עבודת המלך/עבודה זרה/ב

עבודת המלך עבודה זרה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

שלא לעבוד אחד מכל הברואים לא מלאך ולא גלגל ולא כוכב וכו'. ברייתא בר"ה כ"ד ב' אשר בשמים לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות, ממעל לרבות מלאכי השרת, כי תניא ההיא לעבדם, אי לעבדם אפילו שילשול קטן נמי, אין הכי נמי דתניא אשר בארץ לרבות הרים וכו'.

ואע"פ שהעובד יודע שה' הוא האלהים והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש וכו'. הוא ענין השיתוף ועי' מ"ש בפ"א מיסודי התורה ועי' בשאלתות שאילתא נ"ב ועי' מכלתא יתרו והובא בילקוט ר' יוסי אומר אלהים אחרים למה נאמר שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר אילו נקראו בשמו כבר היה בהן צורך, והרי נקראו בשמו ואין בהם צורך אימתי נקראו בשמו בימי אנוש שנא' אז הוחל לקרא בשם ה' וכו' וזהו ביאורו לדעת רבנו.

וענין זה הוא שהזהירה תורה עליו. ואמרה ופן תשא עיניך השמימה וכו' כלומר שמא תשוט בעין לבך וכו' עד השמרו לכם פן יפתה וכו'. עי' בספר המצוות לא תעשה י' ז"ל וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בעצמו ר"ל באיסור מחשבה בע"ז והוא אמרו יתעלה השמרו לכם פן יפתה וכו' ואמר ג"כ בזה הענין בעצמו ופן תשא עיניך השמימה, כי לא בא להזהיר האדם שלא לראות אותם בעיניו ואמנם הזהיר מן הענין במה שיתיחס אל עבודתם בעיון הלב עי"ש.

שלא תטעו בהרהור הלב לעבוד אלו להיות סרסור ביניכם ובין הבורא. עי' לרבנו בעיקר החמישי שלו מ"ש בזה, ועי' סנהדרין ל"ח ב' ששמו כשם רבו וכו' אי הכי נפלחו ליה כתיב אל תמר בו וכו' א"ל הימנותא בידן דאפילו בפרוונקא נמי לא קבילניה וכו' ועי' בפרש"י ז"ל שם לפרוונקא שליח מוציא ומביא ועי' בר"ח שם, ועי' ספרי בפסוק מי כה' אלקינו בכל קראנו אליו ולא למדותיו, וקצת צ"ב בעובדא דר' אלעזר בן דורדיא בע"ז י"ז הרים וגבעות בקשו עלי רחמים ועי' תוס' שם לחד תירוצא דהיינו שר של הרים, ובברכות ס' התכבדו וכו' הרפו וכו' שמרוני עזרוני סמכוני, ויש לישב הכל ועי' להגאון מוהר"ל מפראג ז"ל בספרו נתיבות עולם נתיב העבודה פי"ב והרבה יש להאריך בכל זה אבל אכ"מ.

ב

ספרים רבים חברו עכו"ם בעבודתה וכו' צונו הקב"ה שלא לקרות באותן הספרים כלל. סנהדרין משנת חלק וכר' עקיבא אף הקורא בספרים חיצונים ותנא ע"ז בגמ' ק' ב' ספרי צדוקים, (ועי' במפרשי המשנה פי' באופנים אחרים וכנראה אין זה דעת רבנו ועי' ירושלמי שם שבספרי הומירוס הוא כקורא באגרת ולהגיון נתנו ולא ליגיעה ובספרי צדוקים אסור לגמרי) אבל באמת רבנו עצמו הראה מקור דבריו בספר המצוות ל"ת י' שהזהירנו מנטות אחר ע"ז ומהתעסק בספוריה וכו' והכתיב אשר הזהירנו מזה הענין הוא אמרו אל תפנו אל האלילים, ולשון ספרא אם פונה אתה אחריהם אתה עושה אותם אלהות ושם אמרו ר' יהודה אומר אל תפנה לראותם אפילו להסתכל צורת הצלם הנראית והמחשבה בעשייתה אינו מותר וכו' ואח"כ הביא הך דכתב המהלך תחת הצורות ותחת הדיוקנאות שהביא הכ"מ כאן ועי' בירושלמי ע"ז פ"ג ה"א אין מסתכלין באיקוניות מ"ט אל תפנו וכו' אל תפנה לעובדן ר' יהודה אומר אל תפנה לראותן ממש, ועי' ביראים סי' ס"ה ובחדש סי' שנ"א דת"ק ור"י לא פליגי כלל אלא שמוסיף ועי' מזרחי שכתב דאין לומר כמשמעו שלא יפנה לעבוד ע"ז שהרי כבר כתיב לא תעבדם אלא על כרחך פירושו שלא יפנה מחשבתך לעבדם ותדע עוד שבתורת כהנים אמר אחר זה שאם אתה פונה אחריה סופך לעשותה אלהות ואי נימא דהיינו לעובדם ממש מאי שסופך איכא והרי כבר עשאה. ועי' סדר משנה האריך להקשות למה פסק רבנו כר' יהודה נגד הת"ק דנחשב כרבים ועי' רי"ף שבועות, ואין מקום לדברים אלה כפי שבארנו, והנה שיטת רבנו דדיוקנאות אסורות דוקא בעשויות לעכו"ם וכן הוא שיטת התוס' בשבת והרא"ש, ואינה כן דעת רש"י ז"ל והתוס' בע"ז נ' ועוד ראשונים וטרחו הרבה בדברי רבנו עי' כ"מ ומשנת חכמים וסדר משנה, והרי הוא מבואר להדיא בירושלמי שהבאנו כדעת רבנו דהרי אמרו שם איקונוית למה אסורות מפני שמקטירין לפניהן בשעה שהן עולות, א"ר יוחנן מותר לראותן בשעה שהן יורדות מ"ט בהכרת רשעים תראה, ואפשר דמחלקותן של הראשונים ז"ל היא באיסור דרבנן בשאר איקוניות ורבנו מדאוריתא קאמר הכא, ופשוט.

ג

וכל הנפנה אחריה בדרך שהוא עושה בה מעשה הרי זה לוקה. רבנו בספר המצוות שם הביא מקור דבריו וז"ל ודע שהעובד ע"ז חייב מלקות, וכבר התבאר זה בסוף פ"ק מעירובין (דף י"ז) על מה שאמרו לוקין על עירובי תחומין דבר תורה וכו' והשיבו על צד הקושיא ואמרו וכי כל מה שיבא במלת אל אין לוקין עליו אלא מעתה אל תפנו אל האלילים ה"נ דלא לקי הנה הורה זה כי זה הענין לוקין עליו ע"כ. וזהו דלא כנוסחתנו אנו בגמרא דילן. והרב דינא דחיי תמה והרי הלאו הזה הוא בדבור בראיה ובמחשבה ואיך אפשר בו מעשה, וכבר האריכו בזה המחברים טובא ועי' מ"ש לקמן בפ"ה הי"א ובפ"ג ה"ט ובפ"כ דעדות הארכתי עי' היטב בכל זה ואין מקום לדבריו.

ולא עכו"ם בלבד הוא שאסור לפנות אחריה וכו' עד כך אמרו חכמים וכו'. כל דברי רבנו מבוארין בספר המצוות ל"ת מ"ז והביא דרשת הספרי בזה.

ד

הא למדת שכל המודה בעכו"ם כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם וכו'. עי' בירושלמי פ' ד' מיתות ה"ט משל ר' שמעון בן לעזר אומר לשנים שהיו יושבין וקערה של גריסין ביניהון פשט אחד את ידו וגירף את כל הקערה ולא שייר בה כלום כך המגדף והעובד ע"ז אינו משייר לאחריו מצוה, ובסוגיא דילן בכריתות ז' ע"ב ר' אלעזר בן עזריה אומר כאדם האומר לחבירו גירפתה את הקערה ולא חסרת, קסבר מגדף היינו עובד ע"ז ועי' פרש"י ז"ל שם שפי' כגון משורר ומזמר לע"ז דלאו מלתא רבה היא כולי האי ועי' תוס' שם שהקשו ושיטת רבנו אינה כשיטת רש"י שהרי כתב בפט"ו מהל' סנהדרין ה"ו ובעובד ע"ז נאמר את ה' הוא מגדף והתם בעובד ע"ז דחייב סקילה קאי ועי' מראה הפנים האריך ובספרי שלח מגיד הכתוב שכל המודה באלילים כופר בעשרת הדברות ובמה שנצטוה משה ובמה שנצטוו הנביאים ובמה שנצטוו אבות והם המה דברי רבנו כאן.

וכל הכופר בעכו"ם מודה בכל התורה כולה. שם בספרי וכן הוא בגמ' דילן חולין ה' ושבועות כ"ט ונדרים כ"ה וקדושין מ'.

והוא עיקר כל המצוות כלן. עי' ילקוט שלח בשם הספרי זוטא הא מה מצוה שכל המצוות תלויין בה זו עכו"ם.

ה

ישראל שעבד עכו"ם הרי הוא כעכו"ם לכל דבריו. עי' כ"מ ועי' השגת הראב"ד ז"ל דאע"פ כן אסור לאבד ממונו בידים מידי דהוי אמסור ועי' להרמ"ע מפאנו ז"ל הובאו דבריו במעשה רוקח הספרדי בשם כת"י וז"ל ועי' בנמוק"י פ' איזהו נשך שחילק בענין זה בין מסור למומר דבמסור, הוא דחיישינן דלמא נפיק מיניה זרעא מעליא אבל במומר לע"ז ליכא למימר הכי כיון שנטמע ביניהם ע"כ, ולפי מה שביאר הכ"מ את דברי רבנו ששיעור הדברים ישראל שעבד עכו"ם הרי הוא כעכו"ם לכל דבריו כענין שנמצא שמומר לעכו"ם הרי הוא מומר לכל התורה, ושיטת רבנו דבפ"א הו"ל מומר לא ידענא אם יש מקום לחילוק זה, אמנם הרב מרכבת המשנה חוכך בזה בדעת רבנו ועי' בתוס' סנהדרין ס"א א' ד"ה ריש לקיש וזבחים י' א' ד"ה ריש לקיש ותוס' חולין י"ד ד"ה השוחט וכבר האריכו בזה רבותינו טובא בשיטת רבנו ובדבריו בפי' המשנה לחולין ואכ"מ ועי' בדברי רבנו לקמן בפ"ד ה"ב אלא הרי הן כיחידין שעבדו עכו"ם וסוקלין כל מי שעבר וממונם ליורשיהן כשאר הרוגי בי"ד.

ואין מקבלין אותן בתשובה לעולם שנאמר כל באיה וכו'. עי' כ"מ מה שהביא תמיהת הרמ"ך ז"ל ומ"ש על זה ועי' לח"מ ועי' יד המלך שטרח לישב סוגית הגמ' בביאור חדש לדעת רבנו, וכמדומה שדברי רבנו פשוטים, דרבנו סובר דכל באיה לא ישובון אינה נביאות, אלא דין הוא דאין מקבלין אותו בתשובה, ולא דאינו יכול לשוב, שמלבד דאיהו בעצמו כתב בהל' תשובה אבל שב מרשעותו כמ"ש הלח"מ הנה בסוגיא שם גופא אמרו ואם ישובו לא ישיגו ארחות חיים, הרי דאפשר להם שישובו, אלא שאין מקבלין אותן משום דאם עושין תשובה באמת מתים, וקרא קאמר דכל באיה לא ישובון אין מקבלין אותן בתשובה ואולי כוון לזה גם הלח"מ והוא פשוט ועי' להרדב"ז ז"ל בלשונותיו סי' מ"ה מה שכתב בזה, ודעתו דאין מקבלין אותן להחזיקן לבעלי תשובה, עי"ש מה שחיזק הדברים.

ואסור לספר עמהן. עי' כ"מ שהוא מסנהדרין ל"ח מקרא דאל תען באפיקורס ישראל, ורבנו הביא קרא דואל תקרב אל פתח ביתה והוא דרשה אחרת, ועי' לח"מ שתמה דבע"ז דרשו מקרא דואל תקרב אל פתח ביתה זו רשות או זונה, ומינות מקרא דהרחק מעליה דרכך, ורבנו כתב מקרא זה ומצאתי דרשא דואל תקרב אל פתח במינות בפסקתא זוטרתא שלח אחרי לבבכם זו מינות וכן הוא אומר ומוצא אני מר ממות את האשה זו מינות וכו' וכן אמר שלמה הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה, ועי' בע"ז כ"ז ב' לא ישא ויתן אדם עם המינים ועי' תוס' שם דהיינו להאריך עמהם בדברים פן ימשכוהו ועי' בר"ח שם, והנה עי' בתוס' במה שעמדו מבי אבידן דכמה אמוראי הוו אזלו להתם ועי"ש שהאריכו, ולרבנו הדברים מבוארים דדוקא באפיקורס ישראל אסור לפי מ"ש הכ"מ, ועי' שבת ע"ה בלומד דבר אחד מן המגוש וס"ל לרב דהיינו גידופי, ולפי"ז אין ראיה דדוקא ללמוד מהם אסור ולא לספר עמהם, דהרי התם אפילו במגוש עכו"ם קאי דלספר עמו מותר, ועי' בתוס' הובאה לעיל בהגהות מיימוני לא יטייל אדם עם תועים וכו' ואפילו ירא מפני לסטים ורוח רעה שנא' לא תלכו אחרי אלהים אחרים עי"ש.

ומחשבה של אפיקורס לעכו"ם. כבר הביאו מקור הדברים להא דאמרו בחולין י"ג א' שחיטת נכרי נבלה הא דמין לעכו"ם, ועי' לרבנו בפי' המשנה שם, והנה דברי רבנו תמוהים מאד דמלבד שאין הדבר ברור דסתם מין מחשבתו לעכו"ם ועי' תוס' ע"ז כ"ו ב' ד"ה איזהו דדוקא בכומר לעכו"ם אמרו כן מלבד זה תמוה דלמה נקיט לה רבנו רק הכא ולא בשאר דוכתי ועי' לעיל בפ"ו ביסודי התורה בספר תורה שכתבו מין דישרף דלשיטת רש"י ז"ל הוא משום דמחשבתו לעכו"ם ואלו רבנו נקיט התם טעמא אחרינא משום שאינו מאמין בקדושת השם, והא דישרף משום שלא להניח שם לאפיקורסים מה שהוא סתירה לכאן וכבר עמדו על זה ועי"ש מ"ש בזה, ורק כאן כתב כן רבנו ובאמת אין לו שום מקום ולא שייך כלל לדברים שהוא עוסק בהם כאן, והנה ראה זה מצאתי ברמב"ם דפוס קונשטנדינא רס"ט הנוסח בדברי רבנו כאן ואסור לספר עמהם ולחשוב עליהם תשובה כלל שנא' ואל תקרב אל פתח ביתה ומחשבה של מין לעכו"ם ובמעשה רוקח הספרדי הנוסח ומחשבה של אפיקורסות לעכו"ם והוא מחשבה של מינות (שהוחלף באפיקורס מאת הבקורת) ולפי"ז יבוארו דברי רבנו דקאי על מ"ש לעיל שאסור להפנות אחריה במחשבה וכל מחשבה שהוא גורם לאדם לעקור עיקר מדברי תורה מוזהרין אנו שלא להעלות על הלב ושלא נחשוב ונמשוך אחר הרהור הלב, וקאמר דאסור לחשוב מה להשיב להם משום שנא' ואל תקרב אל פתח ביתה ומחשבה של מינות לעכו"ם וזהו איסורו וכמ"ש בתוספתא שלא יטייל עם התועים משום שנא' לא תלכו אחרי אלהים אחרים, ומיושבים כל הדברים ואין שום סתירה בדברי רבנו.

ו

כל המודה בעכו"ם שהוא אמת אע"פ שלא עבדה הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא. עי' כ"מ שציין כריתות ג' ולא זכיתי להבין רמיזתו, ואולי כוון רבנו להא דאמרו בסנהדרין ס"ג א' במימרא דרב דכיון שאמר לו אלי אתה חייב דבעי למימר דלענין קרבן אמרה ואליבא דר' עקיבא דלא בעינן מעשה ופריך בגמ' פשיטא היינו מגדף עי"ש ואינו מוכרח.

ואחד העובד עכו"ם ואחד המגדף את ה' שנא' והנפש אשר תעשה ביד רמה וכו' את ה' הוא מגדף. עי' בדברי רבנו בפט"ו מהל' סנהדרין ה"ו שכתב שם ובעובד ע"ז נאמר את ה' מגדף והבאתי הדברים לעיל הרי להדיא דס"ל כהנהו תנאי בכריתות ז' דמגדף דקרא היינו עובד ע"ז וכנראה היתה לרבנו גי' רש"י ז"ל שם דחכמים ס"ל הכי ואינהו דאמרי לר' עקיבא מי סברת מגדף היינו מברך את השם מגדף היינו ע"ז וכן המה דברי רבנו כאן וכן המה דבריו בפ"א דשגגות ה"ב ולהכי כתב במגדף שאינו חייב קרבן מפני שאין בו מעשה, ולפלא על הלח"מ ז"ל שכתב ההיפוך וכ"כ הכ"מ בפ"ה מהל' קרבן פסח דלהכי פסק רבנו שם כרבי משום דבסוגיא דבפסחים שם אמר דרבי ס"ל דמגדף היינו מברך את השם ור' נתן ור' חנינא בן עקביא ס"ל דמגדף היינו עובד ע"ז. ורבנו סובר דהיינו מברך את השם ולדעתי הוא פלא (ועי' ביראים סי' פ"א ובחדש סי' רל"ו שהביא ברייתא דר' אלעזר בן עזריה ס"ל דבעובד ע"ז הכתוב מדבר וחכ"א לא בא הכתוב אלא ליתן כרת למברך את ה' וכתב וקי"ל כחכמים דרבים נינהו וסתם לן תנא בד' מיתות (נ"ג א) כוותיהו דתנן אלו הן הנסקלין המגדף והעובד ע"ז אלמא תרי נינהו ע"כ) והנה מ"ש דקי"ל כרבנן דרבים נינהו כבר כתבתי דרבנו היה לו גי' רש"י ז"ל וס"ל לחכמים דמגדף היינו עכו"ם, אולם מ"ש דסתם לן תנא בד' מיתות כוותיהו מדמנה המגדף והעובד ע"ז בין הנסקלין אלמא תרי נינהו לא זכיתי להבין כוונתו, וצריך תלמוד.

לפיכך תולין עובד עכו"ם כמו שתולין את המגדף. אלה המה דבריו ז"ל בהל' סנהדרין שהבאנו שנא' כי קללת אלהים תלוי הרי מגדף אמור ובעובד עכו"ם נאמר את ה' הוא מגדף, ועי' בתוס' יו"ט בפ' נגמר הדין שם שכתב שדקדק בירושלמי וספרי ולא מצא דרשה זו, ובאמת פירש כן רבנו מה שאמרו בגמ' שם מ"ה ב' וחכ"א מה מקלל זה שכפר בעיקר אף כל שכפר בעיקר ור"ל עובד ע"ז דהוי ג"כ מגדף וכמו שסייים רבנו כאן ומפני זה כללתי דין המגדף בהל' עכו"ם ששניהם כופרים בעיקר הם, וזהו ר"ל שהעובד ע"ז נקרא מגדף, וכמו דס"ל לרבנו דמגדף היינו עובד ע"ז, ע"פ דרשתם ז"ל, וכמ"ש שהמודה בעכו"ם ה"ז מחרף ומגדף, וכן המה דברי רבנו בפי' המשנה לסנהדרין פ"ו שם מגדף בלבד, ועובד ע"ז נקרא ג"כ מגדף הוא מה שנאמר והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה' הוא מגדף, ופרשו זה בספרי כי אותה פרשה כולה בע"ז מדברת ע"כ.

ז

אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד של ד' אותיות שהוא א' ד' נ' י' וכו'. רבנו ס"ל כאיכא דאמרי בסנהדרין שם ס' א' אמר רב אחא בר יעקב ש"מ שם בן ד' אותיות נמי שם הוא פשיטא וכו' מהו דתימא עד דאיכא שם רבה וכו' קמ"ל, והנה לשיטת רבנו בכמה מקומות (ועי' מורה) דעיקר שם המיוחד הוא שם הוי"ה ולא שם בן מ"ב, א"כ על כרחך ליכא לפרש מהו דתימא עד דאיכא שם רבה, שהכונה שם מ"ב דמאי אולמא, ואיך אפשר לומר ש"מ שם בן ד' אותיות נמי שם הוא, דקאי על שם הויה דהרי זהו מעיקר השם, ועל כרחך צ"ל דמה דאמרו שם בן ד' אותיות נמי שם הוא ר"ל שם א"ד ומהו דתימא בעינן שם רבה היינו שם הוי"ה וקמ"ל דלא בעי, והנה עי' להרמ"ה ז"ל בסנהדרין ולהריטב"א ז"ל בשבועות ל"ו בשם הרמב"ן ז"ל דפליגי ע"ז וס"ל כדעת הויש מי שמפרש שהביא רבנו, והאריכו להוכיח דבעינן דוקא שם הוי"ה ולהכי מוכרחין לפרש שם רבה שם מ"ב או י"ב, והנה הביאו ראיה לדבריהם מברכת כהנים דתניא בסוטה ל"ח כה תברכו את בני ישראל בשם המפורש או אינו אלא בכינוי ת"ל ושמו את שמי על בני ישראל שמי המיוחד לי דהיינו שם הוי"ה, דשמעת מינה דלא מקרי שם המפורש ולא שם המיוחד אלא שם הוי"ה אבל שם א"ד כנוי הוא דמקרי, ובמס' תמיד פ"ז נמי תנן גבי ברכת כהנים במקדש היו אומרים את השם ככתבו ובמדינה בכנוי הרי להדיא דא"ד הוי כנוי, ונראה דמזה אפשר אדרבה להוכיח כרבנו דהא בברכת כהנים נפקא ליה דבעינן שם הוי"ה דוקא מדכתיב שמי המיוחד לי וכמו זה שמי לעולם ועי' פסחים ס"ד זבחי המיוחד לי הרי דבלא מקרא מיוחד לא הוי בעינן שם הויה דוקא בברכת כהנים וכבר עמדו ע"ז המחברים ואי דכונתם מדיוק הלשון דקרי לשם א"ד כנוי, בודאי הוי כנוי לשם הויה הנקרא לא כמו שהוא נכתב אבל בכל זאת בודאי משמות המיוחדים הוא, ועי' בדברי רבנו בפי' המשנה לשבועות ותמצא הדברים מבוארים שמה.

וראיה מוכרחת לדברי רבנו מהא דאמר שם בדף נ"ו ודלמא עד דעביד תרוויהו ר"ל פרושי שמיה וקללה, ובעי ע"ז קרא, ואי נימא דבעינן דוקא לברכה שם הויה א"כ על כרחך הוי גם פרושי שמיה דהא אינו חייב עד שיפרש את השם והוא מוכרח לדעת רבנו דס"ל דהוגה את השם היינו שם בן ד' ולא שם מ"ב, ועל כרחך לומר דסגי לענין ברכה בשם א"ד, ולהכי פריך שפיר ודלמא עד דעביד תרויהו, ולדעת החולקים על רבנו על כרחך מוכרח לומר דס"ל דהוגה את השם הוא דוקא בשם מ"ב ועי' רש"י סנהדרין שם ק"א ב', או כמ"ש התוס' בשבועות ל"ה א' ד"ה באלף עי"ש. ועדיין יש לתמוה בדברי רבנו מהא דאמרינן בסוגיא שם לפי שנאמר ונוקב שם מות יומת יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד מניין לרבות כל הכינויין ת"ל איש כי יקלל אלהיו מכל מקום, הרי להדיא דשם אלקים בכלל כינויים הוא ולא שם משמות המיוחדין וזהו דלא כדברי רבנו, והנה עתה יצא לאור ס' אור שמח והאריך שם לבאר דברי רבנו מכל השגות הרמ"ה ז"ל בדברי טעם ועמד גם ע"ז, ודעתו בזה שאם יאמר כי קלל אלוקיו אין זה אמור שהזכיר שם וקללו אלא שידוע שבירך אלקיו ואלו היה נאמר מקלל שם אלקיו היה משמע שהזכיר שם וקללו אבל כי כתיב כי יקלל אלוקיו, היינו שבירך את הבורא אלקי כל בשר, ואחת היא במה שהזכירו אם בשם אם בכנוי רק שאנו יודעין שאת אלקים קלל, ומזה ילפינן לכנויים, שהרי כלול בזה גם כנויים עי"ש שהאריך, וחיזק את הדברים ובררם אל נכון.

אולם באמת לדעתי העניה הדבר פשוט דהרי כבר הבאנו דברי רבנו בפי' המשנה דשבועות ומבואר שם להדיא דמחלוקת ר' מאיר ורבנן בשם המברך קאי אי מברך בכנויים חייב אי לא שהרי בעינן נוקב שם בשם באחד מן השמות שאינן נמחקין וס"ל דמקלל ברחום וחנון ג"כ חייב ויליף לה מאיש אשר יקלל אלקיו מ"מ ור"ל דכאן כתיב רק יקלל אלקיו ולא בעינן נוקב שם בשם, ולרבנן באזהרה ג"כ בשם המברך שבירך בכנוי ואזהרתיה מאלקים לא תקלל תהיה איזה קללה שתהיה אבל בודאי אלקים אינו כינוי אלא אחד משמות המיוחדין כמ"ש רבנו בפי' המשנה להדיא וברור.

והנה גם על מה שרבנו מחלק בין שם המברך לשם המתברך, דהמתברך צריך להיות שם בן ד' אותיות ושם המברך צריך רק להיות שם מן השמות שאינם נמחקים, גם על זה השיג הרמ"ה ז"ל, ועי' בתורת חיים בסנהדרין שם שכתב דבשם המתברך הרי כתיב ונוקב שם ה' ובשם המברך הרי יליף מדכתיב בנקבו שם ולא כתיב ה' רק בנקבו שם ונמשכו אחריו המחברים, ובאמת אנחנו זכינו לאגרות הרמ"ה ז"ל שנדפס בפריז ושם נמצא ישוב זה לרבנו, אבל הרמ"ה ז"ל הקשה ע"ז ממ"ש בשבועות ל"ו א' מאן חכמים ר' מנחם בר יוסי דיליף מבנקבו שם דהמקלל אביו ואמו בכנוי פטור עד שיקללם בשם, אלמא בנקבו שם בשם המיוחד קאי ומדר' מנחם בר"י נשמע לרבנן ע"כ, ועי' בפי' המשנה דשבועות שהבאנו לעיל שכתב והמחלוקת בין חכמים ור' מאיר בכנויין לבד ובחנון ורחום שזכר אחריהם אבל אלף דלית ויוד הא ושין דלת וצבאות אין צ"ל כי הם שמות מיוחדים וכמו כן אלקים ע"כ. וא"כ הא דפטר ר' מנחם בר"י במקלל בכנויין היינו כגון רחום וחנון וכדומה משא"כ בשמות שזכרנו המקלל בהם אביו ואמו חייב מדכתיב בנקבו שם א"כ ה"ה במגדף בשם המברך דגביה כתיב בנקבו שם חייב משא"כ בשם המתברך, דגביה בעינן שם ה' וכבר עמדו ע"ז גם עי' בירושלמי פ"ז דסנהדרין ה"ח השם שאמרתי לפניכם אותו קלל ובו קלל ולכאורה משמע מזה דגם שם המברך צריך להיות שם המפורש ועי' בש"ך שם שעמד ע"ז, ואין שום ראיה מזה, דאם בירך בשם אחר הרי הזכיר גם אותו השם בפני עצמו, ועליו אמרו ובו קלל ופשוט.

ועי' עוד בכ"מ שהקשה מהא דאמרו גבי מקלל אביו ואמו דפטרי רבנן בכנוי משום דכתיב בנקבו שם, לימד על מקלל אביו ואמו דבעי שם ולא כנוי ועי' רש"י ז"ל שם דחכמים לא ס"ל דרשת שמואל דעד שיברך שם בשם ואיך פסק רבנו לתרווייהו, עי' בלח"מ פ"ה דממרים מה שיישב הדברים וכבר קדמו הר"ן ז"ל בחידושיו לסנהדרין שם ויש לי בזה עוד אריכות דברים אכ"מ.

ועל שאר הכינויים באזהרה. הנה שיטת רש"י ז"ל והתוס' בסנהדרין נ"ו שם, וכן בשבועות ל"ו דשאר כינויים אימעוט רק ממיתה אבל חייב עליהן כרת, ומדברי רבנו נראה דאין עליהן אלא אזהרה (ועי' בסנהדרין ס"ה גבי אוב, והנשאל באזהרה, ועי' רש"י ז"ל שכתב מואל תפנו ועי' בתוס' שהקשו דא"כ כרת נמי לחייב, ופשיטא להו דאזהרה ר"ל בלא חיוב כרת, ועי' בסמ"ג לא תעשה ל"ו מביא גם כן פרש"י ז"ל וכתב וא"א לומר כן שהרי בפונה יש כרת וכו' ושנינו בפ' ד' מיתות שבעל אוב בכרת או בסקילה והנשאל בהם באזהרה בלבד, ועי' ביראים סי' פ' ובחדש סי' רע"ב, ס"ל באמת דהנשאל הוא בחיוב כרת והא דתנן במשנה דבאזהרה ר"ל רק למעוטי סקילה, וכנראה היתה שם לפני רבותינו הגי' במשנה שבעל אוב בכרת או בסקילה והנשאל בהם באזהרה בלבד, ולהכי הקשו על שיטת רש"י עי"ש ועי' בדברי רבנו לקמן בפי"א הי"ד והנשאל בהם באזהרה ומכין אותו מכת מרדות) ועי' בירושלמי פ"ז דסנהדרין ה"ח הוא פלוגתא דתנאי דאית תנא תני על הכינויים באזהרה וכרת, על שם המיוחד במיתה, ואית תנא תני על הכינויים באזהרה, ועל שם המיוחד במיתה וכרת, ולפי"ז פסק רבנו כהאי תנא דס"ל דאינן אלא באזהרה, אולם יש לתמוה דהרי התוס' הביאו סוגיא דפסחים צ"ג ב' ושם מבואר בין לרבי בין לר' נתן, דאית ביה כרת, דהרי לרבי יליף כרת בפסח שני מונשא חטאו, ולר"נ כתיב חטאו ישא גבי פסח ללמד על ברכת השם שבכרת עכ"פ לכולהו תנאי, איש אשר יקלל ונשא חטאו כרת הוא והרי מפסוק זה ילפינן כינויים לרבנן.

ונראה לומר דהנה התוס' בסנהדרין שם ד"ה איש תמהו על מאי דאמרו בברייתא איש כי יקלל וכו' מה ת"ל, והרי למ"ד מגדף היינו עובד עכו"ם א"כ לית לן קרא למברך את השם, דחייב כרת, ובעינן ע"ז קרא דאיש כי יקלל, ואיך אמר כאן איש כי יקלל וכו' מה ת"ל וגם למ"ד דמגדף היינו מברך את השם מ"מ הרי בעינן קרא דכי יקלל ונשא חטאו ליליף מיניה חיוב כרת לפסח שני כמבואר בפסחים, והנה מ"ש התוס' דלמ"ד מגדף היינו מברך את השם בעינן הך קרא דכי יקלל ונשא חטאו לחייב כרת בפסח שני לא זכיתי להבין דאם נימא כן דבלא קרא מיותר לא הוי ידעינן כרת בפסח שני, א"כ מנ"ל לרבי באמת לחייב כרת בפסח שני, ודלמא קרא דכי יקלל ונשא חטאו לרבות כל הכינויים לכרת אתא, ועל כרחך לומר דחייב כרת בפסח שני מגז"ש יליף, נאמר כאן ונשא חטאו, ונאמר בפסח חטאו ישא, ולהכי אם גם נימא דקרא דכי יקלל לאזהרת כינויים אתא מ"מ ילפינן שפיר חיוב כרת לפסח שני, וקרא מיותר הוא רק לר' נתן דס"ל דקרא דכי קרבן ה' לא הקריב קאי אראשון ואייתר ליה חטאו ישא לדידיה אמרינן דבא ללמד חיוב כרת במברך את השם, אבל בודאי תמיהת התוס' עצומה דאפילו לו יהא כן מכל מקום על כרחך צ"ל דבין ר' מאיר דמחייב בכינויים ובין רבנן דס"ל על הכינויים באזהרה כולהו ס"ל דמגדף היינו מברך את השם ואייתר להו קרא דכי יקלל.

אשר על כן נראה דבאמת למאן דס"ל דמגדף היינו עובד עכו"ם לית כאן קרא מיותר כלל ור' מאיר דדריש קרא יתירה לרבות כל הכינויין הוא משום דר"מ לטעמיה אזיל דס"ל במתניתין ריש כריתות דמגדף מביא קרבן והוא כר' עקיבא משום דכתיב כרת במקום קרבן, ולפי"ז הרי ס"ל לר"מ דמגדף היינו מברך את השם ואייתר ליה קרא דכי יקלל ונשא חטאו ויליף מזה לחייב כינויים ורבנן ס"ל דמגדף היינו עובד עכו"ם וקרא דכי יקלל לחייב כרת למברך את השם אתא, ולכינויים ליכא שום קרא, אלא דמ"מ כינויים באזהרה מקרא דאלהים לא תקלל שכולל הכל בין שמות בין כינויים, וזה אזהרתו וממילא ליכא בכינויים כרת אלא אזהרה בעלמא דקרא דכי יקלל אין לו שייכות לכינויים, כי אם לחייב כרת למברך השם, (ועי' ברבנו חננאל ז"ל שם שכתב וחכ"א על שם המיוחד במיתה שנא' ונוקב שם ה' מות יומת ועל הכינויין באזהרה שנא' ונשא חטאו וזהו נגד דברינו) ונראה עוד לומר, דבזה פליגי תנאי דירושלמי, דמאן דאית ליה מגדף היינו עובד עכו"ם ובעי קרא דכי יקלל לחייב כרת למברך את השם על כרחך ס"ל דעל הכינויים ליכא אלא אזהרה, אבל מאן דאית ליה דמגדף היינו מברך את השם, ולדידיה אייתר קרא דכי יקלל ונשא חטאו ואי גם לית ליה דר"מ לחייב בכל הכינויים מיתה, וס"ל דהוא בא לאזהרת כינויים מ"מ על כרחך אית ליה כרת בכינויים, וזהו מה דאמרו בירושלמי שם מאן דמר על הכינויים באזהרה וכרת, אלהים לא תקלל ועוד איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו בכרת, ומאן דמר על הכינויין באזהרה אלהים לא תקלל ועל שם המיוחד במיתה וכרת ונוקב שם ה' מות יומת ואיש איש כי יקלל אלהיו וכו' ולפי"ז לפי מה שכתבנו לעיל והבאנו דברי רבנו בפט"ו דסנהדרין דס"ל להדיא דמגדף היינו עובד עכו"ם א"כ לדידיה בעינן קרא דכי יקלל ונשא חטאו לכרת במברך את השם, וכינויים ידעינן רק מאזהרת אלהים לא תקלל וממילא אינם אלא באזהרה.

אלא דצריך בירור עדיין מנין לו לרבנו באמת כרת למברך את השם, וכן לפסח שני דפסק בפ"ה מהל' קרבן פסחכרבי דחייב עליו כרת ומנא לן הא כיון דס"ל לרבנו דמגדף היינו עובד עכו"ם וליכא למימר, דידע לכרת מהא דאצטריך קרא דכי יקלל ונשא חטאו והרי אזהרה ישנה מאלקים לא תקלל ועונש מונוקב שם ה' מות יומת, וא"כ על כרחך כי יקלל לכרת הוא דאתי, וממילא ילפינן מיניה פסח שני מגז"ש דאם נימא כן מנליה להגמ' בפסחים לומר דרבי ס"ל מגדף היינו מברך את השם ודלמא אית ליה דמגדף היינו עובד עכו"ם ומקרא דכי יקלל ונשא חטאו דלא איצטריך ידעינן כרת למברך את השם ואח"כ ילפינן חטאו ישא דפסח בגז"ש, וכן מבואר להדיא בגמ' דכריתות ז' לפי גי' רש"י דלרבנן דמגדף היינו עובד עכו"ם לא ידעינן כרת במברך את השם אלא מגז"ש דפסח, ובאמת זה קשה גם בלעדי דברינו כיון שכבר הראנו דרבנו אית ליה להדיא דמגדף היינו עובד עכו"ם א"כ מנ"ל כרת בפסח שני, ואשר מטעם זה הרי כתב הכ"מ דלהכי פסק רבנו כרבי ולא כר' נתן, משום דחכמים ס"ל דמגדף היינו מברך את השם ופסק רבנו כוותיהו ועי' לח"מ ריש שגגות ודבר זה א"א להאמר וא"כ בודאי שיטת רבנו תמוה מאד.

ח

אזהרה של מגדף מנין שנא' אלהים לא תקלל. עי' כ"מ שהעתיק הא דתניא בדף ס"ו ר' אליעזר בן יעקב אומר אזהרה למברך את השם מנין ת"ל אלהים לא תקלל, ובאמת הוא מבואר גם בסוגיא דלעיל דף נ"ו ממאי דהאי נוקב לישנא דברוכי הוא וכו' ואזהרתיה מהכא אלקים לא תקלל, וכן בירושלמי דפרקין ה"ח אזהרה למגדף מניין אלקים לא תקלל, ועי' לרבנו בספר המצוות ל"ת ס' הביא זה בשם המכלתא עי"ש שהאריך, אולם כנראה כוונת הכ"מ להא דס"ל לרבנו דאלקים חול ומ"מ אזהרתיה מהכא וזה מבואר שם בסוגיא.

ואומרים לו אמור מה ששמעת בפירוש. עי' כ"מ שתמה מהא דאמרו בירושלמי שם וכי אומרים לו גדף, ומשני אותו השם שאמרתי בפניכם אותו קלל, ומדברי רבנו משמע שבשעת גמר דין העד מגדף והיא קושית הר"ן, ועי' מרכבת המשנה ח"ב ביאר כוונת הירושלמי באופן אחר, דקאי על דלעיל מיניה דאמר התם זאת אומרת שדנין מספק, וע"ז פריך ואמרין ליה גדף כלומר הרי על כרחך דנין על הספק דהרי אי אפשר שבעת שיבאו העדים להעיד יאמרו להם גדף וא"כ כיון שהעדים אינם אומרים בפירוש הרי על כרחך שדנין על הספק, וע"ז משני אלא אותו השם שאמרתי לפניכם אותו קילל, אבל כל זה אינו אלא בתחלת העדות אבל לגמר הדין הוא מגדף בפירוש וכסתמא דמתניתין והוא ישר בבאור הירושלמי.

ויש להביא ראיה לזה מהא דאמרו שם בברייתא ס' א' דאין העדים צריכים לקרוע שכבר קרעו הרי דעל הגדתם היו צריכים לקרוע ועל כרחך שהיו אומרים בפירוש עי' בזה, ועי' בתוס' מו"ק כ"ו א' ד"ה ואחד השומע מפי השומעים שהביאו בשם תוספתא כגון מן העדים שאומרים זה ואם הוא אומר יכה יוסי אין קורעין על זה, ומבואר בדבריהם דאין חייבין לקרוע אלא א"כ שמעו הגידוף מפורש ולא משכחת דבר זה אלא בשומע מפי העדים, הרי להדיא דהעדים היו אומרים הגידוף מפורש כשיטת רבנו, ועי' בס' תורת האדם להרמב"ן ז"ל הביאו דבריו הב"ח ז"ל ביו"ד סי' ש"מ ובש"ך שם סקנ"ה וס"ל דצריך לקרוע כששומע מפי אחד שפלוני גידף, אבל מכל מ"ש קשה לומר כן, וגם מדברי הירושלמי אין הכרח אלא שעדיין יש לעיין ממה דאמרו שם בירושלמי להלן שמעת מינה שית את שמע מינה כהוא, דאמר רב שמואל ברבי יצחק והוא המימרא זאת אומרת שדנין מספק, ולפי מ"ש בשם המרכבת המשנה, הרי נדחה זה, וכן יש לעיין מהא דאמר תמן ר' חייא אמר ר' יסא מקשי תנינן הכרוז יוצא לפניו איש פלוני יוצא ליסקל וכו' ור"ל דמקשה על הא דאמר דשומע מפי שומע צריך לקרוע, והרי הכרוז יוצא וצריך לומר שפלוני יוצא ליסקל על שגידף את השם ונמצא כל השומעים חייבים לקרוע עי' מפרשים וע"ז משני שמענו שומע מפי שומע צריך לקרוע שמעינן שומע מפי שומע ושומע מפי שומע צריך לקרוע בתמיה הרי להדיא דס"ל להירושלמי דאם שמע רק שפלוני גידף חייב לקרוע והדברים צריכים ברור רחב.

ט

מגדף שחזר בו בתוך כדי דיבור וכו'. עי' כ"מ שממה שכתב אלא כיון שגידף בעדים נסקל משמע ליה דמגדף א"צ התראה, וכבר הביאו דעת הראב"ד בפ"כ מהל' עדות שהשיג על רבנו ומבואר דס"ל דבעי התראה וכן ס"ל בדעת רבנו שהרי השיג עליו דא"כ גם מגדף לא ליבעי התראה, וכן מבואר ברש"י ז"ל בפירושיו על התורה ונשא חטאו בכרת כשאין עדים והתראה, וראיתי להרב משנת חכמים ז"ל הביא ראיה מהא דאמרינן בסנהדרין ע"ח ב' דר' נחמיה יליף חבישה ממגדף דאע"ג דלא הוי ידע אי בר קטלא הוא וחבשוהו, ורבנן מגדף הוראת שעה היתה וכו' שלא היה משה יודע אם הוא בן מיתה כל עיקר, וקשה דהא על כרחך גם לר' נחמיה מוכרח לומר דמגדף הוראת שעה הוי, דהרי לר' יהודה דס"ל דבעינן שיודיעוהו באיזה מיתה נהרג אמר לקמן בדף פ' ב' דס"ל דמקושש הוראת שעה הוי, ולפי"ז אי נימא דמגדף בעי התראה, הרי כיון שלא היה משה יודע אי יש חיוב מיתה במגדף כלל ממילא ליכא התראה, ועל כרחך לומר דהוראת שעה הוי לכו"ע ומוכח דמגדף לא בעי התראה, ואולי כיון לזה גם הכ"מ בציונו לסוגיא זו, אבל הוא תמוה דהרי אפילו אם נימא דמגדף א"צ התראה, הוא עכשיו שאנו יודעין שדינו בסקילה אלא כיון שאין בו מעשה א"צ התראה, אבל כל זמן שלא ידענו כלל שיש חיוב מיתה הרי ברור דאף דלא צריך התראה מ"מ לא היה אפשר לחייבו, שהרי לא נודע כלל לשום אדם שיש כאן חיוב מיתה, וא"כ על כרחך הוראת שעה הוי אפילו אי לא בעי התראה.

ועל כרחך לומר דפירוש הגמ' ורבנן מגדף הוראת שעה היתה היינו החבישה, ולהכי לא נוכל למילף חבישה מזה, ור' נחמיה ס"ל דהחבישה לא היתה הוראת שעה אבל אין זה נוגע לעצם דין המיתה דלכו"ע היתה הוראת שעה ועי' במראה הפנים בירושלמי דסנהדרין שם שכתב דאם נימא דאיכא כרת במגדף, על כרחך צ"ל דבעי התראה, וחיוב המיתה הוא היכא דאתרו ביה וכרת בלא אתרו, אלא שרבנו לא הביא כלל חיוב כרת במגדף בשום מקום וא"כ אפשר לומר דלא בעי התראה ע"כ. וכל דבריו תמוהים. רבנו הביא חיוב כרת במגדף בפ"א דשגגות ה"ב, אלא שחטאת אינו חייב במגדף, משום דלית ליה דר' עקיבא, אבל אינו מוכח מזה כלום לענין התראה דאפשר שפיר לומר דלא בעינן התראה למיתה, וחיוב כרת הוא היכא דעבר במזיד בלא עדים, וכבר כתבתי בגליון הירושלמי שדבריו ז"ל תמוהים ועי' תשובת הרדב"ז ח"ה סי' כ"א ורי"א מה שהאריך בדין התראה במגדף, והפשוט בדברי רבנו במ"ש דכיון שגידף בעדים נסקל ר"ל דאילו הוי מהני חזרה תוך כדי דיבור היו צריכין העדים להיות משך תוך כדי דיבור אחר הגידוף משום דילמא חזר בו אבל כיון דלא מהני חזרה במגדף א"צ העדים אלא לשמוע הגידוף וכיון שגידף בפניהם נסקל.

ואם לא הרגוהו קנאים ובא לבי"ד אינו נסקל. עי' כ"מ דלמד כן מבועל ארמית וכו' עי"ש ואין צורך והוא מבואר להדיא בגמ' פ"ב ב' שם מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן ניקום וניקטול ליה וכו' והא המקלל בקוסם הא תני רב יוסף יכה קוסם את קוסמו דמיחזי כמברך את השם והוא מבואר.

י

כל השומע ברכת השם חייב לקרוע ואפי' על ברכת הכינויים חייב לקרוע. עי' בס' תפארת למשה שכתב נראה לי דר"ל אפילו כינויים הנמחקים כגון חנון ורחום חייב לקרוע דהא אפילו בלשון לע"ז הוי כינוי וכדאיתא בחו"מ סי' כ"ז לענין קללת חבירו בשם עי"ש.

והוא שישמענה מישראל וכו' אבל השומע מפי העכו"ם אינו חייב לקרוע. שיטת רבנו לפסוק בחדא כשמואל דאינו חייב אלא בשומע מפי ישראל ובחדא כר' חייא דחייב גם על כינויים האריכו בה רבותינו ז"ל טובא ועי' כ"מ האריך בשם מהרי"ק ודעת הרמב"ם והרא"ש והטור ז"ל דגם בעכו"ם קורעין, אלא דבכינויים בעכו"ם בזמן הזה אין קורעין משום דא"כ יתמלא כל הבגד קרעים ומצאתי שגם הרמ"ה ז"ל בנימוקיו לסנהדרין הכין ס"ל, וכן מצאתי בתשובות גאוני מזרח ומערב בסי' ק"נ שכתבו ואין חילוק בין שם המיוחד לכינויים ובין ישראל לגוי, והוא כשיטת רבותינו ז"ל שהבאנו, ועי' ב"ח שרוצה לדחוק ולהעמיד כן גם דעת רבנו והוא תמוה, ומצאתי חבר לרבנו ה"ה הראב"ד ז"ל באשכול הל' מו"ק סי' נ"א שכתב וז"ל ועל ברכת השם בין שם המיוחד בין הכנוי ובישראל, והפשוט בדעת רבנו דהיתה לו גירסת הירושלמי בסנהדרין כמו שהוא לפנינו בירושלמי דמו"ק מהו לקרוע על הכינויים ולא גריס בזמן הזה ומייתי מעובדא דר' שמעון בן לקיש דהוי מהלך באסטרטן איזדמן ליה חד והוי מגדף ולא גריס חד כותאי וכן הוא הגי' בחי' שיטה בסנהדרין והעתיק כן גם המהרי"ק ז"ל בתשובתו, ולא היה עכו"ם כלל אלא ישראל מומר, ולפי"ז פשוט דקורעין על הכינויים ופסק רבנו כן משום דמעשה רב, ואפשר דאפילו אם נגרוס חד כותאי אפשר דס"ל כותים גרי אמת הם ועשאום אח"כ כעכו"ם ולפי"ז דינו כמומר ובזה יש להאריך ולישב כמה סתירות, ומצאתי גם לרבנו חננאל ז"ל במו"ק כ"ו העתיק כן הירושלמי מהו לקרוע בזה"ז משום ר' יוחנן אמרו משרבו הגדפנין בטל מלקרוע מהו לקרוע על הכינויים נשמעיניה מן הדא ריש לקיש הוי מהלך וכו' ועי' עוד במראה הפנים בירושלמי שם ואין מקום להאריך עוד, ועי' כ"מ שהקשה דלמה לא הזכיר רבנו הדין שאין העדים חייבים לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו ועי' מ"ש בזה, ורבנו כתב דין זה בפ"ט מהל' אבל ה"ח עי"ש.

כל העדים והדיינים סומכים את ידיהם אחד אחד על ראש המגדף. עי' כ"מ מקורו בספרא אבל הקשה מדאמרו שם יד כל יחיד ויחיד, משמע שכל היחידים הנמצאים בשעת סקילה סומכין ידיהם עליו, ורבנו כתב רק שהעדים והדיינים סומכין, ובאמת הרי מבואר להדיא בספרא שם דרק הדיינים מרבינן מקרא דכל השומעים, וביאור מ"ש כל יחיד ויחיד היינו כמ"ש רבנו בפ"ג מהל' מעשה הקרבנות ה"ט חמשה שהביאו קרבן אחד כלם סומכין עליו זה אחר זה והוא מן התוספתא, ומקור הדברים הוא מכאן דאחד אחד סומכין עליו ולא כולם יחדו, ועי"ש בדברי רבנו בה"י לענין סמיכה בקרבנות הצבור דשלשה מן הסנהדרין סומכין עליו, שם לא הזכיר רבנו דבעינן זה אחר זה אף שמבואר כן להדיא בתוספתא שם, ויש לעיין עוד בנוסחאות השונות בתוספתא, אבל צ"ל דרבנו סמך על מ"ש לעיל וצ"ע עוד ושם נאריך אי"ה בזה עכ"פ דברי רבנו כאן ברורים.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.