פלתי/יורה דעה/פג

פלתי ‏ יורה דעה פג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי	עריכה

(א) כל שיש לו קשקשת וכו' בגמ' הקשה לכתוב רחמנא קשקשת ולא בעי סנפיר דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ומשני יגדיל תורה וכו' והנה לדעת הרמב"ם דפסק מהתורה מותר רק גזירות חז"ל לאסור בספק של תורה ואפילו לא אתחזיק היתרא דהא לפי מ"ש ולפי מ"ש התוס' גבי כוי דפריך הגמ' איצטריך קרא למעוטי ספיקא ופי' התוס' דקמי שמי' גלי' היינו כמ"ש ועיין לקמן סי' ק"י בכללי ס"ס דס"ל דכוי מותר מתורה דלא אסרה התורה ספק א"כ בבא לפנינו דג ואין בו סנפיר בבירור אבל אין אנו יודעים אם היה לו קשקשת ונשרו או לא היה לו מותר מספק דאולי היה לו ונשרו א"כ מה פריך הגמ' ל"ל סנפיר הא איצטריך בכה"ג א"כ היינו מתירין מספק אבל עכשיו כשאין רואין בו סנפיר בודאי ודאי טמא ולא היה לו קשקשת מעולם ואסור ואפי' להחולקים ארמב"ם מ"מ מודים לענ"ד דלית ביה מלקות והאוכל דג שאין לו קשקשת ואין ידוע אם נשרו במים ברור לענ"ד דלא מלקין דהא ספר הוא אבל השתא דכתב התורה סנפיר וחזינן דלית ליה ודאי דג טמא הוא ואם אוכלו חייב מלקות וטובא איצטריך דבעי ב' סימנים וא"כ בדלית ליה סנפיר מילקי לקי וי"ל בגמרא פריך ממשמע שנאמר אכול יודע אני שלא תאכל וממשמע שנאמר לא תאכל יודע אני אכול ומשני לעבור בלאו ועשה וא"כ הקושי' לא לכתוב בעשה רק קשקשת וכו' אבל בלאו לכתוב ומני' שמעינן הכל:

(ב) ואם נמצא שם דג וכו' עיין ש"ך ס"ק ז' מ"ש בזה והנה מקור הדבר בגמ' דע"ז דף מ"ח בטרית שאינו טרופה דמותר דהיינו כל שהראש והשדרה ניכר ופליגי בהן ר"א ס"ל בעינן תרווייהו ראש ושדרה ור"כ ס"ל או ראש או שדרה ופריך הגמ' ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת ופירש"י אלמא אין סי' לדגים בדבר אחר ומשני כי תנא ההיא באראה ופלמודא דדמי' ראשיהן לטמאים וכתב הרא"ש וקשה על שדרה לא תי' אמאי לא תנא שדר' וכו' הלכך נ"ל דאשדרה לא פריך דלא חשיב אלא סימני ברא אבל גוואי לא חשיב מיהו ק' במה שנסתפקו הגאונים בדג הנקרא ברבוטא ור"ת דקדק דסימני עוברין דאוריית' ומתוך כך התירו ואמאי לא בדקו בשדרה הלכך צ"ל פירש"י דאתרווייהו קפריך ואתרווייהו משני אלא שהתלמוד קיצר ואיכא נמי דג טהור דדמי' לטמא בשדרה וכ"כ איכא למימר דאיכא דגים טמאים דדמין בראש ושדרה לטהורים אעפ"י שאין ידועים לנו ומ"מ היכי דניכר ראש ושדרה לא חיישינן שמא יש בהן ממין דגים טמאים לפי דהנהו לא שכיח בינהו וכו' הלכך אין לסמוך אראש ושדרה להתיר דג עליהם עכ"ל והדבר נראה כסותר עצמה מיני' ובי' וכתב הב"י ודאי בנמצא דג בראש ושדרה ואין עליו קשקשים מותר דאמרינן נשרו אבל בבא דג בלתי מלוח אין חוששין שמא נשרו במים ולכך כיון שאין בו קשקשים אסור וכתב הש"ך שכ"כ ג"כ המהרש"ל ולכן פי' הש"ך דברי הגהת רמ"א במה דכתב אבל אם הי' ראש שלם על אופן הלזה: והנה הש"ך השמיט מה דבאמת הב"י גופי' כתב דהוא דוחק דאם נאמר דנשרו קודם מליחה נימא ג"כ דנשרו בעלותו ממים והכל כשר אבל באמת א"צ לזה דוודאי לנשרו מעצמן לא חיישינן דטבע רוב דגים להיות קשקשים קבועים בהם לבל ישרו בקל רק בדג מלוח חיישינן דבידים השיר הא"י אותם כסדר דגים שקודם מליחה מסירים קשקשים ולכך ליכא ריעותא וכ"כ הפלפלא חריפתא ונכון הוא בסברה אבל יותר מסתבר כי ודאי רוב דגים טמאים אין להם ראש ושדרה ומעוטא דיש להן וא"כ אזלינן בתר רובא אבל בנראה שאין להם קשקשת ורוב דגים שאין קשקשיהם נושרים א"כ מה חזית דאזלת בתר הך רובא דראש ושדרה ברוב טהורים אזיל בתר הך רובא דרוב קשקשים אינם נושרים וא"כ ודאי לא הי' קשקשת והרי זה אסור (ובהך מיושב מה שהקשתי מקודם לזה בס"ק א' דלפמ"ש בדג שאין בו קשקשים לוקה ולא אמרינן דלמא נשרו דכיון דרוב אינו נושרים אזלינן בתר רובא ואין כאן ספק ואפי' בד"נ אזלינן בתר רובא ומכ"ש במלקות ולק"מ). וכן יש לפרש דברי רמ"א בהג"ה: והנה הש"ך הביא בשם הגאון מהרל"ח דצריך להיות בתוך החביות חתיכות שיש בהם קשקשים ולכך בזה שאין בו קשקשים רק ראש ושדרה ניכר אמרינן יגיד עליו ריעו דגם בו היה קשקשים ונשרו אבל אם אין כאן חתיכה שיש בו קשקשים אינו מועיל ראש ושדרה לבד והסכים הש"ך עמו וגם דעת פר"ח נוטה לכך אלא במקום שכתב מהרל"ח שיש חתיכה בקשקשים כתב הפר"ח דטרית בעצמו דג טהור ומדזה טהור אף כל חתיכות טהורים והיא היא סברת מהרל"ח והלבישו בגדים אחרים. ובאמת לא משמע כן בהרא"ש ובפרט בטור שכתוב עכו"ם שהביא חביות מלא חתיכות דגים מלוחים כל דג שמכירין ראשו ושדרה מותר והשאר אסורים עכ"ל ולא הזכיר כלל שצריך שיהיה בחביות חתיכות שיש בו קשקשים וזולתו אין מועיל ראש ושדרה. וגם לא הזכיר כלל שדג כשר כמו טרית לדעת פר"ח בו אך מ"מ לכאורה מוכח מהרא"ש כוותי' דאי הפי' כנ"ל א"כ עדיין קשה הרא"ש דתי' דלכך לא סמך ר"ת בדג ברבוט"א אראש ושדרה הואיל ואין בו קשקשים ולשמא נשרו לא חיישינן להקל דעדיין קשה איך סמך על סימני עוברים דהוכיח ר"ת הואיל ופריך הגמ' ולסמוך אסימן ש"מ סימני עוברי דגים דאורייתא דלמא נמי רוב דגים טהורים סימני עוברים מסכימים וכו' ומיעוט טמאים דיש להם ג"כ ראש כד וחד ולכך בבא עוברים כאלה סמכינן ארוב דהוא טהור ואמרינן מסתמא היה לדג קשקשים ולכך סמכינן על עוברים והוצרך הגמרא לשנוי' בשנמחו אבל בבא דג לפנינו ואין בו קשקשים לשמא נשרו לא חיישינן דרוב אינו מנשרים וא"כ הרי ריעות' בצדה ואין סומכים על סימני עוברים לילך בתר רוב דאיתרע ליה רוב ולא היה לר"ח להתיר ברבוט"א (ועיין מ"ש לקמן בסי' זה בגמ' דחולין דאל"כ ח' טרפות לבדוק בביצים ע"ש): אבל לפי' מהרלב"ח ניחא דלא אמרינן לסמוך ארוב כיון דיש מיעוט ואין נ"מ אם יש דג לפנינו או לא רק הואיל והוחזוק שיש בו דג טהור דחזינן דחתיכות אחרות יש להם קשקשי' וא"כ בעוברי דגים דמותרים להדיא אף הדגים יש להתיר וצדקו דברי ר"ת דאם הדג לפנינו או לא אינו מעלה ומוריד אך עם כל זה פירושו דוחק כמ"ש דלא נזכר כלל במחבר הך עיקר היתרא דבאחרים קשקשים. ובאמת בלא"ה יש לדקדק לר"ת כמ"ש הרא"ש דלא ס"ל תי' התוס' דלכך מנה במשנה סימן שדרה דסי' גוואי לא חשיב ולכך לא היתר ברבוט"א א"כ איך פסק דסימני עוברים דאורייתא ומכח זה התיר דג ברבוט"א וקש' קושי' הגמ' איך קתני ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת ולא מנה ג"כ סי' דאם שלחופת ראש אחד כד ואחד חד דהדג מותר ואי דהוי סימנים גוואי מהבכך מ"מ לחשוב וא"ל דביקש המשנה ליתן סימן לדג הבא ואין קרביו בתוכו דא"כ גם מהך דראש ושדרה לא פריך הגמ' דלמא המשנ' ביקש ליתן סימן בדג שראשו קטוע. ולכן אפשר לומר דודאי גם בסימנים עוברים י"ל כן דוקא בדלית דג לפנינו וליכא ריעותא דאין בו קשקשים אבל ביש דג לפנינו ואין בו קשקשים לא סמכינן אסימן עוברים כמש"ל בראש ושדרה והא דמתיר ר"ת ברבוט"א משום דתרתי הוי ליה ראש ושדרה ועוברים וא"כ כולי האי לא אמרינן שיזדמן דג טמא שיש לו ראש ושדרה כטהור וגם עוברים כטהור כולי האי לא אתרמי כלל והוי מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן לכך כיון דהם סימנים דאורייתא לא חיישינן כולי האי לאוסרן ועיין קונטריס עגונות דרבי' מחברים ס"ל שני סימנים אמצעים משוי ליה סי' מובהק והוא הטעם דלא יתרמי בקל תרי סימנים בהדדי והוא הנ"ל וצ"ע: והנה הרב המחבר השמיט כל זה וכתב הש"ך דדעתו כדעת רמב"ם דבעינן הכרה בטב"ע אבל דעת הש"ך גם דעת הרמב"ם כדעת רא"ש וכמו שפי' דברי רא"ש. וגוף דברי רמב"ם דלא הזכיר כלל סי' ראש ושדרה של דג ניכר אע"פ שהוא מרומץ מותר. ותמה הב"י למה לא הזכיר כלל וכתב ול"ל כמ"ש להרא"ש דא"כ ה"ל להזכיר טיב ראש מה סימן יש בזו ולומר שצריך להיות ראשו כד ולא לסתום כלל ראש ושדרה ניכר הכרה זו מה טיבו כיון שלא זכר מעולם ההבדל שיש בראש' לטהור לטמא ולכך הש"ך שכתב דגם ברמב"ם יש לפרש כמו ברא"ש אין דבריו נראים כמ"ש הב"י וכבר הביא הב"י דרמב"ם בפי' המשנה כתב להדיא שיכיר בטב"ע בהיות ראש ושדרה ניכר יוכל להבחין בטב"ע אם הוא מדג טהור ע"ש וא"כ כיון שדבריו במשנה תורה מודים ג"כ לזה מהכ"ת נימא דחזר בו וילמוד סתום מן מפורש וכן דעת הראב"ד כמ"ש הר"ן וכן כתב רשב"א דגדולי מורים לא זכרו כלל הך סי' ואלו בדברי הרא"ש עכ"פ היה להזכירו בדג מלוח שמותר בראש ושדרה וגם דברי הרי"ף לכאורה הכי מתפרש דאל"כ ה"ל להעתיק קושי' הגמרא ופירוקיה למידן מיניה דינא הנ"ל: איברא הר"ן הקשה א"כ מה פריך הגמ' מהא דתנן סימנים דגים קשקשת וסנפיר מה קושיא הא אין אלו סימני' כלל רק להיכירא לטביעת עין ועיין ת"ה דף ס"ג מ"ש שם בשם ראב"ד ודבריהם דחוקים ביותר: והרב בעל פ"ח כתב דבעל תורת חיים תי' לי' על נכון ודבריו דחוקים אין בהם ממש כאשר יראה הרואה בתבונת לבו וא"צ להאריך בו ומה שנ"ל הוא דודאי אם אמרינן דלא כתוס' דסמני גוואי לא חשיב רק נראה כתי' הרא"ש דליכא טמאים דיש להם ראש ושדרה רק הואיל ולא שכיחי לא אסרו בטרית ולפ"ז למ"ד ראש ושדרה בעינן מה ס"ל אי ס"לדליכא כלל דג טמא דיש לו ראש ושדרה א"כ קשיא ליה קושי' הגמרא ולחשוב בסימנים ואי ס"ל דלא שכיח ולפ"ז ר"נ דחולק ע"כ דס"ל לא שכיח וכי יחלקו אמוראי במציאות הנראה אם שכיח או לא שכיח כלי ציידי דגים ודייגים יבחינו זאת ומילתא דשכיח איך יפול בו מחלוקת אמוראים בדבר שעומד להתברר וכ"כ לפי' הרמב"ם דראש ושדרה בעינן להכיר בטב"ע וצ"ל דס"ל לר"ה דבראש לחוד ובשדרה לחוד א"א להכיר בטב"ע וא"כ ר"נ יסבור דבחד יוכל להכיר בטב"ע ודבר זה כמעט מהנמנע דיחלקו אמוראי אם יש הכרה בחד בטב"ע אולא מה יחלקו עין ראתה ותעד אם יש טב"ע בחד או לא וכל רואה יכיר ויכריע אבל צ"ל דאמוראי נחלקו בפירש הברייתא דקתני כל שראש ושדרה ניכר ר"ה ס"ל אין הטעם משום סי' דאף דבאמת דלא שכיח אסרהו חז"ל ואיסור תור' לא התירו חז"ל בזה דאולי אזדמין דג מהמיעוט שיש לו ראש ושדרה והוא טמא באמת וכמ"ש הב"י אולי אתרמי כהאי ולכך פי' דבאמת מכיר בטב"ע ולזה צריך שיהי' ראש ושדרה וא"כ בעינן תרוייהו ראש ושדרה דלטב"ע כ"ע מודים צריך תרוייהו אבל ר"נ ס"ל דאין הטעם בברייתא משום טב"ע רק משוס סי' דהואיל דלא שכיח לא חיישינן עוד וע"כ או ראש או שדרה סי' חד סגי דלדידי' לא חששו לדבר בלתי שכיח והגמ' דפריך מסימני דגים לר"נ פריך דס"ל משום סי' ולא לר"ה דלדידי' משום טב"ע ולק"מ ומשני הגמ' הכל אליבא ר"נ אבל לר"ה לק"מ דס"ל הטעם משום טב"ע וא"כ כיון דקי"ל הלכ' כר"ה דראש ושדר' בעינן הטעם משום טב"ע ולכך השמיטו הראשונים הך סימן דראש ושדרה כיכר וגם הרמב"ם נתן טעם משום טב"ע ולק"מ וברור ודו"ק: ובהכי ניחא מה דטען הר"ן בגמ' דף ל"ט דקאמר אביי האי צחנותא דבנהרא שריא ופריך מ"ט אלימא משום דרדיפי והאי דג טמא דלית לי' שדרה לא קאי וכו' והקשה הר"ן הא שדרה לחוד לא הוי סי' ותי' דלר"ן פריך דס"ל או ראש או שדרה וטען הפר"ח איך יאמר סתם גמרא נגד הלכתא דקיימ"ל ראש ושדרה בעינן באמת טפי ה"ל להקשות דליכא למ"ד דס"ל כך דהא אמרינן להדי' דלא נחלקו ר"ח ור"נ רק בצירן אבל לאכול גופן של טרית ודג בעינן ראשו ושדרה וא"כ איך יתיר אביי צחנתא בשדרה לחוד (ואמת לפי דעת התו' דמשדר' לא ק' ממשנה דסימנא גוואי לא קחשיב וקשה א"כ מה צורך לאביי לשנויי על הך קושיא בדגים וכו' בארא' ופלומודא וכו' הא בגוף הדג מוד' ר"נ דצריך ראש ושדרה וסימני גוואי לא קחשיב וראש לבד לא מהני להתיר הדג וצ"ל דאביי לא ס"ל הך דעולא וס"ל אף בגופן פליגי ולפ"ז האי צחנותא אביי הוא דמתיר ולדידי' שפיר מצי למימר כמ"ש הר"ן דגמ' קאי אליבא דר"נ ולפ"ז גם דברי הפר"ח יש לדחות י"ל הא דפסק ר"פ הלכתא כר"ה משום כיון דר"נ מודה לגופן לכ"ע צריך ראש ושדרה ס"ל לר"פ לדוחק לחלק בין צירן לגופן ולא פלוג ובפרט אם אתה מתיר צירן סופן להתיר גופן והרי זה ספק איסור תורה אבל לפי אביי דס"ל באמת בגופן נחלקו ושדרה לחוד הי' סי' לר"נ ס"ל לאביי דהלכתא כוותי' אך עם כל זה להרא"ש דלא ס"ל תי' התוס' דסימני גוואי לא קחשיב א"כ אין הכרח לומר דאביי פליג אעולא וגם הוא ס"ל דלא נחלקו בגופן הקושי' במקומו ) אבל לפי הנ"ל ניחא דוודאי כ"ע מודים דלא שכיחי במדינות ההם טמאים דיש להם שדרה כמו טהורים וכמ"ש הרא"ש דיליף מפרס ועזני' רק מ"מ אין לומר בברייתא דיהי' זה לסי' טהרה בשדרה וראש הא הברייתא סתמא קתני בכל מדינות וארצות ואיי הים מקום אשר דבר המלך מלכו של עולם ודתו מגיע ושמא שכיחי וכי תחלוק בין מדינה למדינה בזו תתיר טרית ובזה תאסור טרית ולכך ס"ל לאסור בכל מקום אבל בעובדא דאביי דקאמר בפירוש האי צחנתא דבבנהרא הרי דפרט המקום ונהר ששם הדג טהור ושם לא שכיחי הדג שיש בו שדרה וטמא וא"כ שפיר שדרה סימן ולא קשה ממ"א דבאותו מקום דלא שכיח פרט המקום תו ליכא למגזר וא"ש ודו"ק: מיהו מתוס' משמע דטרית יש בו ודאי דג טהור רק ספיקא אם נתערב בהו דג טמא דהתוס' בד"ה מחלוקת בצירן כתבו וא"ת הא ציר נמי אסור מהתור' הטמאים לאסור צירן וכו' וי"ל דודאי ציר אסור מהתורה מיהו צירן בטל ברוב וגופן לא בטיל דבריה לא בטילה עכ"ל וקשה אולי הכל דגים טמאים דהא ראש ושדרה אין ניכר ומה ביטול ברוב יש כאן ומי' לאו רובא נינהו ודאי כדאמרינן בבכורות דף ק"ב וגם מה שייך דגופן יבטלו כיון דלא ברירי לן דיש כאן דג טהור בהחלט וע"כ צ"ל דס"ל לתוס' דטרית ודאי דג טהור וכמ"ש הפר"ח ראי' מנדרים רק חשש אולי גם דג טמא בתוכן וצ"ל הא דכתבו התוס' דברי' לא בטילה לאו דוקא ברי' דהא בטרית טרופה אסרינן ואין ראש ושדרה ניכר הלא נפק לי' מתורת ברי' דכיון דנתרסק בראשו ושדרה ועיין לקמן סי' ק' רק צ"ל אף דראש ושדרו נמוח מ"מ שארי חתיכות לא נמחה וה"ל חתיכה הראוי להתכבד ולא בטיל וכן אמרינן בחולין על משנה חתיכות דג טמא וכו' ע"ש. מיהו יש לדקדק דהא בעובדא דצחנתא דאתא לסיכרי דג"כ שם ס"ל למ"ד לחלק בין צירן לגופן ושם ליכא למימר דהי' דג טהור ודאי ביניהם דהא תוס' בד"ה וחזי בי' קולפי דמיירי דהכל הי' מין אחד ולכך התיר בנמצא קשקשת ומאן דאוסר חושש דלמא מעיקרא הי' ע"ש וקשה קושי' התוס' מ"ש ציר מגופן הא הוי איסור תורה וצ"ל דצ"ל לתוס' ג"כ כשאר פוסקים וכמ"ש תוס' גופי' בחולין דדייקי לי' מהך דמשני שאני ציר דהוא זיעה בעלמא דציר דגים מדרבנן רק ס"ל לחלק כדעת הפוסקים בין שדג כחוש אז מדרבנן אבל אם דג שמן מהתורה אסור ולכך לקמן בעובדא דצחנתא דהוי מעשה שקרה כן יש לומר דידוע להם דדגים כחושים שם וא"כ ציר דרבנן אבל על ברייתא טרית טרופה שסתמא קתני יהי' דג כחוש או שמן והק' תוס' שפיר איך פסקינן סתמא להתיר בצירי דלמא הדג שמן וא"כ צירו אסור מתורה וא"ש ודו"ק:

(ג) אני מלחתים והוצאתם מדג טהור בזה סעיף לא הוזכר כלל מסימנים שיש בקרבים רק משמע דסגי באחד אני מלחתים אבל ברמב"ם לא משמע כן רק ז"ל בפ"ג מהלכות מ"א דין פ' ביצי דגים סימניהם כסימני בצים העוף אם הי' שני ראשיהם כדין או חדין טמאים אחד כד ואחד חד שואל ישראל המוכר אם אמר לו אני מלחתים והוצאתם מדג טהור אוכל על פיו וכו' עכ"ל והן דברי הש"ע בסעיף שלאחר זה מזה נראה בעליל דס"ל להרמב"ם דלא מהני אני מלחתים רק בצירף סימני טהרה שהם על צד דרבנן אבל בקרבים או נמוחו דליכא סימני' דלדעת המחבר ליכא בקרבי' סימני' כלל לא מהני אני מלחתים גרידא ולא על זה סמכינן דאל"כ ה"ל לרמב"ם להודיענו דין זה בקרבים דמהני אני מלחתים או בנמחו דהוי רבותא טפי ולמה תני לו בביצים ומזכיר הסימני' וגם קשה א"כ לאיזה צורך אמרו חז"ל ראש אחד כד וראש אחד חד בדגים ואמרינן סימני' דרבנן משמע דהם תקנו הסימנים מה מועילים ומה מורידן בממ"נ אם אומר אני מלחתים בלא"ה מותר ואם לאו אסור ועיין חדושי מהר"ם לובלין בסוף פ"ב דע"ז דכתב ג"כ דע"כ הא דנותנים חכמים סימני' הללו לצורך נאמרו ע"ש ודוחק לומר דנ"מ אם נתבשל ביצה זה ביותר מכדי א"פ דס"ל לרמב"ם טעם כעיקר לאו דאורייתא א"כ אם יש ביצה סימני' הל"ל אחד כד ואחד חד מכשירין התבשיל דכיון דאסורו מדרבנן הן אמרו והן אמרו וזה דוחק: והש"ך בס"ק כ"ד כתב דכן מוכח מגמרא דאני מלחתים לחד בלי סימנים ג"כ מהני והיינו דגמרא משני בשנימוחו וע"ז קשאל אם אין שם מומחה מאי ומשני בשא"ל אני מלחתי' שמע מיניה אף בלי סימנים מהני אני מלחתים. ובאמת אין זה ראיה דהא הרמב"ם נמשך אחרי דברי הרי"ף דס"ל דסוגיא דגמרא דע"ז וגמרא דחולין מחולקין דבע"ז ס"ל סימנים דאורייתא ולכך הוצרך לשנוי בשנמוחו וסוגיא דחולין לא ס"ל דאורייתא ואין צריך בשנמיחו ולדינא ס"ל כסוגי' דחולין ולפ"ז הך סוגי' דע"ז הא דקרבי דגים וכן בצים דאמר אבוה דשמואל באומר איך של עוף פלוני ע"כ בדליכא סימנין דהא על סימנין סמכינן ואי ליכא סימנין מ"מ מהני של עוף פלוני וה"ה אני מלחתיו דחד דינא הוא לאומר של עוף פלוני ודין מלחתיו אבל לפי' הגמ' דחולין מוכח דמהני דס"ל סי' לאו דאורייתא הך מלתא דאבוה דשמואל לאו איירי בטרופות רק בשלמות ולא מהני סי' רק באומר א"כ ה"ה בדגים דלפום הך סוגי' לא מוקמינן כלל בנימוחו כמ"ש להדיא בדעת הרי"ף רק סימנין ל"ד ושפיר מהני אם אין מומחה שיאמר מלחתיו בצירוף סימנין דהא לא נימחו ולכך לא הזכיר הרמב"ם רק צירוף סימנין ואני מלחתיו ולא סגי בחד: ובהכי ה) י"ל קושי' הלח"מ דטען כי הנרא' מדברי המ"מ ס"ל לרמב"ם בדגים לא מהני של דג פלוני עד שיאמר אני מלחתיו כמ"ש המ"מ טעם לדבר דמנלן לרמב"ם דין זה והגמ' דקאמר דוקא אני מלחתים קאי על תי' בנימוחו ובזה יש להחמיר אבל בשלימים ויש כאן סימנין ואמירת דג פלוני מנלן להחמיר כולי האי ולפימ"ש י"ל דהא הך סוגי' ס"ל סימנין דאורייתא וא"כ אבוה דשמואל דאמר באמר של עוף פלוני דמהני ע"כ לבד מהני בלי צירוף סימנין דאי איכא סימנין א"צ לאמירתו וא"כ למה משני כאן על כשנימחו וליכ' מומחה דצ"ל אני מלחתיו ולא סגי באומר של דג פלוני כמו דמהני בעוף ועכצ"ל דס"ל לגמ' דסברא להחמיר בדג מבעוף כמ"ש המ"מ הואיל הם באין ממרחק ע"ש. וא"כ מסוגי' זו נשמע לסוגיא דחולין דאבוה דשמואל דקאמר למלתא בצירוף סימנין בדג לא מהני אמירתו רק אני מלחתיו דבהך סברא לא יחלוק הסוגיא. אבל על המחבר הקו' מנלן להקל כ"כ דסגי באני מלחתיו: ואפשר דס"ל דבאמת יפה תי' התו' דלכך לא משני הגמ' בע"ז סימנין ל"ד דמ"מ יועיל אמירת משל דג פלוני ומסתברין דבריהן ביותר בדיוק לישנא דברייתא דחולין קתני ביצים נקחים מכל אדם ומוקמינן באומר של עוף פלוני הרי דסתם נקחין וסמוך דמיירי באמר וכו' ואלו בדגים קתני בברייתא הפוכו אין נקחין מכל אדם ומיירי בדלא אמר של דג פלוני בזו סתים להיתרא דמסתמא אומר ושם סתים לאיסורא דמסתמא אינו אומר (ובזו מיושב יותר מה שעמדו דלמא לא קתני דמהני באומר אני מלחתיו דבזה אין הברייתא סותר ושפיר י"ל מסתמא לא אומר אבל של דג פלוני הא סתמא אומר כהך ברייתא דחולין ודוק) והוא תו' מרווח רק ר"ת דלא ס"ל הך תי' דלשיטתו אזיל ישראל חשוד לא מירתת כלל כמ"ש בע"ז דף ל"א ולקמן סי' קי"ח ע"ש וא"כ ס"ל דהא דתנן אין נקחין אלא מן מומחה לאפוקי ישראל שאינו מוחזק ולא שייך באומר של עוף פלוני דמירתת דהא חשוד דלא מירתת ומכ"ש מי שאינו ודאי חשוד פשיטא דלא מירתת דיאמר מי יחפש אחרי וכמ"ש ר"ת וס"ל באמת לא מהני ובחולין הי' הגירסא בא"י וזה מירתת כמ"ש ר"ת דסגי בחותם א' ע"ש. ודינו מוכרח אבל לפי דלא קי"ל כר"ת קו' על הרי"ף מי הכריחו לעשות מחלוקת בין הסוגי' ולא תי' כהנ"ל ועכצ"ל דס"ל באומר של עוף פלוני א"צ סימנין כלל ואפי' בטריפות נאמן לולי חשש טריפה כדמשמע לשון לפיכך ועי' לקמן סי' פ"ה מ"ש שם וא"כ ל"ל דקו' הגמ' דיועיל של דג פלוני הא זה לא מדכיר רק ולבדוק בסימנין ומה ענין זה לאמירתו הא זה א"צ סימנין בשלמא אי צריך תרווייהו שפיר פריך אבל אם אין צריך לא שייך כלל הך קו' ופשוט וא"כ ס"ל למחבר ודאי אני מלחתים יותר עדיף מאמירת דג פלוני וכדחזינן דזה לבד מהני דעדיף מאמירת דג פלוני ודוחק:

(ד) ועכ"פ מיושב דברי רמ"א במקצת שהגיה או עכו"ם ותמהו אחרונים מהכ"ת להאמין אולי ישקר ובפרט באיסור של תורה ואני הוספתי אם ישראל מפקיד אצלו חתיכת דג וא"י אומר שלך הוא אינו נאמן דלמא החליפו וצריך לכ"ע חותם ואלו באמר מעבר לים הוצאתים מדג פלוני ומלחתיו יהי' נאמן דבר זה רחוק מהשכל ולכן נראה דס"ל לרמ"א מ"ש המחבר אני מלחתיו מועיל למה יועיל כיון דאינו מירתת כלל אלא ודאי דפירושו דאומר של דג פלוני ואני מלחתיו וסבירא ליה כמו שכתב המ"מ דבדגים לא סמכינן על אמירת של פלוני עד דיאמר אני מלחתיו ואם כן כיון דס"ל בבצים קאמר א"י של עוף פלוני נאמן אף גם באומר מלחתיו והיינו של דג פלוני ג"כ וזהו ברור בכוונתו אף כי דברים סתומים: ובאמת אני תמה מה כל החרד' שהחרידו התו' למה לא משני בע"ז סימני לאו דאורייתא דהא שם אמרינן דאין נקח מבני אדם סתם שאינו בחזקת בדיק וא"כ מהתורה נאמן רק חז"ל החמירו ושפיר פריך וניחזי בסימנין ול"ק סימנין לאו דאורייתא דהא מהתורה נאמן רק מדרבנן אסרוהו והימני' רבנן בדרבנן הן אמרו והן אמרו משא"כ בביצה דאיירי בא"י ומתורה אינו נאמן א"כ פשיטא דלא סמכינן אסימנין דרבנן ועי' בר"ן שמתחלה החל בזה ולבסוף השיאו לדבר אחר ובאמת על הרי"ף לק"מ די"ל דס"ל כרמב"ם דגם גבי ביצה לא איירי בא"י רק בסתם ישראל שאינו מומחה אבל על התוס' יש לתמוה:

(ה) אא"כ הוחזק בכשרות ודעת העט"ז דאפ' שני ראשים כדים או חדים מ"מ אם הוא מוחזק בכשרות והעיד מדג טהור נאמן הש"ך ופר"ח השיגו עליו דשקורי משקר ודאי. ואני תמה הא מבואר בתו' ור"ן להדיא עובדא דירושלמי דהוי מראין לו ביצת דג ואמר טמא וא"ל כמו שאתה אומר על טהור טמא כן תוכל לומר על טמא טהור והעלו דלא טועה הי' רק סימנין ל"ד הרי דאמר על טהור טמא היינו לאו טועה הי' רק הי' להן סי' טומאה והיינו שני ראשים כדים או חדים וכ"כ הר"ן להדיא דהי' שני ראשים כדים ומ"מ א"ל דטימא הטהור ש"מ דאדם כשר האומר כן נאמר כמבואר בירושלמי ולדעת הש"ך ופר"ח הלא יפה הורה דהדין שהוא טמא ולית הימנות' בזה שאמר מדג טהור הם ואולי אמרו כן להחמיר כשיטת ר"ת דס"ל דסימנין תורה והך בירושלמי בטועה הי' ובאמת לא הי' לו סי' טומאה ולכך א"ל דסופך לטעות בהיפוך אבל באמת ביש לו סימני טומאה כיון דסימני טהרה תורה מהכ"ת להתיר (אלא שהם כתבו כזה לקמן בסי' ביצים ג"כ וזהו לכ"ע ל"ד) אבל באמת גם ז"א אין לך סימנין מבוארין ביותר בתורה מסימני בהמה מעלת גרה ומפריס פרסה ואמרינן פרה שילדה גמל הרי יש במציאות מין טהור שיולד מין שיש לו סימני טומאה ומ"מ הוא וגם ולדה טהור עי"ל סי' ע"ט וא"כ גם בעופת ודגים יתכן כן שמולידין בצים בסימני טומאה ואם אדם כשר מעיד שהן נולדין ממין טהור הכל טהור ופשוט: והנה האמת אגיד כי אני בעניי מצאתי און לדברי רבינו תם דס"ל בדגים סימנים דאורייתא ולא קשיא כלל קושית התוס' מירושלמי דמשמע שם גם בדגים איכא טמאין דדמי' בסימני לטהורין וגם מהא דתלא סימני דגים בבצים כמ"ש התוס' בעכו"ם דהא דפרכינן בגמ' וליחוש דלמא מעוף טמא הוא והקשו ז"ל ניזול בתר רובא דטהורין יתירים ותי' הר"ן סמוך מיעוט דנבלות וטרפות למעוטי דטמאין ואתרע לי' רובא עכ"ל וקשה הא דקי"ל עוף שבא לפנינו אינו נאכל אלא במסורת מרבו צייד שבקי בהן ניזול בתר רובא דפרוש מרובא פרוש ופרוש מרוב טהורין ואפי' בדיקה א"צ כדקי"ל בכל ח"י טרפות שא"צ בדיקה דסמכין ארובא וכמו כן א' מיני טרפות שנסתפקו בהו חז"ל בסימנין לימא ודאי דטהורין ומרובא פרוש וסימנין טהורין הן וכאן ל"ש תי' הר"ן דהא כשרה לפניך מדלית חשש טריפות וצ"ל כמו דקי"ל בבדיקת הריאה דצריך לבדוק ואם נסתפק לו במומי הריאה מטרפינן ולא אזלינן בתר רובא דהוי מיעוטי דשכיח וחיישינן ליה וצריך בדיקה ומספק מטרפינן וה"ה בעופות אף דרובא טהורין מ"מ טמאין מעוטא דשכיח לכך צריך בדיק' או מסורת היינו בדיקם וספיקא להחמיר ולכך לא הקשה התוס' ור"ן רק אביצה דזהו דמי' לחלב בהמה דמותר לאוכלו ולא חיישינן דלמא יש טרפות בריאה והוא מיעוטא דשכיח כיון דליתא וא"א לבודקו אפי' במעוטא דשכיח אזלינן בתר רובא וה"ה ביצה לגבי מין טמא דמ"ש ושפיר הק' תוס' והר"ן:

(ו) אך לפ"ז קשה מאי מייתי הגמ' ראי' דסימנים לאו דאורייתא מח' ספיקות לבדקי בסימנין דמה ראי' יש ודאי יש מין טמא דג"כ להן ביצים ראש אחד כד וא' חד רק מעוטי הם ולכך סמכינן ד"ת על סימנין דרוב הן ורוב עופות שראש אחד כד ואחד חד טהור הוא וא"כ אזלינן בתר רובא ואמרינן כל דפריש מרובה פריש משא"כ בח' טריפות כיון דאפשר למבדקא ה"ל כטריפות ריאה ומעוטי דשכיח חוששין וכיון דספק בסימנים אסרינן אבל בביצה לא שייך כן וקושיא גדולה היא לכאורה וצ"ל דכך המשך סוגי' הגמ' דודאי אם זה אמת דיש מיעוט דיש להן סימני טהרה ומ"מ טמאין א"כ אין לילך בביצה אחר הרוב כמ"ש הר"ן דסמוך מיעוט דנבלה וטריפה ואתרע רובא רק שלא תאמר אינו בנמצא כלל אפי' מיעוטי וא"כ פשיטא דמותר והוכיח הגמ' מח' ספיקות לבדוק וכו' וע"כ דמעוטי דשכיח הוא וה"ל כבדיקת הריאה ולפ"ז בביצים אסורים דסמוך מיעוטא דנבלות וטריפות כמ"ש הר"ן ולפ"ז הכל מתוקן דיפה אמרו ברוך שבחר במשנתם ולשונם דכמו סימני ביצה רוב לא תמצא אלא בטהורין ומיעוט בטמאים כך בדגים רוב לא תמצא אלא בטהורים ומיעוט בטמאים וכמו שמבואר בירושלמי דתשכח בדגים טמאין ביצים בסימני טהרה ומקרה אחד לזה כמו לזה אך מ"מ בדיניהם הבדל בביצים של עוף אסורים ול"ל ניזול בתר רובא דסמוך מיעוטא דנבילות וטריפות משא"כ בדגים מותרין דאזלינן בתר רובא ולא שייך סמוך מיעוטא דנבלות וטריפות וא"ש דלא משני הגמ' בע"ז סימנין לאו דאורייתא דבדגים דאורייתא ודו"ק כי לענ"ד כדאים הן הדברים לאומרן:

(ז) מדג טהור וכו'. והנה אם צ"ל של דג ועוף פלוני וטהור ואנו מכירין הדג והעוף או א"צ להכיר בזה צריכין להבין דברי הטור דכתב קרבי דגים אין נקחין אלא מן מומחה אבל מי שאינו ומומחה אין לוקחין הימנו בד"א בשנמחו אבל אם הן שלמים וניכר בהן סי' טהרה נקחין מכל אדם וכו' וכתב רבינו תם שהוא סי' מובהק להתיר עליו כל הדג ובירושלמי משמע שאין סי' מובהק וכן מסקנת א"א הרא"ש ז"ל והא דאין נקחין בשנמחו היינו בסתם אבל באומר משל דג פלוני ואנו מכירין שהוא טהור או שאומר אני מלחתים וכו' נקחין מכל אדם והרשב"א כתב אפי' הן שלימין וסי' טהרה ניכר אין לוקחין אא"כ אומר של דג פלוני וטהור הוא וכו' וא"א כתב כסברה ראשונה עכ"ל ותמהו דהא הרא"ש לא ס"ל כרבינו תם ופשיטא דאף בשלימין צ"ל של עוף פלוני כיון דסימנין לאו דאורייתא וגם בתחלת דבריו עשה הטור הבדל בין שלימים לנימוחין כנראה מדבריו ולהרא"ש דלא ס"ל כר"ת אין הבדל דאף בשלימים צ"ל של עוף פלוני אף נהפך הוא דאיך פסק הטור בנימוחין מהני של עוף פלוני הא הרא"ש כתב דלכך לא משני סימנין לאו דאורייתא דיקשה יהני באומר של דג פלוני ומשני בשנמחו ש"מ בשנמחו לא מהני של עוף פלוני דאל"כ עדיין לא תי' כלום ואיך פסק להדיא דמהני של עוף פלוני לכן ברור הדבר דקשי' לי' לטור ורא"ש אם אמרינן כתי' ר"י דלא מהני בנימחו אמירת של דג פלוני א"כ הך לפיכך אין לוקחין ביצה טרופה איך מוקם הא באמירה לחוד לא מהימן וסימנין ליכא דהא טרופה ומה צורך לחשש טריפה ועי' ברשב"א ור"ן דר"י באמת לא ס"ל הך לפיכך וע' מש"ל בסי' פ"ה וזה דחוק לרא"ש ולכן נראה דודאי הא דנאמן של עוף פלוני משום דמירתת א"כ באמר דרך משל של עוף קורבל הוא והוא טהור אף דאנן לא ידעינן אם טהור הוא או לא מ"מ נאמן דמירתת אולי יקחו העוף קורבל ויבוקש ולא ימצא בו סימני טהרה ויהיה שקרן אך מטעם אחר אולי אף הוא טעה דבסימנים צריך חקירה שלא יזדמן לו טמא ויחשוב באמת שהוא טהור ולכך צריך לדעת לוקח שהוא טהור אך זהו חשש רחוקה א"כ ביש סימנים לפנינו והרי הסימנים שהוא טהור רק חשש אולי הזדמן לו עוף טמא שביציו ג"כ כולי האי לא אמרינן שיזדמן עוף טמא שסימנים אלו כמעט דומיא לשל עוף טהור וגם בסימנין ביצה יש לו כמעט אינו במציאות וחז"ל אמרו עורבא דדמיא ליונה וניכר בסימני הטמאים וא"כ כך הדין בשלימי' שיש בסמנין די אם אומר משל עוף פלוני ואני ידעתיו שהוא טהור ואין אנו צריכין להכירו אבל בנימוח דלית בהן היתרא רק הוא אומר של עוף פלוני צריכין אנו לידע שהוא טהור וא"כ הכל א"ש דהרא"ש כתב מוכרים יודעין מאיזה דג הם העוברים ודייק הרא"ש המוכרים ולא כל העולם דמוכרין הן ההולכין לאיי הים לקנות ויודעין שהוא מדג טהור אבל הלוקח מאין ידע הטיב הדג שהוא בארץ רחוקה או יבחין שהוא טהור וא"כ שם פריך הגמ' וניבדוק בסימנין דמסתמא המוכר יודע ויכול לומר מדג פלוני וטהור הוא ואי דאין הלוקח ידע מה בכך הא איכא סימנין ומשני בנימחו וא"כ צריך הלוקח לידע שהוא טהור וזהו אין הלוקחין יודעין ולכך לא מהני אמירה של דג פלוני וטהור רק מומחה או אני מלחתים. ולפ"ז גם הך לפיכך אין לוקחין ביצה טרופה וכו' מיושב דלולי חשש טריפה אלו אומר מוכר של עוף פלוני טהור ואנו מכירין שהוא טהור הי' מותר ליקח וא"צ כלל לסימנין אבל הואיל יש חשש טריפה אסור ליקח וא"ש: ולכך הם מתפרשים דברי הטור כשהן שלימים נקחין מכל אדם דמסתמא יודע המוכר ואומר שהוא מדג פלוני וטהור ואין צריך לדעת שהוא טהור ולרבינו תם אין צריך אמירה כלל ומתיר הדג בסימנים וזה אין דעת הרא"ש רק בעי אמירה והני מילי בשלימים אבל בנימוחים אין מועיל עד שיאמר של דג פלוני ואנו מכירים שהוא טהור הואיל וליכא סימנין וכמ"ש: מ"ש אח"כ דרשב"א הורה אפי' בשלמים דצ"ל של דג פלוני וטהור פי' דאנן ידעינן בי' דטהור דהא לא מחלק כלל בין שלמים לנימוחין ואדרבה בת"ה הקשה על הרי"ף דס"ל סימני דגים לאו דאורייתא לאיזה צורך העתק במס' עכו"ם סימני דגים ואלו ס"ל לחלק הא טובא קמ"ל דבצירוף סימנין הללו א"צ להכיר שהדג טהור אלא ודאי ס"ל בכל גווני צריכה להכיר וע"ז כתב דהרא"ש לא ס"ל כן רק לחלק כמ"ש והדברי' בטור ברורין וכן נראה לדינא לחלק בשלמי' באמירת דג פלוני טהור סגי וכמ"ש האחרונים אבל בנימוח צריכין לדעת שדג ההוא הוא טהור וא"ש הכל וכן משמע בט"ז אלא שעירב הדברים ע"ש:

(ח) שנמצא דרך בית רעי כו' מדלא קתני בין שנמצא בבית רחם דדרך בית הבליעה ודרך בית רעי הן צדדים להתיר וה"ל לאשמועינן רבותא דאפי' דרך בית הרחם מזה נראה דס"ל דרך בית רחם באמת אסור וכן נוטין דברי רש"י דאמרינן טעמא דחזינא דבלע הא לא ואסור כי חזינא דבלע נמי דלמא הך אתאכל והך השריץ ומשני דנמצא דרך בית רעי ואלו השריץ בבית הרחם איבעי לי' לאשתכחי הרי דאם באמת נמצא דרך בית רחם אפי' חזינן דבלע מ"מ אסור ור"א דתי' דאזלינן בתר רובא ורוב משריצין במינן לא חידש רק כמבואר בגמ' וכמו שבלע לפנינו דמי הרי כל ענין של רוב הוא דלא צריך לבלוע לפנינו אבל במה דס"ל לאמוראי דאפי' בלעו לפנינו אסור בזה לא התיר ר' אשי מכח רוב דאיכא ריעותא מאין בא לבית הרחם וכ"כ ר' אשי אמר מתניתין לאו בדחזינן דבלע וכו' ולא פירש רב אשי אמר מתניתין לאו דוקא דנמצא דרך בית רעי אלא בכ"מ שנמצא מותר אלא ש"מ דבהך לא פליג ר' אשי והש"ך דעתו להתיר אפי' בבית רחם ואולי י"ל דשם הסוגי' למ"ד דג טמא משריץ כמבואר בגמ' דג טמא משריץ וא"כ אית לי' בית רחם להיות בו הולד לפי דקי"ל זה וזה מטילין ביצים רק נגמרין תוך הגוף א"כ אין כאן בית רחם כלל והן נגמרין בגוף הדגים כשיוצאין מביצים כמו בטהורין שיוצאין לחוץ לשם נגמרין ונגדלין ובטמא מבפני' אבל אין להן בית רחם כלל והן גדילין בכל הגוף וצ"ע:

(ט) דג טמא וכו' והטור נתן טעם דלכך לא חשיב כמעוכל הואיל הוא שלם והיינו כחד תי' של תוס' ורא"ש דהקשו במה דאמרו טהור שבלע דג טמא אסור דהא באהלות אמרינן כלב שאכל בשר מת כמה ישהה ויהי' כמעוכל ג"י ובעופות ודגים כדי שתפול לאור אלמא חשיבי כמעוכל ויש לחלק בין איסור לטומאה ור"מ דלא חשיב מעוכל ע"כ דלכך אמריני דטומאה דהוי מעוכל דשם מיירי בלעסן וכאן שלם אבל בא"ח בחטה שנמצאת בתרנגול בפסח נתן טעם דלכך אינו כמעוכל כאידך תי' דטומאה ואיסור לא שוין ע' תוס' בכורות ומנחות פ' ר' ישמעאל ותי' הש"ך דכונת הטור לאפוקי אם בלען שלימה ועכשיו חסרה ודאי הוי מעוכל דהא חזינן דנתעכלה ונחסרה ולזה הסכים הש"ך ולדידי קשיא טובא דמלבד דהיא סברא חדשה מה דלא מצינו במחברי' אף גם דברי אגודה בפ"ק דבכורות הביאו המ"א א"ח סי' מ"ד בס"ק כ"ב כ' דאף לדברי הר"מ מפיזנטי (דמחלק בין לעסן ובין שלימה) אין להתיר בחטה בפסח דמסתמ' בלע שלימה ולא הוי עיכול עכ"ל ופי' עכשו הוא בלתי שלימה וכמ"ש המ"א הרי מבואר דאפי' לדעת המחלק בין שלימה לליעוס מ"מ בבלעה שלימה ועכשיו חסר שלא מחמת לעיסה רק נחסר לכ"ע לא הוי מעוכל וזה ברור דלא כש"ך:

(י) אמנם הרב ב"י תירץ דס"ל לטור בזה לא יפול מחלוקת כשלעסן ואינו שלימה דהוי כמעוכל ולא נחלק בפי' משנה דאהלות כי מהר"מ ס"ל דמשנה איירי בליעוס ואידך תירץ מוקי ליה בשלם ומ"מ לגבי טומאה חשבינן כמעוכל כי איסורא מטומאה לא ילפינן אבל אם לעסה לכ"ע אף לאיסורא הוי כמעוכל והביאו ג"כ הש"ך וגם זה קשה מאין הוציא הטור דין הזה להקל באיסור אם לעסן כיון דאיסור מטומאה לא ילפינן ולא מצינו סברה זו בתוס' ורא"ש כלל ואני הבאתי קצת ראיה דלענין איסור לא חשיב כמעוכל אף שלעסן דבגמ' דשבועות גבי שבועה שלא אוכל נבילות פריך הגמ' הא ליתא בלאו והן דא"א לשבועה שיאכל נבילות ומשני משכחת ליה בנבילה מוסרחת דמותר משום נבילה ומ"מ קרוי אכילה אף דמוסרח כמו שבועה שאוכל ואכל עפר ע"ש. וקשה מה דוחק' בזה לומר על דבר המוסרח דקרוי אכילה נימא דמשכחת ליה דבלע כזית נבילה והקיאו לענין איסור הוי לי' כמעוכל אבל מ"מ הרי הוא בשר גמור ונותן טעם ופשיטא דקרוי אכילה ומה נ"מ אי הוי כמעוכל או לא הא טעם גמור יש ביה ופשיטא דיוצא ידי שבועתו שנשבע לאכול ולענין טומאה אף שאינו לועס דק דק רק מניח פחות מכזית הוי מעוכל דהא מטמא ואין טומאה פחות מכזית אלא ש"מ אף לענין איסורא קרוי נבילה ועדיין איסור נבלה רביע עליה וצ"ל במוסרחת: אלא לא זו אף דמהכ"ת להתי' לועס א"כ כשירה שינקה מטריפה דעת הטור לעיל בסי' פ"א דאסורה בצלול בדעת ר"ת ואמאי הא הוי מעוכל וכי יש ליעוס יותר מחלב שהוא משקין צלולין והא דאסור בקרוש הטעם דהוי פירשא דנשתנה מכפי שהי' אבל בצלול דאסור הקו' במקומו ואמת לדעת הרי"ף וסייעתו דס"ל חף בצלול מותר שפיר י"ל כן אבל בדעת הטור קשה ואין לומר משקין דטבען כך אינו מעוכל אבל אוכל הלועס לעיסה מבשל ליה דזה דוחק ואפי' לועס וחתיכה כזית גבי טומאה הוי עיכול ומשקין צלולים לא יהי' עיכול הטבע מכחישו דיותר קל העיכול במשקין מן אוכלין ור"מ פוזינט"א דמחלק י"ל דס"ל כרי"ף דכל חלב מותר אבל לדעת הטור ור"ת קשה ואין לומר דמיירי שלא שהה שיעור עיכול דהא סתמא קתני כשרה שינקה מטרפה אסור הוכן בפרק גיד הנשה קיבה שבשלה בחלבה אסורה יהי' הכל מיירי קודם זמן עיכול דלאח"כ מותרת ואמת לפמ"ש בריש פרק י"א מאהלות משנה ו' משמע שיעור עיכול בבהמה שלשה מע"ל וזהו לא שכיח ששהה החלב בקיבה ולא יקרוש וכדומה אבל לפי מה שכתב הרמב"ם בהלכות טומאת המת פ"ב דבהמה סגי במע"ל זהו ודאי קרוב במציאות ושכיחי וקושיא הנ"ל במקומו. ולכן באמת בלא"ה קשה על הטור דלפי מה שכתב התוס' בבכורות מבואר דאף טמא שיצא דרך בית רעי לחוץ טהור לכ"ע דהוי כמעוכל ע"ש והטור סתם פה דטמא ולא חילק אם נמצא בתוכו או יצא לחוץ וצ"ל שלם שאני כמ"ש מדברי הרא"ש באהלות פרק הנ"ל דכתב וז"ל ומתוך הסברא היה נראה בין לענין איסור ובין לענין טומאה דכל דבר שנמצא שלם כברייתו כגון חיטין שבגללי בקר וכו' לא חשבינן עיכול עכ"ל וחיטין שבגללי בקר כבר יצאו דרך בית רעי ומ"מ הואיל והן שלימים כברייתו אסורים. ולפ"ז כל הנ"ל מיושב דהא דכתב הטור הואיל והוא שלם לא ס"ל בלעס הוי כמעוכל דזה אינו כמו שכתב בהלכות פסח רק נקט שלם דלא חילק בין עודנו במעי או כבר יצא לחוץ דרך בית רעי ולכך נתן הטעם הואיל והוא שלם אבל באמת אם אינו שלם ויצא דרך בית רעי הוי מעוכל אבל בתוך מעיים אין לחלק כלל:

(יא) ובאמת בלא"ה נראה הא דחרדו כל חרדה להקשות מהך דג טמא אהא דאהלות הוי כמעוכל היינו דס"ל כר"ש באהלות דשיעור עיכול בדגים כדי שיתנו על האור וכו' וזו ודאי הי' בדגים שבלעו דהא בגמ' חששו שהשריץ במעי הדגה ומזה בא לכל התי' ואף שר"ת תי' דאתיא כבן בתירה דבעי מע"ל לא חששו לכך כיון דלית הלכתא כוותי' אבל לפי מה דפסק הרמב"ם בהל' טומאת המת פ"ב דגם בעופות ודגים מע"ל א"כ אזדא כל הקו' וכמ"ש ר"ת וא"צ לשום חילוק ולכך סתם המחבר ולכך בחטה שנמצא בפסח בתרנגולת ליכא למימר דהוי עיכול דמי יימר ששהה במעי מע"ל ותמהני מאחרונים בהל' פסח שלא הרגישו בזו ודו"ק:

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.