ספר המקנה/קידושין/ח/ב
בתוס' ד"ה מנה אין כאן וכו' וכמו כן וכו'. והרמב"ן ז"ל ס"ל דבמתנה מהני משא"כ בקידושין כיון דאותו מנה שהוא מקדש בה אכתי אגיד גבי' וכסף קידושין דאגיד גבי בעל לאו קידושי' וכ"כ הר"ן ז"ל ונרא' דס"ל להתוס' דע"כ ליתא לסברא זו דא"כ בשט"ח דאחרים דאמר לקמן דף מ"ח דפליגי ר"מ ורבנן ואמרינן דכ"ע ס"ל כשמואל והכא באשה סמכה דעתה וכו' והנה הרא"ש ז"ל כתב בכתובת פ' הכותב דף פ"ה בשם ר"ת הטעם דיכול לימחול משום דשני שיעבודים יש שיעבוד הגוף ושיעבוד הנכסי' ושיעבוד הגוף אינו יכול למכור אלא שיעבוד הנכסי' וכיון דמוחל שיעבוד הגוף ממיל' בטל שיעבוד הנכסי' א"כ גם במקדש בשט"ח דאחרים הקידושין אגיד' ביה דשיעבוד הגוף נשאר אצלו דלא עדיף ממוכר שט"ח דמהאי טעמא יכול למחול ואפ"ה אי סמכה דעתה מקודשת ואפשר דהרמב"ן ז"ל סביר' ליה כאידך טעמ' שכתבו התוס' דמצי מחיל וק"ל ועיין מ"ש בק"א סי' כ"ט:
בא"ד. וכשרגילין לעשות שידוכין. עיין מ"ש בזה בק"א סוף סי' נו"ן:
בגמרא התם במשכון דאחרים וכדר' יצחק וכו'. הקשו בס' עצמות יוסף למה קאמר משכון דאחרים הול"ל משכון דידה כדקאמר לקמן דף י"ט קידשה במלוה שיש עליה משכון וכבר כתב הרשב"א בחידושיו דלאו דוקא אלא לאפוקי משכון דידי' ובאמת לפמ"ש תוס' לקמן דף י"ט דהא דאמר שם קידשה במלוה שיש עליה משכון היינו שמקדשה אותה במלוה ולא במשכון עצמה א"כ לק"מ דהא הכא מיירי שמקדשה במשכון עצמה וכלישנא דברייתא קידש' במשכון וכן כ' שם הרשב"א עצמו דלא שייך שם הך דר' יצחק משום דאינו מקנה לה את המשכון עצמו בתורת קידושין ובזה אתי שפיר נמי מה שכתב הראב"ד ז"ל והביאו הטוש"ע בח"מ סי' ס"ו דבמלוה על משכון שמכר לו את השטר חוב ומסר לו את המשכון אינו יכול למחול ודקדק כן מלשון הרי"ף ז"ל ע"ש ולא הביא ראיה לזה מסוגי' דאמר בפשיטות דקידשה במשכון דאחרים מקודשת וע"כ דלא מצי מחיל כמ"ש הרמ"בן ז"ל בשמעתין אלא דהכא שאני כיון שקידשה במשכון עצמו ומקנה לה הקנין שיש לו במשכון וודאי דאינו יכול לימחול משא"כ כשמכר לו החוב אף שמסר לו את המשכון אלא דאפ"ה יש לדקדק דלמה קאמר דוקא במשכון דאחרים דה"ה במשכון דידה אם קידשה במשכון עצמו מקודשת מדר' יצחק. ונהירנא כד הווינא טליא שמעתי מאמ"ו ז"ל דלפי מ"ש התוס' בב"מ דף פ"ב ע"ב דהכא מיירי במשכנו שלא בשעת הלוואה א"כ י"ל דדוקא נקט משכון דאחרים דהא כתב הסמ"ע בסי' צ"ד דלא תחבול בגד אלמנה דאמר רחמנא לאו דוקא אלמנה אלא כל אשה אלא דכתב שם בתולה שהיא ברשות אבי' יכול לחבול והשיג עליו הט"ז שם דכל אשה בכלל א"כ כיון דלאו דחובל אלמנה ניתק לעשה בעמוד והחזיר קאי כדאיתא במכות אם כן כי היכא דקיימא לן בקידשה בגזל יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי הכי נמי כשקידשה במשכון שלה כיון דצריך להחזיר לה המשכון יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי וא"ל כגון שאמרה הן דמהני אפי' בגזל דידה משום דאמרי' דהקנתה לו כדי שתתקדש וא"כ מלתא דפשיט' היא והו"ל לאשמועינן בגזל דידה גופא ואפי' לפי מ"ש תוס' כאן דמיירי הכא אפי' בשעת הלוואתו היינו מדקתני סתמא משמע בין בשעת הלוואתו ובין שלא בשע' הלוואתו א"כ מהאי טעמא נמי לא נקט משכון דיד' כיון דאינו אלא במשכון בשעת הלוואתו אבל במשכון שלב"ה אינה מקודש' כנ"ל וכ"ש לדע' הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' מלוה ולוה דבאלמנה עובר אף בשעת הלוואתו א"כ לעולם חייב להחזיר ויכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי וע"כ הא דקאמר לקמן דיכול לקדש במלוה שיש עלי' משכון היינו במלוה עצמו כנ"ל ולא במשכון עצמו והכא קתני קידשה במשכון משמע שקידשה במשכון עצמה אי אפשר לפרש במשכון דידה ודו"ק:
בתוס' ד"ה במשכון דאחרים וכו' מצינו למימר וכו'. משמע להו דהכא מיירי אף בשעת הלוואתו מדקתני סתמא כנ"ל ונראה דמוכרח מהאי דקאמר לקמן דף מ"ח האי שטר היכי דמי אי לימא בשט"ח דאחרי' וכו' וקשה היכא ס"ד לאוקמא בשט"ח דאחרי' א"כ אמאי אם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת הא הנייר הוא של הלוה וצריך להחזיר ללוה כשפורע החוב וכן הקשה הב"ש סי' כ"ח ס"ק כ"ב בשט"ח דידה ותי' דמ"מ הוי הנייר משכון על שוה פרוטה וה"נ בשט"ח דאחרי' הוי לי' כמשכון דאחרי' אע"ג דהתם הוי משכנו בשעת הלוואתו אך לפי מ"ש בסמוך דהכי מיירי שקדשה במשכון עצמו א"כ י"ל דהתם מקודשת מטעם מלוה אותו פרוטה שכנגד השטר וכיון דנקנה לו החוב בכתיבה ומסירה אלא דאיכא חשש שמא ימחול ואותו פרוטה אינו יכול למחול כמ"ש לעיל בשם הראב"ד דבמסר לו משכון אינו יכול לימחול. ועיין בזה בחידושינו לקמן דף מ"ח ובק"א סי' כ"ח באריכות ודו"ק:
תוס' ד"ה צדקה מניין וכו'. וא"ת איכא צדקה וכו'. ונראה לענ"ד דעיקר צדקה משמע כמשמעו דכל המשאיל חפץ לעני להשתמש בו הוי צדקה משום דבכל תשמיש מתקלקל החפץ וברוב הזמן מתקלקל לגמרי א"כ י"ל דכיון דהמלוה קונה המשכון והלוה כשמחזיר לו אינו אלא כשואל על המשכון דקיי"ל דשואל פטור במתה מחמת מלאכה דלהכי השאיל לו ה"נ מאי שמתקלקל מתשמישי העני בכל יום הוא הפסד המלוה כיון שקנה אותו בשעה שמשכנו והלוה פטור במה שנתקלקל דלהכי החזיר והשאיל לו ואין לך צדקה גדולה מזו דמה שמתקלקל בתשמישו מנכה מן החוב וכן הוא מפורש בב"מ דף ק"ד ע"ב בגמר' אהני כתיבה לגירעון עיין ברש"י ותוספ' שם דאם לא כתב לו תשלומתא דאית לך עלי' וכו' הפחת הוא הפסד המלוה והיינו דקאמר אם אינה קונה משכון וא"כ אין הפחת על המלוה למה מקרי צדקה ועיין בחידושינו בב"מ דף קט"ו בהא דקאמרינן שם למה חוזרין וממשכנין וכו' וכתבו התו' שם בד"ה לויה ממשכנין מעיקרא הקשו הר"ר אלחנן ולמה חוזרין וממשכנין וי"ל כדי שלא יכול הלוה לכפור וכתבנו שם פירושו דעל הא דממשכנין מעיקרא ליכא למימר כדי שלא יכול לכפור דאכתי במלוה בשטר דאינו נאמן לומר פרעתי קשה דלמה ממשכון אבל בהא דחוזרין וממשכנין היינו אפי' במלו' בשטר משום דקיי"ל דבמפקיד בשטר נאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו כדאית' בבבא בתרא דף ע' א"כ לדעת רש"י ז"ל דבמשכון שלא בשעת הלוואתו מתחייב באונסי' י"ל דכשהחזירו ונאנס אצל הלוה אע"ג דשואל חייב באונסי' מ"מ הא כתב הר"ן בתשובה והביאו הסמ"ע בסי' ע"ב דהשואל ספרי' אינו חייב באונסי' משום דהמשאיל מצוה קעביד אין הלוה חייב באונסי' וממילא כשנאנס ביד הלוה הפסיד המלוה חובו דהמלוה חייב באונסי' והלוה פטור דאין כל הנאה שלו דהמלוה מצוה קעביד בחזירתו כדאית' בכה"ג בח"מ סי' ע"ב ס"ג וא"כ יהא נאמן הלוה לומר פרעתי במיגו דנאנסו לכך חוזרין וממשכנין משא"כ במשכון מעיקרא ליכא למימר הכי ולפי מ"ש אתי שפיר טפי כיון דאם נשברו המחרישה מחמת מלאכה ההפסד הוא על המלוה והפסיד את חובו אפילו אי הוי כשואל ממיל' נאמן לטעון פרעתי במיגו דנתקלקל מחמת מלאכה ואיכא למיחוש שמא יכפור כדאיתא בח"מ סי' רצ"ו סעיף ב' דנאמן לומר פרעתי במיגו דמתה מחמת מלאכה ע"ש ודו"ק:
בגמרא. ת"ר התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו וכו'. לכאורה נראה דהאי נטלתו לא מיירי שפשטה ידה וקבלתו ממנו מרצונו דא"כ כבר נתקדשה מיד כשקיבלתו ומאי מועיל שזרקתו אח"כ לים הא קי"ל בח"מ סי' רמ"ה במתנה כשקיבל ואח"כ אמר אי אפשי במתנה אינה חוזרת להנותן אלא כל הקודם זכה א"כ ה"נ כבר נתקדשה ואפי' אם חזרו בו תכ"ד הא קיי"ל תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ מהמקד' והמגרש ואין לומר דכיון שזרקתו לים י"ל דמוכח מילת' דלכך נטלתו מתחלה כדי שתזרוק אותו לים שהיתה רוצה להזיקו דא"כ מאי מקשה הא שדתינ' קמי' הוי קידושין דהא היכא דשדי' קמי' ליכ' למימר הכי דלמה נטלתו מתחלה להשליכה לפניו אע"כ צ"ל דפשיטא לי' להש"ס דהיכא דנטלתו מרצונה אינו מועיל אפי' זרקתו לים וע"כ צ"ל שלא פשטה ידה וקיבל' מרצונה אלא שתחב לה לתוך ידה שלא מדעתה והיא זורקתו לים משמע מזה דאם תחב לה בלא דעתה ולא זורקתו הוי קידושין ומזה ראי' למה שכתב הרמ"א בהגה"ה סי' מ"ב סעיף א' לקח יד אשה בחזקה שלא ברצונה וקידשה והיא לא זרקה מקודשת דלא כהחולקים ע"ש בח"מ ובב"ש ועיין מ"ש בסי' כ"ח סי"ד שכתבנו הטעם דלא הוי שתיקה דלאחר מתן מעות דלא מהני כדלקמן דף י"ג דהא כל נשי וכו' משום דכל נשי בהא גמירי דאינה מחויבת לשמרו בתחב לתוך ידה בחזקה והוי לה למשדייהו ומדלא זרקה מוכח מלתא דניחא לה וצ"ל לדעת החולקי' דמיירי הכא שהעדים אינם יודעים אם נטלתו מרצונה או שלא מדעתה א"כ אם השליכה מיד אפילו לפניו מוכחא מלתא דבתחלה הי' שלא מרצונה ואם לא השליכה מסתמא הי' מרצונה אבל היכא דידוע שהי' מתחלה שלא מרצונה כגון שזרק לה אפי' לא השליכה לא מהני כמ"ש הרמ"א בסי' כ"ח סעי' ד' בשם הרמ"ה ע"ש אך זה דוחק דלשון נטלתו לא משמע אלא מרצונה ועיין מ"ש בק"א די"ל דאף דתוך כדי דיבור בקידושין לאו כדיבור דמי היינו בלא מעשה אבל אם עשאה מעשה שזרקה מידה אתי מעשה ומבטל מעשה ומהני חזרתה תוך כדי דיבור ע"ש וק"ל:
רש"י ד"ה נטלתו וזרקתו לים בפניו וכו'. משמע שלא בפניו לא מהני והוי קידושין אך י"ל איפכא דכיון דקאמר סברה איבדק' וכו' א"כ שלא בפניו דלא שייך זה וודאי אינה מקודשת ובזה מתיישב לשון הטור כמ"ש בק"א ע"ש:
שם בגמרא. התקדשי לי במנה תנם לאבא ולאביך. ופי' רש"י ז"ל דאינו דומה לתן מנה לפלוני וכו' דהתם איהי קאמר' לי' מעיקרא וכו' וכתב הב"ש סי' למ"ד ס"ק י"ג דמשמע דס"ל דאם היא אמרה בתחילה תן לפלוני אפי' לא אמרה ואתקדש אני לך מקודשת דאל"כ לא הוי מקשה מידי ע"ש ובאמת הרשב"א ז"ל מתרץ הכי דלעיל הוא מטעם שאמרה ואתקדש אני לך אך לא נהירא בדעת רש"י ז"ל לפרש כמ"ש הב"ש דאם היא אמרה בתחילה תן לפלוני דלא בעינן ואתקדש אני לך דא"כ במאי נודע שהיא רוצה להתקדש אליו אף שפי' רש"י לעיל דמיירי שאמר לה בשעת שנתן לפלוני התקד' לי בזה שאני נותן לפלוני מ"מ כיון ששתקה ולא אמרה הן במאי נודע שהיא רוצה להתקדש חליו כיון דמה שאמרה בתחיל' הי' דעתה אמתנה לא עדיף שתיקותא אח"כ משתיקה לאחר מתן מעות כיון שהיא לא קיבלתו ואפי' בערב לא מצינו כה"ג היכא שאמר לו הלוה לפלוני ולא אמר ואני פורע והמלוה אמר בשעת הלוואה ואתה ערב לא מתחייב בשתיקה ועיין מ"ש לקמן דף ט' בתוס' ד"ה הב אשקי וכו' ויותר נראה דס"ל לרש"י ז"ל דאפי' אמרה תנם לאבא ולאביך ואתקדש אני לך אפ"ה לא מהני כיון דהוא התחיל ורצה לקדשה בעצמה אינו אלא דיחוי' קמדחי לי' וכן משמע קצת ממ"ש רש"י ז"ל לעיל דף זי"ן ע"א באומרת תן לפלוני דכשנותן לו אמר לה התקדשי לי ולא פי' דמיירי שאמר לה תחלה התקדשי לי במנה משמע דס"ל דכיון שהוא התחיל לא מהני אפי' אמרה אח"כ ותתקדש אני לך ולדעת הב"ש דס"ל דמהני באמרה אתקדש לך אפי' אם התחיל הוא צ"ל הא דלא פי' רש"י לעיל הכי היינו משום דבהא שרצה מתחלה ליתן לה ואח"כ אמרה לו שיתן לאחר לא מהני אמירה ראשונה שהי' על דעת שיתן לה ולא דמי למה שכתבו הטור וש"ע דבאמרה ע"מ שיקבלם לי אצ"ל עוד פעם שתהי' מקודשת לו באותו קבלה דהתם גם בתחלה הי' להנא' עצמה כמו בסוף משא"כ בתן לפלוני ולפ"ז ה"ה דהוי מצי רש"י ז"ל לפרש דלהכי לא מהני בתנם לאבא ולאביך דמיירי שלא אמר לה עוד פעם התקדשי לי בזה שאני נותן לאביך אלא דא"כ הו"ל להש"ס לפרש שנותן סתם וכ"ש דאתי שפיר טפי לפי מ"ש הרא"ש ז"ל בסוגי' גבי תנם לכלב ותנם על גבי הסלע דמיירי שבאמת נתן לה אח"כ לידה אלא כיון שדחאתו אותו בענין דלא הוי קדושין ולא חזר ואמר התקדשי לא מהני הכי נמי מדנקט סתמא תנם לאבא היינו אפי אם אח"כ נתן לידה לא מהני אף דבזה אין צריך אמירה שני' כיון שנותן לה ע"כ משום דהוי דחי' אבל כשנותן לפלוני י"ל דס"ל לרש"י ז"ל דצריך חמירה ובזה נראה לפרש הא דקאמר אימא במתנה יהביתה ניהלייהו דמשמע שהיא נותנת מתנה להם ולא קאמר מטעם הנאה שלה במה שהוא נותן להם כמו בתן מנה לפלוני שהבעל נותן המתנה לאבי והוא מתקדשת בהנאת המתנה היינו משום דאי נימא דמתקדשת בהנאת מתנה צריכא אמירה אחרת כיון דתחילת הקדושין הוי במנה עצמה ואח"כ מקדש' בהנאת מתנה אלא דהו"א דגם באומר תנם לאבא היינו שהם יהי' שליח קבלה לקבל בשבילה אלא שהיא נותנת המנה במתנה לאבי' מקידושין שלה וכיון דמתקדש' במנה עצמה שקיבל בשליחות' אין צריכ' אמירה אחרת ועיין בק"א סי' ל' ודו"ק:
שם. ע"מ שיקבלום לי וכו'. לדעת הפוסקי' בסי' ל"ו דאין האב נעשה שליח לקבלה לבתו בוגרת צ"ל דהכא בדיעבד קאמר דאין הטעם אלא משום שלא יאמרו שהאב יכול לקדש בתו בוגרת אבל בדיעבד הוי קדושין ולפ"ז ה"ה דהוי מצי למיעבד צריכא בסיפא גופא דה"א דאבא גרע טפי כיון דאין לעשות כן לכתחילה אלא דעדיפא מיני' משני ויש לדחות לפי מ"ש הפוסקים דבשע' שנותן להאב אין צריך המקדש לומר כלום דסגי אמירה ראשונה אפשר דמותר לכתחילה דאי אפשר למטעי שהאב מקדשה כיון שלא אמר כלום בשעת קידושין וק"ל וכה"ג כתבנו לקמן דף ט' ד"ה והוא שבגרה עיין שם:
תוס' ד"ה אם הי' הסלע שלה וכו' ולא נהירא וכו'. הנה הטור כתב בשם הרמ"ה כגון שיחדה לו הסלע נראה דס"ל דכל זמן שאינה מייחדת סלע שלה הוי דרך דחי' דכמו כן יכול להניח אפי' על סלע שאינה שלה ואפי' אם מניח אחר כך על סלע שלה ואפילו לתוך חיקה לא מהני ובזה נראה לענ"ד ליישב פי' רש"י ז"ל דהא דקאמר סלע של שניהם לא מיירי שהי' בשותפות שניהם אלא שהסלע הי' מיוחד מחצה לו ומחצ' לה והיא אמרה תנם על הסלע ולא יחדה לו המקום אם בחלק שלה או בחלק שלו והניח בחלק שלה ומיבעי' לי' אי אמרי' כיון דאמרה סתם הנח על הסלע ולא אמרה בפי' על החלק שלה הוי דרך דחי' וה"ה דהוי מצי למיבעי' ביש סלעים הרבה ובתוכם סלע שלה והיא אמר' סתם הנח על הסלע אי נימא דהוי דרך דחיי' כיון שלא שלא אמרה בפי' סלע שלה אלא דאיירי בסלע אחד כמשמעו תנם על גבי הסלע דמשמע סלע הידוע להכי מיבעי' לי' בסלע של שניהם ולפי זה י"ל דאף הרמ"ה מפרש כן ויליף מזה דהיכא דיש סלעים הרבה צריכה לפרש סלע שלה כמו בסלע אחד שמחצה שלה דמיבעי' לי' אם צריכה לפרש מחצה שלה. מיהו דעת הרמב"ם שאפי' סלע של שותפות מהני. ועיין בק"א סי' למ"ד ס"ג שכתבנו ליישב דעתו ז"ל דבחצר או סלע של שותפין דלחומרא קיי"ל דיש ברירה וכל חד בדנפשי' עייל ומשתמש כדאיתא בהשותפין בנדרים וכמו שהוכחנו שם באריכות ע"ש ועיין בסמוך ודו"ק:
בא"ד. ונראה לפרש דהכא טעמא לאו משום קנין וכו'. הנה לכאורה צריך לפרש דמיירי שנתן אח"כ לתוך חיקה כמ"ש הרא"ש דאי לא"ה אכתי קשה במאי תתקדש הא לא קנתה בסלע של שניהם אך נראה מדלא כתבו תוספ' כן היינו דס"ל כשיטת מקצת הגדולים הביאום הרא"ש בשמעתין דס"ל דאם התחילה היא ואמרה תנם על הסלע או זרוק לים הוי קדושין וא"כ אי נימא דבסלע של שניהם לא הוי דיחוי כיון דיש לה חלק בו ממילא דהוי קידושין אפי' לא קנתה הקידושין ולא קשי' להו אלא על פירש"י דמשמע דס"ל דדוקא בסלע שלה דקונ' מדין חצר אך לפי מ"ש לעיל דאפי' אם אינו דרך דיחוי כיון דבתן מנה לפלוני אינו אלא מדין ערב דמתקדשת בההוא הנאה היינו הנאה שנתן ע"פ ציווי שלה צריך לחזור ולומר שתתקדש בההוא הנאה כיון שהקידושין הראשונים הי' במנה עצמה א"כ י"ל דס"ל לרש"י ז"ל נמי כדעת מקצת גדולים הנ"ל אלא דס"ל מדקתני בברייתא אם הי' סלע שלה מקודשת ולא הצריכה לחזור ולומר שתתקדש באותו הנאה ע"כ הטעם דהוי כמו שמקבלת בעצמה ומתקדשת במנה עצמה דא"צ אמירה לפ"ז יש ליישב קושייתם על רש"י ז"ל די"ל דאיבעי' דר' ביבי דאפי' בלא חזר ואמר נהי דבטלה אמירה ראשונה מ"מ כיון שהיא אמרה תנם על גבי סלע דלא הוו דיחוי הוי כנתן הוא ואמרה היא דמקודשת מספק כדאית' לעיל דף ה' ע"ב ושפיר קמבעי' ליה אבל בבריית' דנקט אם הי' סלע שלה מקודשת משמע קידושין וודאי ע"כ צ"ל מדין חצר דלא בטלה אמירה קמא דידיה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |