ספר המקנה/קידושין/ט/א
אמר ר' חמא כל הבא מיהבא לאו כלום הוא וכו'. כתב הב"י דמשמע מדברי הרא"ש ז"ל דאם לא אמר כלל מקודשת מדכתב הרא"ש ז"ל דאם אמר לה אח"כ התקדשי לי ושתקה מקודש' ובספר עצמות יוסף תמה עליו דמה ענין זה לזה וכן הקשה הב"ח והב"ש ע"ש. ונראה פרושו דס"ל דהא דאמר ר' חמא כל הבא מיהב' לאו כלום הוא ולא אמר סתם אינה מקודשת אלא קמ"ל דכל שאמרה דרך דחי' גרע טפי משתיקה דליכא למימר לרבותא נקט דוודאי מה דקאמרה הב לא עדיפא משתקה דאין מדברי' ראי' לקידושין אלא גריעותא להחזיק דברי' ראשונה שאמרה שיתן לה דרך מתנ' משמע דבשתק' מקודשת אלא דהוי איכ' למימר דמיירי שאמר אח"כ התקדשי ובהא קמ"ל ר' חמא כיון דאמרה הבא מיהבא הוי דחיי' ומיבעי' לי' בהב אשקי ושדי אי נימא דמהני אבל אי לא אמר אח"כ התקדשי ליכא למידק דשתיק' מהני. אבל מדכתב הרא"ש דלא חזר ואמר התקדשי ממילא משמע דבשתק' מתחלה מהני והיינו דברי הב"י שסיים שם וז"ל ולפמ"ש בשם הרשב"א אתי שפיר ע"ש והיינו משום דס"ל להרשב"א דהסוגי' מיירי שאמר לה אח"כ בשעת נתינה התקדשי לי בו דכיון דאמרה בתחלה הבא מיהב' ולא השיב' לו הן הוי כאלו אמרה איני רוצה בקידושין והיינו דמיבעי' לי' בהב ואשקי אבל אם שתקה וודאי מהני בכה"ג אבל אם לא חזר ואמר התקדשי לא מהני אפי' שתקה מתחלה כן נראה לי לפרש דבריו ז"ל ודו"ק:
בתוס' ד"ה הב אשקי וכו'. מוכח מדבריהם דס"ל דלא כהרא"ש ז"ל דכתב דאם אמר אח"כ בשעת נתינה התקדשי מקודשת דהא ע"כ צ"ל לעיל בתן מנה לפלוני דהבעל אמר אח"כ התקדשי לי במה שאני נותן לפלוני כפירש"י ז"ל לעיל ולסברת הרא"ש הכא ג"כ מהני אם אומר אח"כ התקדשי לי וק"ל:
תוס' ד"ה אשקוי אשקיין הנך תלת וכו'. נראה דהעמידו דבריה' על הך עובדא דאשקוי אשקיין דאין כ"כ קושי' בהך דשדי משדי' דמייתי דרב זביד נמי ס"ל כר' חמא אלא דקשי' להו דלא הוי צריך לאתויי הך דאשקוי דהא היינו הך דר' חמא בהבא מיהבא ולולי דבריהם הי' נראה לפי מה דפי רש"י לקמן דף מ"ח ע"ב גבי התקדשי לי בכוס יין דמסתמא מקדש' במידי דחשוב טפי משא"כ גבי מוכר או נותן דקיי"ל דנותן לו את הגרוע כדקיי"ל גבי בית בביתי אני מוכר לך א"כ י"ל דהכא שינת' לשונ' הראשון דאמר' הב לי חד כסא ואח"כ שינת' ואמר' אשקוי אשקיין יין דלא כאינך עובדא משום דבתחלה הי' דעתה על היין במתנה וכיון דאמר לה התקדשי לי דמסתמא מקדשין בכוס ולא ביין דכוס חשיב טפי הוצרכה לומר אשקוי חשקיין לגלות דדעת' על היין ולמתנ' א"כ אין ללמוד זה מעובדא קמייתא ועיין מ"ש בק"א דמוכח כן מלשון הרמב"ם וש"ע שכתבו הך דינא דאשקוי בבבא בפני עצמה וק"ל:
