ספר המקנה/קידושין/ח/א

ספר המקנה קידושין ח א

דף ח' ע"א

תוס' ד"ה אף שוה כסף וכו' הא דאמרינן לקמן ההוא גברא דקדיש וכו'. נר' הא דלא הקשו התוס' משמואל דאמר שם וקידשה בתמר' אע"פ שאין בו שוה פרוטה מקודשת משום דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי אע"ג דלא קיץ במקומו כיון שאין ידוע אם היא ש"פ במדי ומזה הוי קשה טפי דהא רב יוסף עצמו ס"ל כשמואל לקמן דף י"ב ע"ב משום די"ל דמודה רב יוסף דהוי קידושי ספק אפי' לא קיץ אבל מהך דרב שימי בר חייא דאמרינן התם דמעיין בה אי אית בה ש"פ הוי קידושי וודאי שפיר כתבו תוס' דהוא דלא כר' יוסף וכ"ש דאחי שפיר טפי לפי דעת המפרשים בהא דשמואל דחייש' שמא שוה פרוטה במדי היינו דחיישינן לאנשי מדי הבאין לכאן ויאמרו במקומן דאינו מקודשת בשיעור זה שידוע שם שומתו וק"ל:

שם. בא"ד. לכאורה דומה דלא כר' יוסף. נראה מדבריהם שכתבו כן בלישנא בתרא ולא בלישנא קמא משום דללישנ' קמא דבכל דהוא מהני היינו אפי' אם הוא ספק אם יש בו שוה פרוטה ולא אמרינן דלא סמכה דעתה דשמא הוא פחות משוה פרוט' דאין בו שיעור קדושין כי היכא דאמר גבי שוה חמשין אלא דכיון דאמר בכל דהוא מהני וכן נראה מבואר מדבריהם לעיל בד"ה ור' יוסף וכו' שכתבו דללישנ' קמא ל"ק מההוא דשמין את הנייר אע"ג דהתם הוא ספק אם יש בו שוה פרוט' כנ"ל.

וקשה טובא דזה סותר למה שכתבו התוס' בסמוך בד"ה מנא אמינ' לה דתני' עגל זה וכו' ללישנ' קמא מייתי ראי' ופי' מהרש"א דבריהם משום דאפי' אם אמר בכל דהוא מ"מ אם יש בו ספק אם יש בו אפי' ש"פ וכן בפדיון אם יש בו ס' אם יש בו ה' סלעים לא מהני לר' יוסף כמו באמר שוה חמשין ולפי משמעות דברי תוספות דלעיל זה אינו כנ"ל.

ותו קשה לפי פירוש מהרש"א ז"ל הו"ל לתוס' לכתוב גם במנא אמינ' לה דתנא מכסף מקנתו וכו' דדוק' ללישנ' קמא מייתי דהא איכא לאוקמי בריית' דאינו נקנה בתבואה וכלים היינו שיש בו ספק אפי' אם הוא שוה פרוטה דהוי כמו דאמר חמשין דמודה רבה ללישנ' בתרא ותו נראה דהא דמשמע מדברי מהרש"א דכל היכא דלא אמר שהוא שוה חמשין אפי' לא אמר בפי' כל דהוא כגון בעגל זה לפדיון בני הוי כאילו אמר כל דהוא וסיפ' דאמר עגל זה בחמש' סלעים היינו שכבר נישום וידוע שהוא שוה חמש סלעים וכל זה דוחק דלא משמע כן מלשונם בד"ה ור' יוסף וכו' שכתבו דלישנ' קמא מיירי ההוא דשמין את הנייר בדאמר בכל דהוא משמע דבעינן דוקא שיאמר בפי' בכל דהוא כנ"ל וכן משמע להדי' מדבריהם לקמן דף ט' ע"א בד"ה והילכת' שיראי וכו' שכתבו דאין לקדש בטבעת שיש בו אבן משום דדלמא לא סמכ' דעת' אע"פ שאין המקדש אומר כמה הוא שוה מ"מ לא סמכ' דעת'. והיינו כיון שלא אמר בפי' בכל דהוא מיהו מזה אין ראי' די"ל דס"ל לר"ת דבאבן טוב אפי' אמר כל דהוא לא מהני. וכ"כ הר"ן בשיטת ר"ת דלא כס' הרא"ש שהקש' כן. אך הנראה לענ"ד דס"ל דהא דקאמר לעיל בכל דהוא לא פליגי היינו דוקא כשאומר בפי' בכל דהוא דבסתמ' אפי' לא אמר שוה חמשין מ"מ לא סמכ' דעתה דשמא אינה שוה כ"כ כפי מה שהיא רוצה להתקדש בה והא דנקט אמר חמשין ושוה חמשין לאו דווקא אלא לרבות' נקט דאפי' הוא אמר חמשין אינה סומכת על דבריו משא"כ כשאומר בפי' בכל דהוא הרי היא סמכה דעת' שתתקדש בכל מה שהוא שוה הן רב או מעט.

ולפי זה י"ל דס"ל להתוס' דהיכא דאמר בכל דהוא אפי' אם הוא ספק אם יש בו שוה פרוטה אפ"ה כשיש בו שוה פרוטה היא מקודשת דלא שייך בזה לא סמכה דעת' דבהא בוודאי סמכה דעתה דהא אם לא יהי' בו שוה פרוט' יודע' שלא יהי' קידושין כלום ולא איכפת לה ולא מידי תדע דהא כל מקדש על תנאי על מנת שיעשה איזה דבר אם נתקיים התנאי היא מקודשת למפרע ולא אמרינן דלא סמכה דעתה בשעת הקידושין שמא לא יקיים התנאי אלא דאמרינן דסמכה דעתה ולא איכפת לה בקיום התנאי דאם לא יקיים באמת לא תהי' מקודשת וה"נ כן הוא משא"כ כשלא אמר בפי' בכל דהו לא סמכ' דעת' דשמא הוא ש"פ רק שאינו שוה כפי מה שהי' רצונ' להתקדש בו לא סמכה דעת' כלל להתקדש בו ואפילו אם אמר ששוה חמשין אין זה כמו תנאי שהרי לא אמר ע"מ שהוא שוה חמשין אלא סברה דמילי בעלמא קאמר לה ולא סמכ' דעת' שמא אינו שוה כל כך ובאמת אם אמר בפי' על מנת שהוא שוה חמשין כיון שהתנה בהדי' כן סמכ' דעתה דאם לא יהי' שוה חמשין באמת לא תהי' מקודשת וכמו בשאר תנאי.

ולפ"ז אתי שפיר הכל דבמנא אמינ' לה קמא מייתי ראי' ללישנ' קמא דס"ל דהא דאינה נקנית בתבואה וכלים היינו כיון שלא אמר בפי' כל דהוא וללישנ' בתר' דטעמא דר' יוסף לאו משום סמיכות דעת אלא משום דבעינן קיץ מפרש לי' להאי בריית' נמי משום דלא קיץ אפי' אמר בכל דהו אבל במנ' אמינא לה בתרא אין ראי' ללישנ' בתרא דהא לא אמר בכל דהו אלא סתמא ונר' עוד די"ל דס"ל להתוס' דהא דקאמר בסיפ' טלית זו בחמש סלעים אין פירושו שנישום בחמש סלעים דא"כ עיקר חסר מן הספר אלא פירושו שהכהן יקבל אותו בעד חמשה סלעים של פדיון והוי ס"ד דמיירי שבאמת הוא שוה חמש' סלעים וטעמא דריש' גבי עגל היינו משום דלא אמר בכל דהוא אבל כשאמר שיקבל אותו בחמשה סלעים הו"ל כאלו אמר בפירוש בכל דהוא דהיינו דהיינו שמקבל אותו בעד חמשה סלעים של פדיון הרי מבואר בברייתא כלישנא קמא דכל דלא אמר בפי' בכל דהוא לא מהני אבל אם אמר בפי' בכל דהוא שפיר מהני ועל זה משני דכול' בריית' מיירי שבאמת אינו שוה שיעור חמש סלעים והא דמהני בסיפ' משום דמיירי דשוה לגבי כהן כן נראה לענ"ד ברור ודוק:

בגמרא שם. אלא לאו דאית בהו שוה פרוטה וכו'. לכאור' קשה מכאן על מה שכתבו התוס' לעיל דף ד' ע"ב ד"ה מעיקרא דדינא וכו' דבעינן בקנין אמה עברי' שתי פרוטות ומשמע דאפילו לב"ה כתבו כן כמו שכתבנו שם דהיינו משום דבעינן שיוכל לקיים בה והפד' כדאמר לקמן דף י"ב ע"א א"כ לכאור' ה"ה בעבד עברי הנמכר לנכרי דעיקר גירעון כסף כתיב' בי' נמי אינו נקנה בפחות משתי פרוטות והכא משמע דסגי בשוה פרוט'. ואפשר לומר דגבי נמכר לנכרי שייך גירעון אפי' בפחות מש"פ דנהי דגבי ישראל לאו ממון הוא אבל גבי ב"נ הוי ממון דהוא נהרג על פחות מש"פ ושפיר נקנ' בפרוט' ואף שכתבו תוס' לעיל דף ד' ע"א בד"ה ואשה וכו' וז"ל דבשד' עפרון דכתיב בי' כסף אם הוא פחות מש"פ לא מיקרי כסף אע"ג דה"ל גבי בן נח התם שאני דכתיב בי' כסף וכמ"ש תוס' שם דלאו בקפיד' תלי' מילת' אבל גבי גירעון דע"ע הנמכר לנכרי דלא כתיב בי' כסף בגוף הגירעון אלא ישיב גאולתו מכסף מקנתו לא בעינן כסף אלא בקנינו כמשמעות מכסף מקנתו אבל בגירעון לא בעינך כסף אלא בקפיד' תלי' מילתא ובן נח מקפיד על פחות משוה פרוטה ומתקיים בו גירעון כסף ועיין לקמן דף י"א ע"ב כתבנו עוד ליישב זה:

תוס' ד"ה ומאי ניהו חליפין וכו' אבל עבד כנעני נקנ' בחליפין כדתני' וכו'. לכאורה אינו מובן דלשון נקנ' בחליפין משמע דמיירי בקנין עבד לרבו וההוא דפ' השולח מיירי בשיחרור העבד שקונ' את עצמו. וצ"ל דילפי' הא דנקנ' מקנין עצמו וס"ל דמסתמ' דמי להדדי אך קשה לכאור' דהא דנקנ' הוא בריית' מפורשת לקמן דף כ"ב ע"ב תנא אף בחליפין וצ"ל משום דהוי מ"ל דהבריית' דלקמן מיירי כשישראל א' קונה מחבירו את עבדו דהוי כקנה מחבירו שדהו אבל כשקונה את הנכרי לעבד כדכתיב וגם מבני התושבי' וגו' מהם תקנו עבד ואמה י"ל דאין ראי' משם ועל זה הבי' ראי' מדקונ' ע"א בחליפין וכן צ"ל ע"כ לדעת הפוסקי' החולקי' על ר"ת שכתבו התוס' לעיל דף ג' ע"א בד"ה ואשה וכו' וס"ל דאין חליפין לנכרי א"כ ע"כ צ"ל בבריית' דלקמן מיירי בקונה מישראל חבירו דאל"ה כיון דכשקונה אותו הוא נכרי אין בו דין חליפין דבשלמ' כשקונה א"ע בחליפין י"ל דעבד כיון שחייב במצות בכלל ישראל הוא לענין זה א"נ דשחררו שנעשה בו ישראל גמור וקנינו באים כאחד כדאמרינן לקמן דף כ"ג דגיטו וידו באים כאחד אבל בתחלה כשקונה נכרי לעבד לא שייך לומר כן דאפי' אם נימא כשתי הסברות הנ"ל דעבד דינו כישראל ואמרינן נמי דקנייתו וקנין חליפין באין כאחד גם זה אינו דהא כבר כתבנו לעיל דף זי"ן דהא דעבד כנעני נקנ' בתחל' בכסף אע"ג דלית לי' יד הוא בא' משני פנים או שנותן הכסף לאחר דהוי כתן מנה לפלוני או משום דאמרינן דבאמת אינו קונה אותו אלא עד לאחר קבלת הכסף א"כ בחליפין לא שייך כל זה דמדין תן מנה לפלוני לא מצינו גבי קנין חליפין כיון דאינו נלמד אלא מדין ערב וזה לא שייך אלא בקנין כסף דוק' אבל גבי חליפין בעינן ונתן לרעהו כמשמעו ומה שכתבו התוס' לעיל דף ג' שקונין בסודר של אחר היינו מדין זכי' ושליחות אבל דומי' דתן לפלוני שהוא מדין ערב לא מצינו בחליפין וכמו שהוכחנו לעיל דף ג' בלשון התוספות לשיטת ר"ת וע"כ צריך לומר דקנייתו באה לאחר קבלת הק"ס א"כ לפמ"ש דבנכרי אין קנין חליפין ממ"נ קשה דאיך נקנ' בחליפין הא בין אם הוא נכרי עדיין בשעת קנין ובין אם קנייתו וחליפין באין כא' אין לו קנין חליפין ותו דאפי' נימ' דעבד דמי לישראל לענין זה כיון דחייב במצו' היינו כשכבר נימול וטבל לשם עבדות דנתחייב במצות אבל בשעת קנינו אין שום סבר' שיהא לו דין ישראל ואין לומר דס"ל להני פוסקי' בהא כסברת ר"ת בפ' הזהב דחליפין שוה בשוה עדיפ' טפי וס"ל דמהני אפי' בנכרי דזה אינו דכבר כתבנו לעיל דף ג' שם דע"כ לית להו כר"ת גם בזה דהא עיקר הוכחתם הוא מהא דאמרינן בבכורות מדישראל בחד' נכרי נמי בחד' משמע דאין שום חליפין קונה אפי' שוה בשוה אלא ע"כ צ"ל דס"ל להני פוסקים דהך בריית' דלקמן דתנא אף בחליפין היינו כשקונ' ישראל לעבד מחבירו ודו"ק:

בגמ'. ולר' נחמן דאמר פירות וכו'. ולכאור' יש לדקדק דהא אמרינן לקמן דף כ"ח על מתני' כיצד החליף שור בפרה ולר"נ דאמר פירי לא עבדי חליפין וכו' ומשני החליף דמי שור בפרה ע"ש א"כ ה"נ הו"ל לפרש אבל לא בתבוא' וכלים היינו בדמי תבוא' וכלים דלא עדיפא לישנא דבריית' מלישנ' דמתני' שם ואפשר לומר כיון דדמי השור הו"ל מלוה כפי' רש"י שם א"כ ה"נ צ"ל דדמי תבוא' וכלים היינו שנתחיי' הישראל לנכרי בעד תבוא' וכלים וגבי נכרי לא שייך קנין זה דקיי"ל דהפקעת הלוואתו מותר אפי' לי"ד דגזילה אסור א"כ במה יקנה וק"ל:

גמרא. לא לעולם דלא שוה וכו'. הנה לכאור' קשה דמשמע דלר' יוסף דס"ל דצריך שומ' מתפרשת הבריית' כפשטו וא"ב לאוקמ' בדלא שוה א"כ לפי מ"ש הר"ן בשיטת הרמב"ם והביאו ב"ש בסי' ל"א דהא דאמרינן לקמן והלכת' שיראי לא צריך שומ' היינו דווק' שיראי מפני שהאש' מתאו' להם אבל מידי אחרינ' לא ומדייק הכי מדלא קאמר והילכת' כרב' כמ"ש הר"ן ע"ש ע"כ צ"ל דרבה עצמו ס"ל בכל מילי דלא צריך שומ' ומוכח הכי מהני תרי מנא אמינ' לה דקאמר ר' יוסף דאי נימא דרבה דווקא בשיראי קאמר א"כ מאי מייתי ראי' מתבוא' וכלים ומעגל וטלית ולפי זה למאי דפסק הרמב"ם דלא כרבה אם לא בשיראי דוקא שפיר מתוקמי ברייתות אלו כפשטן משום דצריכ' שומ' וא"כ מנ"ל להרמב"ם לפסוק דהיכ' דלא שוה מהני כשמקבל הכהן בה' סלעי' ואין לו' דלאו מהאי בריית' נפקי לי' אלא מעובד' דרב כהנא דשקל סודר' ואויר לדידי וכו' דזה אינו דדילמ' דרב כהנא באמת ס"ל כרבה לגמרי וע"כ מפרש להבריית' הכי משא"כ אליבא דהלכת' ותו דאי מדברי רב כהנ' הוא דנפק' לי' הכי א"כ הו"ל להרמב"ם לפרש דדוק' כגון רב כהנא דגברא רבה הוא כדמפרש רב אשי ובהכי הוי א"ש לישנא דרב אשי דקאמר לא אמרן אלא כגון רב כהנא אע"ג דפשטות הברייתא משמע דמיירי בכל אדם אלא משום דס"ל לרב אשי דלפי מאי דקיי"ל דבמידי שאינה מתאוה להם כשיראי הלכת' דצריכא שומא ואין הכרח מבריית' אלא מעובדא דר' כהנא לכך קאמר ולא אמרן וכו' אבל הרמב"ם דכתב סתם דמהני קבלת הכהן בדלא שוה ע"כ היינו משום דנפקא ליה מבריית' זו ובאמת ליכא הכרח לדידי' לפי מאי דפסיק דלא כרבה אלא בשיראי דווקא ונראה דמ"ש הרמב"ם הטעם בשיראי מפני שהאשה מתאוה להם לאו דוקא שיראי אלא כל חפץ שהוא צריך אדם המקבל כגון תבואה וכלים או עגל וטלית כולן הוי כמו שיראי שאדם מתאוה להן כיון שהוא צריך לו ולא אתי לאפוקי אלא דברים העומדין לסחור' ואין בהם צורך אכילה ושימוש המקבל וא"כ אף אליבא דהלכתא צריך לשינוי' דש"ס דברייתא דעגל וטלית מיירי בדלא שוה ולפ"ז י"ל דרב אשי דקאמר כגון ר' כהנא היינו משום דס"ל כר' יוסף ואין צריך לשנויי הברייתא הכי לכך קאמר דמעובד' דר' כהנא לא נשמע אלא כגון ר' כהנא דווקא אבל למאי דפסיק הש"ס הלכת' דשיראי ל"צ שומא וה"ה לעגל וטלית כנ"ל ממיל' צריך לאוקמא ברייתא דעגל וטלית בדלא שוה ושפיר פסק הרמב"ם דלאו דוקא ר' כהנא דהא בריית' סתמא קתני ודוק:

בגמרא. אמר ר' אלעזר התקדשי לי במנה וכו' כמאן דאמר ע"מ דמי וכו'. לכאורה מלשון זה משמע דהבריר' ביד הבעל לחזור בו ולא אמרינן דמקודשת מיד והשאר עליו מלוה ואין הבעל יכול לחזור בו אלא הוי כשאר מקדש ע"מ שיתן לה מאתים זוז דבריר' בידו שלא לקיי' התנאי וממיל' הקידושין בטלי' אך מלשון רש"י ז"ל לקמן דף מ"ז ע"א לא משמע הכי שכ' שם בד"ה מילי אוחרי' וכו' ואמר לה הרי הוא עלי מלוה וא"כ מדקאמר הש"ס עלה ואלא הא דאמר ר' אלעזר וכו' משמע דר' אלעזר מיירי נמי בהכי שאמר הרי הוא עלי מלוה דאל"ה מאי מקשה דלמא דווק' כשאמר הרי הוא עלי מלוה שנגמר' הקידושין אלא שהוא חוב עליו לשלם לה לא סמכה דעת' דכסיפ' למתבעה ואין רצונ' להתקדש לו בחסר דינר אבל כשהוא תנאי ואם לא יתן לה יתבטלו הקידושין לא איכפת לה בהו כמו כל תנאי דעלמ' כמו שיבואר בסמוך וכן הוא שם לשון הר"ן ז"ל משמע דאין הבעל יכול לחזור וצריך לשלם לה המלוה ועוד משמע מלשון רש"י ז"ל והר"ן הנ"ל דצריך שיאמר בפי' הרי הוא עלי מלוה וכן כתב הב"ש בסי' כ"ע ס"ק י"ג בדעת רש"י והר"ן והרמב"ן והרמב"ם חולקים ע"ז וס"ל דאין צריך שיאמר כן ובאמת צ"ע דמי הכריחו לרש"י והר"ן לפרש כן ונר' דדייק' הכי מדמוקי שם בריית' דהמקדש במלוה בהכי ולשון מלוה לא שייך אם הוא תנאי דהרי הוא אינו חוב עליו לקיים התנאי ותו דתני התם בברייתא ושוין במכר שזה קנה משמע דומיא דמכר דקיי"ל דכשמכר לו קרקע במנה ונתן לו דינר קנה את כל הקרקע והשאר הוא עליו בחוב גמור ואין שום אחד יכול לחזור בו א"כ הא דפליגי בקדושין נמי בהכי מיירי ונראה דמה שהוצרך רש"י ז"ל שאמר בפי' השאר הרי עלי מלוה אף דגבי מכירת קרקע כיון שנתן לו דינר קנה את הקרקע והמעות הוא חוב אף שלא אמר בפי' הרי עלי מלוה משום דהתם כל הדמים שפסק הם דמי הקרקע וכיון שקנה את הקרקע בפרוטה ממיל' הוא חייב בכל הדמים אבל בקידושין כיון שאין דמים ידועים לאשה לקנות אותה זולת הקידושין א"כ כיון שמתקדשת בפרוטה על מה יתחייב בשאר המעות אם לא שאמר בפי' כן שמקבל עליו במלוה והא דמתחייב באמיר' בעלמ' נראה דהיינו מדר' גידל דהן הן הדברים הנקנין באמירה כין שהתחייב עצמו בשעת קידושין כדאית' בר"פ הנוש' במתחייב לזון את בת אשתו ע"ש וה"ה כשפסקו על עצמם כדאי' באה"ע ר"ס נ"א ולפ"ז צ"ל דהא דקאמר הכא מאי טעמא כיון דאמר לה מנה ויהב לה דינר כמאן דאמר על מנת דמי וכו' לאו מדברי ר' אלעזר היא אלא דהש"ס מפרש הכי כיון דר"א סתמא קאמר ומיירי בכל ענין אפילו לא אמר בפי' הרי עלי מלוה ואז הוי מדין התנאי כיון שא"א להתחייב מטעם מלוה ע"כ תנאי הוא ובזה יש לתרץ קושי' הרמב"ן בהא דנקט בבריית' דבסמוך בהתקדשי לי במנה זו ונמצא מנה חסר דינר אינה מקודשת דמשמע דבמנה סתם מקודשת אפי' בחסר דינר ולקמן דף מ"ז ע"א אית' בברייתא דבחסר דינר גרע טפי משום דלא סמכה דעתה דכסיפא לה מלתא למתבע' ומזה רצה להכריח דהלכה כיש אומרים בברייתא שם דמקודשת אף בזה ולפי מ"ש יש לומר דהא דאמרינן שם דלא סמכה דעתה משום דכסיפי לה מילת' למתבע'. היינו דווקא בענין דמיירי שם שאמר בפי' הרי עלי מלוה דכיון דדעתו שיגמרו הקידושין מיד והדינר יהיה עליו במלוה שפיר י"ל דלא סמכה דעתה משום דכסיפא לה למיתבעי' ואפשר דבהא אפי' אם הוא משלם לה הדינר אינו מועיל כיון דבשעת הקידושין לא סמכה דעתה ולא הי' דרך תנאי כדאיתא לעיל גבי שיראי דהיכא דבעינן שומא אפי' שמאו אח"כ לא מהני משום דלא סמכה דעתה בשעת קידושין וכן משמע לקמן דף מ"ח ע"א גבי קידשה בשט"ח דאפילו גבתה אח"כ החוב לא מהני משום דלא סמכה דעתה בשעת קידושין דלמא מחיל ע"ש אבל היכא דלא אמר הרי עלי מלוה דאז אמרינן דהוי תנאי לא שייך לומר דלא סמכה דעתה כיון דאם לא ישלים לה יתבטלו הקידושין והוי כשאר תנאי דעלמ' דאע"ג דלא ידעה בשעת קידושין אם יקיים הבעל התנאי אפ"ה מקודשת כשיקיים התנאי משום דסמכה דעתה בשעת קידושין על זה (וכבר הוכרחנו סבר' זו לעיל בסוגי' דשיראי צריכי שומא) וא"כ בריית' דבסמוך דלא מיירי שאמר הרי עלי מלוה אין חילוק בין נתן לה דינר אחד ובין שנתן לה מנה חסר דינר ודו"ק.

עוד נראה ליישב קושי' הרמב"ן הנ"ל דהא כתבו התוס' בד"ה השתא במנה סתם וכו' וא"ת דילמא הא קמ"ל וכו' אלמא דלא חלו הקידושין וכו'. כוונתם מבואר דאם נימא דבמנה סתם לא הוי תנאי ולא נשלמו עיקר הקידושין עד שישלים ממילא במנה זה לא מהני השלמה שהרי אמר בפי' במנה זה אע"כ דבמנה סתם נשלמו עיקר הקידושין אלא שצריך לקיים התנאי וקמ"ל דבמנה זה אינה מקודשת כלל ולפי זה י"ל דבאמת משמע דברי ר"א דאמר הרי זו מקודשת וישלים דהוי כתנאי ע"מ דכשמשלים חלין הקדושין למפרע מעכשיו ולא כתנאי אם דאף ע"ג דניגמרו הקידושין מיד מ"מ אינם חלין אלא כשגומר התנאי ובתוך הזמן שניהם יכולין לחזור מיהו נר' דאפי' אי הוי אמרינן במנה סתם דלא הוי תנאי ע"מ וכמעכשיו אלא כתנאי אם דשניהם יכולים לחזור בהן קודם שיתקיים התנאי מ"מ כיון דנשלמו עיקר הקידושין שפיר איצטריך ברייתא לאשמועינן דבמנה זה אינה מקודשת כלל ה"כ י"ל דנהי דבמנה חסר דינר אינה מקודשת עד שישלים לאו טעמא משום דלא נשלמו הקידושין אלא משום דכיון דכסיפ' לה מלתא למתבע' לא סמכה דעתה להתקדש בתנאי על מנת שהוא כמעכשיו שיהא הברירה בידו להשלים אפי' לאחר כמה שנים ולא תוכל להנשא לאחר שמא ישלים התנאי אח"כ ויחולו הקידושין למפרע ומסתמא דעתה שיהיה הקידושין בתנאי אם א"כ אם לא ישלים לה אותו הדינר הברירה בידה לחזור בה ולהנשא לאחר א"כ שפיר איצטריך הברייתא לאשמועינן דבמנה זו אינה מקודשת כלל ואין לומר דלא שייך בזה תנאי אם כיון דלא התנה בתנאי כפול ושאר דיני תנאי דהא לדעת כמה פוסקים אפי' במעכשיו בעינן תנאי כפול וע"כ צ"ל כמ"ש הב"ש בסי' כ"ט דהכא מחמת אומדנ' אמרינן דהוי כאלו התנה בדיני תנאי וממיל' יש לומר כן גם בתנאי אם נמצא מתורץ קו' הרמב"ן דבמנה חסר דינר מקודשת אם השלים לה ככל תנאי אם ודו"ק אלא דאכתי זה דחוק דנימ' דעתה הי' לתנאי אם כיון דדעתו הי' לתנאי ע"מ ממילא בטלה הקידושין לגמרי ואכתי קשה קושי' הרמב"ן דבברייתא משמע דדוקא במנה זה אינה מקודשת ועיקר נר' בישוב קושי' הרמב"ן כמו שיבואר לקמן אך מדברי הב"ש סי' כ"ט משמע נמי דדווקא בחסר דינר צריך שיאמר הרי עלי מלוה אבל לא בדברי ר"א אבל לענין כיסופא משמע דס"ל דאפילו בתנאי ע"מ איכא משום כיסופא והיינו מדמקשה לימא דר"א כתנאי אלא דצ"ע מנלי' להסוגי' להקשות וצ"ל דפשיטא לסוגי' כיון דבתנאי ע"מ אין בידה לחזור שייך בי' נמי מיכספ' כיון שהיא לעולם בספק מקודשת אך אכתי קשה לי דאי נימ' כדברי ב"ש דבחסר דינר צריך שיאמר הרי עלי מלוה אפילו במנה סתם א"כ למה נקט בבריית' הכא דוקא במנה זה ונמצא חסר דינר אינה מקודשת ואי מיירי באמר' הרי עלי מלוה אפילו מנה זה נמי הרי נתרצית כיון שקיבל' לדעת זה כמ"ש הב"ש ס"ק ט"ז דלדעת רש"י הא דקתני אינה מקודשת היינו שיכולה לחזור ואם קיבלה ושתקה אינה יכולה לחזור וענין בק"א שכתבנו לפרש דברי הב"ש. ויותר נראה כמ"ש בק"א דס"ל לרש"י דלשון ונמצא משמע בשעת קבלה נמצא שחסר דינר והיינו שהי' מונה והולך וכיון דמסיק הכא ר' אשי מונה והולך שאני דדעת' אכולה ע"כ צ"ל שאמר הרי הוא עלי מלוה כדעת רש"י לקמן ועיין בק"א מבואר היטב:

תוס' ד"ה השתא במנה סתם וכו'. וא"ת הא קמ"ל וכו' וי"ל דמרישא וכו'. תירוצם דחוק דהא אף למאי דמוקי ריש' וסיפ' במנה זו ע"כ צ"ל דהא דנקט כל הדין בסיפ' בנמצ' חסר דינר אינו אלא להשמיענו דאינה מקודשת כלל ומאי קמ"ל. ולולי דבריהם ז"ל נראה לענ"ד דהנה הרמב"ן הקשה מבריית' דנקטי במנה זה ונמצא חסר דינר משמע דבמנה סתם מקודשת ולא חיישינן לכיסופ' דלא כת"ק דבריית' לקמן דף מ"ז אינה מקודשת דחיישינן לכיסופ' ונדחק להוכיח מזה דהלכת' כיש אומרים דלא כסוגי' דעלמ' דהלכה כתנא קמא.

ונראה ליישב קושייתו די"ל הא דנקט בבריית' במנה זה לרבות' נקט דלא מיבעי' במנה סתם דאינ' מקודשת כיון דנגמרה הקדושין ותלוי בתנאי ע"מ לא סמכ' דעתה דלעולם תהי' בספק שמא יתן לה כיון דהיא אינה יכולה לחזור כנ"ל אבל במנה זה הו"א דמקודשת כשישלים דלא שייך טעמא דכיסופ' כיון דגם היא יכולה לחזור כל זמן שלא ישלים לה. וקמ"ל דאפ"ה אינה מקודשת משום דבמנה זה לא מהני השלמה כדעת הרמב"ן וממיל' מתורץ קושי' התוס' דהיינו דקשי' להסוגי' דאי נימא במנה סתם דלא כר"א דגם היא יכולה לחזור א"כ ק' דהשת' במנה סתם לא הוי קדושין כת"ק דבריית' לקמן דף מ"ז דאמר אינה מקודשת משום כיסופ' ואפי' יתן לה דינר החסר לא מהני דלא סמכה דעתה בשעת קדושין א"כ תו לא שייך לומר דנקט מנה זה לרבות' דהא גם במנה סתם לא הוי תנאי ואפ"ה ס"ל לרבנן אינה מקודשת משום כיסופ' אע"כ צ"ל דבסתם אינה אלא תנאי ושפיר י"ל דנקט לרבות' ואין להקשות דהו"ל לאוקמ' בריית' כיש אומרים דלקמן דף מ"ז דלא חיישי' לכיסופ' זה אינו דוודאי שייך למימר ה"נ מסתבר' לאוקמי בריית' אליבא דהלכת' כת"ק שם. אמנם נראה לענ"ד לדעת רש"י ז"ל דמשמע מדבריו דאפי' במנה זה אם לא חזרה בו הוי קדושין כמו שהבינו מדבריו בד"ה השתא במנה סתם וכו' דלכאורה יש לתמו' הא דנקט בברייתא בריש' רצה אחד מהן לחזור וכו' ובסיפ' נקט ל' אינה מקודשת ולא נקט רצה אחד מהן לחזור כמו בריש ותו דלפי האמת דפרושי קא מפרש וכו' כיצד כגון דאומר לה מנה זו כל הסיפ' מיותר דלא הל"ל אלא כיצד באמר התקדשי לי במנה זו בשלמא לדעת התוס' היינו דקמ"ל דאם חסר דינר אינה מקודשת כלל אפילו אם לא חזרה אבל לדעת רש"י קשה.

ונראה לענ"ד דס"ל לרש"י ז"ל דהא דאמרינן דחיישינן לכיסופ' אפילו במנה סתם היינו כשנתן לה מנה חסר דינר בפ"א אבל במונה והולך לאוקימת' קמיית' דס"ל דאין חילוק במונה והולך ולא אמרינן דדעתי' אכולה א"כ למאי דאמרי' לקמן דמ"ז דבמנה חסר צ"ט לא כיסופ' למיתבעי' כיון שנתן לה דינר הראשון הוי קדושין וכל צ"ט הוי תנאי. איך נאמר דכשנתן לה אח"כ עוד צ"ט לא סמכה דעתה על דינר האחרון הא כבר נתקדש' בדינר הראשון א"כ י"ל דהא דקתני בסיפ' אינה מקודשת דמשמע דאפי' אם לא חזר בו אינה מקודשת היינו משום כיסופא ומיירי בסיפ' דומי' דרישא שהי' מונה והולך ודוקא כשאומר מנה זה דלא הוי תנאי לא מהני השלמה אבל במנה סתם כיון דבדינר הראשון הוי קדושין תו לא שייך כיסופא כנ"ל והא דקאמר לקמן דף מ"ז דחיישינן לכיסופ' אפי' במנה סתם היינו כשנותן לה צ"ט בפ"א וכ"ש לפי מ"ש לעיל לדעת רש"י דמיירי התם במונה והולך וכשינויי דרב אשי דלא הוי קדושין עד דינר האחרון ושפיר שייך בו כיסופ' וממיל' מתורץ קושי' התוס' דדלמא בסיפא אינה מקודשת כלל דאי נימא דלא כר"א א"כ גם במנה סתם אינה מקודשת כלל משום כיסופ' דאפילו במונה והולך לא נתקדשה בדינר הראשון מיהו לתרוצ' דר' אשי דמשני מונה והולך שאני ע"כ צ"ל דבסיפ' לא מיירי במונה והולך דא"כ ל"ל במנה זה אפי' מנה סתם נמי א"כ צ"ל דלית לי' להאי תנא טעמא דכיסופ' ומיירי בין שנותן לה בפ"א או אפי' במונה והולך וקמ"ל דלא הוי קדושין כלל ובזה אתו שפיר הא דאמר הש"ס ה"נ מסתבר' קודם תירוצו דר' אשי אע"ג דמסבר' זו מסתבר' ג"כ שינויי דר' אשי ולפמ"ש אתי שפיר כיון דלישנויי דר' ע"כ צ"ל דלית לי' להאי תנא טעמא דכיסופ' א"כ שפיר י"ל דרישא מיירי במנה סתם אלא דבסיפ' קמ"ל דלא הוי קדושין כלל כמו שהקשו תוספות ודו"ק:

שם. האי דינר של נחשת ה"ד וכו'. עיין מה שכתב בק"א:

בגמרא. אמר רבא וכו' והניח עלי' משכון וכו'. כתב הב"ש בסי' כ"ט ס"ק יו"ד לפי דעת הראב"ד ז"ל דס"ל דהטעם הוא משום דלא נתחייב לה כלל ואפי' במתנ' לא מהני כמ"ש הרא"ש ז"ל י"ל דאם קידשה בשטר חוב דהיינו שנותן לה שט"ח בידה על עצמו ואמר לה התקדשי לי בזה מקודשת אפי' בלא משכון וכ"כ הש"ג וכ"כ הרשב"א ז"ל לעיל דף ה' גבי שטר שאין פודין הקדשו' ממשמעות דברי רש"י ז"ל וכבר הארכנו בזה לעיל לפרש דברי רש"י ז"ל ועמ"ש שם בתו' דמוכח איפכ' ולכאורה קשה לפי מאי שפי' רש"י לקמן דף מ"ז בהא דאמר הונא חברין מוקי לה במילי אוחרי דמיירי שאמר לה דינר החסר יהא עלי במלוה א"כ קשה דלפי מאי דס"ד התם דאפילו בכל המנה כסיפ' לה מילתא למתבעי' למה לי לאוקמי ברייתא בנתן לה מנה ונמצא חסר דינר ולשון מלוה קאי על אותו הדינר החסר הו"ל לאוקמי שקידש אותה במלוה עצמו שקיבל ע"ע בחוב דהא ע"כ מיירי שאמר התם אתם עדי דאל"כ במאי נשתעבד כשקיבל עליו בהלוא' וא"כ בהלווא' עצמו מקודש' אי לאו משו דכיסופ' לה מילת' למתבעי ולמ' נקט בחנ' שנתן לה מנה חסר דינר אך לפמ"ש לעיל דלא מיירי שאמר אתם עדי אלא כיון שמקודשת בדינר הוי לי' המותר כשטרי פסיקת' דמהני מדרב גידל א"כ ע"כ צ"ל שנתן לה מנה חסר דינר וקידשה בו דאם קידשה בהלואה עצמה במה ישתעבד תדע דהא ע"כ צריך לומר כן לר"ל דס"ל בר"פ הנושא דלא יכול להשתעבד אפי' באתם עדי כ"א בדרך הודא' לפי' ר"ת וכ"ש לפי' רש"י דאפי' לר"י אינו יכול להתחייב וע"כ צ"ל משום פסיקת' ועוד נראה דאפי' אי אמרינן דמקדש אותה בשט"ח מהני אפי' אם שתקה ולא אמרה הן היינו משום דקיבלה השטר חוב וזה מורה שנתרצה אבל אם אמר לה הרי הוא עלי מלוה אפי' אמר אתם עדי במה יודע שהיא נתרצית והו"ל כשתיקה לאחר מתן מעות דצריכ' לומר הן וכיון שאמרה הן לא שייך כלל לומר דלא סמכה דעתה משים דכסיפ' לה מילתא למיתבעי' כמ"ש המ"מ שם בסי' כ"ט דאפי' לדעת הפוסקים דבחסר דינר אינה מקודשת משום דכסיפא מילת' למיתבעי' מ"מ כשנתרצית ואמרה הן חזי' דסמכ' דעתה ומקודשת א"כ אי הוי נקט במלוה שקיבל על עצמו ע"כ צ"ל שאמרה הן ולא שייך פלוגתייהו בכסיפא לה למיתבעי' וק"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף