אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/קידושין/ח

יום שני ד' אלול תשפ"ג - מסכת קידושין דף ח

כהנת בפדיון הבן

דעת התוספות שישראל הנשוי לכהנת נוטל פדיון הבן עבורה

בגמרא במסכת קידושין (ח.) איתא: כי הא דרב כהנא שקיל סודרא מבי פדיון הבן, אמר ליה, לדידי חזי לי חמש סלעים. וכתבו התוספות (ד"ה רב כהנא): משמע הכא דרב כהנא היה כהן. ותימה, דבסוף אלו עוברין (פסחים מט.) משמע דלא היה כהן, דקאמר 'אי לאו דנסיבי כהנתא לא גלאי', ע"כ. וכוונתם למה שמבואר שם בגמרא שזיווג של ישראל עם בת כהן אינו עולה יפה, ועל כך אמר רב כהנא אי לאו דנסיבי כהנתא לא גלאי, ואם כן משמע שלא היה כהן אלא ישראל שנשא כהנת.

ויישבו התוספות בשני דרכים: א' תרי רב כהנא הוו. ב' בשביל אשתו היה לוקח. והתוספות מביאים מקור לכך שאכן בעל יכול לקחת עבור אשתו, מדברי הגמרא בחולין (קלב.) שם מבואר שרב כהנא אכל מתנות כהונה בשביל אשתו, וכן רב פפא, רב יימר ורב אידי בר אבין. ומזה למדו התוספות שהוא הדין לגבי פדיון הבן, יכול הבעל הישראל לקחת פדיון הבן עבור אשתו הכהנת.

והפני יהושע הוסיף בביאור דבריהם, שאכן נחלקו אמוראים שם בגמרא אם 'כהן' ואפילו כהנת, או 'כהן' דוקא ולא כהנת. ולדעת הסובר ש'כהן - אפילו כהנת', אם כן כשם שיכולה לקבל זרוע לחיים וקיבה כמבואר שם בגמרא, הוא הדין גם בשאר מתנות כהונה. ומסיים הפני יהושע: כן נראה לי בכוונתן, אלא שלא מצאתי להם חבר בזה, אלא דוקא היכא דגלי קרא. וכ"כ גם בקונטרס אחרון: לכאורה יש לתמוה, דלא מצינו בזה בשום דוכתא ולא בשום פוסק דאשה שייך בכלל מתנות כהונה, ולא מצינו לה אלא בזרוע ולחיים וקיבה במסכת חולין, וצריך עיון.

דעת הרא"ש הרשב"א החינוך הרדב"ז והטור שאין ליתן לכהנת בכור בהמה ולא פדיון הבן

והחתם סופר (יו"ד סימן שא) העיר שלא ביאר הפני יהושע מהיכי תיתי לחלק בין פדיון הבן לשאר מתנות כהונה, וכיון שבגמרא בחולין למדו על מקצת מתנות כהונה שאפשר ליתנם לכהנת, מדוע לגבי פדיון הבן לא תוכל כהנת לקבלם.

עוד דקדק במה שכתב הפני יהושע שלא מצא חבר לדברי התוספות בזה, שמשמע מדבריו שגם לא מצא להם חולק, ונעלמו ממנו דברי הרא"ש (סוף בכורות הל' פדיון בכור סימן ד) שם כתב להדיא: ואין ליתן לכהנת בכור בהמה ולא פדיון הבן.... ולא כפירוש רש"י בפ"ק דקידושין גבי הא דרב כהנא שקל סודרא לפדיון הבן, דרב כהנא לא היה לוקח אלא בשביל אשתו היה לוקח שהיתה כהנת, עכ"ל.

וכדי לבאר סברת הרא"ש יש להקדים ולהביא את סוגיית הגמרא בחולין אשר משם למדו התוספות שכהנת מקבלת מתנות כהונה. תחילה מביאה הגמרא (קלא:) את מנהגו של עולא שהיה נותן מתנות כהונה - זרוע לחיים וקיבה - לכהנת. ומביאה הגמרא את שהקשה לו רבא מדין מנחת כהן, שמנחת כהן אינה נאכלת ואילו מנחת כהנת נאכלת, ומאחר שבפסוק נאמר "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" מוכח ש'כהן' - ולא כהנת, ואם כן גם לענין המתנות יש לדרוש 'כהן' ולא כהנת.

על טענה זו השיב עולא שלגבי מנחה כתוב להדיא 'הקרב אותה בני אהרן' וכיון שהוזכרו בפרשה אהרן ובניו לכן ממעטים בנות אהרן, אבל בסתמא 'כהן' ואפילו כהנת. ועל כך מביאה הגמרא את מנהגם של רב כהנא, רב פפא, רב יימר ורב אידי בר אבין, שהיו אוכלים מתנות עבור נשותיהם שהיו כהנות, לפי שסברו שיש לדרוש 'כהן' ואפילו כהנת. ומכך למדו התוספות שהוא הדין גם לענין פדיון הבן, שאין טעם לחלק בין המתנות.

מקור הראשונים מלשון 'לאהרן ולבניו' האמור בפדיון הבן ותמיהת החתם סופר על דעת התוספות

אמנם הרא"ש מוציא מגמרא זו עצמה שאין לתת לכהנת פדיון הבן, שכן מבואר בגמרא שמנחת כהנת נאכלת, כיון שנאמר בפרשת מנחת כהן שאינה נאכלת 'אהרן ובניו', "אלמא דפשיטא כל היכא דכתיב 'אהרן ובניו' אמרינן 'כהן ולא כהנת', ובפרשת מדבר סיני כתיב "ויתן משה את כסף הפדוים לאהרן ולבניו". וכדברי הרא"ש כתב גם החינוך (מצוה שצב), שאין ליתן לכהנת משום ד'אהרן ובניו' כתיב. וכ"כ הטור (יו"ד סימן שה) שיפדנו מכהן ולא מכהנת.

וכדברי הרא"ש כן כתב גם הרשב"א בתשובה (סימן תתלו) בשם מורי הר"ם ז"ל: ומורי הר"ם שיחיה נשאל אם יכולין ליתן לכהנת בכור לפדותו. והשיב דלא, וראיה מפרק הזרוע והלחיים כו' אלמא דפשיטא ליה כל היכא דכתב אהרן ובניו אמרינן כהן ולא כהנת, ובפרשה במדבר סיני כתב 'ויתן משה את כסף הפדויים לאהרן'. וכן פסק בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סימן קצו).

וכתב החתם סופר שודאי רבותינו בעלי התוספות לא נעלם מהם סברת הרא"ה והרא"ש, כי אם לא כן מדוע הוסיפו והביאו גם את תירוצם השני - הדחוק יותר - שהיו שני רב כהנא, הרי מפורש בגמרא בחולין שבעל אוכל במתנות אשתו, וכיון שידוע לנו שרב כהנא היה נשוי לכהנת כמבואר בגמרא בחולין שם ובפסחים, מדוע לא נפרש בפשטות שמטעם זה גם נטל פדיון הבן וכיישוב התוספות השני. אין זאת אלא שהתוספות נחתו לכך שיש מקום לומר שבפדיון הבן לא יוכל הבעל לקחת עבור אשתו, כיון שכתוב בפרשת במדבר 'לאהרן ולבניו'. ואם כן תמה החתם סופר מה ישיבו התוספות בתירוצם השני לטענה זו.

מקור המכחישים לשיעור חמשה שקלים בפדיון הבן ודעת האבן עזרא שהוא מדברי קבלה

וקודם שנבוא לבאר דעת התוספות נקדים ונביא פרשת הפדיון המוזכרת בפרשת במדבר - הלא היא פרשת פדיון בכורי ישראל כנגד הלוים: "וידבר ה' אל משה לאמר. קח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל... ואת פדויי השלשה והשבעים והמאתים העודפים על הלווים מבכור בני ישראל. ולקחת חמשת חמשת שקלים לגולגולת... ונתתה הכסף לאהרן ולבניו פדויי העודפים בהם" וגו' (במדבר ג מד-מח).

ודבר פלא אנו מוצאים בדברי האבן עזרא על הפסוק "ולקחת חמשת חמשת שקלים לגולגות", וכה דבריו: יש מכחישים, אמרו, מזה נלמוד כי פדיון כל בכור חמשה שקלים. ואינה ראיה, כי זאת מצוה בפני עצמה. והאמת, דברי קבלה, עכ"ד.

על פניו תמוהים דברי האבן עזרא מאד, כי בפשוטו נראה שהוא מביא את דעת המכחישים שלמוד מפסוק זה שפדיון בכור הוא בחמשת שקלים, והוא דוחה שאין להביא מכאן ראיה כיון שפדיון בכורי ישראל בלויים היה מצוה בפני עצמה שאינה קשורה למצות פדיון הבן בעלמא, ואחרי שהוא מסיק שאין להביא מכאן ראיה הוא מסיים שהמקור האמיתי לכך שפדיון הבן בחמשת שקלים הוא 'דברי קבלה'. אלא שדבריו תמוהים שהרי מקרא מלא אמרה תורה (במדבר יח טז): "ופדויו מבן חודש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקודש עשרים גרה הוא", הרי מפורש בפסוק שהפדיון הוא בחמשת שקלים ומה הוצרכו המכחישים ללמוד זאת מפרשת הפדיון המיוחדת כנגד הלויים, והאבן עזרא למדו מ'דברי קבלה'.

ביאור הכרם חמד שהוה אמינא שדין פדיון הבן כדין ערכין ובן חמש יפדה ביותר מחמשת שקלים

ובספר כרם חמד (פ' במדבר) ביאר באופן נפלא כוונת האבן עזרא, שכן בפסוק נאמר 'תפדה בערכך כסף חמשת שקלים', ומשמע שכשם שלגבי דיני ערכין ערך בן חודש הוא חמשת שקלים, כך גם לענין פדיון הבן דינו בחמשת שקלים. ולפי זה היה אפשר לומר שאם לא נפדה בהיותו בן חודש אלא רק אחר שנעשה בן חמש שנים, יהיה דמי פדיונו כדמי ערכו לגבי ערכין. ודבר זה רצו המכחישים ללמוד מהפדיון שהיה במדבר, וכלשון האבן עזרא "מזה נלמוד כי פדיון כל בכור חמשה שקלים" - 'כל בכור' ואפילו אם בשעת הפדיון ערכו גדול מחמשת שקלים. ועל זה אמר האבן עזרא שאין מכאן ראיה כי זאת מצוה בפני עצמה, אך מכל מקום מדברי קבלה הוא שאינו צריך ליתן יותר מחמשת שקלים.

ועכ"פ למדנו שלדעת האבן עזרא הפסוקים העוסקים בפרשת במדבר - אף שעוסקים ב'פדיון' אינם שייכים למצות 'פדיון הבן' ואין ללמוד מהם לדיני פדיון הבן, לפי ש"זאת מצוה בפני עצמה". מעתה, יש לומר שכך סוברים גם התוספות, ולכן סוברים הם שאף שנאמר בפרשת במדבר 'לאהרן ולבניו' ובזה יש למעט כהנת כמבואר בגמרא בחולין, אך כל זה רק לגבי פדיון הלויים אך לא לגבי פדיון הבן ששם לא נזכר כלל לאהרן ולבניו.

משא"כ הרא"ש החינוך והטור שלמדו שאין לפדות בכהנת מכח הפסוק 'לאהרן ולבניו', משמע שחלקו בזה על האבן עזרא וסברו שאפשר ללמוד דין פדיון בכור מפדיון הלויים, ואם כן הוא הדין לענין שיעור חמשת סלעים בפדיון בכור הגדול מבן חמש שנים, שאפשר ללמוד דינו מפרשת פדיון הלויים [כך שמעתי מהגר"מ לנציצקי שליט"א ר"י אלכסנדר].

ראיית רבי עקיבא איגר בדעת רש"י בחולין כדעת התוספות שרב כהנא נטל פדיון הבן עבור אשתו

ובעיקר דברי הרא"ש העתקנו דבריו כפי הגירסא שלפנינו: "דלא כפירוש רש"י בפ"ק דקידושין". אמנם כבר העיר במעדני יום טוב (סק"נ) שאף שכך נמצא בכמה דפוסים ומפרשים שהעתיקו דברי הרא"ש, הרי שבדברי רש"י לא נזכר כלום מזה, והוא טעות סופר וצריך לומר 'ולא כפירוש ר"י' וכוונת הרא"ש לדברי התוספות הנזכרים שפירשו ביישובם השני שרב כהנא לקח סודר מפדיון הבן בשביל אשתו.

ואמנם אף שבדברי רש"י בקידושין לא נמצא כן, יש לציין שעיקר דעת התוספות שרב כהנא נטל פדיון הבן עבור אשתו, הכריח רבי עקיבא איגר (יו"ד סימן סא ס"ח) שגם דעת רש"י בזה כדעת התוספות.

דהנה בגמרא בחולין שם מלבד דעת עולא הסובר שיש לדרוש 'כהן' ואפילו כהנת, מובאת גם דעת רבי אליעזר בן יעקב הסובר שיש ללמוד דין זה מכח הכלל ש'אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות', וכיון שבתחילת פרשת המתנות כתוב (דברים יח ג) "וזה יהיה משפט הכהנים" ומשמע 'כהנים ולא כהנות', ושוב כתוב (שם) "ונתן לכהן הזרוע הלחיים והקבה" דמשמע נמי למעוטי כהנת, אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות.

וכתב רע"א לתלות נידון זה אם פדיון הבן ניתן לכהנת, במחלוקת ראב"י ועולא, כי לדעת ראב"י שהוא לימוד מכח מיעוט אחר מיעוט יש לומר שרק במקום שגילה הכתוב כן הוא ולא בשאר מתנות, אבל לדעת עולא ש'כהן ואפילו כהנת' אם כן הוא הדין בשאר מתנות כהונה [ותמה על הפנ"י שהקשה על התוספות שאין ללמוד פדיון הבן משאר מתנות, והרי לדעת עולא שהלכה כמותו ודאי שהוא דין כללי בכל המתנות].

ועל מה שמצינו בגמרא בחולין שרב כהנא אכל בשביל אשתו, כתב רש"י: דסבירא ליה כהן ואפילו כהנת. והקשה רע"א, מנין לרש"י שטעמו של רב כהנא משום שהוא סובר כדעת עולא ש'כהן' ואפילו כהנת, שמא הטעם שאכל עבור אשתו היה משום שסובר כדעת ראב"י ולמד כן במיעוט אחר מיעוט. אלא על כרחך שרש"י סמך דבריו על המבואר בגמרא בקידושין שרב כהנא אף נטל פדיון הבן עבור אשתו, ואילו היה סובר כדעת ראב"י לא היה דין זה נוהג בכל המתנות אלא רק היכא דגלי קרא, ועל כרחך שדעתו היא כדעת עולא שדורש 'כהן ואפילו כהנת' ולכן נטל הן זרוע לחיים וקבה והן פדיון הבן עבור אשתו.