בגמרא בשטר כיצד וכו'. נראה הא דנקט בתך ולא נקט שמקדש אותה עצמה משום דעיקר הרבותא הוא שהבעל כותב ולא האב ולא נימא דדמי לשטר זבינא משום דכתיב את בתי נתתי כדקאמר בסמוך וכן נר' מהא דאמר לקמן ה"נ קרי כי יקח ופי' רש"י ז"ל ונימא דאבי הנער' קאמר שהוא מקיח' לבעל ונר' דהיינו כי יקח דכתיב בפ' מוציא ש"ר דכתיב בתר הכי חת בתי נתתי ולפ"ז י"ל דכי יקח דכתיב בפ' מחזיר גרושתו דמיירי במקדש את עצמו קרינן כי יקח כפשטא דלא דמי לזבינא שמוכר דבר אחר ואהא ל"ק לי' ובזה מיושב מה שהקשה הרמב"ן ז"ל דלא מקשה הכי לעיל דף ה' ע"ב גבי כיצד בכסף אמר לה הרי את מקודשת לי וכו' והא דלת דמי לזבינא שהמוכר אומר שדי מכורה לך ולפמ"ש אתי שפיר דל"ק לי' הכא אלא על הבריית' זו דנקט הכי אפי' בבתך מקודשת לי דדמי לזבינא ובזה אתי שפיר נמי הא דמייתי קרא את בתי נתתי ולא מייתי קרא גופי' דילפינן מיני' קידושי שטר מויצא' והלכה והית' לאיש אחר דתלה הכתוב בדידה שהיא הלכה והית' לאיש וכו' ולפי מ"ש אתי שפיר דהתם וודאי איירי שקדש' את עצמה כיון שכבר היתה בעול' ויצא מרשות אבי' וע"כ קרא לאו דוקא נקט תדע דהא כתיב בסיפא דקרא לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה הרי תלה הכתוב בדידי' וליכא למשמע מיני' אלא מקדש א"ע שאני וכן מוכח מקרא דאם אחרת יקח לו ועיין מה שכתבנו עוד מזה לקמן בתוס' ד"ה הלכתא נינהו ועיין מ"ש לקמן ע"ב גבי הא דאמר ר"נ ב"י כגון שקידש' בשטר דמוכח ג"כ כנ"ל וק"ל:
שם. אע"פ שאין בו שוה פרוטה וכו'. כבר כתבנו לעיל בריש מכילתין לשון הירושלמי שהביא הרי"ף ז"ל דבשטר ע"כ מוכח אע"פ שאין בו שוה פרוטה דאם יש בו שוה פרוט' היינו כסף ולכאור' קשה לפי דעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דהא דקאמר לעיל והילכתא שיראי ל"צ שומא היינו דווקא בשיראי שהאש' מתאוה אליהם אבל בשאר דברים צריכא שומא א"כ י"ל דלעולם בעינן שוה פרוט' והא דאינ' מתקדשת מטעם שוה כסף הוא משום שלא נישומו כמ"ש תוס' לעיל דף ז' ע"ב בד"ה ור' יוסף וכו'. דהא דאמרינ' אם יש בנייר ש"פ מקודשת היינו דוקא כשנישום קודם ואפי' לפמ"ש הר"ן והביאו הב"ש ריש סי' ל"א דלדעת הרמב"ם מהני שומא אח"כ שתהי' מקודשת משעת השומא מ"מ נ"מ אם חזר א' מהן קודם השומא ואין לומר דאפי' בקידושי שטר אי ס"ד דבעינן ש"פ הא לא סמכ' דעת' דשמא אינה ש"פ זה אינו דלא מיבעי' בשטר שהוא בוודאי שוה פרוטה אלא בקידושי כסף כיון שלא אמר בכל דהו לא מהני עד שתדע השומא א"כ בקידושי שטר בוודאי כה"ג מהני וכ"ש לפי מ"ש לעיל דהיכא דמספקת אי אית בי' שוה פרוטה שפיר סמכה דעתה כיון שאם אינו שוה פרוט' אינו מקודשת א"כ שפיר מתקדשת בשטר אע"פ שאינו ידוע שומתן מיהו לפי מ"ש מהרש"א לעיל דף זי"ן דסתם הוי כמו בכל דהוא אתי שפיר אך כבר כתבנו דמשמע מדברי תוס' דצ"ל בפי' בכל דהוא ואפשר לומר כיון דנקט בברייתא זו בתך מקודשת לי דאמרינן לעיל דאתתא לא בקיאה בשומא משמע דוקא איתתא אבל גברא מסתמא בקי בשומא כמ"ש בספ"י ושאר מפרשי' א"כ באב שמקדש את בתו א"צ שומא ע"כ הא דאינה מתקדשת מטעם כסף הוא משו' דאין בו ש"פ וי"ל עוד דהא דנקט בברייתא על הנייר ועל החרס היינו נמי לרבותא זו שאין בו שוה פרוטה משום דלפי מ"ש הפוסקים דלדעת הרמב"ם והגאונים באה"ע סי' ק"ל דאפי' לר' אלעזר דס"ל עדי מסירה כרתי אפ"ה סגי נמי בעדי חתימה לחוד א"כ י"ל דבקידושי שטר א"צ לקדש בפני עדים דסגי בעדי חתימה לבד משא"כ כשמקדש בכסף דקיי"ל דמקדש שלא בעדים אינו כלום אם כן לפי זה לא הוי הכרח לדברי הירושלמי דשטר אף על פי שאין בו שוה פרוטה דאל"כ היינו כסף משום די"ל דבשטר מועיל אע"פ שאינו נותן לה בפני עדים משום שיש בו עדי חתימ' אבל כיון דנקט בברייתא אפי' על החרס דיכול להזדייף והיינו משום דעדי מסירה כרתי כמ"ש התוספות א"כ היינו דקאמר בתר הכי אע"פ שאין בו ש"פ דאל"ה היינו כסף מיהו לדעת המפרשי' בסי' ק"ל דטעם הרמב"ם והגאונים משום דכיון דע"י שטר בע"ח נודע שבא מידו לידה הו"ל כאילו הי' עדי מסירה א"כ י"ל דאפי' אי מטעם כסף נמי יועילו ע"ח להיות כאלו מקדש בפני עדים ודו"ק:
שם. בתך מקודשת לי וכו'. כתב הרשב"א ז"ל דבתך לאו דווקא דהא צריך ליכתוב שמו ושמה ונראה דלפי מ"ש התוס' בגיטין דף כ' בד"ה הא בעינן דלר"א דס"ל עדי מסירה כרתי א"צ להזכיר שמו ושמה וכן כתב הג"א שם א"כ כיון שכתבו התוס' דסוגי' זו אתי' אליבא דר"א מדמהני על החרס אע"ג דיכול להזדייף וכן כתב הרשב"א עצמו ממילא דאין צריך להזכיר שמו ושמה וק"ל:
בגמרא. קרי ביה כי יקח וכו'. לכאורה קשה לי לפי משמעות פירש"י ז"ל דאי קרינן כי יקח איש אשה היינו דאיש קאי על האב שהוא מקנה את בתו לאשה א"כ הא דאמר לעיל דף ד' ע"ב דאיצטריך אין כסף דאי כתב רחמנא כי יקח הו"א קידושין דיהב לה בעל דידה הוי ואי נימא דקרי בי' כי יקח קשה ל"ל קרא דאין כסף נהי דאמר לעיל דף ג' ע"ב דלא ילפינן ואת בתי נתתי השתא אבי' מקבל קידושין וכו' משום דהו"א ה"מ קטנה דל"ל יד מ"מ ניליף מקרא דכי יקח אי קרינן בי' כי יקח איש דהיינו האב דאשה גדולה משמע כדאמרינן גבי חליצה אשה כתיב בפרשה ובכמה דוכתי' והשתא דהאב מקבל קידושין ואיהי תשקול כספא ועיין מ"ש בסמוך בתוס' ד"ה והלכתא וכו' דלפי הצריכותא דלעיל לא א"ש הא דמשני הלכתא היא וכו' ומזה היה נראה דמוכח כפי' רש"י ז"ל שם בד"ה ותנא מייתי לה וכו' דמשמע מדבריו ז"ל דתנא דברייתא דיליף קידושי כסף מקיחה קיחה לית ליה דרשה דאין כסף כמ"ש בספ"י שם והא דקאמר לעיל צריכותא סוגי' הש"ס הי' אליבא דרב דדריש יו"ד דאין כסף א"כ י"ל דהכא מפרש אליבא דתנא דברייתא ולפ"ז יש ליישב קושית התוס' בד"ה הלכתא נינהו וכו' אימא כיון דהלכתא נינהו למה לי' קרא דויצא' והיתה וכו' ולפמ"ש א"ש דהא דקאמר הלכתא היינו אליבא דתנא דברייתא ובאמת לדידי' אין צריך למילף מהיקש' דויצאה והיתה וס"ל דהיקשא דויצאה והיתה איצטריך למילי אחרינא טובא כדאיתא בכמה דוכתי' וסוגי' דלעיל דיליף קידושי שטר מויצאה והיתה היינו אליבא דרב דלדידי' א"צ לומר דהלכתא נינהו כנ"ל ודו"ק:
תוס' ד"ה הלכתא נינהו וכו' כיון דהלכתא וכו'. ה"ה דהוי תוס' מצי להקשות דהא אמר לעיל דף ד' ע"ב ואי כתב רחמנא ויצאה חנם הו"א היכא דיהבה ליה איהי לדידי' וקידשתו הוי קידושין ואי נימא דהלכתא היא בשטר דהבעל דווקא כותב ל"ל קרא דכי יקח וג"ש דקיחה קיחה גבי כסף ניליף מהיקש' דהוקשו הוויות להדדי מיהו יש לומר דכיון דגבי שטר הלכתא נינהו ליכא למילף מהיקשא דהוויות להדדי כדפי' רש"י בשבת דף קל"ב דכי היכא דאין דנין ק"ו מהלכה ה"ה כל י"ג מדות וכ"כ מהרש"א בשמעתין מהלכתא לא ילפינן. אך לפמ"ש שם דהא דהו"א דכי יהבה איהי לדידי' היינו משום דהו"א דנילף מהיקשא דהוויות להדדי והו"א דשטר אמה עבריה אב כותבו מקרא דנקנית בקנין עבדים א"כ אי נימא דהלכתא נינהו בשטר קידושין דבעל כותבו קשה למה לי קרא וג"ש דקיחה קיחה אך כבר כתבנו לתרץ קושי' תוס' דסוגי' זו לא אזלא אליבא דרב דיליף מקרא דויצאה חנם אלא על הברייתא כנ"ל ממילא מתורץ גם קושיא זו אמנם לולי דבריהם ז"ל היה נראה דע"כ הא דמקשה הש"ס ה"נ קרי בי' כי יקח אינו אלא אליבא דר' הונא לקמן דף י"ו דלרב חסדא דס"ל שם דשטר אמה עבריה אב כותבו ויליף מלא תצא כצאת העבדים אבל נקנית הי' בקנין עבדים והא כתבו התוס' לעיל דף ה' בד"ה ומנין שאף בשטר וכו' ומק"ו דאמה עברי' וכו' ועוד דלר' חסדא אב כותבו ליכא למילף וכו' א"כ עיקר קרא דויצאה והיתה לא איצטרך אלא משום הכי שהבעל הוא הכותב ודוחק לומר דקושי' הש"ס הוא דאיכא למפרך שכן יוצאת בכסף דמנ"ל להקשות דמהני פירכא שכן יוצאת בכסף לענין שטר וכ"ש לפמ"ש התוס' לעיל דף ד' ע"ב בד"ה מעיקרא דדינא וכו' הקשה הר"ר יעקב אכתי ל"ל כי יקח נהי דלא מצי יליף בק"ו ניליף בהיקש וכו' ורבינו נתנאל תי' כיון דלא ידענו אמה עברי' וכו' ושני התירוצים שם לא שייך הכא גבי שטר א"כ כיון דלר' חסדא אית לי' נמי היקש' דאחרת כדאמר לקמן להכי אהני אם אחרת ע"כ קרא דויצאה והיתה לא אתי אלא להכי שהבעל כותב (ולפמ"ש לעיל לחלק בין האב מקדש את בתו למקדשת בעצמה דתרי כי יקח כתיב אתי שפיר) וע"כ קושי' הגמרא הות לרב הונא דס"ל גבי שטר אמה עבריה אדון כותבו דלדידיה איצטריך ויצאה והיתה לקידושי שטר ומיניה ילפינן בהיקש לאמה עבריה א"כ לפמ"ש רש"י ז"ל בשבת דף קל"ב דאין דנין ק"ו מהלכה דה"ה לכל י"ג מידות א"כ אי לאו היקש' דויצאה והיתה לעיקר קידושי שטר לא הוי מצי יליף מיניה היקש' דאחרת לאמה עבריה דמהלכה לא ילפינן וכן י"ל בההיא דכתב בספר וחתם כיון דילפינן מיני' קנין עבדי' דהוקש לקרקעות אי לאו דמפורש בי' קרא לא הוי ילפינן היקישא מהילכת' וכה"ג איתא בזבחים דף מ"א ע"א דקאמר שם דאיצטרך לפר למיהוי כמאן דכתיב בי' בגופי' ולא להוי דבר הלמוד בהיקש' חוזר ומלמד בהיקש ע"ש ונראה דס"ל לתוס' דהקושי' נמי לר' חסד' והא דאיצטרך ילפותא דהיקש' מויצא' והיתה היינו לפי מה שפי' רש"י לקמן דף ט"ז בד"ה להכי אהני וכו' אלא משטר קרקעות יליף וכו' כדילפינן מן ואקח את ספר המקנ' עכ"ל נמצא המקשה דלא ידע האי קרא דאקח את ספר המקנה שפיר מקשה דמה ראית ששטר קידושין האב כותב נימא איפכא דשטר זבינ' הלוקח כותב וממילא דילפינן מיני' אמה עברי' ואיצטרך הכא בשטר קידושין איפכא דהאב כותב דומי' דגט דהמקנה כותב כמו שכתבו תוספות ובזה אתי שפיר הא דמשני ואב"א כתיב ואקח את ספר המקנה ודקדקו המפרשים ואכתי לא מתורץ הכא דלמא קרינן כי יקח דהא כתיב את בתי נתתי ולפי מ"ש אתי שפיר כיון דמוכח גבי שדה דמוכר כותב ממילא מוכח הכא אליבא דר' חסדא מדאיצטרך היקישא ויצאה והיתה כנ"ל ולפ"ז י"ל נמי כמ"ש תוספות דהלכתא לא הוי אלא גבי מכר וממילא מוכח בשטר קידושין כנ"ל ולר' הונא הוי הלכתא גבי שטר קדושין כמו שכתבנו לעיל ודו"ק:
תוס' ד"ה כתב על הנייר ועל החרס וכו'. עיין מ"ש לקמן דף כ"ו בישוב קושי' התוס':
בגמ' אמר רבא אמר ר"נ וכו' בין ע"י עצמה מקודשת מדעתו וכו'. נחלקו בזה הרשב"א והרמב"ן והריטב"א דהרשב"א כתב דהאי דינא דרבא אר"נ מיירי אפי' בקטנה והיינו דינא דרבא אר"נ לקמן דף י"ט באומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושין והריטב"א כתב דהכא מיירי בנערה דיכולה להיות שליח לקבלה ולקמן בקטנה מיירי בקידושי כסף והוא מדין תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דלעיל דף ז' ע"א ולא מדין שליחות דאין שליחות לקטן ונראה דלשיטתייהו אזלי דהריטב"א כתב לעיל דאפי' אמרה תן לכלב או השלך לים ואקדש אני לך נמי מהני וה"ה באומר השלך מנה לים ואתחייב אני לך נמי מתחייב ולא קי"ל כהירושלמי דאמר שם תן מנה לחרש לא מהני דסוגי' דידן פליג עלי' א"כ ה"נ מהני בתן מנה לקטנ' והרשב"א ז"ל לטעמי' אזיל דפסק כהירושלמי באמר תן מנה לחרש דבעי בר זכיי' ובן דעת א"כ ע"כ בקטנה שאמר לה צאי וקבלי קידושין לאו מדין תן מנה לפלוני ועיין בהרא"ש לקמן דף י"ט דכתב הטעם דכיון שהקידושין לעצמה היא יכולה הקטנה להעשות שליח לקבלה ולטעמיה אזיל דס"ל גבי זרוק לכלב וכו' דזרוק מנה לים לא מהני (ומ"ש הריטב"א ז"ל דאפי' בזרוק מנה לים מתחייב לא משמע כן בב"ק דף צ"ג ע"א דדוקא בקרע את כתותי ע"מ לפטור פטור משמע מדלא נקט רבותא טפי בקרע את כסותך ע"מ שאתחייב לשלם ע"כ דבזה לא מתחייב ודוקא בקרע את כסותי פטור מלשלם משום דמחילה מועיל אפילו בדיבור בעלמא אבל להתחייב אינו יכול להתחייב את עצמו אפי' אמר על מנת להתחייב וה"ה בזרוק מנה לים ואתחייב לך לא מתחייב ולדברי הרמב"ן והריטב"א ז"ל נראה דס"ל דכ"ש אם אמר קרע את כסות של חבירך ואני אשלם שחייב לשלם אע"ג דקיי"ל בלך וגנוב אין שליח לדבר עבירה מ"מ היכא דאמר ואני אשלם מתחייב ע"פ דיבורו לשלם וצ"ע ועיין בחידושי הרמב"ן ז"ל דהך מלתא תלי' בפלוגתא דרב ושמואל בב"מ דף צ"ט דאם אמר שלח לי ביד בני וביד עבדי ורב סבירא ליה דאפי' אם אמר הכישה במקל והיא תבוא אחרי ומתה בדרך חייב ולפ"ז קשה לכאור' דהא הרא"ש פסק שם כרב דאפי' אם הכיש' במקל חייב וכדאית' שם בטור ח"מ סי' ש"מ והכא פסק זרוק לים ואני אתחייב לך לא מהני אך נרא' דהתם שאני דהא התם אפי' נאנסו בדרך חייב ובהא ודאי ליכ' למימ' דמתחייב בדיבור דהא אית' שם גבי מתנה ש"ח להיות כשואל ומקשה הש"ס במאי בדברים וכו' משמע להדי' דלא מתחייב באונסים בדבור בעלמ' אע"כ הא דקאמר דבהכיש' במקל חייב לאו מטע' דיבורי' אלא דס"ל להרא"ש דמיד שנסתלקו הבעלי' מתחיל שמירת השומר כמ"ש הש"ך שם דהרא"ש ז"ל לטעמי' אזיל דס"ל דבהנח לפני חייב וא"כ אינו ענין לכאן).
ולענ"ד נרא' דהא דקאמר לקמן בקטנ' גבי צאי וקבלי קידושיך וכו' היינו משום דקטן שאני וה"ה אם אומר תן לקטן ואני אשלם שפיר דדמי להא דאיתא בב"מ פרק השואל דאם אמר שלח לי ביד בני חייב מיד בשמירתו ואפי' בבן קטן כמו שכתב הכ"מ בפ' ג' מהלכות שלוחים דאל"כ היינו שליח וכדאית' בבבא בתרא דף פ"ד ע"ב גבי שמן וצלוחית ובח"מ סי' קפ"ח דהיינו דכיון דקטן בן דעת הוא קצת לזכות לעצמו לא הוי לי' כאמר לי' זרוק לים כיון דמקרי נתינה תדע דהא הרמב"ם ז"ל דס"ל בפ' ג' מהלכו' שאלה דהכיש' במקל לא מהני ואפ"ה בקטן מהני כנ"ל וה"ה באומר תן לקטן ואתחייב אני לך שפיר מתחייב כיון דמיקרי נתינה לכך בצאי וקבלי מהני בקטנ' ובזה אתי שפיר הא דיליף ר"נ ור"י בר יהודה אע"ג דהתם לא מוכח אלא שיכול' לזכו' לעצמה כמ"ש הרשב"א מ"מ ממיל' מוכח דמועיל מה שאמר תן לקטן כיון דהוי קצת בן דעת ולא דמי לתן לכלב אבל הכא בשטר דלא מהני מדין תן מנה מיירי דווקא בנער' ודו"ק ועיין בק"א:
בגמרא שם. בין ע"י אבי' בין ע"י עצמה. נראה לע"ד דקמ"ל רבא משום דבריית' לעיל קתני סתמא הרי זו מקודשת והוסיף ר"נ דבעינן נתינ' ולא אמרי' כיון דבעינן שיכתוב השטר קידושין מדעתה כדלקמן וכ"ש לפמ"ש הרא"ש ז"ל בשם הר"ח דהא דאמר רבא אמר ר"נ מדעתה היינו דבעינן שיכתוב מדע ת' ע"ש ואמרינן בב"מ דף י"ט דלאביי דס"ל דעדיו בחתומיו זכין לו וזכות הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחירות משוחרר הוא מיד משעת חתימת העדים א"כ כיון דהכא שכותבין מדעת' וודאי זכות הוא א"כ י"ל דלהכי לא תנא בבריית' דלעיל הנתינ' ליד האב או ליד עצמה משום דהא גופי' קמ"ל דמקודשת משעת חתימה ואף דאמרי' שם דף י"ג דלאביי דס"ל ע"ב ז"ל אפ"ה בעינן דמטי לידי' מ"מ כיון דמטי לידה היא מקודשת למפרע משעת חתימ' והיינו דתני בבריית' דלעיל הרי זה מקודשת אלא דרבא לטעמי' דל"ל סברת אביי כדאית' בהמפקיד דף ל"ה גבי מאימתי אכל פירי וכו' וס"ל נמי לקמן דלא בעינן מדעת' ואינה מקודשת עד שעת נתינ' והנה הרא"ש ז"ל שם גבי מצא שיחרורי עבדי' פסק דלא אמרינן עבז"ל וצריך להבי' ראי' אימתי מטא שיחררו לידו ותמהו האחרונים עליו דהא פסק כאביי דאמר עבז"ל.
ונר' לע"ד ליישב משום דלכאור' קשה האיך שייך לומר גבי שיחרורי עבדים דעבז"ל הא בעינן שליחות הבעל בחתימת העדים כמ"ש הרא"ש בגיטין דף כ"ב ע"ב ובא"ע סי' קכ"ג משום דכתיב וכתב דהיינו לר"מ וחתם וה"ה בשטר שיחרור דשוה בכל דינים לגט דילפינן בג"ש דלה לה וקיי"ל דאין שליח הולכה נעש' שליח לקבל' כדאיתא בגיטין דף כ"ד ע"א ודף ס"ב ע"ב משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל א"כ האיך העדים שעושין שליחות האדון בחתימה האיך יכולין לזכות להעבד בחתימתן הא קיי"ל דזכי' היא מטעם שליחות והם שלוחי האדון האיך יכולין להיו' ג"כ שלוחים העבד ודוחק גדול לומר דבחתימה לאו דוקא אלא לאחר זמן זכין לו ונראה משום דהתם קאי אליבא דרבנן דר"מ דס"ל דזכות הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחירו' ורבנן דר"מ ס"ל כר' אלעזר דאפי' בלא עדי חתימ' כשר כדאיתא במתני' דגיטין דף פ"ו וחכ"א אע"פ שאין עליו עדים וכו' והיינו דוכתב לא קאי כלל אחתימה אלא אכתיבה וה"ה בשטר שיחרור לא בעינן שליחות בחתימה ושפיר יכולין לזכות לעבד בתורת שליח לקבלה אבל אנן דקיי"ל דבעינן כתיבה וחתימה ואין לגרש בלא עדי חתימה כדאיתא באה"ע סי' ק"ל ובעינן שליחות בחתימה שפיר פסק הרא"ש ז"ל דלא אמרי' עבז"ל ולפמ"ש א"ש בשמעתין כיון דברייתא זו אתי' כר"א כמ"ש התוס' בד"ה כתב לה על הנייר דס"ל דלא בעינן בגט שליחות בחתימה דה"ה בשטר קידושין דילפינן מגט שפיר אמרי' דעבז"ל אבל באמת רבא לשיטתו דל"ל עבז"ל כנ"ל וקמ"ל דבעינן נתינה ליד אבי' או ליד עצמה.
ולפי זה י"ל דרבא אר"נ לא זו אף זו קאמר דלא מיבעי' בנער' דלא בעינן אלא דעת הבי' דאיכא סברא דלא שייך לומר עבז"ל כיון דהוי שלא מדעת המתקדשת דחוב הוא לה אלא אפי' בסיפ' דהוי מדעת המתקדשת עצמה אפ"ה בעינן נתינה ע"י עצמה או ע"י אביה ודו"ק ועיין בק"א:
שם. והוא שבגרה. הנה נחלקו הרשב"א והריטב"א בכותב לה הרי בתך מקודשת לי אי מהני וה"ה בשאר שליח לקבלה ע"ש ולולי דבריהם ז"ל הי' נראה לפי מ"ש הפוסקים בסוף סי' ל"ו סעיף יו"ד דהאב אינו יכול להעשות שליח לקבל' בבוגרת שלא יטעו לומר שהאב יכול לקדש בתו בוגרת מדעתו והי' נראה לומר דהא דקאמר הכא בין ע"י אבי' היינו משום דבשטר קדושין שאני דצריך לכתוב להאב דוקא הרי את מקודשת דבזה ניכר שהוא מדין שליחות דאי ברשותו היא לא מהני הרי את ודוקא נקט ר"נ בסיפא הרי את וכן ברישא נקט דוקא הרי בתך מקודשת לי אפילו על ידי עצמו כן נראה לענ"ד לולי דבריהם ז"ל ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |