא לענין טומאה. ש"ה שהטעם נשאר בקדירה ואם ההיתר ג"כ בשר שור אמרינן שנתמעט לפי חשבון. ונ"ל דאם האיסור הוא בשר עגל שנתפח ע"י בישול וצריך לשער נגדו כמו שהוא עכשיו ואם נשפך הרוטב ונודע שהיה ס' נגדו כמו שהיה כשנפל אלא שאין ידוע אם היה ס' נגדו כשנתפח אזלינן לקולא. שהרי מה שנתפח הוא איסור דרבנן כדאיתא במנחות (דף נ"ד) ועי' בשו"ת רדב"ז ח"ג:
סעיף ה'
אין מבטלין איסור לכתחילה. כתב הנודע ביהודה במהדורא תניינא חלק י"ד סי' מ"ה דאף האומרים שמותר לבטל איסור לכתחילה מה"ת היינו רק כגון זרוע בשילה שאין נתערב רק הטעם אבל לערב גוף האיסור כגון יבש ביבש לכולי עלמא אסור מה"ת [ועי' בפי' הרע"ב ורא"ש פ"א דערלה מ"ו משמע דאף תערובות יבש ביבש בעין אין אסור רק משום גזירה דרבנן] וכ"מ במשנה למלך הל' מעילה. אך מה שמביא ראיה מחולין (ק"מ) אין ראיה דאסור ברוב דאיתא קמן. דהתם הוי רוב דליתא קמן כמ"ש ביד המלך. עוד י"ל סוגיא דחולין ע"פ מ"ש הריטב"א בחולין (דף צ"ח) אהא דאמר גבי זרוע בשילה חידוש הוא שהוא מבטל איסור לכתחילה דא"ש אף להאומרים דמותר לבטל אי' בעלמא מה"ת אפ"ה הוי חידוש בזרוע בשילה שמצותו בכך לבטל איסור לכתחילה משא"כ בעלמא שהוא רשות ע"כ. ובזה א"ש הסוגיא (שבדף ק"מ) גבי שלוח דצפור דמצורע דאי איתא דאסור לא אמרה תורה שמצוה לשלח. ובס' שעה"מ הל' מ"א הק' ע"ד תוס' שמתירין לבטל איסור מה"ת מהא דחולין (ק"מ) ולא זכר חילוק הנ"ל. וכן י"ל (בדף קט"ו) גבי שלוח הקן. ולכאורה גם לכ"ע קשה דהא קי"ל דאם אינו מכוון לבטל לכ"ע שרי (וכ"מ בפי"א דתרומות אך הפר"ח באו"ח סי' תע"ג אוסר אם האיסור ניכר ונהנה ממנו ומיהו כאן אין נהנה בעצמו ודילמא אמרה תורה שישלח שלא יכוין לבטל. ולפמ"ש א"ש הכל גם א"ש מה שהק' בס' לקוטי שושנים דלמה לי קרא כל צפור טהורה תאכלו לרבות המשולחת דמותרת דמסברא ידענא דלא אמרה תורה שלח לתקלה. ועי' באו"ח סי' תרכ"ו דגבי מצוה לא אמרינן אין מבטלין איסור לכתחילה דכיון שמכוון למצוה לא גזרינן שמא יעשה המצוה כולה באיסור ועוד משום דמצות לאו ליהנות ניתנו. ולכאורה קשה מזרוע בשילה דאמאי הוי היתר הבא מכלל איסור מה שמבטל הזרוע הא הוי מצוה לבשל יחד אך לפמ"ש א"ש דמ"מ אמאי צותה תורה דוקא לבטלה ועוד י"ל דהתם באו"ח ה"ט משום דמצות לאו ליהנות ניתנו כמ"ש האגודה וזה לא שייך היכא דאיכא הנאה לגוף:
(שם בט"ז ס"ק ט') אי סבר שמותר לרבות באיסור מקרי שוגג. דטועה בדין מקרי שוגג ולא מקרי אונס אף לגבי שבועה וחייב קרבן כמ"ש הרשב"א בחידושיו פ"ז דשבת. ונראה דלאו דוקא בע"ה שלא ידע שיש איסור בזה. דאף ת"ח שטעה בדבר שראוי להסתפק בו מקרי שוגג. רק גבי הבחנה מקרי מזיד באהע"ז סי' י"ג כמ"ש בס' ברכי יוסף בח"מ סי' ל"ד. וכ"מ בירושלמי דגיטין דאיתא התם כסבור שמותר לטמא תרומה וכן כהן שסבר שמותר לפגל הוי שוגג ובס' פנים מאירות ח"ב סי' קס"ג הביא ראיה מב"ק (דף צ"ה) והעושה ע"פ הוראת חכם שטעה מקרי שוגג אף בהבחנה כמ"ש המ"ל פי"א מהל' גרושין בפשיטות דאין לך שוגג גדול מזה. ודלא כמ"ש הח"מ באה"ע דהוי מזיד וכן בתוס' דעירובין (כ"ט) מוכח דהוי שוגג ולא קנסי' אטו מזיד למאן דלא קניס. וכ"כ המ"א באו"ח סי' שי"ח וכ"כ תוס' בסנהדרין (ל"ג) והא ראיה שהרי העושה ע"פ הוראת ב"ד מביא קרבן כמ"ש הט"ז באה"ע ס"ס י"ז. וכ"כ הבית מאיר שם בסי' י"ג. ומ"ש הג"ה שם דהוי אונס כתב בס' בר"י דז"א רק בהוראת ב"ד הגדול: וראיתי בשו"ת ר"ע איגר סימן ר"ו שדחה דברי חכם א' שהתיר אשה שהיתה זקוקה ליבם ונשאת מחמת שטעתה בדין וסברה שאינה זקוקה. והביא החכם הנ"ל ראיה מדברי מהרי"ק כלל ס"ח דגבי א"א שזינתה מחמת טעות בדין אסר משום דמ"מ מעלה באישה משמע דבלא"ה מותרת והרע"א השיב עליו דקי"ל כרבא במכות דאומר מותר הוי קרוב למזיד ולא זכר שדברי החכם הנ"ל הם דברי הט"ז כאן ויש עוד ראיות לזה מתוס' דבכורות וכן מתוס' עירובין:
סעיף ו'
איסור של דבריהם אין מערבין אותו בידים. [עיין בר"ן פ"ג דפסחים גבי כיצד מפרישין] אבל אם נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו מוסיף כ"כ הטור בשם הרשב"א אלא שכתב איסור של דבריהם שאין לו עיקר בדאורייתא והב"י תמה על הטור שמאחר שאע"פ שמתחילה כתב הרשב"א כן הרי סיים דיש לחוש להמחמירין ותמהתי על הב"י שבחנם תמה עליו דהמדקדק היטב בדברי הרשב"א שמביא הב"י יראה לעינים שזה לא עלה על דעת הרשב"א שלא להוסיף על איסור שעיקרו מד"ס רק הביא י"א דאפילו לכתחילה מותר לערבו בידים. וע"ז כתב שיש לחוש להאוסרים לערבו לכתחלה אבל להוסיף בזה לא אמר להחמיר וכמ"ש הט"ו ושוב מצאתי אחרי כתבי שהרב פר"ח השיג ג"כ על הב"י בזה וכ"ה בס' מ"ש וכ"ד הרמב"ם פט"ו מהל' מ"א שכתב וז"ל חלב שנפל לקדירה שיש בה בשר עוף ונ"ט בו מרבה עליו בשר עוף אחר ומבטלו וחשיב ליה אין לו עיקר בדאורייתא וכמ"ש המרדכי וכ"ד ר' שמחה שמביא בהגמ"י שם ומביא הב"י. [וזה נראה דאישתמיט להפר"ח באו"ח סי' תצ"ו ע"ש. ונסתלק מה שהקשה שם על הר"ן ספ"ב דפסחים מר"פ ר"א דמילה ופ' כה"ב]. ומשמע לי מדברי הרמב"ם דכשמרבה באיסור של דבריהם. צריך שירבה מדבר שגם הוא אינו חיסור דאורייתא עם האיסור המעורב וז"ש מרבה עליה בשר עוף אחר כדי שיבטל טעם החלב משמע דאלו בהמה שאסור מדאורייתא אסור להרבות בה לבטל טעם החלב. דה"ל מבטל אי' דאורייתא ואף שאינו בא לידי איסור עדיין מ"מ לכתחילה אסור אם אפשר. ונ"ל דאם ביטל בבשר בהמה שריבה מותר ולא ה"ל מבטל איסור דאורייתא כלל שעדיין לא בא לידי איסור כלל. דומה למ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' מ"א והש"ע לעיל ס"ס פ"ז דאם העמיד החלב בקיבת כשירה בנותן טעם דכל זמן דלא יהיב הבשר טעם בחלב עדיין היתר הוא: ונראה דהיינו דוקא כאן שאפשר לבטל בבשר עוף אסור לכתחילה להוסיף בבשר בהמה. אבל היכא שאי אפשר בע"א ואם לא נבטל בבשר בהמה יאסור התבשיל שרי להוסיף בבשר בהמה. דלא ה"ל מבטל איסור דאורייתא לכתחילה שהרי עדיין אין כאן איסור דאורייתא ובזה מיושב היטב תמיהת המפרשים על הרמב"ם ז"ל פ"ט מהל' מ"א גבי טיפת חלב שנפלה על החתיכה א' שבקדירה נוער את הקדירה כדי שיתערב טעם הטיפה בכל הקדירה וכמ"ש סי' צ"ב ס"ב. ותמהו הלא אין מבטלין איסור לכתחילה. ולק"מ דכיון שממהר לערב טרם שנתנה הטיפה טעם ועדיין היתר הוא אין כאן איסור ולא ה"ל מבטל איסור לכתחילה. וכה"ג איתא לקמן סי' ק"ט גבי תערובות יבש ביבש דמותר להוסיף עליו כדי לבשל משום דעדיין היתר הוא שלא נתן טעם והוא מכוון שלא יבוא לידי איסור כלל וזה דלא כס' צ"צ סי' פ' שאוסר לבטל מעט חלב ביין ומדמה לה למבטל איסור לכתחילה דישתה היין עם בשר ואע"ג דהשתא היתר הוא. ועיין מ"א וט"ז באו"ח סי' תמ"ז. ובפר"ח שם סי' תנ"ב ותנ"ג ועיין לעיל שכתבתי ליישב דברי הרמב"ם בע"א ועיין בשעה"מ הל' מ"א שהקשה אהדדי דברי הר"ן דבפ' כ"ש דמשמע שאוסר אף שאין כוונתו לבטלו ובפ' א"מ מתיר בכה"ג ולפמ"ש הפר"ח בסי' תנ"ג לק"מ וכמש"ש פ"ד: ועיין בשו"ת רדב"ז ח"ג סי' תקמ"ז שאוסר ליקח מן העובד כוכבים דבר שנתבטל בס' דהא בשעה שלוקחו מן העובד כוכבים כאלו מבטלו לכתחילה שאוסר בדבר שיש לו עיקר מה"ת ולפמ"ש במ"י ריש כלל ל"ה הביאו הבל"י סי' ק"ח דאין הקניה חשובה לכתחילה ועיין בע"ז (כ"ג) קרי לה דיעבד וכ"מ בר"ן בחולין (דף ו') ובס' יד המלך הק' ג"כ על הרדב"ז ואעפ"כ לא מלאו לבו לחלוק עליו למעשה ולא נזכר מד' האחרונים הנ"ל וגם מגמ' דע"ז הנ"ל. ומיהו גם הרדב"ז מסיק דאין אוסר מטעם לכתחילה רק כאן גבי בטול גזר שמא יאמר לבטל:
(שם בהג"ה) איסור שנתבטל כגון שהיה ס' כנגדו ונתוסף בו אח"כ מן האיסור הראשון חוזר וניעור. ל"ש מינו ל"ש שאינו מינו פי' שהאיסור עם ההיתר הוא שא"מ. אבל איסור הנתוסף הוא מינו עם האיסור הראשון דאי אינו מינו בטעמא כבר נתבאר ס"ס צ"ח דאיסורין מבטלין זא"ז ולפי מ"ש שם דצ"ל גם חלוקין בשמן דהיינו שאין איסורן משם איסור א' לפ"ז אפשר לפרש הג"ה מ"ש ל"ש מינו שאינו מינו קאי גם על איסור הניתוסף שהוא אין שוה בטעמא אבל הוא אסור משום איסור הראשון חוזר וניעור:
(שם) ל"ש יבש. נלע"ד שזה קאי גם על מ"ש הג"ה בתחלת הג"ה שנתוסף בו מן האיסור הראשון חוזר וניעור. וע"ז כתב ל"ש יבש. דדוקא שנתוסף מן איסור הראשון שהוא אסור משם א'. אבל אי נתוסף בו מאיסור של שם אחר כגון טריפה וטמאה לא אמרינן דחוזר וניעור אם נודע התערובות מקודם דאמרינן שכל מין איסור מצטרף עם ב' חתיכות של היתר לבטל אי' השני ברוב כדין יבש ביבש. וזה ממש דין ג' מיני איסורין של יבש שכתב הטור ס"ס דלעיל שכל ב' מינים נתרבים על הג' ומבטלין אותו ופטורים על שלשתן עכ"ל. והב"י תמה דלמה ליה להטור למימר זה מה שאין נ"מ האידנא ולפי מ"ש אתי שפיר דנ"מ טובא איכא לענין דינא דיבש ביבש דקי"ל דיבש ביבש מין במינו חד בתרי בטיל ואם נתוסף אח"כ א' של מין איסור אחר שאין אוסר התערובות שכל ב' מיני איסורים מבטלין זא"ז ומצטרף כל א' של איסור לב' של היתר לבטל אי' השני ודוק היטב ועפ"ז יש נ"מ בין נבילה לטריפה לענין יבש בחוזר וניעור ובחנם נדחק בזה הב"ח הביאו הפמ"ג סי' כ"ז:
(שם) ל"ש לח. דעת המ"י כלל פ"ה ס"ק ל"ח דבלח בלח ולא נודע יש לסמוך על או"ה והת"ח דאם ניתוסף בשוגג שרי כיון דבלא"ה דעת כמה פוסקים דלא אמרי' חנ"נ בלח בלח ובס' ב"א התיר מטעם זה בא' שעשה מולייתא לשבת והיה בו רבע שומן שלא נמלח ורבע נמלח בענין שכנגד הרבע שלא נמלח היה בו ס' ולא נגד כולו וניתוסף עליו בשר ורוטב קודם שנודע. ועוד דדם שבישלו דרבנן ועוד יש להתיר משום דבמליחה לא אמר חנ"נ במקום הפ"מ כמ"ש סי' צ"ב בש"ך והנה מעשה כזה אי' בתשובת ר"ע איגר סי' ס"ז ואסר המולייתא ומשם נשארה באי' שבלעה תחילה גם למאן דל"ל חנ"נ. וגם מחמיר לומר חנ"נ גם בלנ"ו ומ"ש בס' ח"ד דנ"ח דאסור הנאתן לכ"ע אסור להוסיף דנהנה בזה שמבטלו ונתוסף קשה מסוגיא דגיטין (דף נ"ד ע"ב) דא"כ אמאי מתיר ר"י לבטל לכתחילה גבי נטיעות של ערלה וכ"פ הרמב"ם נהי דס"ל דמילתא דלא שכיחא היא מ"מ הא נהנה במה שתולש ומבטלו:
סעיף ז'
אם נבלע איסור מועט לתוך כלי בשר אם דרכו של אותו כלי להשתמש בו בשפע היתר מותר להשתמש בו. ואפילו בבן יומו ולענ"ד עיקר כמ"ש התוס' בפסחים פ' כ"ש (דף ל') ד"ה לישהינהו בשם ר' יוסף. דאם האיסור רק משהו והכלי אינו בן יומו דאיכא תרתי משהו ונותן טעם לפגם ואז שרי לבטל לכתחילה והיינו כמסקנת הט"ז דאינו שרי אלא באיסור פגום ועיין נר"ש סימן צ"ב. וכ"כ המרדכי פכה"ב: ומ"ש התוס' עוד שם בשם ר' יצחק דקדירה של חרס אי אסרינן הוי דיעבד ומותר לבטל לכתחילה איסור משהו עכ"ד ע"ש נראה דס"ל דגבי איסור משהו היכא דאיכא פסידא שרי לבטולי לכתחילה שלא יבוא לידי איסור. ונ"ל שכ"ד הרמב"ם ז"ל פ"ט מהמ"א והעתיקו הש"ע לעיל סי' צ"ב ח"ב גבי טיפת חלב שנפלה על החתיכה שבקדירה שכתב נוער את הקדירה כדי שיתערב טעם הטיפה בכל הקדירה ולא יתן טעם לאסור ונדחקו מהר"י בן חביב והט"ז והש"ך שם הלא אין מבטלין איסור לכתחילה ולק"מ דכיון דאין שם אלא איסור משהו מותר לערב טרם שנתנה טעם עדיין כדי שלא תתן טעם ותאסור ותפסיד דומיא דהכא גבי כלי וכ"ש התם דעדיין היתר הוא כמ"ש לעיל סעיף ו' בס"ב ודברי הרמב"ם ברורין בלי גמגום:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |