אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוכה/לט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום ראשון ז אלול - מסכת סוכה דף לט[עריכה]

אתרוג שביעית לארבעת המינים[עריכה]

קניית אתרוג שביעית בהבלעה

במשנה (לט.) שנינו: הלוקח לולב מחבירו בשביעית, נותן לו אתרוג במתנה, לפי שאין רשאי ללוקחו בשביעית. ובגמרא (מ.) מתבאר, שמשנתנו עוסקת באתרוג שגדל בשנה השישית אולם נקטף בשנה השביעית, ודעת משנתנו כדעת רבותינו באושא שאתרוג שנקטף בשביעית אפילו אם חנט בשישית - חלים עליו כל דיני שביעית. ומאחר שפרי הקדוש בקדושת שביעית אסור בסחורה, כדרשת חז"ל: "לאכלה" - ולא לסחורה, לכן בשעת לקיחתו יש להבליע את קנייתו במחיר הלולב, כך שהקונה ישלם עבור הלולב סכום גדול ואילו את האתרוג הוא יקבל במתנה.

ולשם מה נצרך אדם זה לקניית אתרוג בשביעית? מכך שבקנייתו זו הוא קונה גם לולב, שהרי בדמי הלולב הוא מבליע את דמי האתרוג, ניתן להסיק בפשטות שאדם זה קונה למעשה את ארבעת המינים לצורך נטילתם בחג הסוכות. כך גם ניתן להסיק מכתיבתה של משנה זו במסכת סוכה ובפרק 'לולב הגזול' העוסק במינים הכשרים והפסולים למצות ארבעת המינים.

ומאחר שה'בעיה' היחידה עליה עומדת המשנה, היא "איסור סחורה", הרי ניתן ללמוד ממשנתנו שניתן בהחלט לקיים מצות נטילת לולב עם אתרוג של שביעית. וכל החסרון הוא כשבא לקנות אתרוג מחברו שאז יש להשתמש ב'הבלעה' כדי שהמקח לא יהיה על האתרוג אלא על הלולב, ואילו האתרוג יינתן במתנה.


ספק הירושלמי אם אפשר לצאת ידי חובת ארבע כוסות ביין של שביעית

והנה בירושלמי שקלים (ח:) הסתפקה הגמרא לגבי קיום מצות ארבע כוסות בליל הסדר: מהו לצאת ביין של שביעית. ומסיקה: תני רב אושעיא יוצאין ביין של שביעית. ובביאור ספק הגמרא מדוע לא יצאו ביין של שביעית, כתב התקלין חדתין: דיין של שביעית אסור ליהנות בו כשהגיע זמן הביעור אלא צריך להפקירו, אך דיש לומר מצוות לא ליהנות ניתנו. והאי מצוה היא דחייבו אף לעני למכור כסותו בשביל ד' כוסות וכן לנשים החמירו בו כמו בעיקרי מצוה, ע"כ. כלומר, רבי ישראל משקלוב מעמיד את ספק הגמרא ביין של שביעית שעבר עליו זמן הביעור ובכך נאסר בהנאה. משכך מסתפקת הגמרא אם ניתן לקיים ביין זה מצות ארבע כוסות כיון שאסור בהנאה אך מאידך מצוות לאו ליהנות ניתנו.

אמנם בקרבן העדה ביאר ספקו של הירושלמי באופן אחר: מהו לצאת ביין של שביעית, כיון דלא קרינן ביה 'לכם'. וקס"ד דארבע כוסות בעינן לכם כמו מצה, וכי היכי דאין יוצאין במצה כן אין יוצאין בארבע כוסות. וכוונתו להמבואר בגמרא לעיל (לה.) שמצה של מעשר שני לדברי רבי מאיר [- הסובר שמעשר שני ממון גבוה הוא], אין אדם יוצא בה ידי חובתו. ומבארת הגמרא שאף שלא כתוב במצה 'מצתכם', מכל מקום נלמד הדבר בגזירה שוה 'לחם' - 'לחם' ממצות חלה, ובחלה כתוב 'עריסותיכם'. ולכן כשם שבחלה בעינן שתהיה עיסה שלו, כן גם במצה צריך שתהיה זו מצה שלו. ועל פי זה מבאר הקרבן העדה שהסתפק הירושלמי שמא לומדים ממצות מצה למצות ארבע כוסות שאף הם צריכים להיות מיין שלו דוקא, וממילא לא יצא ידי חובתו ביין של שביעית שאינו 'לכם'. ועל כך מסיקה הגמרא מברייתא ששנה רב אושעיא ששם מפורש להדיא שיוצאין ידי חובת ד' כוסות ביין של שביעית.


תמיהת האחרונים ממשנתנו שמבואר שאתרוג של שביעית חשיב 'לכם'

על ביאור זה של הקרבן העדה כתב בפירוש טוב ירושלים על הירושלמי: תמוה לי מאד, דלא אשכחן שום דוכתא דיפסל מצה של שביעית מהא דבעינן 'לכם', ובפוסקים לא זכרו מזה דבר. ועיין סוכה ל"ט א' ב'. ובמה שציין לדברי הגמרא בסוגייתנו כוונתו להקשות כדרך שהקשה גם הרש"ש (נדפס סוף פסחים) שהרי אתרוג בעינן ודאי לכם ותנן בפרק לולב הגזול הלוקח לולב מחבירו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה, עכ"ד. והיינו שתמהו על ביאור הקרבן העדה, לפיו היה ספק לירושלמי שמא אי אפשר לצאת ידי חובת ד' כוסות ביין של שביעית כיון שאין מתקיים בו דין 'לכם', מהמבואר במשנתנו שמלבד "איסור סחורה" שאותו ניתן 'לעקוף' על ידי הבלעה - אין כל חסרון בקיום מצות ד' מינים באמצעות אתרוג של שביעית.

ואף שלמסקנת הירושלמי אכן יוצאים ידי חובת ד' כוסות ביין של שביעית, מכל מקום עדיין יש להקשות מה היתה ההו"א של הירושלמי שלא יצאו ידי חובה כיון שיש על כך משנה מפורשת. אך ביותר יקשה כי מדברי הקרבן העדה מתבאר שספק הגמרא היה האם גם בד' כוסות יש דין 'לכם' כמו במצה או לא, ואם כן מסקנת הגמרא היא שלגבי ד' כוסות אין דין 'לכם', ולפי זה במצוות שנאמר דין 'לכם' כמו מצה וד' מינים - גם למסקנת הירושלמי אי אפשר לצאת ידי חובה בפירות שביעית, וזו סתירה גלויה להמבואר במשנתינו. והרש"ש מוסיף עוד שבשביעית נאמר להדיא "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", הרי מפורש בפסוק שפירות שביעית נחשבים "לכם" אלא שיש לנהוג בהם קדושת שביעית.

ושורש המחלוקת בין הבנת הקרבן העדה שאין פירות שביעית חשובים 'לכם', ובין הבנת הרש"ש ששפיר מתקיים דין 'לכם' בפירות שביעית הוא, בהבנת גדר קדושת פירות שביעית והיתר האכילה שלהם. כי לדעת הקרבן העדה פירות שביעית מעיקרם הרי הם מופקרים אלא שהתירה התורה אכילת פירות שביעית 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה'. והרי זה כהיתר אכילת מעשר שני לדעת רבי מאיר שאף שמותר באכילתו בירושלים אינו נחשב 'לכם' והוא פטור מחלה ואי אפשר לקיים בו מצות מצה.

ואילו לדעת הרש"ש הבנת הדין הפוכה בהחלט, כי מעיקרם פירות שביעית הרי הם בבחינת 'והיתה שבת הארץ לכם' דהיינו בעלות מוחלטת שמתקיים בה דין 'לכם', אלא שמכל מקום יש על פירות אלו קדושה המצריכה התנהגות מיוחדת ושמירה על קדושת הפירות, כשבשל כך לא ניתן לסחור או להפסיד את פירות השביעית.

בספר עבודה ברורה הציע ליישב סתירת האחרונים לפי דעת הקרבן העדה, מדברי המשנה לדברי הירושלמי, בכך שנעמיד את דברי המשנה העוסקת ברכישת אתרוג לצורך שביעית, באדם הקונה אתרוג זה לצורך שאר הימים ולא לצורך היום הראשון. ומאחר שכל דין 'לכם' אינו אלא ביום הראשון, לכן מבארת הגמרא שאין כל חסרון בקניית האתרוג מלבד חשש "איסור סחורה" אותו יש לפתור באמצעות ההבלעה.


קושיית רבי ברוך עפשטיין שתאסר נטילת אתרוג בשביעית משום הפסד הקליפה

בספר מעתיקי שמועה הביא מה שכתב בספר מקור ברוך שהקשה להבית הלוי, מדוע לא נאסרה נטילת אתרוג בשביעית משום הפסד. שהרי במשנה לעיל (לד:) נאמר: אתרוג... של תרומה טהורה לא יטול ואם נטל כשר. ובגמרא (לה:) מבואר בגמרא טעם האיסור: פליגי בה רב אמי ורב אסי, חד אמר מפני שמכשירה [-לקבל טומאה. ואסור לגרום טומאה לתרומה דכתיב משמרת תרומתי, אמר רחמנא עשה לה שימור. רש"י] וחד אמר מפני שמפסידה [קליפתה החיצונה נמאסת במשמוש הידים. ואסור להפסיד תרומה כדפרישית. רש"י]. ואם כן למאן דאמר שאיסור נטילת אתרוג של תרומה טהורה הוא מפני שמפסידה במשמוש הידים - מדוע לא נאסר גם נטילת אתרוג שביעית מאותו טעם ממש, שהרי אף פירות שביעית נדרש בהם "לאכלה" ולא להפסד.

כדי ליישב קושיא זו עמדו האחרונים על דקדוק לשונו של רש"י. רש"י כותב שאסור להפסיד תרומה "כדפרישית", וכוונתו למה שביאר קודם לכן שאסור לגרום טומאה לתרומה דכתיב "משמרת תרומתי" אמר רחמנא עשה לה שימור. והקשה הבית הלוי, למה הוצרך רש"י להביא פסוק זה של 'משמרת' כדי ללמדנו שאסור להפסיד תרומה, והרי כדרך שהפסוק האמור בשביעית 'לאכלה' מלמדנו 'ולא להפסד' כן גם בתרומה מצאנו לשון אכילה ["כל טהור בביתך יאכלנו" ועוד], ומכך נוכל ללמוד שאסור להפסיד תרומה.

מכח זה מסיקים האחרונים שרש"י בא ללמדנו שאיסור ההפסד בתרומה מכח ה'דין שימור', מקיף וגדול יותר מאיסור ההפסד בשביעית מכח דין ה'לאכלה'. כך שגם הפסד המותר בפירות שביעית ואינו נכלל ב'לאכלה' עדיין יתכן ואסור בתרומה מכך ה'דין שימור' שבה.


איסור הפסד תרומה הנלמד מ'משמרת' כולל אף את הפסד הקליפה

וכך כותב המקור ברוך בספרו תורה תמימה (ויקרא כה אות כא) ביישוב קושיא זו: וי"ל לחומר הענין, דשאני תרומה דאיסור הפסדה ילפינן מדכתיב בה 'משמרת תרומתי' וכפירש"י שם. ובעלמא פירוש הלשון משמרת הוא כעין סייג וגדר. לכן אסור בה גם הפסד כזה מן הקליפה החיצונה של האתרוג דאולי יבוא ע"י זה להפסד ממש. משא"כ בשביעית דילפינן מן 'לאכלה' ולא להפסד, לכן גם אם הקליפה החיצונה נמאסת בכל זאת ראוי הפרי לאכילה ואין זה בכלל האיסור ולא להפסד.

היינו שיש לחלק בין איסור ההפסד בפירות שביעית, שהוא איסור להפסיד את הפירות ובמשמוש היד אף שהקליפה החציונה נמאסת אין בכך כלום כיון שסו"ס הפרי ראוי לאכילה. משא"כ בתרומה שנתחדש בה דין 'שימור' שהוא סייג וגדר, יש לחשוש גם מהפסד כזה של הקליפה כיון שאולי יבוא על ידי זה להפסד ממש.

ובשו"ת הר צבי (ח"ח, זרעים ח"ב, סימן נז) רצה לדון תחילה בדבריו שמא על ידי חסרון הקליפה נפסד הפרי כולו, אך הסיק שם שע"כ צ"ל שהמעט הנותר מן הקליפה מגן על המאכל שלא יוזק. אלא שכתב: מ"מ אין תירוצו של התורה תמימה מספיק, דאין במשמעות משמרת תרומתי שום רמז מיוחד לאסור הפסד הקליפה, ואין לנו לדרוש מעצמנו דרשה חדשה כזאת שלא נזכרה בגמרא.

ואמנם המקור ברוך הנ"ל הביא נוסח אחר בשם הבית הלוי. אף לדבריו יש לדקדק מלשון רש"י הלומד דין הפסד תרומה מ'משמרת תרומתי' דוקא, שדין השימור בתרומה אלים יותר מאיסור ההפסד הנלמד בשביעית מהפסוק 'לאכלה' ולא להפסד. ולכן ניתן לומר שהפסד הקליפה החיצונית הנמאסת מחמת משמוש הידים אינה חשובה הפסד, בהיות שעיקר הפרי העומד לאכילה הוא הפרי מלבד הקליפה שרוב האנשים מסירים אותה קודם האכילה - ולכן בשביעית אין משמוש היד המפסיד את הקליפה עומד בסתירה לדין ה'לאכלה ולא להפסד'. ורק בתרומה שבה נאמר דין שימור מיוחד 'את משמרת תרומותי' - דוקא שם אסרו חכמים נטילת אתרוג זה כיון שאף הפסד מועט זה הנגרם ממשמוש היד יש בו סתירה לדין השימור הנצרך בתרומה.

נראה שלפי נוסח זה סרה במקצת הערת רבי צבי פסח פרנק, כי אכן בתרומה לא נאמר דין חדש, של סייג וגדר שמא מתוך כך יבוא לידי הפסד הפרי. אלא שבשביעית לא נאסר אלא הפסד ואין זה הפסד כיון שרוב בני אדם מסירים את הקליפה, ואילו בתרומה שנאמר דין שימור שפיר יש לומר שדין זה כולל בתוכו כל מה שקדוש בקדושת תרומה.


הפסד הקליפה במשמוש היד חשיב גרמא ואסור רק בתרומה ולא בשביעית

כעין זה הביא בדרך אמונה (פ"ה ה"ז ביאוהה"ל ד"ה ואין, וכ"ה בהר צבי שם) מש"כ הרידב"ז (בית רידב"ז על פאת השולחן פ"ה) שהפסד זה של משמוש היד נחשב גרמא בעלמא ולא הפסד בידים. ולכן בשביעית שהאיסור הוא 'לאכלה ולא להפסד' לא נאסר אלא הפסד בידים ולא גרמא, משא"כ בתרומה שהחיוב הוא 'משמרת' היינו שנתחדש בתרומה דין שימור, בכך נאסר אף גרמא בעלמא, ולכן דוקא אתרוג של תרומה נאסר לנטילה משא"כ אתרוג של שביעית.