פלתי/יורה דעה/פד

פלתי ‏ יורה דעה פד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי	עריכה

(א) אבל אסור לשאוב בכלי וכו' דע כי הרב ב"י כתב וז"ל והיכי שעירה משקין שבו השרצים בכלי לכלי אחר נראה דכלי שני דין כלי ראשון ישלו וכשפירשו על דופני שבפנים כיון שלא פירשו שם אלא עם משקה היינו רבותי' ואף שמדברי הרא"ש גבי בורות נראה שאם שאב מים בכלי ופי' לדופני הכלי אסורין אפשר דהתם שאני דמעיקרא היה בבור ועכשיו בכלי אבל הכא דמעיקרא כלי ועכשיו כלי שייך שפיר למימר היינו רביתי' עכ"ל ונמשכו הש"ך והפר"ח אחריו ולכך פירשו הא דכתב רמ"א דאסור לשאוב בכלי פירושו מבור אבל מכלי לכלי מותר והפר"ח תמה על רמ"א שסתם דבריו ע"ש: ואני לא הבנתי הקושיא דלא ידענו הבדל בין בור לכלי ובין כלי לכלי רק זה יש הבדל בין עירה מכלי לכלי ובין שואב מתוך כלי קטן לגדול דודאי בדופני כלי בפני' מקום שיש המשקין מיקרי היינו רביתי' אף שלפעמים רוחש התולע למעלם מן משקין מ"מ כך רביתא וטבע מלמעלה למטה וזהו רביתא אבל אם פי' לדופני הכלי מבחוץ במקום שאין משקין כלל בזו לא שייך היינו רביתא ואסור ולכך כשמער' מכלי לכלי א"כ הרחש דבתוך הכלי ירחיש על הדופן למעלה ממשקין זהו רביתא ולרחוש לחוץ לדופן השני כולי האי לא חיישינן אבל השואב א"כ דופן החיצון בא לתוך המשקין ונדבק ונרחשו עליו הרוחשין וכשמוציא כלי לחוץ הרי הרחש על הדופן הכלי מבחוץ בלי משקין ולכך חיישינן שירחיש מבחוץ לפנים אבל לא מבפני' לחוץ כי אין דרכו להתרחק מן משקין וא"ש וזהו ברור ולכך סתם הרמ"א דאסור לשאוב אפי' מכלי לכלי דלערות מותר אבל לשאוב אסור וזהו ברור ונכון לענ"ד וכן משמע קצת בט"ז ע"ש ס"ק ה' ע"ש:

(ב) ואינם נובעים יש אוסרין ויש מתירין הפלוגתא מבואר בגמ' הואיל וכתיב במים במים חד תנא ס"ל אין זה כלל ופרט רק ריבוי ומיעוט ולכך ריבה חריצים ונעיצים אף שאינה נובעים לאיסורא וחד תנא ס"ל כתנא דבי רב כל מקום שאתה מוציא שני כללות הסמוכי' הטל פרט ביניהם ודונם ככלל ופרט ואף בזה מה פרט מים נובעים אף כל מים נובעים אבל שאינם נובעים מותרים ובזה נחלקו הפוסקים אי הלכה כתנא דבי רב או כתני דב' רבי ישמעאל והרמב"ם פסק כתנא דבי רבי ישמעאל לחומרא לאסור אפי' אינם נובעים. והקשה הפר"ח דהא בבכורות בפרק יש בכור אמרינן במשנה דאין פודין לא בקרקעות ועבדים ולא בשטרות ורבי פליג דהכל פודין חוץ משטרות ומוקמינן פלוגתא רבי ס"ל כתנא דבי ר"י דשני כללים סמוכים דנם בריבוי ומיעוט רבי הכל ומה מיעט שטרות ותנא דמשנה ס"ל כתנא דבי רב הטל פרט ביניהם ומוציא קרקעות ועבדים ושטרות ע"ש. ולפ"ז הרמב"ם וכל פוסקים דפסקו דאין פודין בקרקעות ועבדים ש"מ דס"ל דדנם בכלל ובפרט ולא בריבוי ומיעוט א"כ אף לענין חריצין ונעיצין לבעי ג"כ נובעים דהא מהך במים מים ילפינן הנ"ל לגבי בכור וקושי' ראוי' היא אליו ומשי"ל בזה או דרמב"ם לא מכרע לי' מילתא הלכתא כמאן אי בכה"ג דרשינן כלל ופרט או ריבוי ומיעוט ולכך פסק בכ"מ לחומרא גבי פדיון הבן פסק לחומרא דאין פודין בקרקעות דאולי דרשינן בכלל ופרט ולענין להתיר שרץ מים אזלינן לחומרא אולי דרשינן ריבוי ומיעוט אף חריצין שאינם נובעים אסורים ואזלינן בכל צד לחומרא:

(ג) ובחדושי אמרתי דכבר נראה מתוס' פ"ק דשבועות דף ד' ע"ב ד"ה יצאו שטרות הא דמשמע הכא דשייך בשטרות מכר מדאיצטרך למעט שטרות מפורש במ"א ע"כ הרי דס"ל לתוס' אי מהתורה לא שייך בשטרות מכר איך יתכן בי' פדיון דסתמא דמילתא דנתן לכהן שטר שיש לו על אחר בדמי פדיון ואי אין נקנה ד"ת פשיטא דאין בו פדיון (ועיין חדושי לח"מ סימן ס' דכתבתי אופנים דיש שטרות דיתכן בי' מכירה ד"ת אבל מ"מ פשטן של דברים משמעות סתם שטרות ואי לית בהו מכירה ד"ת לא איצטריך קרא למעט וכמ"ש התוס') והנה התוס' בב"ב דף נ"ו ע"ב ד"ה קתני וכו' כתבו וא"ת אמאי לא קני מדאורייתא גם שעבוד קרקע הכתוב בו דהא קרקע נקנית בכסף שטר וחזק' וכו' וי"ל כמו שאינו יכול להקדישו כדמוכח בפ' כ"ש כיון שאינו ברשותו כך א"י להקנותן ד"ת וכו' ע"ש ולפ"ז תינח למ"ד אין אדם מוכר ומקדיש דבר שאינו ברשותו אבל לר"ת וסייעתו דס"ל אדם מקדיש ומוכר דבר שלא בא לעולם ומכ"ש שאינו ברשותו פשיטא דיכול למכור שטרות ד"ת ואמרינן ביבמות דף צ"ג ע"א דרבי כר"מ דאדם מוכר דשלב"ל א"כ לרבי יתכן מכירת שטרות ד"ת כקושי' התוס' ושפיר איצטריך קרא למעט שטרות וכן לתנא דמשנ' איצטריך לומר דדרש כלל ופרט ולא אמרינן דס"ל מכירת שטרות לאו דאוריי' ולא איצטרך קרא למעט שטרות דהא סתם משנה ר"מ היא דר"מ ס"ל אדם מקנה דשלב"ל ולכך אמרינן דפליגי בכלל ופרט וריבוי ומיעוט אבל לדידן דקיימ"ל אין אדם מוכר דשלב"ל ומכירת שטרות לאו דאוריית' ולא איצטרך קרא למעט שטרות ואתא למעט קרקעות ועבדים דאתקש לקרקעות ולכך אף דפסקינן למדרש ריבוי ומיעוט מ"מ אין פודין בקרקעו' ולק"מ ודו"ק:

(ד) ואמת דלפי מ"ש התוס' בב"מ דף ד' ע"ב ודף ק' ע"ב ר"מ דריש ריבוי ומיעוט וא"כ א"א לומר דמשנה אין פודין בקרקעות ר"מ כמבואר בגמ' דתנא דמתני' דריש כלל ופרט עי' באסיפת זקנים ב"מ דף ק' ואראה דדעת התוס' דר' מאיר כלל ופרטי ולא ריבוי ומיעוט דריש וי"ל הרמב"ם וסייעתו כוותי' ס"ל ולק"מ:

(ה) ויש אוס' אפי' מת תוך הפרי ודעת הש"ך להתיר וכן נוטה דעת פר"ח וכן נראה דברור אפי' אוסרים אינם אוסרי' רק מדרבנן דאיך שייך שורץ על ארץ לאחר מיתה ובחי' לא שריץ כלל וברור דאסור מדרבנן דאתא למחלף בפירש חי וא"כ במלתא דרבנן שומעין להקל:

(ו) ודע דבגמ' בעי נמי פרשה באויר מהו ופי' רש"י פרשה מן פרי תלוש לאויר וקודם שהגיע לארץ קלטה בפיו ובלעה וכו' ויש להבין מה צורך לזה קשה מציאות ולא פירש כפשוטה דמקצת מן התולע פירש דרך נקב מקצת עדיין בתוך הפרי והוא חי אי דיינין בי' וכפירש ע"ג קרקע ואסור או לא כוין שלא פירש ע"ג קרקע אפי' במקצת רק באויר ונ"ל דס"ל לרש"י בזו ודאי בעינן כולו ולא סגי במקצתו דכך דרך התולעי' והיינו רבותא ואין זה פירש רק במקצ' בקרקע מספקא לן אבל לא באויר ולכך הוצרך רש"י לפרש דפירש כולו וטרם שנפל קולטו בפיו ואכלו ובזה נכונים דברי רשב"א דמתיר בנקב דאין דרך תולע לחזור ותמה פר"ח אולי הוציא מקצתו לאויר וחזר ( והיינו לשיטת האומרים דספיקא דש"ס אין נכנס בגדר ס"ס דאל"כ ס"ס היא דלמא לא יצא כלל ואת"ל יצא במקצת דלמא באויר לא קרוי' שורץ על ארץ דהא סלקא בתיקו ) דלמשמט באויר ודאי צריך שיצא כולו ולק"מ וכ"כ הפ"ח אלא שלא הביא ראי' לדבריו ולפמ"ש הדבר מוכרח מרש"י ודו"ק:

(ז) תולעים הנמצאים בקמח וכו' הפ"ח דעתו להתיר אם הקמח מונח בתוך הכלי דהיינו רבית' כמו במשקין ודבריו בלתי מובנים ושפיר קאמר בהג"ה ש"ד דאין לדמות דבשלמא בשרצים שאין להם קשקשת וסנפיר דאוסרים רק התורה התירה מכל אשר במים לאוכלן ואמרינן דדווקא אשר במים אבל פירשו מן מים אסורים לזה אמרינן הואיל היינו רביתא לפרוש לדופני הכלי ולחזור קרי בי' אשר במים דהא הם בתוך מים ואי דפירשו אין זה נקרא פרוש מהמים וחל עלייהו היתרא דכל אשר במים משא"כ תולעים בפירות תלושים אטו כתיב היתרא רק מקרא על הארץ להוציא זיזן כו' דאינו בכלל שורץ על הארץ דהא לא שרצו אבל שפירשו הריהם שורצים ומה בכך דחוזרים וכך ריבית' מ"מ שורצים הם והרי הם בכלל שורץ על ארץ ומי יתירן ואדרבא כך ריבית' לשרוץ ולחזור והרי הם בכלל שורץ על ארץ משא"כ ברחוש המים אמת שהם שורצים אבל התורה התירו מכל במים תאכלו אפי' אין להם סימני דגי' טהורים וכיון שסדרן כך הם נכללים בכלל כל אשר במים והתירה התורה אבל כאן אין לנו היתר להתיר שרץ יהי' רבית' או לא רבית' סוף כל סוף שורץ הוא וזהו ברור ולכן ח"ו להקל אבל אם אינו מכירים התולעים כבר כתבתי לקמן בסי' ק' דיש לומר דלא מיקרי ברי' ובטילי' ע"ש וא"כ פשיטא דמותר למכרן לעכו"ם דכי חזי לי' ישראל יפרוש ליקח כמ"ש הש"ך ובדלא חזי בטילה ברוב ועיין מ"ש לקמן עיין לעיל סי' נ"ז דדעת הת"ה במקום דיש רבות' דמתירין מותר למוכרה לעכו"ם וכאן הא הנך רבותא דס"ל דבטלה באלף ודאי דמותר וא"כ פשיט' דיש להקל ולמוכר' לעכו"ם ועי' ש"ך ס"ק ח' מ"ש בזה: ומ"ש הט"ז דלדעת המכשיר בנקב בפרי דלא חיישינן דפירשו אף כאן מתיר ליתא דהא כתב הרא"ש להדיא דמוכח מגמ' היכא דיש לחוש דפירשו אמרינן דלמא פירשו רק לגבי חור הטעם דאין דרך תולע היוצא מן הנקב וחור שיחזור לתוך החור ולתוך הפרי וכיון דפריש פריש ולכך לא חוששין אבל הכא בקמח הלא טבע הרחש לרחוש הנה והנה ולכך אסור ופשוט:

(ח) ולא קרינן ביה שורץ על ארץ הרב בש"ך ס"ק י"ט דעתו להחמיר בתולע כי רוב פוסקים מחמירין ונכון עמו אך מ"ש כי לא נזכר ברש"י להתיר לא הבנתי לכאורה דבריו דהא רש"י כ' להדיא אסורים דמהלכת בתוך הקישות והיא מחובר בקרקע הוי כמהלכת ע"ג קרקע הרי דנתן טעם הואיל מהלכת אבל בכה"ג דהוי במקום צר וא"א לרחוש כלל וקבוע בדוכתי אין כאן שורץ על ארץ ועיין נה"כ שהרגיש בו אבל עם כל זה לענ"ד אין הכרח מרש"י להתי' דודאי בגוף הדין פשיטא דס"ל לרש"י דכ"כ דלא ירחוש אינו אסור ולכך פירש"י דמהלך בתוך הקישות אבל לדינא מה בכך שהקליפה צר וא"א לזוז הלא תולע זה נוצר מן עיפושים כמ"ש רמב"ם ועיין בהשגתו על שרשי הרמב"ם במנין מצות שרש ט' וא"כ מתחלה מתהוה בתכלית הקטנות עד ממש אין עין שולט בו ואח"כ מתרבה ומתגדל בטבע כל יצורי' ומתהוים וזהו פשוט. וא"כ מתחלת הויתו הי' לתולע מקום שיכול לרחוש במקצת ולזוז כל שהוא ואח"כ כשנתגדל מילא כל מקום הפרי ומקום צר לא יתכן שכאשר הוא עכשיו כן היה מתחלת ברייתו כי אין זה טבע המתהוים כנודע ולפ"ז פשיטא דיש לאסור אולי אז ריחש במקצת וכבר נאסר ושוב אין חוזר להיתרו ולכן בגוף הפי' ובפרט דהך פירשה במקצת אח"כ איבעי' דלא איפשטי' הוצרך רש"י לפרש דהלכה בתוך קישות אבל לפי דקיימ"ל פירשה מקצתה אסור א"כ פשיטא דיש לחוש טרם דמילאה כל כמות הפרי ריחשה במקצת אפי' דיש כל שהוא ואסור וזהו ברור ונכון לכן לדינא יש להחמיר ולאסור ודו"ק ולא קשיא לי' לרש"י למה משני הגמ' על הנך תרי ברייתות דקתני חדא לרבות וקתני חדא למעט הא באיבה והא שלא באיבה לוקי הכל באיבה רק חדא דיש מקום לרחוש וחדא דאין מקום לרחוש כדקתני זיזי' שבעדשים שהם צרים וא"א לרחוש ולכך מותרי' די"ל דהא דלא ריחשה מותרת הוא דבעינן שורץ וזהו אינו שורץ אבל מן על הארץ לא איתמעט דהא באיבה הוא והוא על ארץ ובברייתא אתמעט מן על הארץ ולכך מוקי לה בתלוש ואינו על הארץ ושפיר איתמעט מן על הארץ ודחי ליה גמרא דגם באיבה לא מיקרי מחובר רק שבעקרי גפנים ושפיר אתמעט מן על הארץ:

(ט) פרי שהתליע וכו' דעת אחרונים אפי' אין דרכו להתליע כמ"ש הש"ך ופר"ח ודין זה מוזכר בטור והוא לשיטתו אזיל לעיל בסי' פ"א בגבינות מבהמה שנמצא טריפה דס"ל כרשב"א דכל שאי אתה יכול לומר ברגע זו קרה הטרפות אסרינן למפרע עד עולם וא"כ אף בזו דברגע לא קרה התהות התולעת וא"כ אסרינן למפרע אבל לפי מ"ש הרמ"א לעיל דאף בהוגלד פי מכה אין אוסרי' למפרע עד אחר ג"י שהוא ודאי דאמרינן העמיד את בהמה בחזקת' ועכשיו אתרע אף כאן נימא העמד הפרי על חזקתה דאין דרכה להתליע ועכשיו דהתליע ובפרט כאן דאם עכשיו התליע הרי הוא מותר א"כ למה לא נימא העמד על חזקתו חזקת היתר ואולי י"ל דודאי לאסור הפרי מכח תולעת פשיטא דלדעת רמ"א הנ"ל מותר רק אנו דנין פה על התולע אם הוא מותר והתולע לית לי' חזקת כשרות מעולם עד שנימא עכשיו נתהוה ומחזקינן למפרע דלית לי' חזקת כשרות כלל רק גם זה תלוי' במחלוקת דאם אמרינן במחובר תיכף נאסור ולא בעי כלל שיפרוש פשיטא דאין לו חזקת כשרות אבל לשיטת רש"י וסייעתו דאף לרש"י צריך לרחוש וא"כ בעת בריאתו הא לא הוי רוחש והיה מותר וא"כ היה לו חזקה מבוררת רגע א' בשעה שנתהוה להיתר ואמרינן אוקי על חזקתו מיהו זהו צ"ע דאפשר דאנן אמרי' תיכף רוחש (ולכך כתבתי לקמן סי' ק' דמקרי אסור מתחילת ברייתו דתיכף רוחשי' ועי' ס"ק ה' קודם) אבל לאסור הפרי דא"ל חזקת כשרות ודאי דיש להתיר ואמרינן אוקי אחזקת' השתא דאתרע אם לא ששכיח להתליע במחובר דתלינן בדבר המצוי:

(י) מ"מ צריך לבודקן וכו' ופי' הש"ך דבדיקת פנים א"צ אבל בדיקת חוץ צריך דאם פי' לחוץ הרי התולע אסור ולכך צריך בדיקה ומזה תמה אני על דברי הט"ז שכתב ס"ק י"ב דקמח ורוזיינ"י יבישים א"צ בדיקה אחר מילווא"ן כיון דאין איסור אלא לאחר שפי' הוי ס"ס דהא זה בדיקת חוץ דהמלווע"ן רוחשים ע"ג וצרי' בדיקה להסירן וזה א"א לכך אוסרים הכל ובפרט בימים חמים המילאווין שכיח' והרי זה יותר מיעוטא דשכיח מן בדיקת הריאה דצריך בדיקה וגם אחר סירכות צריך בדיקה אף דהוי ס"ס אולי אין סרכה ואם יש אולי כשרה היא ולמה לא נצריך כאן בדיקה ובפרט במילווע"ן לא שייך כלל שמא פירשו דהא כל ענינם לרחוש ולנוד ולנוע ותמיד הרי הם נדונים כפרוש ועומד ולכך בזמנים החמים צריך בדיקה ביותר אבל בימים הקרים אינו שכיחים וא"צ בדיקה: והנה אף הוא באשה שעשתה פלאדין מרזיי"ני ואח"כ נמצא בבי' מוכר וביד שאר הלוקחים שקנו מילווין והתיר הט"ז שי"ל אח"כ נולדו והוי ס"ס ספק לא היה מתחילה ואת"ל היה שמא נמוח עכ"ל. ובאמת הוא הדבר שכתבתי אם בזמנים החמין שהרחש הזה מצוי בהם א"כ ודאי יש להחמיר דאמרינן ודאי היה והא צריך בדיקה ועכשיו דמצינו במ"א מהכ"ת נימא דאח"כ נתהוה משא"כ בימים שאינו חמי' כ"כ עד שמצוי למאוד נראה נכון כדעת הט"ז ומה שהשיג עליו הפר"ח דזה הבאי שבקט זמן יתהוה המילווא"ן שיחתו לא ידעתי וכי יאמר שמעולם הוא הרחש הזה וכפירות הללו ע"כ יודה שנולד בזמן וא"כ רגע א' קודם הזמן לא היה ואח"כ היה וא"כ אולי זהו הרגע שנולד הרחש ונתהוה ומקדם לא היה ולדברי פר"ח צ"ל שמעולם היה והוא מן הנמנע אלא שלדעתי א"צ ס"ס דלמה לא אמרינן אוקי פירות על חזקתן ועכשיו הוא שנטרפ' וכי עדיף מטריפו' בהמה והיינו הך שרץ שנמצ' במבוי דהעלו התוס' לחולין אמרינן עכשיו נמצא ולא היה למפרע ואפי' להחולקים היינו ששם נמצא השרץ אבל כאן בפירות הללו לא נמצאו רק אנו חוששין מהכ"ת נחזיק למפרע לחולין הכל מותר ואינו מחזיקים הכל למפרע ואפי' להחולקים י"ל בין טומאה לאיסור עכ"פ לא גרע מטרפות בהמה ומהכ"ת להחמיר גם בספק השני שנתן הט"ז דלמא נמחה וכתב הפר"ח באפי' לא שייך ואי נקלה הא עדיין כמותו קיים וגם זה לא דיבר נכונה בהרב הנ"ל דמילווא"ן הקטנים בשולט בהם חום אש הם כלי' מאליהם וכאפס וכאין הן מבלי ממש לכן אף בזה כיון דאינו ניכר וא"כ מהתורה בטל רק מדרבנן ברי' לא בטיל ה"ל ספיקא דרבנן לקולא וכאן לא אתחזיק איסור' דרוזיינן גופי' יש להם חזקת היתר והוי כמו נשפך באיסורא דרבנן דתלינן לקולא אף דאתחזק איסורא משום דתבשיל אתחזיק היתרא וה"ה זה ובפרט רוב מחברים ס"ל באתחזיק איסורא ג"כ אמרינן ספק רבנן לקולא ולכן הנכון לדינא כמ"ש:

(יא) כי יש מתירין אותם בכל ענין הוא מ"ש בשם ראבי"ה דלא נאסר פריש אלא בדבר גדולי קרקע כמו פירות וכדומה אבל בשר דגים גבינה אין בו כלל משום שרץ אפי' פירש והרב הפר"ח האריך להשיג. ובאמת בגוף הדבר אמת אתו שרבים מן מחברים חולקים ולא חילקו כלל בין פירות לבשר אבל הפריז על מדה לדבר גדולות נגד הג"א ואו"ה כאלו טעו בדברי הראבי"ה דכל מגמת הראבי"ה לחלק בזו אם פירשו מתוך הבשר לגב הבשר דבפרי אסור דשם אורחי' דתולעת להיות דבק בגרעין משא"כ בבשר וגבינה אורח' לפרוש מתוכו על גביו ומלבד ח"ו לומר על גדולי חקרי לבב ובפרט או"ה שמפיו אנו חיים ממש בהוראת א"ו שיהי' כותב ופוסק דברים בלתי ברירי ליה ומעיין ומדייק ובדברי ראבי"ה אף גם הא לפי דעת פר"ח אין חילוק בין בשר לפרי רק אם פי' מגבו לתוכו וכן להיפוך דהיינו רביתי' וזולתו לא א"כ בהך אם פירשה לאויר אין לצייר חילוק בין פרי לבשר ואולם המרדכי כתב להדיא בפ' א"ט בשם ראבי"ה דהך איבעי' פירשה באויר בפירות אתמר ולא בבשר ודגים יאמר נא הרב פר"ח מה הבדל יש לענין פירש לאויר בין פירות לבשר ודגים והדבר ברור דס"ל בדבר שאין גדולי מקרקע אפי' פירש מותר מדינא והרב פר"ח לא דיבר נכונה. ואני מצאתי שהי' לראב"ה ראי' כי הוא מפרש כפירש"י קוקאיני היינו תולעי' שבבהמה כדמשמע לשון הגמ' דרך בית הרעי איבעי' וזה לשון השייך בבהמה ואלו בדגים היה הלשון במעי' אי בעי לאשכחי וא"כ קשי' לי' קושי' התוס' איך ס"ד למשרי הא מפורש בברייתא לרבו' דרנים שבבהמה ולכך תי' דבגמ' תנא אבלע לי' ואנה איכול פירש"י אבלע בתוך הדגי' תנו אותם שלא אראה ואקוץ בם וקשה איך יתכן שיתן בתוך הדגים התולעים הא אם יקחם ויתנם למקום אחר או לאותו מקום אין לך פירש גדול מזה שלוקח תולע ביד מן פרי או דג ונתנו למקום מיוחד ול"ל הניח אותם רק שאין הלשון אבלע לי סובל זה וצ"ל כמ"ש רש"י תנה אותם וכו' ואי קשה הא ה"ל פירש הא לא קשי' דבדגים לא נ"מ אי פירש כיון דאין גדולו מקרקע ובר"ן באמת לא פי' כן על אבלע לי' ע"ש. ולפ"ז קושי' התוס' מיושב דלא קשה מהך ברייתא די"ל דמיירי בדפירשו ואי קשה א"כ מה קמ"ל טובא קמ"ל דלא כראבי"ה דאף בדבר שאין גדולי מארץ שייך איסור פירש אבל לבתר דקאמר הגמ' אבלע לי' וכו' דמוכח דהאמת כדברי ראבי"ה דלא שייך בדגים פירש א"כ שפיר פריך מהך ברייתא דל"ל כפי' דהא אין גדולו מקרקע ומשני הגמ' דלכך אסור דה"ל אבר מהחי וא"ש ודברי ראבי"ה כמעט מוכרחים: ולכן ודאי בעל נפש יחמיר כי הרבה רבוותא המחמירין אבל אין למחות ביד המקילים כי יש להם על מי שיסמכו הראבי"ה וסייעתו ויש"ש וכדאי הם לסמוך עליהם אפילו שלא בשעת הדחק:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.