שרשי הים/עבודה זרה/ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שרשי הים ‏ עבודה זרה ג

ג

שורש א"י מוחזקת

ישראל שזקף לבנה להשתחוות לה ולא השתחווה לה ובא גוי והשתחווה לה אסרה בהנאה. ע"כ. הכי איתא בפרק כל הצלמים דמ"ו ע"א ושם בפ' רבי ישמעאל דנ"ג ע"ב אמרינן מנ"ל דאסרה אמר ר"א כתחילה של א"י דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוס' דבר שאינו שלו ואי משום הנך דמעיקרא בביטול' בעלמא סגי להו אלא מדפלחו ישראל לעגל גלו דעתייהו דניחא להו בע"א וכי אתא נכרי שליחותא דידהו עבדי ה"נ כו' ודילמא בעגל ניחא במידי אחרינא לא אמר קרא אלה אלהיך ישראל מלמד שאיוו לאלהות הרבה ואימא כל דבהדי עגל נסתרו מכאן ואילך אשתרי מאן מוכח ע"כ.
ושמעתי מקשי' דמתוך סוגייא זו מוכח דא"י מוחזקת היא לנו מאבותינו ומשום הכי נצטוו במצוה זו ואשריהם תשרפון באש דהוה לי' כע"א של ישראל שאין לה ביטול כיון דפלחו לעגל גילו דעתייהו דניחא להו בע"א וגוים שליחותייהו דישראל עבדי וקשה דבפרק יש נוחלין דקי"ט ע"א אמרו עלה דמתני' דבנות צלפחד נטלו חלק בכורה של צלפחד בארץ משום דא"י מוחזקת היא ליוצאי מצרים ופי' רשב"ם כדכתיב ונתתי אותה לכם מורשה ומותבי' עלה מדתנא רבי חילקא שמעון השקמוני היה אומר יודע היה מרע"ה שבנות צלפחד יורשות הם אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו כו' ואי ס"ד א"י מוחזקת מאי קא מספ"ל ומשני היא גופא קא מס"ל דכתיב ונתתי לכם מורשה אני ה' ירושה היא לכם מאבותיכם או דילמא שמורשי' ואינן יורשין ופשטו ליה תרווייהו ירו' היא מאבותיכם לכם ומורשי' ואינן יורשין והשת' אמאי לא פשיט לי' מרע"ה דירושה היא מאבותיכם מקרא דואשריהם תשרפון באש דמוכח מינה דמוחזקת היא מאבותיהם ומה"ט חשיבא ע"א דישראל ונצטוו לשורפן.
ונראה דאע"ג דמקרא דואשריהם תשרפון באש שמענו דא"י מוחזקת היא מאבותיהם וחשיבא דישראל היא לענין ע"ז מ"מ לענין בכורה מספ"ל למרע"ה וחשיבא מוחזקת ממש ולא ראוי לענין שהבכור נוטל פי שנים דכיון דיוצאי מצרים לא נכנסו הם לארץ לדידהו הו"ל א"י ראויה להם ולא מוחזקת ממש והבכורות שלהם אעפ"י שירשו א"י מכוחם ומכח אבות העולם מ"מ כיון שלא החזיקו אביהם בה הו"ל כנכסים הבאים לאדם לאחר מיתתו שבעודו בחייו הנכסים אלו נקראים ראוים לו ואין הבכור נוטל פי שנים וכיון שכן צלופחד בן חפר אינו נוטל חלק בכורה בא"י בחלקו של חפר כיון שחלקו של חפר היה ראוי לחפר ולא מוחזק. מיהו לענין שנחשב א"י מוחזק לחפר ולבניו מאבות העולם אין ספק ומה"ט נצטוו לשרוף אשריהם דממ"נ ע"ז של ישראל היא או של חפר או של בניו שהיו פחותים מבן עשרים כשיצאו ממצרים וכולם פלחו לעגל אלא דלענין דין בכורה הוא דמספ"ל אי חשיבא א"י לאותו הדור שיצאו ממצרים שעליהם נאמר ונתתי לכם מורשה ראויה להם ומורשה לאו היינו ירושה ממש אלא שתהיו מורשים אותה לבניכם כדבר הראוי לכם או דילמא ירושה ממש היא לכם וכאילו היא מוחזקת ממש בידכם עד שיטלו הבכורות שלכם חלק בכורה ודו"ק ועיין בחידושי הרמב"ן שם בפרק י"נ.
עוד שמעתי מקשים אהך סוגייא דפרק ר"י דנ"ג דאמרינן דמאי דאזהר רחמנא ואשריהם תשרפון באש הוא משום דחשיב ע"ז של ישראל דגויים שליחותייהו דישראל עבדו. מההיא דאמרי' בסנהדרין דנ"ה ע"א בעו מיניה מרב ששת גוי הבא על הבהמה מהו תקלה וקלון בעינן והכא תקלה איכא קלון ליכא א"ד תקלה אע"פ שאין קלון אמר רב ששת תניתוה מה אילנות שאין אוכלין ולא שותין ולא מריחין אמרה תורה שחת שרוף וכלה הואיל ובא לאדם תקלה על ידם המטה את חבירו מדרכי חיים לדרכי מיתה עאכ"ו ופי' רש"י בד"ה מה אילנות של אשירות דכתי' בהו תשרפון באש אמרה תורה כו' תקלה אע"פ שאין קלון דהא אשירה לגוי אינה קלון אלא תקלה שאף הם הוזהרו על ע"א עכ"ל. והשתא כיון דאזהרה זו דואשריהם תשרפון באש הוא משום דחשיבא ע"א שעבדו ישראל הרי איכא תקלה וקלון ואיך פשיט בסנהדרין דאע"ג דליכא קלון אלא תקלה לחוד חייב לבערו ונלע"ד דבסנהדרין פשיט שפיר דכיון דלא נהרגו ישראל בשביל אשירות אלא בשביל העגל אף על גב דנאסרו בשביל שליחותייהו סוף סוף קלון ליכא ודוק.

ט

{{מרכז|שורש תקרובת ע"א}

ותקרובת ע"א אינה בטלה לעולם. בפרק ר' ישמעאל ד"ן אמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב מנין לתקרובת ע"א שאין לה ביטול עולמית שנאמר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אין לו ביטול עולמית אף תקרובת ע"א אין לה ביטול לעולם יע"ש. מבואר יוצא מדין זה דתקרובת ע"א חמיר טפי מע"א עצמה דאלו ע"א עצמה יש לה ביטול ותקרובת ע"א אין לה ביטול לעולם.
ומהך דהכא ק"ל טובא מה שראיתי לרבינו בפי' המשנה בפרק כל הצלמים דמ"ח על מה ששנינו לא ישב בצלה ולא יעבור תחתיה ואם עבר טמא שכתב וז"ל לפי שי"ל אי אפ' שאין שם מתקרובת ע"א וזהו דעת ריב"ב שאמר מניין לתקרובת ע"א שהיא מטמאה באהל שנאמר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל אף תקרובת ע"א מטמא ואין הלכה כריב"ב לפי שלא נמשלה ע"א כמת אלא לפי שאינה מטמאה לפחות מכזית כמת כמו שביארנו אבל מטמא תקרובת ע"א במגע ובמשא כנבלה עכ"ל.
והנה זה שכתב שלא נמשלה ע"א כמת אלא לומר שאינה מטמאה לפחות מכזית כמת כמו שביארנו כן ביאר הוא ז"ל לעיל מזה דמ"ז על מה ששנינו מי שהיה ביתו סמוך לבית ע"א וז"ל ודע שטומאת ע"א דרבנן ולפיכך היו מקילין בה מכל צד ואומרים שהוא נדמה כשרץ לטמא במגע ולא במשא. ונדמה למת שאינו מטמא אלא בכזית לא בפחות מזה עכ"ל. ודבריו הללו הן הן דברי הש"ס בר"פ ר"ע דפ"ג ע"ב ורבנן למאי הלכתא אתקש לשרץ דלא מטמא במשא לנידה דלא מטמאה לאיברים. למת לא מטמאה בכעדשה ואימא לחומרא אתקש לשרץ לטמויי בכעדשה לנידה לטמויי באבן מסמא אתקש למת לטמויי באהל ומשני טומאה ע"א דרבנן וקולא וחומרא לקולא מקשי' ולא לחומרא יע"ש ולפום מאי דאמרן דתקרובת ע"א חמיר טפי מע"א עצמה קשה מה זה הכרח הכריח ר' דאין הלכה כריב"ב דאמר דתקרובת ע"א מטמא באהל מקרא דויאכלו זבחי מתים משום דלא אתקש למת אלא לקולא דלא מטמא אלא בכזית ולא אתמר הכי בגמ' אלא בע"א עצמה דקילא טפי מתקרובת ע"א והיקשא דאתק' למת לאו מהאי קרא דויאכלו זבחי מתים הוא אלא מקרא דכתיב וישלך את עפרה אל קבר בני אדם כדאיתא התם בשבת דפ"ג אבל היקש דויאכלו זבחי מתים דמיירי בתקרובת ע"א דחמיר טפי שאין לו ביטול לעולם כמת נראה דהיקש גמור הוא כמת דמטמא באהל וכן כמת שאין לו ביטול לעולם וצ"ע.
והנה זה שכתב רבינו בפי' המשנה דתקרובת ע"א מטמא במגע ובמשא לכ"ע אפילו לרבנן דריב"ב משא"כ ע"א עצמה שאינה מטמא' אלא במגע ולא במשא נראה שלמד כן מההיא דפ"ק דחולין די"ג ע"ב דלאיכא דאמרי מתני' דקתני שחיט נכרי נבילה ומטמאה במשא דאתייא אף כרבנן דריב"ב ש"מ דלדידהו נמי תקרובת ע"א מטמאה במשא ולא מטעם היקשא דויאכלו זבחי מתים דהא לדידהו לא נמשלה ע"א למת אלא לקולא לומר דאינו מטמא' אלא פחות מכזית אלא משום דהוה ליה שחיטת גוי דאסרוהו חכמים כנבלה ולא משום שהקריבוה לפני ע"א ולפי זה בשר שחוטה של ישראל שלקח הגוי והקריבה לפני ע"א לרבנן דריב"ב אותו בשר אינו מטמא במשא כיון שהיא שחוטה מישראל וכן משמע מההיא דע"א דל"ב ע"ב גבי בשר היוצא אסו' דאוקמי' לה כריב"ב ולא כרבנן נמי ומאי דתני שהיא כזבחי מתים לומר שמטמא במשא כמת ולא כשרץ אלא ודאי שהיא שחוטה של ישראל אפילו הקריבוה לפני ע"ז אינו מטמאה במשא ולהכי הוצרכו לאוקמא כריב"ב מדקתני שהיא כזבחי מתים ועיין לרבינו בהקדמתו לס' טהרות ד"ג ע"א שכתב וז"ל והאב הג' תקרובת ע"ז וכבר התבאר בריש מסכת חולין שתקרובת ע"ז והוא הדבר אשר יקרב בין ידם מטמאה במגע ובמשא כנבילה וכמו שביארנו בשלישי מע"ז יע"ש הרי מבואר מדבריו הללו וממ"ש בפי' המשנה בפרק כל הצלמים דטומאת תקרובת ע"ז אפילו במשא הוא משום שחיטת נכרי שעשו אותה חכמים נבילה ולא משום היקשא דויאכלו זבחי מתים.
וראיתי לרבינו בפ"ב מה' שאר אבות הטומאה הלכה יו"ד שכתב וז"ל שחיטת נכרי נבילה ומטמאה במשא אפילו ישראל עומד על גביו ושחט בסכין יפה שחיטה כראוי כו' שחיטתו נבילה וקרוב בעיני שאף טומאה זו מד"ס שהרי טומאת ע"ז וטומאת תקרובתה מדבריהם כמו שיתבאר עכ"ל מבואר יוצא מדבריו דמ"ש שחיטת גוי מטמאה במשא אעפ"י שלא שחטה לתקרובת ע"ז אלא לאכילה אפי' שחטה כראוי ולא ניבלה בשחיטתו אפי"ה כיון שהגוי עובד ע"ז חשיב כאלו הקריבה לפני ע"ז ומטמאה במשא דאעפ"י דבפ"ד מהל' שחיטה כתב דשחיטת גוי אסורה באכילה מן התורה מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו כמ"ש מרן בכ"מ אכתי לא שמענו שמטמאה במשא דאפשר שעשאה הכתוב כטרפה שאעפ"י שהיא אסורה באכילה אינו מטמאה במשא לכך הוצרך רבינו לומר דמאי דמטמאה במשא הוא משום דחכמים עשו שחיטתו של גוי ותקרובתה שמטמאה במגע ובמשא מד"ס ואין להקשות דאם עשו חז"ל לגוי כע"ז ושחיטתו כתקרובת ע"ז א"כ אפילו בשר שחוטה של ישראל שנגע בו הגוי תהא מטמאה במשא כתקרובת ע"ז ואין ספק כי זו היתה כוונת הראב"ד בהשגתו שם במ"ש על דברי רבי' הללו וז"ל מ"ש וקרוב בעיני כו' אמר אברהם זו אחת מסברותיו ואין בכולם פחותה מזו כי הגויים הן כבהמות ואין מטמאין ואין מיטמאין עם דומה לחמור הן גוים כמר מדלי ואת כולם ישא רוח והחושב אותם לכלום אסף רוח לחופניו עכ"ל וכוונתו להשיגו דלפי דבריו דטעמא דשחיטת גוי מטמא במשא אע"פ שלא שחטו בפני ע"ז ולא נבלו הוא משו' דהגוי עצמו כע"ז חשיב ושחיטתו כתקרובת ע"ז ולפי"ז אף מגעו בבשר שחוטה מישראל מטמא במגע ובמשא כתקרובת ע"ז ולא כן הוא והן עם דומה לחמור ודוקא תקרובת' לפני ע"ז אסורה ומטמאה במשא מפני ע"ז עצמה שתקרובתה ומגעה מטמא את הבשר אבל שחיטת הגוי לאוכלה והיא שחיטה כראוי אינה מטמאה במשא מפני הגוי עצמו שהוא כע"ז אלא מפני ששחיטתו לא חשיבא שחיטה והו"ל כמתה מאיליה ונבילה מטמאה במשא זה נראה לע"ד כוונת הראב"ד ז"ל. ובזה יתיישב מה שתמה מרן כ"מ על דברי הראב"ד ז"ל הללו וז"ל ואני שמעתי ולא אבין מ"ש ולא מטמאין מיטמאין דאטו אנן בטומאת הגוים וטהרתן עסקינן שיטעון עליו כן וכן מ"ש שהן כבהמות מה ענין זה לזה לשחיטתה שהיא מטמאה במשא דהא אפשר דשחיטת קוף נמי לא תטמא במשא כיון דשם שחוטה עליו ושוב אין כאן מי שיחשיב אותן לכלום עכ"ל.
ועפ"י האמור כוונת הראב"ד להשיג על רבינו במ"ש שטומאת שחיטת הגוי היא מד"ס כטומאת ע"ז ותקרובתה שהיא מד"ס ואף זאת כיוצא בה אעפ"י שלא הקריבה לפני ע"ז הגוי עצמו חשוב כע"ז ושחיטתו כתקרובת ע"ז וע"ז השיגו שהגוי עצמו אינו מטמא כע"ז כל שלא שחט לפני ע"ז והרי הוא כבהמה שאין במעשיה כלום ולא הי"ל לרבי' לומר אלא שטומאת שחיטת הגוי היא מד"ס מפני שחכמים עשו שחיטתו נבילה ולא מפני שהוא כתקרובת ע"ז שהיא מד"ס דהשתא נפקא מינה דבשר שחוטה של ישראל שבא ליד הגוי הרי היא טמאה כתקרובת ע"ז וזו אינה סבר' זה נראה כוונת הראב"ד לע"ד. ומ"מ יש ליישב דעת רבינו דאעפ"י שהגוי עצמו אינו כע"ז עצמו לטמא בשר שחוטה של ישראל כתקרובת ע"ז היינו משום שלא מצינו שאסרה תורה אלא שחיטת הגוי בקרא דואכלת מזבחו ולהכי עשו חכמים איסור שחיטתו כאלו שחטו לפני ע"ז לטמא במשא אבל בשר שחוטה של ישראל שלא אסרה תורה באכילה כשבא ליד הגוי אין מקום לחכמים לאסור ולומר שמטמאה במשא כתקרובת ע"ז כיון דלא אסרה תורה מעיקרא באכילה ודוק זה נראה לע"ד ליישב דעת רבינו אם כוונת הראב"ד ז"ל בהשגתו כמו שכתבנו אמנם מדברי מרן כ"מ ז"ל משמע שהבין בכוונת השגת הראב"ד דכוונתו להשיגו עמ"ש רבי' שקרוב בעיניו לו' שטומאת שחיטת הגוי במשא היא מד"ס כאלו הוא מסתפק קצת בדבר שתועיל שחיטתו של גוי להוציאה מידי נבילה שלא יטמא במשא כנבילה מדאו' ועל זה השיגו דמאי ספק יש בדבר דפשיטא דאין בשחיטת הגוי תועלת מדאורייתא נמי ובודאי שהיא כמתה מאליה ומטמאה במשא מדאורייתא כיון שאין במעשה השחיטה של גוי כלום והרי הוא כבהמה שאין במעשיה כלום ולכן אין מטמאין ואין מיטמאין כו' וע"ז כתב עליו מרן מ"ש ודוק.
ומכלל כל האמור ומדובר נמצינו למדים דדעת רבינו הוא דטומאת תקרובת ע"א וע"א עצמה שניהם מד"ס אלא דבתקרובת ע"א החמירו בה חכמים לומר שמטמאה אף במשא טפי מע"א עצמה שאינה מטמאה אלא במגע דוק' ולא במשא אבל באהל אינו מטמא לא ע"א עצמה ולא תקרובת וכרבנן דריב"ב ולא כריב"ב דמחמיר בתקרובת ע"א לטמא אף באהל וכן פסק בחיבורו פ"ו מה' שאר אבות הטומאה ה"ב וה"ז ומרן כ"מ ז"ל שם ביאר טעמו למה לא פסק כריב"ב מאחר דאיכ' כמה סתמי כוותיה יע"ש.
ודע דאף ריב"ב דדריש היקשא דויצמדו ויאכלו זבחי מתים לומר מה מת מטמא באהל אף תקרובת ע"א מטמא באהל נראה דלדידיה נמי סבירא ליה דע"א אינה מטמאה באהל כדאסקינן בריש פרק אמר ר"ע דבין לר"ע ובין לרבנן טומאת ע"א דרבנן ולא מטמאה באהל אלא במשא לר"ע משום דאתקש לנידה שנאמר תזרם כמו דוה ולרבנן דר"ע אינה מטמאה אלא במגע דכתיב שקץ תשקצנו כיע"ש. ובתקרובת ע"א הוא דוקא דקאמר ריב"ב דמטמאה באהל דלא מצינו דאתקש לא לשרץ ולא לנידה אלא למת מקרא דזבחי מתים ולהכי קאמר דמטמאה באהל מה שאין כן ע"א עצמה ומשום הכי הוצרך הש"ס בפ' כל הצלמים דל"ח ע"ב לומר דמתניתין דקתני לא יעבור תחתיה דאם עבר טמא היינו משום דאי אפשר דליכא תקרובת ע"א דמטמאה באהל לריב"ב ולא קאמר משום שהאשרה עצמה ע"א ומאהיל עליו וטמא לריב"ב מק"ו דתקרובת וה"נ אמרו בדל"ב גבי והיוצא אסור אי אפשר דליכא תקרובת ע"א כו' וכן הכריח הר"ב תוספות י"ט בפרק כל הצלמים מ"ח לדברי התוספות בפ"ק דחולין די"ג ע"ב ד"ה תקרובת ע"א דתקרובת ע"א חמיר טפי מע"א עצמה יע"ש.
ודע שמדברי התוס' שם מבואר דלריב"ב טומאת תקרובת ע"א באהל הוא מדאורייתא אמנם מדברי רש"י והר"ן שכתבו בההיא דאם היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור דטומאה דרבנן היא וקרא אסמכת' בעלמא מבואר דס"ל דלריב"ב נמי טומ' תקרובת ע"א באהל אינו אלא מדרבנן כמ"ש הרב בעל תי"ט שם וכן ראיתי להריטב"א בחי' ע"א דמ"ג שכתב כן בשם הירוש' עלה דהך מתני' דאם היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור שפי' הטעם שאין טומאת המת מחוורת כלומר דטומאת ע"א דרבנן היא והם טיהרו בכאן מפני הרבים ואוקמוה אדאורייתא גם הר"ש בסוף זבין כתב כן דאף לריב"ב תקרובת ע"א אינה מטמאה באהל אלא מדרבנן יע"ש.
וראיתי לרש"י ז"ל בסוף עירובין בד"ה ויבואו הכהנים פנימה בית ה' כתב וז"ל בית ה' בהיכל ויוציאו הטומאה ע"א ותקרבותיה שהן מטמאים באהל עכ"ל והוא תימא במ"ש שע"א מטמאה באהל שזה הפך מסקנא הסוגייא דר"פ ר"ע דפ"ב דלכ"ע אין ע"א מטמאה באהל אלא או במגע לרבנן דר"ע או במשא לר"ע ואפילו בתקרובת ע"א דחמיר לא מטמאה באהל אלא לריב"ב ומדרבנן לדעת הר"ש ורבינו וכמדובר אבל לרבנן דריב"ב אינה מטמאה באהל כלל. וכבר כתבנו דרבינו בפי' המשנה בפרק כל הצלמים ובחיבורו פ"ו מה' אבות הטומאה ה"ז פסק כרבנן דריב"ב דאף תקרובת ע"א אינה מטמאה באהל: מיהו לזה איכא למימר דרש"י סובר הלכה כריב"ב מאחר דאיכא כמה סתמי כריב"ב וכן מצאתי להריטב"א בחי' ע"א דל"ב ע"ב עלה דמתני' דבשר הנכנס לבית ע"א מותר והיוצא אסור וז"ל וריב"ב סבר דלגמרי אתקש למת והכי קאמר ויאכלו מזבחי מתים שהם מתים לכל דבר ואב לטומאה והילכתא כריב"ב כיון דסתם לן תנא כוותיה יע"ש גם הר"ן ז"ל בחי' לסנהדרין די"ב עמ"ש בברייתא מעשה בימי חזקיה המלך שעיבר את השנה מפני הטומאה כת' וז"ל רש"י ז"ל פי' שנטמאו בימי אחז בע"א כו' והר"ן ז"ל פי' מפני תקרובת ע"א שמטמאה באהל והכי איתא בירושלמי עכ"ל ודברי הירושלמי הן בפסחים ריש פרק מי שהיה טמא ובנדרים פרק הנודר מן המבושל הלכ' י"ג ובסנהדרין פ"ק הלכה ד' כו' יע"ש מ"מ מ"ש רש"י בע"א נמי דמטמאה באהל הוא תמוה דליכא מאן דסבר הכי. ואפשר דמ"ש רש"י בע"א ותקרובותי' לאו ע"א לחוד ותקרובת לחוד קאמר דמטמאין באהל כל חד לחודיה אלא ע"א עם תקרובתיה קאמר כלומר אף כי לא חזינא אלא ע"א ולא תקרובת תלינן דאיכא הכא תקרובת ונדרסה וכדאמרינן בגמ' אי אפשר דליכא הכא תקרובת.
עוד אפשר דמ"ש רש"י דע"א מטמאה באהל שם רמז למה ששנינו בתוספתא והביאה הר"ש ז"ל בסוף זבין ופסקה רבינו בפ"ו מהלכות שאר אבות הטומאה הכניס ראשו ורובו לבית ע"א טמא ולדעת רבינו אע"ג דע"א אינה מטמאה באהל כל שהכניס ראשו ורובו לע"א חשיב כאלו נגע בה וזהו שכת' רש"י שמטמא באהל כלומר בהכניסה ראשו ורובו אפילו שלא נגע בה חשיב כאלו נגע בה והר"ש ז"ל בסוף זבין כתב וז"ל לאו משום ע"א דע"א אינו מטמא באהל כדאמרי' בריש פ' אמר ר"ע אלא ה"ט דא"א דליכא תקרובת ע"א וכריב"ב דאמר תקרובת ע"א ויליף לה מדאתקש למת מ"מ לא הוי כמת ממש דאם הכניס אפי' אצבעו באהל המת טמא ובע"ז עד שיכניס ראשו ורובו ויש לדקדק מכאן דטומאת תקרובת דרבנן ובפ"ק דחולין הארכנו בדברים עכ"ל. הנה הרב ז"ל משום דס"ל דהלכה כריב"ב פי' התוספתא דאתייא כריב"ב והוצרך לומר דטומאת תקרובת דרבנן אבל לפי מ"ש התוס' בפ"ק דחולין די"ג דלריב"ב טומאת תקרובת ע"א דאורייתא היא א"כ לדידיה כמת ממש הוא דאפילו בכניסת אצבעו כמת וכ"כ הרב מוהרד"ף בביאור התוספתא בספר חסדי דוד דצ"ז ע"ב דלדברי התוס' הך תוספתא אתייא כרבנן דריב"ב ולהכי בעו שיכנס ראשו ורובו להטמא ולפי דברי התוס' אי ה' כריב"ב לא בעינן הכנסת ראשו ורובו. ולע"ד אפשר דאף לדברי התוספות שכתבו דתקרובת ע"ז מטמא באהל מדאורייתא כמת ממש ואפילו בהכנסת אצבעו לבד היינו דוקא בדאיכא גבי ע"ז תקרובת ודאי אבל בדליכ' תקרובת ודאי אלא שאנו אומרים מסתמא אי אפשר דליכא שם תקרובת אז אפילו לריב"ב בעינן הכנסת ראשו ורובו כדי ליטמא והוא מדרבנן כמ"ש התוס' שם בפ"ק דחולין ליישב ההיא מתני' דאם היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור דאפילו לריב"ב משום דליכא תקרובת ודאי התירו חכמים טומאת אהל שלה ובגוזלת התירו יע"ש ואין ספק כי זהו שכתב הר"ש ז"ל ובפ"ק דחולין הארכנו בדברים כלומר כי שם כתבנו דלריב"ב טומאת תקרובת ע"ז דאורייתא היא ומאי שהתירו בגוזלת את הרבים היינו משום דליכא ודאי תקרובת וה"נ איכא למימר להא דתני בתוספתא הכניס ראשו ורובו לבית ע"ז דכיון דמשום ספק הוא דאמרינן אי אפשר דליכא שם תקרובת בעי' שיכניס ראשו ורובו כדי להטמא ותמהני מהרב חסדי דוד שלא העלה על דל שפתיו דברי הר"ש ז"ל הללו וכעת צריך ישוב.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.