אבן האזל/עבודה זרה/ג

אבן האזל ‏ עבודה זרה ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

ספת לה צואה או שניסך לה עבוט של מי רגלים חייב, שחט לה חגב פטור אלא א"כ היתה עבודתה בכך וכן אם שחט לה בהמה מחוסרת אבר פטור אלא א"כ היתה דרך עבודתה בכך, עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל שבר מקל בפניה חייב ונאסרת זרק מקל בפניה חייב ואינה נאסרת שאין זריקת המקל כעין זריקת הדם שהרי המקל כמו שהוא והדם מתפזר.

השגת הראב"ד, שחט לה חגב פטור אלא א"כ היתה דרך עבודתה בכך, א"א אין הדעת מקבלת כל זה, וכי שחיטת חגב או שחיטת בהמה מחוסרת אבר פחותים הם מספיתת צואה ומניסוך מי רגלים, אלא מראין הדברים שהחכמים שפוטרים בשחיטת חגב אין להם תולדות בעבודת כוכבים ומי שפטר במחוסרת אבר ג"כ ס"ל כחכמים, אבל רב יהודה ורב נחמן אליבא דרב סבירא להו כרבי יהודה וכתנא דספת וכן הלכתא דכל כעין זביחה וזריקה של פנים המשתברים חייב אפילו שלא כדרכה, וכשאמר רב יהודה עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל לא שיהא עבודתה לא בשבירה ולא בזריקה אלא בענין אחר ורבותא קאמר דאע"ג דעבודתה במקל זרק מקל לפניה פטור הואיל ואין עבודתה בזריקה ואינה משתברת.

וכתב הכ"מ וכן בלח"מ הא דרבינו פסק כרב אף דבעינן עבודה כעין פנים כדאמרינן בע"ז דף נ"א ע"א משום דאח"כ איכא מימרא דר"נ אמר רב דרב מחייב בזרק מקל אלא שאינה נאסרת וא"כ ה"נ בספת לה צואה חייב עיי"ש, אלא דבאמת צ"ע בסברא דאם בעינן זריקה המשתברת מאי נ"מ בין ליחייב בין ליאסר, עוד קשה מה שכתבו בתוס' שם על פירש"י בספת לה צואה אף שאין דרך עבודתה בכך דמ"מ מיירי דעבודתה בצואה אלא שלא בספת וכמו בעכו"ם שעובדין אותה במקל, ואין לומר דהרמב"ם יפרש כפי' הראב"ד דעבודתה בכך גבי מקל הוא לאו דוקא דמדברי הרמב"ם לא משמע כן, אלא דבזה יש לפרש כפי' הריטב"א דזריקה עדיף משחיטה דשחיטה במקל לא שייכא ולכן צריך דוקא שעובדין אותה במקל אבל זריקה היא זריקה ממש ולכן אף שאין עובדין אותה, אלא דאכתי קשה מה שהקשינו דבאמת מאי נ"מ בין לחייב בין ליאסר, ובאמת רש"י פי' בהא דרב נחמן דמיירי שעבודתה בזריקת מקל וחייב מאיכה יעבדו וא"כ קשה על הרמב"ם דמחייב בזריקת מקל בסתם וכן בספת לה צואה אינו מצריך אפי' שתהיה עבודתה בצואה ולא רק שאינו צריך שעבודתה הוא בספיתת צואה.

ונראה דהחילוק בין לחייב ובין ליאסר הוא משום דענין זריקה בפנים הוא שזורק על המזבח וא"כ הדבר הנזרק הולך לאיבוד וא"כ איזה איסור תקרובות שייך בזריקה, אלא דזריקה מכלי הוא כמו ניסוך ביין שזורק קצת מן הכלי ונמצא שעושה את הכל לתקרובת בזה שזורק מעט מן הכלי על הרצפה, וזהו זריקה משתברת אבל אם זורק כל הדבר איברא דשם זריקה ע"ז שיהיה חייב אבל אין ע"ז שם זריקה שיהיה תקרובות כיון דעיקר זריקה הוא שיהיה הולך לאיבוד ולכן כאן אף שהמקל אינו הולך לאיבוד אבל בזה דמי לזריקה דעל עצם דבר הנזרק לא שייך לעשות דין תקרובות, ומה דפריך בגמ' בספת לה צואה ואוקמיה בצואה לחה משום דללישנא קמא דרב ע"כ הוי סבור דבלא זריקה משתברת לא הוי זריקה כלל אבל לר"נ לא אמרינן דלא הוי זריקה אלא דלא חשיבא להיות תקרובות.

אלא דאכתי קשה דעכ"פ גבי זרק לה מקל דחייב הא אמר ר"נ שעבודתה במקל וכבר כתבנו דמדברי הרמב"ם מוכח דאינו סובר כדעת הראב"ד ועבודתה במקל הוא דוקא וא"כ קשה מה דבספת לה צואה לא הזכיר שעבודתה בצואה, ודוחק לומר דמכיון דהרמב"ם הזכיר מקודם דיני פעור ומרקוליס כונתו על פעור דמלבד דכתב סתמא וכתב כמה פעמים לשון "לה" דקאי על סתם ע"ז ולא על פעור, אך לבד זה הוא הזכיר שם גם מרקוליס ואין עבודתה בצואה, ואף שהזכרנו בשם הריטב"א דזריקה עדיף משחיטה לענין מקל אבל זה הא אינו אלא לדין דלא צריך שעבודתה תהא בזריקת מקל אבל עכ"פ הא צריך שתהא עבודתה במקל וכמו שכתב הרמב"ם.

והנראה בזה דהנה אמרינן בגמ' שם דף נ"א ע"ב כל שהוא לפנים מן הקילקלין אפי' מים ומלח אסור, ולא קתני כלל שזרק המים ומלח ומשמע דאפי' הניח המים והמלח חייב ואסור. ונראה מזה דיש נ"מ בין דבר שמקריבה ממש לפני ע"ז ונותנה לעכו"ם ובין דבר שעובד בזה מרחוק לפני ע"ז.

ובזה מבואר מש"כ רש"י ביבמות דף ק"ג ע"ב גבי סנדל של תקרובות ע"ז, שהקריבו ומסרוהו לפניו לשם דורן, והקשה הריטב"א הא אין הקדש לעכו"ם ואי משום שהקריבה לפניה הא אינו נאסר משום תקרובת עכו"ם אלא כשהוא כעין פנים עיי"ש, ונראה דזהו כונת רש"י דהיכי שהקריבו ומסרוהו לדורן לעכו"ם לא צריכנן לדין עבודות כעין פנים דזהו ממש תקרובת לעכו"ם אבל בהקדיש לעכו"ם ונותן לעכו"ם מרחוק בזה לא מהני אלא בכעין עבודות דפנים וכמו שהוכחנו מהגמ' דלעיל, ועפי"ז מבואר מה דלא הזכיר הרמב"ם כלל בספת לה צואה דצריך שתהא עבודתה בכך ובזרק מקל סובר דבעינן שתהא עכ"פ עבודתה במקל, משום דבזריקת מקל אינו מוסר התקרובות ממש לעכו"ם אלא דעובד בזה לעכו"ם ולכן צריך שתהא עבודתה במקל דאל"ה לא הוי כלל עבודה לעכו"ם, משא"כ בספת לה צואה דמקריב ונותן ממש לעכו"ם בזה נאסר משום תקרובות אף דלא הוי כעין עבודת פנים ואף דאין עבודתה בכך וכמש"כ רש"י לענין סנדל של ע"ז וכדמבואר בגמ' דלפנים מן הקילקלין אפי' מים ומלח נמי אסור ואף בלא זריקה כנ"ל.

והנה סתם שחיטה לעכו"ם הא אין הכונה שחושב בהשחיטה שמקריבה לעכו"ם דהא לר"א דס"ל בחולין בדף ל"ח ע"ב דסתם מחשבת עכו"ם לעכו"ם הוא א"כ אפי' בבהמה ששוחטה לביתו דאטו יסבור ר"א דאין עכו"ם אוכל בהמות לעצמו ואפילו לומר שסתם מחשבת עכו"ם הוא להקריב כמו שלמים בקדשים גם זה לא מסתבר דאטו במציאות יחלוק שכל שוחטי הבהמות יקריבו החלבים לעכו"ם וע"כ דכיון ששוחטה ומחשב שעובד בזה לשם עכו"ם כבר הוי בזה עבודת עכו"ם ונחשב לתקרובת עכו"ם, ובזה מיושב מה שכתב הרמב"ם דבשחט לה חגב דפטור אלא א"כ היתה עבודתה בכך, והוא משום דבשחיטה אינו מקריב הבהמה השחוטה עצמה לעכו"ם אלא שעובד בשחיטתו לעכו"ם וכנ"ל.

ונראה יותר דזהו מה דפריך בגמ' בדף כ"ט ע"ב וזבח גופיה מנלן דכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו מזבחי מתים מה מת אסור בהנאה אף זבח נמי אסור בהנאה, וקשה דהא מביא הרמב"ם בפ"ז מהלכות עכו"ם הל"ב ב' לאווין לתקרובות דאסור בהנאה א' לא ידבק ב' לא תביא תועבה, ונראה דב' הלאוים הם בעיקר עכו"ם ובמה ששייך לעכו"ם דהיינו משמשיה ונוייה ותקרובות שלה שבאמת הם שייכים לע"ז אבל מה ששוחט בביתו לשם ע"ז הוי ס"ל דלא נעשו תקרובות לע"ז אלא שעובד בשחיטתו לע"ז אבל הבהמה השחוטה עצמה לא הקריבה לע"ז ולזה איצטריך למילף מקרא דדברי קבלה דזבחי מתים דזבח אסור בהנאה אבל ממילא דנכנס בכלל איסור הנאה דתקרובות, אלא דמ"מ כיון דעכ"פ כתיב קרא חלב זבחימו יאכלו ואח"כ ישתו יין וגו' ומוכח בקרא דכמו דאיכא לאו באיסור הנאה ה"נ איכא איסור באכילה וסובר הרמב"ם דבהך קרא איכא איסור ומניעה ובאמת איכא ג' לאוין אבל אינם שוים דבהנאה ליכא אלא ב' ובאכילה איכא עוד לאו וממילא דלאו דוקא בשתיית יין נסך אלא דגם באכילת תקרובות איכא לאו דאכילה.

אכן אכתי קשה דלמה לא נימא דביין נסך איכא נמי לאו דאיסור דתקרובות והרמב"ם בפ"ז מעכו"ם הל"ב לא הזכיר בהדי תקרובות דין יין נסך ודוחק לומר דכלל זה במה שכתב וכל הנעשה בשבילה, והנה הרמב"ן בס' המצות ל"ת קצ"ד השיג על הרמב"ם במה שמנה ל"ת מיוחדה ביין נסך שנאמר אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם והשיג עליו דבמצות ל"ת כ"ה שמנה הרמב"ם בריש ספר ההלכות מנה גם יין נסך בין איסורי תקרובות ועובר בלאו דלא תביא תועבה, וכתב המגילת אסתר דבאמת כונת הרמב"ם לשלשה לאווים, אך לא הזכיר דהרמב"ם בפי"א ממאכלות אסורות ה"א הזכיר לאו זה שביין נסך גם על האוכל מתקרובות ומוכח דסובר דבין ביין נסך בין בתקרובות איכא בהנאה ב' לאוין ובאכילה לאו אחד וכיון דבאכילה איכא נמי הנאה באמת איכא ג' לאוים באכילה ובשתיית יין נסך לפי דברי המג"א, אלא דמ"מ אינו מיושב מה דבמנין המצות בל"ת מנה גם יין נסך ובהלכותיו לא הזכיר יין נסך.

לכן נראה דבאמת כיון דמוכח מדברי הגמ' דיין נסך אינו בכלל תקרובות גם הרמב"ם סובר כן אלא דשני דיני יין נסך איכא, איכא יין נסך שנתנסך היין גופו לעכו"ם ויין נסך זה הוי בכלל תקרובת כיון שיין זה הקריבו, ואיכא יין נסך שמיין זה נסכו לעכו"ם וע"ז מפרש בגמ' דילפינן ליה מקרא דישתו יין נסיכם דיין שמנסכים לפני עכו"ם יין זה לא ישתו, ולכן הרמב"ם במנין המצות בל"ת כ"ה דכלל יין שנתנסך לה בדין תקרובות עכו"ם כונתו דיין זה גופו נתנסך לפני ע"ז והוי תקרובות ממש, אבל כיון דבזמן הזה ליכא ע"ז ממש שינסכו לה יין ממש ואין דרך לשתות יין הנסוך ורק שעושין יין נסך בזה שמנסכין מקצת מן היין לפני ע"ז ולזה כתב בהלכות רק דין יין נסך שנלמד מקרא דישתו יין נסיכם.

והנה לכאורה יש סתירה ממה שכתבתי למעלה דבזריקת הדם ליכא על הדם דררא דאיסור תקרובות כיון דעומד לאיבוד וכאן בארנו דשייך לאסור מגדר תקרובות בהיין שנתנסך אבל באמת לא דמי דאנו דנין כדרך עבודות פנים וזריקת דם הוא שיעור מועט על הקרונות ואפי' שיירי הדם שנשפך על היסוד גם כן אינו הרבה אלא מה שנשאר בכוס ולכן אינו ראוי ואינו עומד שישתו ממנו, אבל יין שמנסכין על המזבח הלא מנסכין איפה לפר ושלישית ההין לאיל ואמרינן נמי בסוכה דף מ"ט דמהבור של שיתין היו מלקטין יין קרוש משום שמנסכים יין הרבה ובזה שייך שפיר לחול איסור תקרובות כנ"ל.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.