פרי מגדים - משבצות זהב/יורה דעה/צט

פרי מגדים - משבצות זהב ‏ יורה דעה צט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

עצמות האיסור וכו'. עט"ז. ראשונה אקדים הקדמה אחת קטנה וזו צורתה. דע כי חתיכת נבלה שנפלה לא"מ צריך ס' לבד האיסור והטעה דלא ידעינן כמה נפיק מיניה ואף שוודאי אין פולטת כמותה או דאפשר נותנת טעם בכמותה (וכמדומה שי"א כן) ונשפך אף דידעינן שהיה ס' בערך חצי חתיכה אין להקל כלל וכלל כי ספק זה לא נחשב לספק בדרבנן ולא לס"ס בדאורייתא ואף למאן דאמר ספק חסרון ידיעה הוה ס"ס בכאן ודאי לא כיון דלא מקרה הוא וכ"א יבוא לשער (או מטעם דנותנת טעם בכמותה) וזה מוסכם אין בו מחלוקת ואף להראב"ד דחולק בעץ ומתכות גם שם לא קיימא לן כן. והנה כל איסורין בטילין בס' הן לח והן יבש ואם נפל חתיכת נבילה לחתיכות ולרוטב הכל מצטרף ולא חיישינן שמא נתנה החתיכה טעם בא' יותר מחברתה כי הרוטב מחלק הטעם בשוה א"כ אם זית איסור גוש נפל לשלשים זיתי גוש היתר ושלשים רוטב הכל מותר לפי שהמיחל היוצא מזית איסור נחלק לס' חלקים ונתבטל מעוצם מיעוט ואף אחר כך כשיוצא כבר היתר הוא ומיהו לומר שהשלשים זיתי גוש פולטין מיחל כשיעור האיסור זה אין ברור אלא כדאמרן ואם נ"ט זיתי היתר וזית א' איסור והוא גוש אוסר ודאי לבד בכחל דהוא עצמו ממנין ואי קשיא אמאי כיון דאמרינן שזית האיסור פולט או נותן טעם כמותו אכתי מתחלק הטעם בשוה ויש בכל זית חלק ס' באיסור דגם באיסור גופא נכנס חלק שלשים דהא להמחבר ס"ג הדין כן בשאר איסורים והוא מתשובת הרשב"א תצ"ד אם כן באיסור נמי נימא הכי י"ל דמכל מקום גם אחר כך יוצא טעם מן האיסור ויתן טעם באחרות מה שאין כן בכולו היתר כבר נתבטל:

והנה בעצמות איכא ג' דעות. הא' דעצמות האיסור מצטרפות להיתר וכ"ש דהיתר ויש בו ב' בחינות הבחינה הא' דודאי אין בהם שום לחלוחית אלא דהטעם האיסור מתפשט לכל בשוה וכ"ת סוף סוף הדר פליט וליכא למימר שנתבטל בעצם דעץ יבש הוא וכמונח בקופסא דמי הרגיש בזה הפ"ת אות א' ותוכן כוונתו דמתו' חולין ק' ד"ה כשקדם מוכח דמשהו אין בו כח לצאת וסובר דאף מכלי ועצם אין בו כח לצאת ועס"י צ"ב בט"ז אות ט"ו ובא"ח סימן תס"ז אות י"ז פסק תרי משהו לא אמרינן וכתבנו שם דמשהו אין בו כח לצאת כלל חוצה וכן פי' באליהו זוטא ואליהו רבא בא"ח תמ"ז אות א' אלא שחילק שם בין בלוע באוכל דאין כח במשהו לצאת משא"כ בכלי ליישב ההיא דרוקח בא"ח תס"ז יע"ש ועמ"ש לעיל צ"ב. ואי קשיא אמאי אין גוף הקדירה מצטרפת להיתר ר"ל בקדירת היתר תי' הפרישה אות ב' דשבע מלבלוע (ואפשר לומר כ"ח כן ועצמות לא דמי לכ"ח) וחדשה משום לא פלוג והפ"ת תי' דקדירה שבפנים יש רוטב ובחוץ מגולה אין מחלק בשוה ואין הכי נמי שאם יש בקדירה בתוך הרוטב חרסי אדמה הכל מצטרף להיתרא

הבחינה הב' דודאי יש מיחל בעצמות והא דמצטרפין להיתר דטעם עצמות לא חשיב ולא אסרה תורה וכ"כ הפ"ת והכר"ו אות א' וכן משמע ברא"ש פג"ה שם דלא עדיף מג"ה דודאי יש בו לחלוחית ואפילו הכי אין אוסר פליטתו וכיון שכן ה"ה עצמות ושפיר בטל המשהו שנכנס לתוכן ומבלבל עם לחלוחית שבהן וכ"ת מנא ידעינן כמה לחלוחית יש בהן חז"ל ידעו ושיערו כך לפ"ז בחרסי קדירה בין חדשים או ישנים המונחים תוך הקדירה אין מצטרפין לבחינה שניה וכן קליפי ביצים אין מצטרפין דיעה ב' דעצמות האיסור לאיסור והיתר להיתר כי יש בהן טעם הדיעה ג' היא דעת רמ"א בהג"ה דהיתר להיתר ודאיסור אין מצטרפין לא לאיסור ולא להיתר כמ"ש הש"ך אות ב' וטעמא לא ידענא כיון דהיתר מצטרפין ע"כ דאיסור או יצטרפו להיתר או לאיסור והן אמת שברייתא המובא בירושלמי הוא בר"ש פ"ה דתרומות מ"י וברא"ש פג"ה דגרסינן התם לית את יכול דתניא טנופת של תרומה אין מצטרף לאסור אבל של חולין מצטרף אלמא משמע כן ובש"ך אבאר:

והט"ז כתב דמתחלק בשוה ויש בהם לחלוחית אלמא סובר כדיעה א' בבחינה ב' וכמו שנתבאר. וקשיא לי טובא א' דבסי' פ"ו כתב אות י"ב משמע דקליפי ביצים מעלים אי לאו גזירה אטו בלא קליפה. ב' דלפי מה שפסק בא"ח תס"ז אף בכף אין כח בבלוע לצאת א"כ למה לי טעמא דיש לחלוחית בעצמות וי"ל זה. ג' א"כ קשיא קושית הב"ח נהי דעצם לא נ"נ מכל מקום לחלוחית א"א להפריד עס"י צ"ח בט"ז אות ז'. ובעיקר קושית הב"ח היינו דאמאי כתב יש מחמירין באין הפסד שלא לצרף להיתר עדיפא הל"ל שמצטרפין לאיסור אבל ביש הפסד לק"מ דהר"ב בצ"ח לא החמיר בגוף החרס אלא באין הפסד גם י"ל בין בב"ח לשאר איסורים. וממ"ש דקיי"ל כלי עצם ניתרים בהגעלה יראה לכאורה שמ"ש בא"ח תנ"א ס"ז וס"ח כפות מקרן חייס כלי עצם צריך הגעלה ולחלק כמ"ש הכה"ג בסי' קכ"א דכלי עצם לא חיים. דא"ל כן היל"ל דאפשר להפריד בהגעלה אלא משום חיים כו' ולקמן בקכ"א ובא"ח אבאר אי"ה:

ויצא לנו הדין במ"ש המחבר בצ"ה ס"ג שיהא במים ששים ולדידן אף באין מלוכלך ודאי שצריך ששים לבד הקדירות דאי משום שמחלק בשוה מה בכך הקדירות של בשר אסורין מכאן ולהבא שבלועים מבשר בחלב אמנם הא קאימנא שאם הדיח קערה חולבת בין כלי בשר ונתן מאותן מים לתבשיל וכדומה לכאורה י"ל דהמים לא נ"נ כיון שטעם החלב מתפשט לגוף החרס של בשר ויש בין הכל ששים נגד החלב ואין כאן טעם כלל רק טעם בשר והמים שרי עכ"פ דיעבד עם בשר ולפרישה יש לחלק ולומר שבע מלבלוע והדבר צ"ע . ועיין ש"ך דאפילו קליפי ביצים מעלין האיסור. ולפ"ז הקדירה אין מצטרפת דהיא חוץ לרוטב מה שאין כן כשהדיח והמים מכסין אותן כאמור. עוד אעורר דבר אחד והוא כמו שאתה רואה שמ"ש המחבר בס"ב בד"א והוא מדברי הר"ש והרא"ש והמחבר קיצר והטור סיים דשמא נתמעט מבשר הנבילה ונכנס בעצמות וכ"ה כוונת המחבר ואם ראה תחילה כמה היתה הנבילה אין לחוש ואם בישלה עם אחרות עדיין יש חשש כמבואר כ"ז היטב בב"ח יע"ס מה שאין כן לדידן דנ"נ בשאר איסורין א"כ אף ידוע כמה היתה קודם בישול א' ונתבשלה לבדה במים עכ"ז אין עצמות מצטרפין אלא לאיסור שהרי בלעו מרוטב ומים הנ"נ וצריך נגד הכל וזה שסיים הלבוש והוסיף ב' מלות "ונעשין נבילה" ולדעתי כיון לזה ולבושיה כעמר נקי. וכ"ת לו יהא כן מידי דהוה אשני מיני איסורין שאין טעמן שוה כבר דברנו מזה במקום אחר ובפתיחה דאם זית נבילה שנתבשל עם זית מים ונ"נ ונפלו שניהן לנ"ט ירקות לא אמרינן כ"א בטל דנידון הכל כבשר נבילה וצ"ע

ב

וגוף. עט"ז יראה לפרש כוונתו דהמחבר ע"כ אחרסי הקדירה קאי דאי אבלוע הכריע בס"ד להקל במינו כרשב"א וכדבעינן למימר שם וע"כ אגוף החרס קאי וסובר דיש לחלק בין קליפת איסור דמצטרפין להיתר אף שאין בהם לחלוחית לגוף החרס דאין הרוטב מכסה אותו בחוץ כמ"ש הפ"ת הבאתיו באות הקדום ומיהו בלחלוחית בתוך דופני הקדירה סובר המחבר דמצטרף שפיר דמקושר הוא עם רוטב שבתוך חלל הקדירה וכמ"ש לקמן וא"כ אף המחבר סובר דגוף החרס אפילו במינו אין מצטרף להיתר ויהיה דברי המחבר במ"ש לא לאיסור מיותרין דמה"ת שיצטרף גוף החרס לאיסור מה שאין כן להטור א"צ לדחוק ולומר איידי דהיתר נקיט איסור אלא ה"ק וקדירה עצמה אין מצטרף ר"ל הבלוע לא להיתר דאטו היתרא בלע כו' ולא לאיסור כלומר שאם עכשיו יש ס' לא מחמירין שמא בשעה שנפל לא היה ונבלע מאיסור לדופני הקדירה דאחזוקי איסורא לא מחזקינן וכמ"ש לקמן. והטור מביא תחילה דעת אביו הרא"ש שאין הבלוע מצטרף אף במינו ואח"כ מביא דעת הרשב"א שהכריע להקל במינו וא"א הרא"ש לא חילק כלומר אף במינו אסור ועמ"ש באות ד"ה:

ג

ובקיפה. הוא דק דק של בשר ותבלין ט"ז ול"ש איסור גוש שנפל הכל מצטרף ול"ש צלול ומיהו בגוש פעמים הרוטב מותר והחתיכות אסורות באין רוב או בחהר"ל עיין סימן ק"ט ואילו בצלול הכל אף הגוף מצטרף ואף הרוטב מותר אף שאין ברוטב לבדו ס' כמבואר בצ"ב בטיפת חלב אם יש בכלל קדירה ס' הכל שרי עיין מ"ש בפתיחה  :

ד

אע"פ. עט"ז:

הנה הדין מתחלק לכמה גוונים כמו שאבאר אם ידוע האיסור והיתר בעת נפילה והאיסור מרובה לית דין צריך עיונא דאף עתה האיסור נצטמק מחמת האור מ"מ תחלה נתן טעם ואף למאן דאמר אפשר לסוחט בשאר איסורים שרי וכן לדידן הוה דאורייתא לא דרבנן כן נראה לי. ואם היתר מרובה ועתה נצטמק היתר ואין ס' מרש"י משמע דמותר דלא דחה ל"ב אלא דהתירא בלע כו' הא ידעינן כמות האיסור והיתר שרי דלא נדחה זה ואדרבה ההיא מעשה דיקולא בצ"ח חולין יסייע לזה יע"ש וכ"כ הר"ן ז"ל בג"ה יע"ש היטיב ומה שכ' דכהר"ם פט"ו ממ"א הכ"ד היינו לומר שאין משערין מה שכלה מחמת האש הא מה שבלע קדירה מהיתר משערין ול"ד לקדירה ישנה של היתר שאין משערין דמאן נימא לן דיש בלוע מה שאין כן אם ראינו שנתמעט היתר ונבלע בקדירה באומד יפה לבד מה שכלה באש. והרשב"א בחידושיו הביא כן ואף שתמה ע"ז מ"מ המעיין שם יראה דממ"ש הרמב"ם פט"ו הכ"ד משערין באומד יפה הונח לו והיינו כדכתיבנא דתמיהתו היתה דאיך נצרף מה שכלה אבל הבלוע מצטרף אם נודע כמות היתר ואיסור בעת שנפל ובארוך צ"ה ב' וצ"ו א' משמע דהא דמתיר הרשב"א במינו כשידוע והיה תחילה ס' בהיתר ובתנאי באומד יפה לא מה שכלה האש היקל במינו ומיניה באינו מינו אף כה"ג אין להקל בו:

אמנם המעיין בב"י יראה דרשב"א מיקל במינו אף שלא ידוע האיסור תולין יע"ש ובספרי ראש יוסף הארכנו בזה דיש לומר מה שכתב הטור וא"א לא חילק היינו בידוע בא"מ נמי שרי ובא"י אף במינו אסור ועתה ראיתי בפ"ת אות ד' העיר קצת בזה יע"ש ומ"מ המעיין בארוך שם ובקצר ב"ד ש"א דף ל"ז ב' דפוס קרימוני יראה כמו שכתבתי מתחילה וא"כ לדינא יראה דאם לא ראינו ועתה היתר יותר אף בא"מ לא מחזקינן אסורה ואמרינן נמי היתר יותר ואם עכשיו האיסור יותר ומתחלה לא נודע אף במינו אוקמיה אחזקה דהשתא ואסור. ואם ראינו שהיה היתר מרובה ואח"כ נצטמק ואיסור לא נצטמק ובאומד יפה במה שבלע קדירה יש ס' עתה באינו מינו יראה להחמיר אף בה"מ וצורך ע"ש כי משמעות הרשב"א בארוך ובקצר כן דשמא אין הבלוע בקדירה מסייע שאין מכוסה תוך הרוטב גם א"א לשער באומד יפה. ומיהו הא ודאי אי היה היתר מרובה וסילקו לאיסור אח"כ קודם שנצטמק ההיתר או שהאיסור לח בהא משתריא אף בא"מ דלמה נחזיק ריעותא וכדאמרן. ואם במינו באין ה"מ אין לסמוך אפסק ש"ע. וכמ"ש יש"ש וכמ"ש הש"ך אות ו' שזה נכון לכתחילה אבל בה"מ וצורך גדול יראה להתיר במינו באומד יפה מה שנבלע בקדירה לא מה שכלה מאש ובתנאי שידוע בעת נפילת האיסור שהיתר היה ס' וכמשמעות הרשב"א בארוך ובקצר ומ"מ לדינא צ"ע עמ"ש בש"ך אות ו' ועיין פר"ח בצ' אות ו' וכאן:

ה

וה"מ מבש"מ. עט"ז והם דברים פשוטים שאפילו בא"מ ולא ראינו בעת שנפל האיסור והיתר ועכשיו יש ס' ל"מ בשניהם אוכלין למה נחזיק ריעותא ואמרינן שמתחלה ג"כ היה כך אפילו עצמות דאין מצטמקין ובשר דרכו להצטמק א"כ בלא ראינו האיסור בשעה שנפל ועכשיו יש ס' נימא דמסתמא נצטמק האיסור ובתחלה לא היה ס' אפ"ה לא מחזקינן איסורא אפילו בא"מ. והנה המחבר פסק כהר"מ ז"ל ממש אלא שהר"ם לשיטתיה טכ"ע דרבנן מש"ה היקל בא"מ והמחבר פסק בצ"ח ד"ת מש"ה חולק ובזה נתישב מ"ש המ"י כלל פ"ה אות צ"ו יע"ש:

ו

אבל במינו. עט"ז וכבר כתבנו בזה באות ד' מה שנלע"ד בזה:

גם הא דמצטרפין במינו מה שבלע הקדירה באומד יפה להמחבר ולדידן לעת הצורך נגד התבשיל אבל מה שנצטמק אין הריקן מצטרף עיין פ"ת ופשוט הוא עס"י צ"ב בט"ח יע"ש:

ז

אין מבטלין. עט"ז דווקא היכא שמפסיד היתר ע"י כך כמו רגלי הדבורים שא"א לברר משא"כ בסימן קל"ז אות ד' אסור להוציא יין דרן הנקב שבלוע מיין שבנקב אף דאין מתכוין לכך ויש ס' כיון דאפשר בע"א ועמ"ש המחבר כאן ס"ז באיסור מועט דא"א לבוא לידי איסור שרי הא לא"ה אסור אף שאין כוונה לבטל ועיין א"ח תנ"ב בט"ז אות ה' במ"ש דמותר להגעיל כלי איסור בכלי היתר אם יש ס' ולא הוה מבטל כיון דאין כוונה לכך. וכבר הקשה לי חכם אחד שזה סותר למ"ש כאן אם אפשר בע"א אסור. ול"נ דוודאי בכלי איסור אי אפשר להגעיל וטוב להגעיל בהיתר והא דלא מכשיר היורה אחר כן כיון דבעינן גדנפא הוי טרחא וכל כהאי גוונא תו שרינן:

ומ"ש עבר וביטלו פי' הט"ז ה"ק בין ביטל אסור בעין לתוך ס' או נפל לפחות מס' וריבה עד ס' בשוגג מותר והוכיח דאומר מותר שוגג מיקרי דבשלמא ריבה משכחת ששכח שנפל או לא נודע התערובות עד לאחר כן מה שאין כן איסור בעין איך משכחת שוגג דדוחק לומר דמיירי שנתחלף חלב בשומן ועירבם:

ודע דגם הש"ך אות ט' פי' כן כט"ז דאפילו איסור תורה בא"מ או איסור בעין שביטל בס' בשוגג מותר ולא קנסי שוגג אטו מזיד אבל הפר"ח אות י"ב דעת אחרת אתו דכל שאיסור תורה ובעין או א"מ לדידן טכ"ע ד"ת קנסו שוגג אטו מזיד והמחבר ה"ק עבר וביטלו חהר"ל שפצע וריסקו דלא הוה מ"ה דבר חשוב מדרבנן אסור או ריבה מין במינו דמ"ה ברובא ומדרבנן בלח ס' לא גזרו שוגג אטו מזיד הא איסור בעין והוא מ"ה שביטלו או בא"מ אף שוגג אסור ואף טועה וכסבור שמותר לבטל קנסו דלא כט"ז אות ט' שהביא מתו' בכורות דאפילו למ"ד קנסו בטועה בדין לא קנסו והשיג הפר"ח דאדרבא שוגג זה גרע טפי יע"ש. ומ"מ לענין הלכה קיי"ל כט"ז וש"ך דאיסור תורה בעין שביטל לא קנסו וכדבעינן למימר קמן ואפילו בשוגג ששכח אם נתערב לא קנסו. ואל תטעה בלשון הט"ז שכתב וצ"ל דשוגג כו' לומר דוקא בכה"ג דהא באות ט' כתב דגם זה מיקרי שוגג משמע ה"ה לא נודע או שכח שנתערב נמי לא קנסו. והטעם שאין מבטלין איסור הוא רק מדרבנן כמ"ש הש"ך אות ז' א"כ ל"ד למבשל דקנסו שלא יעשה איסור וכבר עמד הפ"ת אות ח' והכר"ו אות ה' בזה. אלא דהכר"ו כתב דלישנא דגמרא גיטין נ"ד ב' והא הכא דמ"ה חד בתרי בטיל וקניס אלמא אי מ"ה ד"ח אין בטל אף דאין מבטלין איסור דרבנן קניס ר"י כיון דגוף האיסור הוה ד"ת יע"ש אי משום הא יש לומר דעדיפא פריך דאין בו כלל איסור תורה. והמעיין בהלכות שמטה פ"א הי"ב הזרוע יעקר שיאמר המזיד שוגג הייתי משמע הא לא"ה לא קנסו:

והנה הפ"ת ר"ל דמש"ה המבשל וזורע בשביעית קנסו למ"ש ולעקור ולזרוע דלא מפסיד כ"כ משא"כ מבטל דלעולם הוא לא קנסו ולפ"ז במבטל חמץ לאחר שש בס' היה ראוי לאסור אף בשוגג עד לאחר הפסח אלא דהוא ז"ל לא החליט זה. ומה שאסור בשבת אין ראיה דגזרו שלא יהנה ממלאכת שבת עי' חולין ט"ז ורש"י ובמהרש"א שם דסוגיא דחולין חולקת עם גיטין ועי' או"ח רנ"ד ס"ג ושי"ח ס"א ואליהו זוטא שי"ח ואין להאריך. ולפי"ז וודאי בדשיל"מ דבטל באינו מינו כמו ביצה שנולדה ביו"ט או בשבת שאחר יו"ט וביטלו בא"מ בשוגג לא קנסו ומותר ביו"ט וכדאמרן  :

ח

אם בשוגג. עט"ז חילק כל היכא דא"צ לעדותו ושתיקתו היה מתירתה כמו ריבה או נתפצעו מהימן. דראה דה"ק דוודאי אף שלא נודע המעשה כלל אי נפל איסורא כל שבא לשאול ואומר שאיסור יש כאן ואי הוה שתק היינו מתירין מהימן משא"כ התם עדיין צ"ל שנפל לים כנסו ובזה מיושב מה שהקשה בכר"ו אות ו'. ויש לראות איך תלוי זה במה שהניח דהטור מירושלמי למד זה א"נ מר"י ור"ש א"ש דיש לחלק כן. וי"ל בדוחק דאי מקור הדין מר"י ור"ש אימא דווקא נתפצעו דלא עביד מעשה כ"א משנה האיסור מכמות שהיה דבהא ר' יהושע בתרומות מיקל ואף במזיד אימא ר"י ור"ש בשוגג לא קנסו אבל ריבה לא אלא שאין לחלק א"כ פשיטא שאין לחלק כמ"ש הט"ז אבל אם מקור הדק מירושלמי התם מבואר אפילו ריבה שוגג מותר ומינה דווקא כל ששתיקתו היה מתיר לא בע"א:

קשיא לי על מ"ש הב"י והט"ז דמקור הדין מהא דערלה ר"י ור"ש (והוא ברייתא) או מירושלמי והוא משנה מפורשת בתרומות פ"ה מ"ט סאה תרומה שנפל לפחות ממאה ואח"כ נפלו עוד אם שוגג ביותר ומזיד אסור כמ"ש הר"מ והרע"ב דאין מבטלין איסור ופסקה הר"מ ז"ל בפ' י"ג דתרומות ה"י ולמה תפס הט"ז ממימרא בפ' סאה תרומה ולא המשנה עצמה ועל הב"י ג"כ קשה:

ועל מה שכתב הטור על ספר המצות דהצריך לחקור לחכם אם לא ריבה דא"צ דבשוגג מותר ואם לחוש שמא כיון במזיד (לא כגירסת שמא יביאו כו') שאם באנו לחוש לזה לא נאמין שלא ריבה. וקשיא חדא דהסמ"ג לשיטתיה ומטעם חנ"נ קאמר וכמ"ש הב"י ואף דטור לא סבירא כן מ"מ היל"ל כן ועוד מ"ש שמא במזיד היינו שיודע שאסור ואפילו הכי הוסיף א"כ מאין הרגלים לומר כן פשיטא שישקר ויכחיש. ועוד קשה אכתי לטור בב"ח אמאי א"צ חקירת חכם דנ"נ ע"כ פי' הט"ז דה"ק מדכתב הסמ"ג שאותן המים אין מצטרפין לבטל האיסור ליכא למימר מטעם נ"נ קאמר דא"כ איך כתב שאין מצטרפין עם הקדום אפילו היה במים שהוסיף לחוד לבטל כל מה שבקדירה אין מהני דהבלוע בקדירה נ"נ וליכא ס' בתבשיל מסתמא נגד הבלוע דבכולה משערין ובתוחב כף בצ"ד מבואר דבלוע נ"נ (ועל הב"י תמה בזה דכתב נגד התבשיל הא נגד כל הקדירה בעינן דבלוע נ"נ) א"ו להא לא חיישינן דריבה לאחר שנ"נ כמו באות ה' דלא אחזוקי איסורא וא"צ לשואלו אלא החששא שמא קודם שנתפשט האיסור ריבה כמו בט"ח בצ"ב יע"ש דעדיין לא נ"נ וחששא שמא כוון לרבות בשוגג שסבור מותר או לא ידע מנפילה ואנו אוסרין שמא שקרן הוא ומזיד ריבה והא דכל האיסורין שוגג מותר היינו בידוע ע"פ עדות כו' לז"א דא"כ שאנו אוסרין בשוגג שחושדין אותו לשקרן שמא מזיד הוא ואומר שקר ששגג א"כ חקירה זו מה צורך בה אכתי ישקר הכל ויאמר שלא ריבה. ואם באמת ששגג מותר הוא ואפילו בב"ח א"צ לחקור לטור שמא נ"נ דאחזוקי איסורא לא מחזקינן כן הצעת דברי הט"ז:

כתב הכה"ג בהגהות הטור אות ט"ז דאם משנה האיסור מכמות שהיה לערבם מותר לבטל תי"ט פ"ד דתרומות מ"ט וקרוב לזה כתב ש"ג בפ"ה פ"ו עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דמ"ח שם חמשים שחורות ונ' לבנות ונפלה שחורה ר' יהושע מתיר דאי בעי דרסן יחד וכתב התי"ט דסובר כה"ג שאין מוסיף אלא מערבין יחד שרי ור"א ור"ע פליגי התם וכן פסק הר"מ ז"ל בפי"ד מה"ת הא"ב דכה"ג נמי אין מבטלין וכ"מ מריש ביצה ומגיטין נ"ד דנתפצעו מזיד עכ"פ אסור ולא שייך לבטל כן אף שאין מוסיף . ועמ"ש בש"ך:

ט

ואם במזיד. הט"ז הוכיח מטור דמזיד היינו שיודע שאסור לעשות כן הא טועה בדין שוגג הוא כ"ש שכח בתערובות ופשיטא בלא נודע כלל. דלא כבל"י אות י"א בזה. ומ"ש ראיה מתוס' בכורות הפר"ח אות י"ב וכר"ו אות ו' השיגו עליו דמתוס' בכורות כ"ג א' ד"ה סבר אין ראיה דה"ק ושמא כסבור שמותר שוגג מיקרי וכמ"ד שוגג מותר ובאמת צ"ע. ומ"מ לדינא ה"מ דשוגג הוה וא"כ לדידן אפי' איסור תורה ובעין ששגג הן שכח דהוה קרוב למזיד הן טעה בדין שוגג מיקרי ולא קנסו דלא כפר"ח. וכ"כ המ"א בא"ח סי"ח אות ג' דע"פ הוראות חכם מיקרי שוכח וה"ה טועה עצמו בדין. ואם אנסוהו לערב נמי לא קנסו פר"ח ומיהו לא נודע התערובת כלל כ"ע מודים דלא שייך למיקנסיה עס"י ק"י. ובבכורות יש לעיין אמאי לא גזירה שמא יפול מעצמו ויסבור שטהור ובאמת שטומאה מעורר טומאה וצ"ע:

י

וכן. עט"ז והפר"ח אות י"ג כתב אפי' לא ידע מי שנתבטל בשבילו והפ"ת הסכים לט"ז ורש"ל דהוה זה שנתבטלו בשבילו שוגג ואין בדין לאסור עליו:

יא

ולא נהגו. עט"ז דבין בשאר איסורין או בב"ח א"צ לחקור דאחזוקי איסורא לא מחזקינן אבל נודע שנתרבה צריך לחקור אימתי ועמ"ש בש"ך לענין חנ"נ:

יב

מרבה עליו. עט"ז מוכרח אני להאריך כאן קצת:

הנה מסתימת המחבר דאיסור דאורייתא אף שהשיעור דרבנן כמו מינו פחות מס' וד"ח בנתפצעו מזיד אסור שוגג אפי' איסור בעין וביטלו לא קנסינן כט"ז לעיל ובאיסור דרבנן אף שיש לו שורש מ"ה כמו בשר עוף בחלב בעין אין מבטלין ובשוגג מותר ולא קניס אפילו בדרבנן דקיל אטו שוגג אבל להוסיף שרי וכמ"ש הר"מ ז"ל פט"ו ממ"א הלכה כהו"ז בשר עוף מרבה כו' והוא מביצה עצים לתוך התנור משמע דיש שם בלא"ה עצי היתר מרבה ומבטל הא בעין לא והא דקאמר התם מיקלא קלי היינו משום דבר שיש לו מתירין אבל אין מבטלין הונח לו במה דאמר ה"מ בדאורייתא ואין מחלק בין שורש מ"ה או לאו וכ"כ הפר"ח אות י"ז יע"ש. ויש לראות נהי דמעיגול בין עגולים אין קושי דהוה דאורייתא שאר פירות כמ"ש ס"ב מה"ת ה"א וכ"פ כמחבר לקמן של"א סי"ג והר"ב אודי ליה מדשתק עיין ט"ז שם אות ה' מ"מ הא בריש ביצה ג' ב' אמר האי תנא דאפי' בדרבנן כו' וע"כ מיירי תרומת ח"ל או בזה"ז ואיך שיהיה מוכח עכ"ל דשורש מ"ה אפי' להוסיף אסור עיין ביצה ד"ב תוס' ד"ה ותנן:

והנה הט"ז באו"ח תרע"ז אות ד' העלה שקי"ל כש"ע כאן להתיר משמע לגמרי פסק כמותו אפי' יש לו שורש מ"ה ומותר להוסיף במזיד כל שאין בעין בפ"ע וכ"כ הפ"ת אות י"ח. אלא שביש"ש ג"ה נ"ט וביצה ז' דווקא באין שורשו מ"ה כמו מוקצה הא בשר עוף בחלב וכדומה לא ומט"ז אין הכרע כל כך. ומה דקשיא לי טובא הוא מה שכתב המחבר לקמן קי"א ס"א שומן ג"ה תולין והלא טוב יותר להוסיף ואם נסבול זה אכתי בס"ה שם משמע אפי' איסור ממש דרבנן ומה החרדה הזאת יוסיף עד ס'. ושם אבאר:

ומדי דברי בו זכור אזכרנו מה שיש לעיין בההיא דעצים שנשרו מן הדקל כי איכא לעיונא ביה טובא כמו שאגיד. הנה אומרו והוא מהפך באיסורא היינו טלטול כפרש"י שם ומשני בהיתרא דבטיל ברוב כפרש"י והרא"ש שם א"כ קשי' הא דבר שיש לו מתירין הוא ומיקלי קלי לא מהני אלא אחר שנשרף להנות ממנו אבל בטלטול בעודו בעין איך בטל גם הרא"ש שפירש דמיקל' הוא דמבטלין קשה מטלטול בעודו בעין ואם היינו מפרשים בהיתרא מהפך שתולין מה שמוליך מזויות כו' הוא של היתר כמ"ש היש"ש ביצה סי' א' אבל רש"י ורא"ש פירשו בטל הוא. ואם היינו אומרים דבר שיש לו מתירין לא בטיל היינו אכילה אבל טלטול בעלמא לא אמרו כנראה ממרוצת דברי הר"ן בפ"ק די"ט הוה א"ש ועיין מהר"מ שי"ף דס"ד מרבה הוה זוז"ג ופריך טלטול והא אין מבטלין יע"ש ויש לתמוה זוז"ג אסור לכתחלה וי"ל ואיך שיהיה ע"כ מוכח דמוקצה עכ"פ יש שבח עצים בפת דאם לא כן למה לי מיקל' קלי והתוס' בעבודת כוכבים ס"ו ב' ד"ה אמר רבא ופסחים כ"ו ב' ד"ה חדש דאין שבח מוקצה בפת והמ"א באו"ח שכ"ה אות ד' הביאו א"כ מה היא דמשני מיקלי קלי כו':

גם דברי המ"א בשכ"ה אות ד' שכתב בפסחים מ"ז ב' משמע דאסור לבשל בעצי מוקצה הם קושי ההבנה דהתם אמר אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה משמע דאהבערה לא מחייב הואיל וחזי לצורך היתר אלמא אם בישל בעצי מוקצה אף למה דס"ד מוקצה ד"ת אפ"ה התבשיל שרי אלא עייל מוקצה ולקי שהשתמש במוקצה כו'. ואף לאוכל נפש אסור מ"ה לס"ד אלא דרש"י ד"ה ועייל י"ל זה וצ"ע. גם מ"ש בתק"ז אות ג' דתוס' פסחים ה' ד"ה ואמר כתבו דאין יכול להנות תחילה אסור לשרוף לא הבינותי דומי' דנדרים דעיקרן לגבוה אסור וה"ה חמץ דמכוין להשביח מה שאין כן זה כל עיקרו לצורך הדיוט מה בכך שתחילת ביעורו אין ראוי. גם מ"ש דמוקצה מותר בהנאה כבר כתבנו דא"כ לאיזה צורך אמר מקלי קלי. ומה אעשה שעוונותי גרמו לי ולא זכיתי להבין כל זה:

סוף דבר הכל נשמע בדאורייתא אפי' השיעור דרבנן אין מבטלין אפי' מיקלא קלי ובדרבנן היכא דמיקלו כ"ע מודים דשרי להוסיף ולא לבטל האיסור בעין ונ"ח בסימן תרע"ז הוה איסור בעין כמ"ש מהר"מ מרוטנבורג שם בטור ע"ש במ"א כיון דמשתמש לאורו והיכא דלא מיקלי המחבר פסק כאן דאפילו איסור שיש לו שורש מ"ה מוסיף עליו ובא"ח תי' המ"א אות י"ב דהוה קצת דבר שיש לו מתירין אף דבסימן ק"ב אין ברור כ"כ מ"מ משום חומרא די"א החמיר ומתחילה היה נ"ח ועומד לכך ל"ד לחתיכה לאחר ג"י בסימן ס"ט:

וראוי שתדע בשר עוף בחלב להמחבר דנ"נ עס"י צ"ו ולדידן בשאר איסורים לא משכחת שמותר להוסיף בידים איסור דרבנן להט"ז אלא לח בלח בה"מ דמבואר בצ"ב דמותר אבל בע"א הוה כולה איסור ואין לבטל איסור דרבנן אף להמחבר וזה ברור ולפ"ז בנ"ח דהתיר הט"ז שם היינו בה"מ דווקא דאל"כ אפשר דנ"נ כה"ג ועיין במ"י:

אם נפל חלב לשומן בהמה ונאסר ואח"כ נפל לשומן אחר ואין ס' נגד שומן האסור אף בה"מ דלא נ"נ והוה לח בלח ואף שנקרש השומן מה בכך דעיקר תלוי שיהיה האיסור והיתר מעורב יפה לא נ"נ בה"מ וה"ה שומן זה מהותך שנבלל יפה אף שנקרש אחר כך ודבר ברור הוא מ"מ אין להוסיף ולבטלו ולהדליק ממנו חדא דבאיסור תורה אף מיקלי אין להוסיף ועוד דנהנה מאורו הוה בעין ובשומן אווז כה"ג הא קיי"ל דמותר בהנאה וליש"ש בסימן פ"ז יע"ש דאוסר בהנאה מה שנהנה הוה בעין. ויראה לי אם מכרו לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו שרי אבל לעצמו לא מהני הולכת הנאה ליה"מ עס"י ק"י בש"ך אות א' ושם יבואר. ומה שיש לעיין בנ"ח לענין זוז"ג אין העת האסף פה ובש"ך אות ח' אבאר עוד ובדין ביטול האיסורים בשבת ויו"ט:

יג

מן האיסור עט"ז. דמין אחר מבטלים ומשמע נמי היתר ואיסור השוין בטעמן שנפלו לא"מ בטילין כל שיש ס' נגד האיסור ובפתיחה הארכנו יעיין שם:

יד

לא שנא עט"ז. דהתם כף אחד הוא וליכא למיגזר אטו שא"מ גם יש קולא בלוע ועש"ך שם:

טו

ואם נבלע עט"ז. מפני שיש בכאן דברים קושי ההבנה אבאר על הסדר:

הנה הרשב"א בארוך קכ"ו ב' חידש דין אפילו נבלע איסור תורה בכלי והוא מועט שא"א לבוא לידי נתינת טעם שרי והמכוון בזה דודאי איסור בעין אסור לבטל ולהוסיף אבל בלוע בכלי שאין כוונתו לבטל אלא לבשל בתוכו לא מקרי מבטל ומיהו כיון דאפשר שלא להשתמש בכלי זה ואין הפסד אוכלין אסרי' לכתחלה כמ"ש הט"ז בסימן קל"ז אות ד' ולעיל אות ז' ודבר זה ל"מ למ"ד דאין מבטלין הוה דרבנן אלא אפילו למ"ד אין מבטלין מ"ה אפשר בכלי דאין מכוין הוה דרבנן שמא פעם אחר יתן טעם ומש"ה באם דרכו בשפע שא"א לידי טעם לא שייך למיגזר ולמד זה מע"ז ל"ג א"ב כו' נותן לתוכו מים כלומר ושותה. עשה כלומר דרש"י פי' שם מים מלוי ועירוי ודומיא דסיפא ציר ומורייס הוה הכשר דציר שורף היין במקומו א"כ אין ראיה מכאן ועיין בתה"א דף קנ"ג א' הביא פרש"י ונתן תבלין לדבריו דכייל להו עם ציר דבהכשירן קעסק ולבסוף כתב הרשב"א דנראה לו דברייתא תרתי קתני נותן מים ושותה כו' הרי שהרשב"א עצמו כתב כל זה. והפר"ח בקכ"ב באות ג' הקשה מרישא לסיפא והרי הרשב"א כתב כ"ז בקנ"ג וכדכתיבנא. והתוס' בעבודת כוכבים ל"ג ב' ד"ה שרא ה"ה מים וזה כפירש"י דאל"כ מים הוזכר בפי' להתיר ומיהו בתה"א קכ"ה א' כתב בשם מורו רבינו יונה ז"ל דדי בקליפה דבצונן. אין מבליע יותר מכ"ק ומש"ה שנינו ישראל נותן מים ואינו חושש כלומר ומשתמש בהם ע"י מים ואע"פ שיין הנפלט למים וקיי"ל אין מבטלין איסור הכא שרי לפי שיין מועט א"א לנתינת טעם ומותר לבטל לכתחילה עכ"ל הנה כאן פי' רבינו יונה ז"ל כרש"י מים ע"י עירוי וז"ש משתמש בהם על ידי מים ובהר"ן פרק אין מעמידין מבואר יותר דרבינו יונה סובר כרש"י ודייק לה דהמים של מילוי מותר והא אין מבטלין כו' ואיך שיהיה אפילו לרש"י עכ"פ מוכח מהא דשרי דיתן שכר היינו לשתות השכר וכמ"ש הפר"ח בקכ"ב אות ד': והט"ז הקשה דלמא משום דשאר משקים פוגמים ומש"ה שרי וכ"כ הרא"ש בע"ז שם דבכולי משערינן (וחולק ארשב"א דדי בקליפה) אלא דפגום מעיקרא הוא יע"ש ודחה הט"ז דברי הפרישה בקכ"ב אות ה' (בדרישה) דהרשב"א סובר דאין פוגמין מים ושאר משקים אלא מבטלין כו' דהא בתה"א דף קנ"ה ב' (ומ"ש קמ"ה ט"ס) כתב כל הכלים משמע אפילו שדרכן להשתמש מעט וע"כ הטעם דפוגמין אם כן סותר הרשב"א מ"ש בקכ"ו דהטעם משום דא"א לבוא לידי טעם וכ"ת כיון דסובר הרשב"א דבצונן אין בלוע רק כ"ק ויש בכלי אפילו קטן ס' נגד הקליפה כמ"ש הש"ך בס"ט אות ס"ד ואפילו שימש במקצת כלי אפשר דבכבוש אין מפליט בכל הכלי עס"י ק"ה ושם אבאר. ז"א דהא כתוב בקכ"ו א' דהיתר הוא דרכו להשתמש בשפע משמע בלא"ה אסור ואיך התיר בקנ"ה ב' כל הכלים:

ועל מה שהקשה הרא"ה ז"ל בקכ"ו ב' דא"כ לשתמש יין תי' דלרשב"א אף שאין אוסר בהנאה אוסר במשהו והוא בתה"א קמ"ט א' בקנקנים ועיין ש"ך קל"ז אות ג' כיון שהיין תחילתו אסור בהנאה אוסר הבלוע במשהו יע"ש

ויש לראות לכאורה הר"ב ז"ל זיכה שטרא לבי תרי דכאן לא הגיה כלום ובת"ח כלל פ"ה דין י"ב משמע דעתו כן וא"כ בקל"ז ס"ד דמותר ליתן מים או שאר משקין הא יין אסור ושתק הר"ב והא לדידן סתם יינם בס' כמבואר בקל"ד ס"ב בהג"ה א"כ ה"ה יין כקושית הרא"ה ז"ל וכמו שהגיה בקל"ז ס"א וכמ"ש הש"ך בס"ט אות ס"ד ואולי הט"ז סובר דמסתמא אין ששים נגד קליפת הקנקנים ועיין בסימן קל"ד בט"ז אות ז' צ"ע מ"ש דאין מבטלין לכתחלה והא מים מותר ליתן לכתחילה לכלי עובד כוכבים וסלק היין כמו שאינו כו'. ועמ"ש לקמן בדברי הט"ז בקל"ז ז' יע"ש ומה שיש לעיין בד' הר"ן שהביא הט"ז עיין פר"ח קכ"ב ואין להאריך כאן:

והקשה הט"ז על הטור מדברי הר"ן שמשמע דהא דמותר קנקנים בקליפה הוא מדהתירו ליתן מים ושכר לקנקנים משום דמשהו מבטלין בכלים ומש"ה מהני קליפה לאיסור משהו א"כ הטור שהשיג בקכ"ב ע"כ בקנקנים הטעם דמותר כמ"ש הרא"ש בפסקיו בע"ז דפוגמים היין א"כ אין ראיה דקנקנים בצונן בלע שלהם מועט ולא די בקליפה. ואפילו הכי כתב בסימן קל"ה דברי הרשב"א דסגי בקליפה גם קושית הבית יוסף בקכ"ב על הטור דאין כאן קל וחומר דאב"י גזרו אטו ב"י דמצוי הוא לבשל בזו ובזו משא"כ אטו לא בשפע בכלי זו כיון דאין מצוי אלא בשפע דיש ס':

ע"כ תירוץ הט"ז דהכי קאמר דיש כאן ב' קושיות א' איך התירו דיעבד המים ושכר ולזה י"ל דפוגמין היין אבל קשה קושיא ב' איך התירו נ"ט לפגם לכתחילה והא אין מבטלין איסור לכתחילה וכ"ת דכאן א"א לבוא לידי נתינת טעם כלל דפוגמין מ"מ נ"ט לפגם אין לעשות לכתחילה בשום ענין דגזרו אטו לשבח וע"כ תי' הרשב"א דמהא שמעינן דבלע הקנקן בצונן הוה דבר מועט וא"א לבוא לידי נתינת טעם ומש"ה אף בכלים קטנים מותר ליתן לכתחילה מים ושכר דיש ס' נגד המעט וכ"ת אין מבטלין איסור לכתחילה י"ל דלמא יתן טעם והרי פוגמין וליכא למיגזר והלכך לא גזרינן אטו לא ישתמש בשפע לכלים קטנים דמ"מ לא יבוא לידי טעם דפוגמין מים ושכר ביין ומש"ה עכ"פ כי משתמש בכל הכלי עכ"פ יש ס' ושרי וכ"ש כלי גדול דאין דרכו להשתמש אלא בשפע דאפילו לאו טעמא דפוגם שרי דא"א לבוא לידי טעם דמש"ש מכלים קטנים משום דא"א לבא לידי טעם ה"ה גדולים וחלב ודם מה"ט שרי לבטל והטור סובר דוודאי הוא מוכח דאין בלעו של קנקנין בצונן כ"א דבר מועט דאל"כ איך התירו לעשות נ"ט לפגם לכתחילה כל שאין ס' נגדו אלא וודאי מועט הוא ויש ששים ומשום הכי שרי דאי אפשר לבוא לידי טעם דאי נמי לא יהיה ששים נותן טעם לפגם הוא ואין חילוק בין כלים גדולים או קטנים. ובגדולים בטעם מושבח כמו חלב ודם אפילו שיש ששים ואין דרכו להשתמש אלא בשפע אפ"ה אפשר דגזרינן אטו ישתמש במועט ומנלן להקל. ועכ"פ שפיר מוכח דבלע מועט הוא ודי בקליפה דאל"כ איך מותר נט"ל באין ס' לכתחילה ומ"ש הט"ז וקליפה בעי ביין דאינו פוגם פשוט הוא ואפילו ס' לא מהני לחד דעה בסתם יינם:

ומ"ש הט"ז דפוגם שרי משמע באיסור הפוגם מבטלין בס' הבלוע בכלי אף בקטן ול"ד גדול דא"נ ישתמש במועט הוה נט"ל ולא יבוא לידי טעם. גם מ"ש שהרמב"ן כהר"ן הוא בתה"א קנ"ה א' (וט"ס קמ"ה) דאין קליפה מותרת וע"כ הא דמותר ליתן מים ושכר דנ"ט לפגם ושורפין במקומו ואפי' משהו ליכא ועדיף משאר נ"ט לפגם והרשב"א סיים שם דבשל דבריהם שומעין להקל היינו סתה יינם. משא"כ באיסור תורה כתב הט"ז דלא שייך שומעין להקל להרשב"א ואף כלי גדול אסור ומשמע באיסור מועט דרבנן שומעין להרשב"א להקל. ומיהו מ"ש שהב"ח פסק להחמיר הוא בקכ"ב ס"ד ומ"ש הלבוש כתב כן הנה בצ"ט כתב היתר ובקכ"ב כתב דעה א' בסתם וי"א משמע כדעה א' וצ"ע:

ועמ"ש הט"ז בקל"ז אות ז' דבצונן הקילו יע"ש וקשה מכאן. גם מ"ש דהוה גזירה לגזירה הנה נט"ל אסור אף באיסור דרבנן ובק"ג וקכ"ב אבאר דקדירה שאב"י מאיסור דרבנן נמי אסור ולדינא צ"ע באיסור דרבנן בכלי גדול עכ"פ שדרכו להשתמש בשפע אולי יש לצדד. והש"ך בקכ"ב אות ד' החמיר ג"כ ובנה"כ כאן יע"ש:

מ"ש הרשב"א אין מבטלין איסור אף שסתם יינם דרבנן מוסיף אבל לא מבטלין ומה שראוי להזכיר בכאן הוא דעם כל הטורח הזה יש לחקור בשלמא הרשב"א סובר אין חנ"נ בשאר איסורים א"ש משא"כ לדידן א"כ איסור מועט בכלי גדול ובישלו הרבה היתר ועירו משם התבשיל והקדירה חמה מחום אש וודאי מפליט ומבליע בדופני הקדירה ולגבי הבלוע אין ס' נגד המועט א"כ איך יצויר דין זה לדידן כלל עס"י צ"ב וצ"ג ואולי בצונן בכבוש שייך זה ובצ"ב בטיפת חלב על הקדירה חקרנו שם וצ"ע  :

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.