עצמות יוסף/קידושין/ח/ב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
הלכה יט
אמר רבא אמר רב נחמן התקדשי לי במנה וכו' מיתיבי וכו' יש לדקדק אמאי לא מוקי התם כשקדשה במשכון עצמו ונראה דזה פשיטא הוא. ולדברי התוס' יש לדקדק שהם התחילו בדבריהם פי' ואינה מקודשת לפי שהאשה נקנית בכסף כנראה דס"ל כפי' הרא"ש ז"ל שכתב בשם י"מ דהיינו דוקא בקנין אשה ועבדים לפי שנקנית בכסף וכו' ולפי' זה אם נתן מתנה לחבירו ונתן לו משכון משיכת המשכון כאילו זכה במתנה והתוס' כתבו פי' וכו' כנראה שכיוונו לכך והם השוו דין מתנה לדין קדושין ונראה דכונת' היא דאפילו הוי הפי' משום שהאשה נקנית בכסף וכו' עם כל זה יש לדמות מתנה לקדושין וכו' וק"ל:
והתוס' כתבו בשם ה"ר חיים כהן שאם אמר אדם לחברו אתן לך מנה במתנה והילך משכון וכו' וכפי הנראה דה"ר חיים כהן חולק על דברי התוס' דלדברי התוס' לא מהני אלא אם אמר לו והמשכון יהא שלך אבל לדעת ה"ר חיים כהן מהני אפילו אמר והילך משכון ואל תחזיר לי וכו' ולדעת ה"ר חיים יש לספק אי דמי' קדושין למתנה בענין זה ואין כל זה מבואר בדברי הפוסקים וראוי להחמיר בכל החלוקות והיא ספק מקודשת לע"ד ומ"ש התו' התקדשי במשכון והמשכון יהא שלך פי' שאמר לה התקדשי לי במנה ונתן לה משכון עליו ואמר לה והמשכון יהא שלך שאם בתחילת הדברים אמר לה התקדשי לי במשכון לא יתכן ליקרא על זה שם משכון:
תוס' משכון דאחרים וכו' מה שיש לדקדק בדברי התוס' כתבתי לקמן דף י"ט בד"ה מלוה שיש עליה משכון ע"ש ולענין הלכה לדעת התו' אין לחלק בין משכנו בשעת הלואה ללא משכנו בשעת הלואה אבל הרא"ש חולק בדבר ומחלק בין משכנו בשעת הלואה וכ"כ הטור בשמו ובאמת שיש לדון בדבריו שכפי הנראה ממה שכתב בפרק שבועות הדיינים דמסיק דהוי שומר שכר לא שנא משכנו בשעת הלואה ללא משכנו והוא ז"ל ס"ל דטעם דהוי ש"ש הוא משום דיכול לקדש בו את האשה וצ"ע. בביאורי לא"ה בהלכות קידושין הארכתי בדבריו ז"ל:
הלכה כ התקדשי לי במנה וכו' לא מיבעיא קאמר וכו' הרואה דברי הגמרא יראה בפשוט דנקט זרקו לים משום חידושא:
ותמהתי מהלשון הטור בא"ה סי' ל' כתב ז"ל זרקו לאור או אפילו שלא לדבר האבד וכו' מאי אפילו דקאמר וצ"ע:
הלכה כא תו' התקדשי לי במנה. תוספות תנם לפ' וכו' א"נ י"ל דה"ק תנם וכו' התוס' כתבו צריכות בחלוקה הזאת שלא נזכר בגמרא ונראה דבגמרא קאמר אי תנא פלו' וכו' והוא צריכות לשני החלוקות בין לאבא בין לאביך והתוספות נתנו טעם דאי תנא אביך הוה אמינא דבתנם לפ' מקודשת קא משמע לן דאפילו דהוי רחוק אינה מקודשת, וגם בסיפא יש צריכות בע"מ שיקבלום לי דהייתי אומר בתנם לאביך שיקבלם לי דאינה מקודשת קא משמע לן דמקודשת איברא דיש לדקדק דכיון דתני בתנם לאבי כתנם לי דאינה מקודשת אפילו דהוי בידה כ"ש בתנם לפ' ואיך יש מקום לטעות בו ונראה דנקט התנא זו אף זו:
הלכה כב ת"ר התקדשי כו' תנם ע"ג סלע וכו' הפוסקים סתמו דבריהם ולא ראיתי מחלקים בדין כי אם הרמ"ה ז"ל שכתב ז"ל כגון שיחד לו הסלע וכו' פי' לפי' ז"ל הוא מפרש ברייתא דקתני תנהו ע"ג סלע דלא קאמר סלע שלי אלא על גבי סלע סתם ואפילו הוי סלע שלה אינה מקודשת ומאי דקתני ואם היה סלע שלה פי' אם היה בדבור סלע שלה ובהכי לא תקשי אמאי לא נקט גם ברישא הך דינא אפי' היה סלע שלה:
ולענין דינא ראיתי להרי"ף והרמב"ם שסתמו דבריהם:
ונראה דבכל גוונא מקודשת היכא שהיה הסלע שלה אף בלא זרק הקדושין לתוך חיקה אבל הרב בעל הטורים כתב בשם התו' חילוק בזה וכתב דאפילו בחלוק' שהיא מקודשת צריך שיזרוק לה הקידושין לתוך חיקה ויש לדון בזה בדברי הרא"ש ז"ל שהנה מתוך דקדוק דבריו נראה דדוקא בדין שאינה מקודשת כתב אפילו זרקו לה ובא"ה הארכתי ועיין עוד בדברי הר"ן לענין דינא:
הלכה כג ההוא גברא וכו' הדבר פשוט כפי הבנת ההלכה אבל לענין הדין יש עיון לא מעט צריך ללבן ולברר הדברים על בוריין. וקודם כל דברי צריך אני להקדים לשון הרמב"ם והטור ומה שיש לחקור בדבריהם וזה לשון הרמב"ם פרק ד' מהלכות אישות היה מוכר פירות ואוכלין וכיוצא בהם באה אשה ואמרה לו תן לי מעט מאלו ואמר לה אם אתן לך תהא מקודשת לי אם אמרה הן ונתן לה ה"ז מקודשת אבל אם אמרה לו תן לי מהם, או השלך לי או דברים שעניינם לא תשחק עמי בדברים אלו אלא תן לי בלבד ונתנם אינה מקודשת ע"כ והרב המגיד כתב וכתב הרשב"א הטעם מפני שהוא אמר לה בלשון שאלה מתחילה ואפילו חזר ואמר לה בשעת נתינה התקדשי לי והיא אמרה אחד מהלשונות שהזכיר רבי' אינה מקודשת אבל אם שתקה ודאי מקודשת עכ"ל מלשון זה יש לדייק שכשחזר ואמר בשעת נתינה התקדשי לי וכו' ואמרה היא אחד מלשונות אלו משום הכי אינה מקודשת אבל אם כשחזר ואמר התקדשי לי שתקה מקודשת. אבל מלשון הרשב"א שכתב הר"ן ז"ל בשמעתין יש לדקדק בהפך שכתב ז"ל אבל הרשב"א סובר דאפילו לא אמרה איהי מעיקרא מידי כיון דא"ל בלשון שאלה אי יהיבנא לך ואיהי לא אהדרא ליה אין מקדשנא לך אלא א"ל הב או הבה מיהבא אפילו אמר לה הרי את מקודשת לי בזה לא מהני דעיקר טעמא דאינה מקודשת היינו משום דכיון דבלשון שאלה קאמר לה אם איתא דנתרצה ה"ל לאהדורא אין מדלא אהדרא הכי אלא א"ל הבה מיהב' ודאי הכי א"ל בקידושין לא ניחא לי אלא במתנה ולפי' אם חזר ואמר התקדשי לי אינה מקודשת עכ"ל הר"ן בשם הרשב"א ז"ל הרי משמע דאפילו שתקה אחר שאמר הוא התקדשי לי בו אינה מקודשת לדעת הרשב"א ז"ל ולפ"ז צ"ל שמ"ש ה"ה בשמו והיא אמרה וכו' היינו לומר כיון שאמרה היא כך אינה מקודשת והיינו אפילו אמרה מעיקרא קודם שיחזור ויאמר התקדשי לי וכו' אבל אם אמר לה בלשון שאלה והיא לא השיבה כלום אם אמר לה התקדשי לי מקודש' וז"ש ה' המגיד אם שתקה וקאי למאי דסליק מינה והרב מוהרי"ק זלה"ה נראה שגור' הרמב"ן בלשון ה"ה ולפ"ז א"ש אבל אם אמר לה בלשון שאלה ונתן לה הקדושין סתם והיא שתקה קרוב הדבר לומר דאינה מקודשת משום דליכא הוכחא כלל דלשם קדושין קבלן האשה וז"ש הרמב"ם ז"ל באה האשה וכו' וא"ל אם אתן לך וכו' אם אמרה הן ה"ז מקודשת משמע דוקא שאמרה אין הא לאו הכי לא הוו קידושין ואפשר דספק הוו ולשון הרשב"א שכתב הר"ן מסופק דמתחלת לשונו שכתב ואיהי לא אהדרא אי מקדישנא לך כנראה דצריכא שתאמר כן מלשון אומר אלא הבה וכו' כנראה דמשום הכי אינה מקודשת מדברי הרא"ש ז"ל שכתב הטור בסי' כ"ט ז"ל וכ"ת א"א אם אומר בשעה שנתנו לה הרי את מקודשת לי וקבלה מקודשת ופי' דהיינו כשלא החזירה ואמר הבה מיהב' לכך מקודשת וכיון דאמר התקדשי לי בו מסתמא ע"ד כן קבלה אבל אם אמר לה אי יהיבנא לך וכו' והיא קבלתה בשתיקה בזה לא דבר הרא"ש כלל ואפשר דעתו ז"ל דאינה מקודשת אם לא אמר אין כיון דלא אמר התקדשי לי בו ותמהתי מהרב הגדול מוהרי"ק זלה"ה שכתב שיש לתמוה על הטור למה צריך שיאמר אין דאפילו שתקה משמע דמקודשת וכן נראה ממ"ש הטור בשם הרא"ש וכו' ע"כ והרואה יראה שאין שום ראיה מדברי הרא"ש לדין שכתב הטור כלל ידעתי שלא זכיתי להבין דבריו אחר שכתבתי המסכת על הסדר נדפסו מחדש תשובות הרב מוהרי"ק זלה"ה ונשאל לו מחכם גדול מובהק לשון זה והרב זלה"ה הליץ בעד עצמו וכתב ז"ל דבר פשוט שמ"ש הרא"ש אם אמר בשעה שנתנו לה וקבלה מקודשת על אומרת הבה מיהבא כתב כן לומר דאף על גב דהאי לישנא משמע שאינה חפצה בקידושין אם אמר לה בשעת נתינה הרי את מקודשת לי וקבלה מקודשת משמע דלא הצריך לומר הרי את מקודשת לי אלא משום דאמרה הבה מיהבא הא אי לא אמרה אותו לשון אין צריך לומר לה בשעת נתינה הרי את מ"ל אלא כיון שקבלה סתם מקודשת וכן משמעות ל' הרמב"ם דלא הוזכר אומר לה הרי את מ"ל אלא על ל' הבה מיהבא וכו' עי' בת' סי' ח' ותירוצו ז"ל צריך עיון בעיני דהרא"ש בא על מעשה דגמרא דהיא אמרה הבה מיהבא ובזה המעשה חידש הרא"ש ז"ל שאם אמר לה התקדשי ושתקה מקודשת אבל היכא דלא אמר' היא הבה אלא קבלה בשתיקה והוא לא אמר התקדשי גריע טפי שאין הדברים מוכיחים כלל וצריך שיאמר אין ואי שתקה לא הוי מקודשת אז ספקא הוי והרא"ש ז"ל לא הזכיר דין זה לפי שלא נזכר בגמרא. ודברי הרא"ש אינם דברי תנא או אמור' לדייק כן ולפרש השמועה בא אבל הדין לעול' שדעתו כדעת הרמב"ם והטור ז"ל. ולענין הלכה נ"ל דספק מקודש' הויא וגם בלשון הרי את מקודש' לי ואמרה הבה מיהבא וז"ל הר"ן ז"ל ול"נ כל שלא אמרה בלשונות האמורים בגמרא איכא לספוקי בלשון קידושין וצריכה גט שכל כיוצא בזה אין לנו אלא מ"ש חכמים עכ"ל. מלשון זה נראה דאפי' לא אמרה אחר שאמר התקדשי הבה וכו' זהו הנראה לע"ד ויש לי עוד אריכות דברים בספר ראש יוסף בטור א"ה בס"ד:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |