פרי מגדים - שפתי דעת/יורה דעה/פג

פרי מגדים - שפתי דעת ‏ יורה דעה פג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

וקשקשקת. עש"ך דעת המחבר כהר"מ דלא בעינן קביעות מקום וסתמא כפירושו וי"א בהג"ה הוא דעת שאר פוסקים וכפי הנראה הרא"ש מכללם דבעינן במקום מיוחד דאל"כ חיישינן שמא נשר ממקום אחר ונדבק בדג זה ומיהו בהרבה קשקשים אף שאין במקומות אלו מותר דלא חיישינן בהרבה שנדבקו בדג זה וכן מורה לשון הרא"ש והמעיין בפרישה אות ה' יראה קצת להיפוך יע"ש ומ"מ יש לפרש כמ"ש דבהרבה מותר וכאמור:

ב

יש. עש"ך דקשיא ליה קושית הפרישה דהול"ל יש מיני דגים שאין ניכרים הקשקשים ותי' דה"ק יש דגים שידוע שיש להם קשקשים ואין ניכרים מחמת דוב דקותן וא"כ אם ימצא מין שאין נראים בהם קשקשים אלא ע"י כריכת הבגד שהם מותרים. ועיין כה"ג בהגהות הב"י אות ע"ד הביא דג שקורין (פיש אישפא"ד) טהור הוא שמחמת כעס בשעה שעולה מהים משליך הקשקשים והביא שם ששר אחד מא"ה שאל ע"ז והראו לו שלקחו בגד שחור ונתנו במצודה והיה מלא קשקשים שהם לבנים ולפעמים בגד לבן בקשקשים שחורים:

ג

כל. עש"ך כתב הפ"ת אות ג' דכל שיש לו קשקשת א' נמי בידוע שיש לו סנפיר דאל"כ לא הוה מקשה הגמרא לכתוב קשקשת. ונ"מ לדידן בעומד תחת לחייו. הברבוט"א אף שאין אוכלין מ"מ מסתחרין בו כ"כ היש"ש פא"ט סי' קכ"ב משום דהרבה גאונים מתירין באכילה וכ"כ הפר"ח אות כ"ו. כתב הב"י כל שאין לו זנב סדוק וודאי טמא הוא אבל לסמוך על סידוק הזנב להתיר לא הביאו הכה"ג. כתב הפר"ח אות כ"ו גרסי' בפ' בתרא דמכות האי מאן דאכל ביניתא דביני כרבא לוקה משום שרץ השורץ על הארץ ופי' הערוך שהוא דג שיש לו קשקשים וסנפירים ואם היה במים היה מותר כשגידולו מהארץ אסור הוא יע"ש:

גרסינן בעבודת כוכבים פ' אין מעמידין ל"ט א' תורא דימא אסור חמרא דימא שרי וסימנך טהור טמא וטמא טהור וכתבו התוס' והרא"ש דהני תרי נתן סימנים וסיים הרא"ש כללא דמלתא כל דאית ליה קלפי שרי פי' קשקשים והוא מדברי הרי"ף בעבודת כוכבים ואין חילוק בין שהוא בצורת דג או חיה וכדומה. ויש לראות מ"ש הני תרי דיהיב סימנא והלא הכל תלוי בקשקשת וסנפיר ואולי דל"ת תורא דימא הרגלים הם במקום סנפירים קמ"ל דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר לא נאמר אלא בדגים לא בחיות הים כמ"ש המי"ט בדג ספרדי הביאותיו בט"ז. ולשון הר"מ בפ"ב ממ"א הי"ב פירשנו בט"ז. דע דשיבוטא הוא דג טהור כדמוכח בקידושין ר"פ האיש מקדש מלח שיבוטא ובחולין אמרה ילתא לר"נ התיר לנו מוחא דשיבוטא והוא עז הים כ"כ התוס' ל"ט א' ד"ה וסימנך והר"מ ז"ל בהל' כלאים כתב שהוא חית הים יע"ש ועכה"ג בהגהות הב"י אות כ"ב תמה על הרא"ש בתשובה כלל ך' סי' ט"ז שהוצרך להביא ראיה דשיבוטא טהור הוא והא גמרא ערוכה הוא יע"ש. אמנם מ"ש עוד הכה"ג סוף פרק הפרה הנהיג בעיזא ושיבוטא מהו לא ידענא ראייתו דאדרבה להר"מ ז"ל דאין לוקה מה"ת אלא אחד טהור ואחד טמא משמע לכאורה להיפך דשיבוטא מין טמא הוא ובס' גינת וורדים הארכנו יע"ש ומ"מ מחולין וקדושין יש ראיה:

ד

אם. כתב הש"ך בזה לחוד די כשמתחברות יפה ולא בעינן שיהא דומות במראה ג"כ ועמ"ש בט"ז ועס"י ק"א בראש כבש:

ה

אפילו. עש"ך דאפילו קאי אתרווייהו אהיתר' דלא נאסר מהטמא ואאיסור דלא נימא מדהא טהור הא נמי טהור כמו כלכית בציר לדעת י"א והוא הר"מ דשאני ציר דרבנן מקילין משא"כ חתיכה גופא הוה ספיקא דאוריית' ולקמן אות כ"ג מבואר היכא דאיכא שאר חתיכות שאין ניכרות אף הציר אסור אטו גופו ומדינא היה שרי הציר ואם ספק אם נכבש יום שלם לכאורה יש להתיר כאן דהוה ס"ס שמא השאר טהורות הן ושמא לא נכבש מעל"ע ועי' אות ט"ז ובאות כ"ג אבאר לענין אי שהה כדי שיתנו על האש וירתיח מהו  :

ו

ואם. עש"ך הביא ג"כ לתרץ דברי הרא"ש דיש לחלק בין הדג לפנינו ואנו רואין ריעותא שאין בו קשקשים מה חזית דממיעוטא שמשירין בעלותן ממים אימא ממיעוט טמאים דדמי לטהורים שיש לפעמים בטמאים ראש ושדרה משא"כ במליחה אמרינן נשרו ע"י מליחה או נטלו מקודם. והמחבר כר"מ דמ"ש בגמרא ראש ושררה פירושו שיהא ניכר בט"ע שהוא ממין דג טהור. והגאון מוה' ליב חנליש אמר דל"ק דברי הרא"ש אהדדי כשהתיר בראש ושדרה דגים מלוחים היינו שיש קצת חתיכות עם קשקשים ומקצתו בלא קשקשים אמרי' מדהני טהורים הני נמי בצירוף ראש ושדרה הא כל שאין בהם כלל עם קשקשים אף ע"י מליחה וראש ושדרה אין להתיר וכן יש לפרש דעת רמ"א דאין להתיר אלא בנמצא מקצת חתיכות בקשקשים והוה חומרא לפירוש זה. ויראה לי אם מצא דג בלא קשקשים וראש ושדרה רחב שאין להתיר הציר מטעם דהוה ספק השקול מיעוטא דמשירין ומיעוטא דיש להם ראש ושדרה וצ"ע  :

ז

שמא. עש"ך דגים רפי קרמייהו ולאחר שיעור מליחה אין פולטין ציר לאסור הטהורים ויראה מדבריו דעכ"פ תוך שיעור מליחה אוסרין ומ"ש ציר דגים דרבנן כ"מ מאו"ה כלל י"ג ד"ה דווקא ציר דרבנן אין לאסור אחר שיעור מליחה ומשמע הא שמנונית דאוריי' אף לאחר שיעור מליחה אין להקל ומ"ש הר"ב ספק אי יש שמנונית הוה ס"ס עמ"ש בט"ז מה שיש לפרש בו. ודע מה שיש לספק הוא בחיות הים בעלי קומה כמו עיזא וחמרא דימא וכדומה אם נוהג בהם הדין הזה דלאחר שיעור מליחה אין להם ציר או דמ"מ לאו בכלל דגים הן גם דג ספרדי אי נאמר דטמא הוא דרגלים לאו במקום סנפירין הם אף לאחר שיעור מליחה אוסר בלא נטלו קשקשיו דקמיטי יותר מעופות כמבואר בסי' ע' ולא פולט כל ציר בתוך שיעור מליחה:

ח

וי"א. עש"ך ומיהו להלכה דיעבד אם קנו מותרים ויש לראות הא קיי"ל (באו"ה) ספק דרבנן היכא דאיתחזק אסור ואמאי מתירין כאן נוקמיה אחזקה דהשתא שהיו מלוחין ג"כ תחלה ביחד וי"ל דאיכא נמי טעמא דאין דרך למלוח טמא וטהור יחד כמ"ש הב"י בשם הר"ן דטמא א"צ מלח כ"כ כמו הטהור עיין פרישה אות ט' ומש"ה א"ש בציר שמביא עובד כוכבים דמשמע כל שאין כלכית בתוכה אף אם קנו אסורים ולא מקילין לומר ספיקא דרבנן לקולא דהוה שכיח משא"כ במליח טמא וטהור לא שכיח ועיין לבוש ס"ו מ"ש בזה (ומיהו יש לומר חזקה דמעיקרא עדיפא ועיין) כתב עוד הש"ך בשם הר"מ דאף ציר נבילה דאורייתא בטל הוא בששים ומשמע דפחות מס' אין בטל אמנם ביש"ש פכ"ח סי' ע"ט פסק בפשיטות דציר טמא עם טהור בטל בי"ו וציר שנבלע בדג טהור בעינן ס' וכ"ש בא"מ ממש והכה"ג בהגהות הב"י אות ל"ח העתיק בסתם ציר טמאים בטל בי"ו וז"א אלא כמ"ש ציר בטל בי"ו ולא בא"מ או נבלע בדג טהור וצ"ע בזה  :

ט

דמתירין עש"ך. לא בידוע דנמלחו תחלה יחד דוודאי אסור אלא מן הסתם מתירין לקנות לכתחלה משא"כ בשאר דגים:

י

משום. עש"ך ולאחר שיעור מליחתן אין אוסרין כמבואר:

יא

אין. עש"ך וכללא הוא כל דמטעם חזקה או רובא כל היכא דאיכא לברורי בקל מבררינן משא"כ היכא דהטעם דמהיכי תיתי נחזוק איסור א"צ לפשפש כלל אף דאיכא לברורי בקל:

יב

אפילו כו'. דמי שרייה עזים הם מחמת מליחת ההערינ"ג ודגים שהם מלוחים ביותר ובולעין זה מזה ואף שלא שהה כ"כ אסור לכתחלה לקנותן ממנו ול"ד לסי' ס"ט דבטל הציר במי' דמי ציר של דגים מלוחים עזים ביותר ודיעבד שרי ועש"ך:

יג

כל זמן. עש"ך עשה כלומר וכוונתו דכ"ז שאין רואין מיותר הוא והכי הול"ל אבל אין חוששין שמא נשרו וכ"ת דה"ק דאם רואין פ"א שהעובד כוכבים שורה טמאים וטהורין יחד אסור לקנות מהם אף שאין רואין אלו הדגים שנשרו דז"א דכה"ג מותר:

יד

יש. עש"ך ואזיל לשיטתיה בסי' ק"ז אות א' דציר ע"י כבישה מעל"ע הוה ד"ת וספיקא לחומרא והמ"י כלל כ' אות ד' האריך דרוטב ע"י בישול לחוד ד"ת וע"י כבישה דרבנן ומ"ש מהרא"י ציר ע"י כבישה ד"ת היינו ע"י כבישה בדפין שקורין (פרע"ס) שהציר היוצא ע"י זה הוה ממש ועמ"ש בק"ז. והנה מדברי הש"ך יראה דווקא ספק כבוש מעל"ע הא ספק כשיעור על האש וירתיח דהוה כבוש דאורייתא כמו שאבאר בסי' ק"ה אפ"ה אין להחמיר דבטל הוא במים ולא מיקרי דבר חריף ואם שורה בציר ממש וספק כשיעור על האש יש לעיין ועמ"ש בסימן ק"ה אי כבוש כשיעור על האש בד"ח הוה ד"ת או דרבנן:

טו

אבל. עש"ך בשם ת"ח דהוה ס"ס שמא לא נמלחו עמהם ושמא אין בהן שומן וכיון דמ"ה יש ס"ס בדרבנן שרי בחד ספיקא כמבואר בקונטרס הספיקות ומ"ש הש"ך כבוש ומבושל ד"ת היינו מעל"ע ועמ"ש באות כ"ג. ודע למ"ש השבות יעקב ה"ב בעגל שהיא ספק טריפה ונמלח עם כשירה והתיר בה"מ וסעודת מצוה מטעם ס"ס שמא כשר ושמא הלכה כמ"ד מליחה כ"ק סגי ואמאי בשומן בספק אי נמלחו אמאי מחמירין י"ל בה"מ וצורך גדול אפשר כאן נמי שרי ועוד בשומן יש להחמיר טפי ושם לא היה שומן ועמ"ש בק"ה:

טז

והיכא. עש"ך ואף ליש"ש דמחמיר כשהן נוגעין זה בזה כאן יש להתיר דביבשים לא הוה מליח כרותח עס"י צ"א:

יז

ונהגו. עש"ך והטעם דמתחלה מולחין כ"א בפ"ע ולאחר שהן יבשים אין מפליטין מזה לזה ודווקא כשהם לחים קצת מפליטין כמ"ש באות הקדום:

יח

אם. עש"ך הנה לכאורה חולק על הט"ז אות ח' דפירש דעה א' הוא פירש"י ודעה ב' הוא הר"מ והש"ך פי' דעה א' הוא הרשב"א בתה"ק ש"א ב"ש כ"ה ב' (דפוס קרימונה) דכלכית ר"ל דג טהור או חתיכה שיש בה קשקשים מונחים בתוכה תלינן נמי דציר מטהורים הוא דהוה דרבנן תולין להקל וכ"ד הר"מ ז"ל בפ"ג ממ"א הכ"נ אלא בפירוש הגמרא פתוחות וסתומות להרשב"א כמו לרש"י פתוחות בעינן ב' חתיכות להתיר אותה חבית ושאר החביות נמי מותרין כשיש בא' מהן ב' כלכית כדמוכח בגמ' וכמ"ש בט"ז אות ז' וכמ"ש באות שאח"ז אבל חדא חתיכה אף אותה חבית אסורה דשמא דרך מקרה נפל משא"כ סתומות לא חיישינן דרך מקרה נפל (ולרש"י בסתומה א"א לחיות כ"כ) והר"מ סובר פתוחות בחד כלכית כולן מותרות דכחד חשיבי וסתומות בעינן בב' חביות בכ"א חד דג טהור. והמחבר שהשמיט תיבת "שאין "דרך "כלכית "בציר "טמא מוכח דסובר כרשב"א דכלכית היינו דג טהור או חתיכה טהורה והר"ב הניח כלכית טמא ואין דעת המחבר כן. וכתב הש"ך לדידן וודאי אין לסמוך להתיר ציר אם דג חי משוטט בו כפירש"י דהיינו דג טמא שא"א מכירין אותו המין כלכית שדרכו לגדל בציר טהורים וע"כ אין היתר אא"כ חתיכת דג טהור בתוכו כמ"ש הר"מ והרשב"א ז"ל דכלכית היינו דג טהור:

יט

ויש. עש"ך דפליגי בתרתי לסברא א' פתוחות להתיר אותה חבית בעינן ב' חתיכות דא' תולין מעלמא נפל משא"כ סתומות א"א שמא בשעה שהיה פ"א פתוח נפל וסגי בא' להתיר אותה חבית ולהתיר אחרים אף שנמצא בב' חביות בכ"א כלכית א' השאר אסורים ולדעה שניה שהוא הר"מ ז"ל בפתוחות בכלכית א' כל החביות מותר ובסתומות בב' חביות בכ"א כלכית א' השאר מותרים אבל אם נמצא ב' כלכית בחביות פתוחות אף דעה א' מודה דכולן מותרים כדמוכח בגמרא פרק אין מעמידין עובד כוכבים שהביא עריבה מליאה חביות ונמצא כלכית בא' מהן פתוחות כולן מותרות והיינו כלכית כדינה ב' כלכית עי' תוס' שם ועב"י ועמ"ש בט"ז אות ח':

כ

וכלכית. עש"ך הניח בצ"ע על המחבר דכתב דעת הר"מ בשם יש מי שאומר משמע דעתו לפסוק כדעה א' בסתם ולפי הנראה דעת הר"מ עיקר יע"ש. ולדינא בפתוחות ויש בא' מהן ב' כלכית לכ"ע מותרים כדמוכח מההיא דעובד כוכבים שהביא עריבה ובאחת או בסתומות בב' חביות צ"ע:

כא

ויש. עש"ך תמה דמשמע דאין חילוק כל שיש דג טהור ושאר דגים שאין מכירין דהציר אסור גזירה אטו גופן דהוה ד"ת ומ"ש שכ"מ בש"ס דף מ' הוא דאמרי' טרית טרופה אסורה ושאין טרופה מותרת ה"ד שאין טרופה כל שראש או שדרה ניכר וח"א עד שיהא ראש ושדרה ניכר ומסיק מחלוקת בצידן אבל גופן ד"ה עד שיהא ראש ושדרה ניכר אמר רב פפא הלכתא עד שיהא ראש ושדרה ניכר לכ"א וע"כ אצירן קאמר דאי אגופן הא כ"ע סוברים כך ואין מחלוקת דלימא הלכתא אלמא דאפי' ציר כל שאין ניכר ראש ושדרה לכ"א אף שאחד ניכר אסור הציר כ"ה כוונת הש"ך. אמנם י"ל דה"ק ר"פ הלכתא עד שיהא ניכר לכ"א אגופן קאי דל"ת במכיר א' מהן סגי וברייתא איירי במתאימות יע"ש ולא קאי אפלוגתא דאש או שדדה. ועיין דרישה שכתב דהמחבר שכתב הכל אסור היינו אפילו הטהורות שבולעין מטמא א"כ יש לומר מש"ה כתב בשם יש מי שאומר אמנם הש"ך באות כ"ג כתב דמ"ש המחבר הכל אסור קאי אחתיכות שאינן ניכרות ואציר אבל החתיכות טהורות מותר שפיר קשיא ליה למה כתב ויש מי שאומר:

כב

דהא. עש"ך ר"ל י"א הללו אין חולקין על מה שקדם אלא ענין בפ"ע לומר דוקא היכא דליכא שאר חתיכות אבל היכא דאיכא שאר חתיכות שאין ניכרות דאסורין אף שיש חתיכה טהורה או כלכית חי לרש"י דבציר דרבנן שרי ולא באיסור תורה ה"ה צירן אסור אטו גופן ומדינא שרי אלא מטעם גזירה:

כג

אבל. עש"ך והטעם דציר מדינא שריא אלא מטעם גזירה אטו גופן ומש"ה אין לאסור הטהורים ואין להקשות דמ"מ ליתסרי דבלעי ע"י כבוש מעל"ע מטמאים ולו ספק כבוש מעל"ע נמי אסור כמ"ש באות ט"ו וי"ל דהוה ס"ס שמא החתיכות אחרות טהורות ושמא לא נשרה מעל"ע ויש לראות כיון ששהו כשיעור על האש וירתיח הוה ר"ת אם לא שנאמר דווקא מעל"ע הוה ר"ת אבל כשיעור על האש הוה רק כמו מליחה וצירן דרבנן ולאחר שיעור מליחה לא גזרו. ואם נאמר דכבוש בד"ח כשיעור על האש הוה דרבנן אף בשאר איסורין כמ"ש בספר בית ישראל בסי' ע' ובק"ה אבאר ומיהו כבוש בציר הוה ד"ת מטעם מליחה וא"ש לפ"ז בדגים לאחר שיעור מליחה אין להחמיר ועמ"ש באות י"ד וט"ו  :

ודע דהתוס' בעבודת כוכבים מ' א' כתבו הא דאמרינן מחלוקת בצירן אף דהוה דאורייתא מ"מ בטל הוא בס' משא"כ גופן הוה בריה ולא בטיל עכ"ל ולא הבינותי דבפג"ה אהא דציר זיעא בעלמא כתבו בפשיטות דציר דגים דרבנן ואיך כתבו כאן דהוה ד"ת ועוד שכתבו בריה לא בטילה זה דווקא כשהוא שלם לא כשהוא מרוסק והוה לומר חהר"ל ועוד איך שייך ביטול בדבר הניכר דלטהור יש קשקשים וראש ושדרה ולשאר אין ניכר ראש ושדרה אין שייך ביטול וליישב זה אומר שהוקשה להם דאמר מחלוקת בגופן דהוה ר"ת אבל צירן הוה דרבנן והא בכבוש מעל"ע הוה ד"ת ותירצו דבטל הוא בס' ועס"י ק"ז בש"ך אות א' אי דג טמא וטהור אי שווין בטעמן ומ"מ אי אין שווין אפשר דיש ס' עכ"פ. שוב ראיתי בכה"ג בהגהות ב"י אות כ"ג הביא ד"ה אלו וכפי מה שכתבתי יש ליישב כדאמרן:

כד

קרבי. עש"ך הנה המחבר בס"ז כתב בקרבי דגים מהני באומר אני מלחתים אף בישראל חשוד ולא כתב כלל סימנים לומר אם ב' ראשיהן חדין או כדין לא מהני באומר אני מלחתים. ובס"ח עד מלת עכשיו לשון הר"מ ז"ל בפ"ג ממ"א ה"כ וכתב המחבר ב' ראשיהן כדים או חדין לא מהני אני מלחתים. והנה הר"מ ז"ל לא הזכיר כלל קרבי דגים אלא עוברי דגים. ולכאורה דעוברי דגים יש בהם סימנים ומש"ה מהני אני מלחתים דמרתת והא דלא מהני הכי באומר של דג פלוני וטהור כמו ביצי עופות משום דדגים באים ממרחק ומצי לאישתמוטי משא"כ קרבי דגים דאין להם סימן כלל לטהרו או לטמאו מש"ה לא מהני אני מלחתים לחוד דהוה כנימוחו כמו בביצי עוף טהור דלא מהני אם לא תרתי סימנים ועוף פלוני. אמנם הש"ך לא רצה להסכים עמו אלא להר"מ אף בנימוחו בעוברי דגים באומר אני מלחתים נאמן והא דכתב הר"מ ראשה א' כד וא' חד ה"ה נימוחו באומר אני מלחתים נאמן וז"ש הר"מ ביצי עוף סומכין עליו וביצי דגים שינה הר"מ הלשון וכתב אוכלין על פיו והיינו ביצי דגים באומר אני מלחתים עדיף מביצי עוף באומר של עוף פלוני וטהור הוא דשם בעינן סימנים ג"כ ומש"ה כתב הר"מ סומכין עליו עם הסימנים משא"כ דגים דלא מהני באומר של דג פלוני דממרחק בא הדגים לא מרתת ובעינן שיאמר אני מלחתים הלכך אלים טפי וא"צ שוב לסימנים ומש"ה אוכלין על פיו אפילו בנימוחו וה"ה קרבי דגים הדין כן. ואמת קשה למה השמיט הר"מ קרבי דגים ונקטי עוברי דגים ונתן מקום לטעות בדבריו. ועיין גמרא ע"ז לר' דוסתאי אין עוברים לטמאים שמשריץ ולר' זירא יש עוברים לטמאים זה משריץ בחוץ וזה בפנים ואמרינן לר' דוסתאי הא דקתני כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים צריך להגיה כך סימני קרבי דגים ולר"ז א"צ להגיה ולר"ז קרבי דגים אין בהם סימן כלל ובין ב' ראשיהן כדין או א' כד באומר אני מלחתים מהני ולא באופן אחר וה"ה עוברי דנים בנימוחו מהני אני מלחתים כמו קרבי דגים דמהני אף שאין להם סימן כלל. וכתב עוד הש"ך דהמחבר סובר דאף בלא נימוחו לא מהני באומר משל דג פלוני כמ"ש המ"מ אמנם הש"ך הוכיח ממ"ש הר"מ כסימני ביצי עוף משמע לכל מילי שווין באומר דג פלוני כו' דנאמן והמחבר השמיט מלת כסימני ביצי עוף כך עוברי דגים בכיוון דסובר כמ"מ דבאומר של דג פלוני אינו נאמן דבא ממרחקים. ואפשר מש"ה השמיט המחבר כסימני ביצי עוף משום דלא הזכיר כאן דין ביצי העוף בסימן שיפול עליו לומר כסימני ביצי העוף משא"כ הר"מ הזכיר שם באותו פרק מקודם סימני ביצי עוף ואפשר להמחבר באומר משל דג פלוני פשיטא דמהימן ונקיט אני מלחתים לרבותא דמהני ג"כ כמ"ש הט"ז אות ח'. ומ"מ הנך רואה מדבריו דרחוק הוא משיטת הט"ז באות יו"ד להמחבר קרבי וביצי דגים בשלימין מהני הא נימוחו לא מהני לא באומר מדג פלוני ולא אני מלחתים ולש"ך מהני בנימוחו אני מלחתים לא של דג פלוני וטהור הוא ובשלימין יש לצדד ולומר דג"כ לא מהני משל דג פלוני כמ"ש המ"מ פ"ג ממ"א ה"כ יע"ש:

ומה שכתב הש"ך דהר"ב בס"ח שהגיה דה"ה בקרביים דינא הכי בא לומר דבלא נימוחו שצריך שיאמר אני מלחתים יש לעיין דכ"ש הוא מעוברי דגים ועוד דהוה להר"ב לציין בתר שכתב המחבר ואם ראשה א' כד ה"ה בקרביים. ומ"ש הש"ך בפי' הב' א"ש דבקרביים נמי דינא הכי דאם ב' ראשין כדין ואומר אני מלחתים שקר ענה ואין לסמוך עליו וחולק אהמחבר והא דלא כתב וי"א משום דלא בא בפירוש במחבר דסבירא ליה ב' ראשין כדין מהימן באני מלחתים מש"ה לא כתב וי"א ולט"ז אות יו"ד הר"ב אין מחולק עם המחבר אלא פרושי מפרש דברי המחבר:

כה

או. עש"ך דהר"ב שהגיה או עובד כוכבים משמע אפילו נימוח מהני בעובד כוכבים כשאומר אני מלחתים דהא אדברי המחבר קאי והשיג עליו הש"ך דהא בשלימין יש כמה דעות דלא מהני אני מלחתים בעובד כוכבים וה"ה בישראל חשוד ונהי דהמחבר סובר בישראל חשוד מהני בנימוחו אבל בעובדי כוכבים אין להקל בנימוחו באומר אני מלחתים:

כו

אא"כ. עש"ך דאז אפילו נימוחו נאמן כיון דמוחזק בכשרות הוא ולא בעינן בקי ועט"ז אות י"א אבל ב' ראשין כדין אף נאמן שקורי קמשקר ומ"ש קרביהם הוא לדינא כמ"ש הר"ב בהג"ה דקרביים נמי דינא כמו ביצי דגים דאלו להמחבר בקרביים אין סימן כלל כמ"ש באות כ"ד. והשיג הש"ך על לבוש דכ' ב' ראשין כדין או חדין אין להאמין אא"כ מוחזק בכשרות דאינו דאף מוחזק בכשרות שקורי קמשקר. ויש לראות דסימני ביצים ודגים לאו דאורייתא א"כ אפשר כמו דטמאין דמיא לטהורים ה"ה איפכא נמי אלא דהש"ך סובר טהורים דמיא לטמאין ליכא ועב"י ופרישה האריכו בזה ולדידן הדין יבואר לקמן:

כז

ועכשיו. עש"ך שכתב באו"ה משמע שחולק על הב"י ומיהו ממומחה ומוחזק בכשרות אוכלין אדומים ושחורים אפשר דאסור משום לא פלוג:

כח

שנמצא. פי' הש"ך אפילו לא ראינו שבלעו והלשון קצת דחוק דאפילו נמצא בביה"ר נמי מותר כמו שיתבאר באות שאח"ז לשיטתיה דבמינן משריצין:

כט

בין. עש"ך יראה לי לפרש דבריו דהמחבר כתב בין דרך בית הרעי או בית הבליעה או יצא לחוץ דאין סדו לדבריו לא בדרך לא זו אף זו ולא בדרך זו ואצ"ל זו ועיין סמ"ע ח"מ דבין בין לפעמים נקיט זו ואצ"ל זו לכן מפרש דהמחבר נקיט לא זו אף זו לא מיבעיא דרך הרעי דהוה קצת כמעוכל אלא אפילו דרך הבליעה שרי ואפילו יצא לחוץ ירצה יצא דרך ביה"ר דאי יצא לחוץ דרך בית הרעי אפילו דג טמא במעי דג טהור כה"ג הוה עפרא בעלמא עיין אות ל"א לכן מפרש יצא דרך ביה"ר אפ"ה מותר. אמנם הפר"ח השיג עליו דביה"ר רב אשי מודה דע"כ ממיעוטא דמשריצין שלא במינם יע"ש:

ל

דג. עש"ך הביא ב' תירוצים לחלק בין איסור לטומאה ולתי' א' יש חומרא דאם הוא שלם כמו שבלעו אף שלעסו בשיניו אסור אבל אם נחסר מכמות שהיה הרי אנו רואין דמעוכל הוא ומש"ה בה"פ כתב הטור דא"א ז"ל הסכים דאסור והיינו כתי' א' דאין לילף איסור מטומאה והיינו כשהוא שלם ולא נחסר וז"ש הטור כאן כיון שהוא שלם. והב"י הבין דהטור מסכים לפי' הר"ר משה דיש חילוק בלעסו בשיניו ולפ"ז קשיא הך דה"פ איך כתב דהרא"ש הסכים דאין ללמוד איסור מטומאה וכאן כתב דברי הר"ר משה. ותי' דהרא"ש וודאי מודה להר"ר משה בלעסו בשיניו הוה כמעוכל בין באיסור ובטומאה אלא דמעיקרא הוה ס"ד דשם בטומאה מיירי בלא לעסו ע"כ תי' דאין למילף איסור מטומאה ובא"ח כ"כ דאפי' נאמר דההיא דטומאה בלא לעסו אין למילף איסור מטומאה. ומ"מ הראשון עיקר וא"כ אין חילוק בין לעסו או לא לעסו דבנחסר חשיב כמעוכל אף בלא לעסו בין הכי והכי ואם לא לעסו אסור באיסורא עכ"פ. ולכאורה חלוקין הט"ז וש"ך דאלו לט"ז באינו שלם אסור ובלעסו מותר ולש"ך באינו שלם מותר ובלעסו אסור וה"ה לענין המב"פ:

לא

הנמצא. עש"ך דהמחבר נקיט נמצא דוקא הא יצא לחוץ אף בלא לעסו ושלם הוה כמעוכל וה"ה בחמץ אם נמצאת חטה בצואת תרנגולים חשיב כמעוכל והניח בצ"ע על הטור ואי"ה בה"פ אבאר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.