סמ"ע/חושן משפט/עב

סמ"ע ‏ חושן משפט עב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) מפני שהוא כמו ריבית דקדק וכתב "כמו ריבית דריבית ממש ליתא אלא בדבר שגוף ההלוא' נתרבה בו שהלוה לו דינר ומחזיר לו דינר ופרוט' דהיינו פירושו של ריבית ועבי"ד ר"ס קס"ו שכתב הטור בשם הרמב"ן וגם המחבר כתבו שם בדין המלוה מעות לחבירו דאסור לדור בחצירו חנם וכ' ע"ז ז"ל דוקא לכתחלה אבל אם כבר דר בו כיון דהחצר לא קיימא לאגרא אפי' הוא גברא דעביד למיגר אפי' לצאת ידי שמים א"צ לתת לו עכ"ל. ונראה דה"ה כאן אם כבר עבר ושימש א"צ לתת לו שכרו אם לא קיימא לאגרא וכ"ש היא ומה התם דאיירי דלא הלוהו על חצרו ואין אחריות הלואתו על החצר כך ק"ו בזה שמשתמש בדבר שהלוה עליו ואחריות הלואתו הוא עליו (דשרי טפי כיון דהוא קרוב להפסד דאם יגנב או יאבד מהעולם יאבד חובו. משא"כ בשלא הלוהו עליו דאם יגנב אותו הדבר שמשתמש בו יגבה חובו ממקום אחר) ובחילוק זה צריכין לחלק שם בי"ד שלא תקשי דברי הרא"ש אהדדי ממ"ש שם בס"ס קס"ו בשמו למ"ש בשמו בסי' קע"ב בהלוהו על שדהו וכמ"ש שם גם מור"ם כתבו בר"ס קע"ב ס"א ע"ש ודו"ק:

(ב) שלא ברשות בעלים. דמסתמא ניחא ליה והוה כמשיב לו אבידה והטור מסיק בזה וכ' ז"ל אבל בדברים אחרי' שפחתתו מרובה לא פי' שלא ישכרנה שלא מדעת הבעלים:

(ג) משום חשדא פי' דיחשדו אותו דמשתמש בו בשביל הלואתו בלא נכיית' ובטור מייתי ראיה לזה ע"ש:

(ד) אבל אם התנה עם הלוה מתחלה שרי והיינו דוקא בנכיית' (וכן פירש"י בהדי' בפ' האומני' כתבתי ל' בדרישה ע"ש) וקמ"ל דתו לית ביה משום חשדא דהיודע שהוא משכון בידו ידע נמי שהתנה עמו להשתמש בו בנכיית' דהא מיד בשעת ההלוא' התנה עמו כן אבל בלא נכיית' אסור כמו כל ריבית או אבק ריבית אע"ג דרוצה ליתנו לו במתנה מתחלה או בסוף דאסור כמ"ש הטור בי"ד סי' ק"ס:

(ה) שולח יד בפקדון. ונ"מ דמשם ואילך אף אם נאנסו מידו חייב הוא באחריותן וגם אם אומר הממשכן שכך וכך נתקלקלו מחמת למודו וזה שלמד מתוכו אומר שלא נתקלקלו אינו נאמן בשבועה לפטור נפשו אלא הממשכן נשבע על פחיתתו ונוטל ודוקא כשיש עדים שלמד מתוכו דאל"כ נאמן בשבוע' במיגו דלא למדתי מתוכו ואין אדם נעשה גזלן ופסול ע"פ עצמו כ"כ המרדכי שם בשם ראב"ן ושראבי"ה כתב דאף שלכתחלה אסור בלא נכייתא אפי' בספרים מ"מ אי עביד וקרא בספרים לא מקרי שולח יד להיות פסול לשבוע' (דכיון דסבר מצו' קעביד המשאיל ספריו לאחרים לקרות בו והקורא בו מזכה "המשאיל וה"ה "הממשכן או "המפקיד) אלא נשבע שלא קלקל הספרי' ופטור כל זה שם במרדכי וז"ש מור"ם כאן ויש "מחלקין כו' "מצוה "קעביד פירוש הממשכן ודוקא בדיעבד אבל לכתחלה אסור בלא נכייתא וצ"ע למה כתב מור"ם בהגהותיו בי"ד סי' קע"ב ס"א דיש מתירין להלוות על ספרים וללמוד מתוכן ועל מקומות דב"ה ולישב עליהן אפי' בלא נכיית' הא ראבי"ה זה דחולק ומתיר היינו דוקא בנכיית' ואפשר דמור"מ מיירי שם כשהתנה עמו בתחלה בשעת ההלוא' שילמוד מתוך ספרו או ישב על מקום דב"ה וס"ל דמועיל התנאי כיון דמצוה הוא וראבי"ה מיירי דלא התנה עמו מתחלה ועמ"ש עוד מזה שם בי"ד:

(ו) משום דקסבר מצוה קעביד כו'. ע"ל בס"ס רצ"ב דכ' מור"ם בהג"ה במפקיד ספרים ז"ל דבהפקיד ביד ת"ח מותר לקרות ולהעתיק ממנו כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו (והוא ג"כ מהמרדכי) היינו דוקא בפקדון אבל בממושכן אסור אפי' לת"ח משום חשד (חשש) ריבית ובפקדון נמי דוקא בהפקיד לת"ח די"ל דאדעתא דהכי הפקידו כנ"ל אבל לא באדם אחר לראב"ן הנ"ל דמחשבו לשולח יד בפקדון וכל זה דוקא כשבא הספר לידו מדעת בעליו אבל לילך לבית חבירו ולקרות מתוך ספרו שלא מדעתו אסור אפי' לת"ח ובלא חשד ריבית שמא חבירו יקפיד ע"ז מחמת שיקרע ספרו וכן פסק מור"ם בא"ח ס"ס י"ד ע"ש:

(ז) בין שהלוהו פירות. ואז המלוה נהנה בהלוא' זו דבביתו היו הפירות נרקבים ועכשיו מחוייב הלוה להחזיר לו פירות טובים בכלות זמן הלואה דבזה פשיטא דהוה ש"ש "ובבין"בין דרכו לנקוט הפשוט באחרונה אבל בטור כתוב איפכא ע"ש:

(ח) בין שמשכנו בשעת הלואתו בין כו'. בטור כתוב איפכא ל"ש משכנו שלא בשעת הלואתו כו' וכתבתי בפרישה דלא זו אף זו הוא דל"מ אם משכנו שלא בשעת הלואתו דקנהו מדר' יצחק א"נ משום דאז ודאי לגוביינא משכנו אלא אפי' בשעת הלואה דהו"א לזכרון בעלמ' נקטי' ע"ש וה"נ יש לומר דעת המחבר דכתבו בל' "בין "בין ועל הרוב "בין האחרון פשוט יותר "מבין הראשון וכנ"ל:

(ט) הרי זה ש"ש כן הוא דעת הגאונים ומטעם דהמלוה על המשכון מצוה קעביד ואלו מתרמי ליה עני בשעה שמלוה לו לא הוה בעי למיתן ליה לחם ולא שום צדקה דהעוסק במצוה פטור מהמצוה ומשום ההוא פרוטה דנהנה בשעת שהלוה מעות על המשכון נעשה ש"ש עליו כל זמן היותו גביה ככל ש"ש שבשכרו שמקבל בתחלה או בסוף נעש' עליו ש"ש לעולם כ"כ הרשב"א ועפ"ר מ"ש עוד טעם אחר:

(י) ואין חילוק בין אם כו'. הג"ה זו נדפס בס"י על מ"ש המחבר ה"ז ש"ש ולא שייכי שם אלא אמ"ש אחר זה דאם החוב יתר על המשכון משלם הלוה היתרון ושם צ"ל מקומ' וקמ"ל דאפי' אם המלוה קבלו סתם לא אמרינן דקבלה כנגד כל החוב וכשמואל דס"ל דאם הניח לו למשכון קתא דמגלא אבד קתא אבד חובו אבל הגאונים לא פסקו כוותיה וכמ"ש בטור. וכ"ש אם פי' המלוה בהדיא בשעה שמשכן לו המשכון שמקבלו למשכון בכדי שויו ולא ביותר משוויו דאם נאבד דצריך הלוה לשלם לו מותר החוב וכן כתבו בטור בהדיא אהאי בבא דאם החוב יותר על המשכון. וביאר דבריו יותר ז"ל ואין חילוק בין אם פי' המלוה שאינו מקבל המשכון אלא בכדי שוויו בין אם קבלו סתם עכ"ל ועד"ר דכתבתי שס"ל להטור הגירס' בגמרא כגירסת רש"י דמוקי לשמואל דאמר אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי אפי' בדלא פי' ואמר אע"פ שאינו שוה כנגד החוב קיבלתיו אלא קבלו בסתם ובהא דוקא אין הלכה כשמואל וכ"ש אם אמר בפי' שאינו מקבל להמשכון אלא בכדי שוויו הא אם אמר בשעת הנח' המשכון לידו אע"פ שאינו שוה כפי החוב קיבלתיו גם הגאונים ס"ל דאבד מעותיו וז"ש מור"ם בהג"ה שאחר זו די"א דאם פי' ואמר שמקבלו בכל החוב אבד הכל והא דכתבו מור"ם בל' י"א דאם פי' כו' ה"ט משום דהתוס' דחו גרסת רש"י וגרסי בגמ' דשמואל דאמר אבד הקתא אבדו כל מעותיו היינו דוקא בדפירש ואמר אע"פ שאינו שוה קבלתיו וכתבתי בדרישה שנראה מדברי הגאונים דס"ל ג"כ כגירסת התוס' ולפי גירס' זו להגאונים דלא פסקו כשמואל אפי' בכה"ג לא אבדו כל מעותיו כ"א כפי שווי המשכון אלא משום דהרי"ף נקט ג"כ גירסת רש"י מ"ה נמשך הטור ומור"ם אחריו וכתבו פסקן דהגאונים ע"פ גירסת רש"י והרי"ף וכדי למעט המחלוקת דלפ"ז יהיה דעת הגאונים ודעת ר"י דפסק כשמואל שוים בזה דאם אמר אע"פ שאינו שוה קבלתיו דאבד כל מעותיו אבל אין לומר דגם דעת מור"ם הוא דהגאונים ס"ל כגירסת התוס' דאפי' אם אמר אע"פ שאינו שוה קבלתיו לא אבד החוב היתר על המשכון והי"א דכתב דס"ל דאבד הכל היינו דוקא כשפירש דבריו בהדיא ואמר שאם "יאבד הקתא "יאבדו מעותיו הוא דאבד וקמ"ל דלא הוה אסמכתא ושדוקא בכה"ג אבל בענין אחר שאינו אבד דא"כ עיקר חסר דהל"ל "דמקבלו ואומר "יאבדו מעותיו ועוד דא"כ הל"ל בהג"ה זו ראשונה רבותא דאפי' אם אמר אע"פ שאינו שוה קבלתיו דלא אבד כל מעותיו וק"ל והשתא א"ש דסתם מור"ם אח"כ בכתבו דברי ר"י וכתב עליו דמספיקא לא מוציאין ממונא והל"ל ג"כ האי קולא לנתבע דאף אם אין המשכון שוה כמו החוב דאבד המלו' כל "מעותיו אם אמר אע"פ שאינו שוה קבלתיו וכמ"ש הטור בשם ר"י אלא ודאי סמך אמ"ש בדברי הגאונים בהג"ה שנייה די"א אם פי' כו' דלאותן י"א אין חילוק בהא בין פיסק' דהגאונים לפיסק' דר"י וכמ"ש ודו"ק ועד"ר מ"ש עוד מזה גם בסמוך בסמ"ע כתבתי בהג"ה שאחר זה מה ששייך עוד לזה:

(יא) וי"א דאם פי' ואמר כו'. הג"ה זו שייכה מיד אחר הג"ה שלפני זה ולשניהן מקומם כאן וכמ"ש בביאור הג"ה שלפני זה ושם ג"כ כתבתי טעם למה כתב הג"ה זו בל' י"א וע"ש:

(יב) ואם נאנס המשכון כו'. דש"ש פטור מן האונסין ואע"פ שפיר' ואמר בשעת הלוואה שמקבל זה למשכון בעד כל חובו מסתמ' לא היה דעתו כי אם אגניבה ואבידה דשכיח ולא אאונסין דאינן שכיחין וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' רכ"ה לענין אחריות ע"ש ועפ"ר:

(יג) וישלם לו בעל המשכון את חובו היינו דוק' אם אין הלוה מכחישו בברי ומטעם שכתב הטור בס"ט והמחבר בסי"ד אדין זה ז"ל שהרי אין הלוה יודע כיצד נאבד וה"ל כהלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו ומשמע משם דאם טוען הלוה ברי לי שהמשכון בידך או מכרתהו וקבלת דמיו אין המלוה נאמן בשבועתו שנאנס מידו להוצי' מיד הלוה הטוען ברי נגדו וכ"כ המחבר בהדי' בסי' זה סכ"ט דכשטוען הלוה ברי לי שאתה מכרתהו וקבלת דמיו דנשבע הלוה היסת ונפטר וכתבו הטור ג"כ בסי' זה בסכ"ג ע"ש אלא שצ"ע שכתב שם הטור הטעם ז"ל נשבע הלוה היסת ונפטר במיגו שאין לך בידי כלום או פרעתיך עכ"ל דמשמע הא במקום שאין לו מיגו כגון שהלוה בעדים והעדים יודעים שלא פרעוהו המלוה נאמן וצריכין לדחוק ולומר דהטעם דמיגו לא כתב אלא אהא דפטור הלוה בהיסת וס"ל דבמקום שאין לו מיגו אף דאין המלוה נאמן לישבע להוצי' מיד הלוה מ"מ הלוה היה צריך לישבע שבועה חמורה נגד טענת המלוה כיון שיש עדים שהלוה לו ושלא פרע לו עדיין והתורה האמינו בעלמ' אפי' להוצי' ומשום דבזה הלוה טוען ברי עכ"פ הוא פטור מהמלוה בשבועתו מ"ה קיצר המחבר שם בסכ"ט ולא כתב דפטור משום מיגו:

(יד) לא הוה אלא ש"ח כו'. טעמו דלא מחשב זו לשכירות אם אולי בא עני בשעת הלואתו והיינו דוק' במשכון של ישראל שהשכינו לטובתו בלא ריבית אבל אם ממשכן ישראל לישראל חבירו משכון של עכו"ם ונותן לו ממנו ריבית נראה פשוט דהוה עלי' ש"ש בגניבתו ואבידתו לשלם לו כל דמי משכונ' חדא דבהנאה גדולה כזו מסתבר דהכל מודים דהוה עליה ש"ש ועוד דה"ל כאלו הלוה לעכו"ם עצמו שנתן לו ריבית דהי' חייב לשלם לו כל דמי משכונו כן ישראל הבא במקומו דהא אין היתר לישראל להלוות מעותיו בריבית על משכונו של עכו"ם ע"י חבירו אם לא מכח דהישראל המביא לו המשכון הוא כשלוחו דהמלוה לקבל המשכון מיד העכו"ם ולהביאו לו על אחריותו ולהוליך להעכו"ם המעות בשבילו על אחריותו וכמ"ש. הטור בשם הרא"ש בי"ד סימן קס"ט והרי הוא כאלו מלוה להעכו"ם בעצמו וזה נראה בעיני פשוט לדעת הרא"ש א"ל שמשפט של עכו"ם בערכאותיהן הוא שמי שנאבד מידו משכון שמקבל ממנו ריבית שאינו משלם לו יתרון דמי המשכון דאז פטור גם מהישראל מה"ט דכתיבנ' ושמעתי שבתשוב' ן' לב מסתפק בזה והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

(טו) אלא אבד מעותיו כו'. טעמו בזה מבואר בטור דאף דס"ל דהוי ש"ח מ"מ אבד מחובו כנגד דמי שיווי המשכון אפי' הלווהו סתם ואפי' משכנו בשעת הלואה דלא קנהו מדר' יצחק (דר"י לא אמר אלא אמשכנו שלא בשעת ההלואה) משום דפסק ר"י וסייעתו כשמואל דאמר אם אמר בשעת הלואה אע"פ שאינו שוה דמי חובו קבלתיו אם נאבד אחר כך המשכון נאבד כל חובו אפי' המשכון הוא קתא דמגלא וכיון דהלכתא כשמואל אמרי' נמי אפי' לא אמר כלום בשעת הלוואה דקבלו לפחות על אחריותו בדמי שוויו וכן הוא מפורש בתוספות ומוכרחין אנו לומר כן בפי' הטור וכמ"ש בפרישה ולא כמ"ש בע"ש ז"ל וי"א שאין מלוה על המשכון ש"ש אלא מה שהוא נגד חובו שהיא עיקר המצוה כו' גם שם אחר זה כתב שאם דמי המשכון יתירים על החוב לא נתחייב המלוה ביתרון ומעותיו אבודין מפני שהוא ש"ש עליהן ולא דק דלשיטת ר"י אין הלכה כמ"ד דנעשה ש"ש משום המצוה והא ראיה דבשומר אבידה ס"ל דהלכה כרבה ולא הוי עלה אלא ש"ח אע"פ שנעשה המצוה בגוף האבידה אלא טעמו כמ"ש ודו"ק ועד"ר:

(טז) ומספיק' לא מפקינן ממונ'. וצ"ל דמור"ם כתב כן ללמדנו שפסקינן כסברת י"א הללו דאין המלוה צריך לשלם היתרון מהמשכון ודע שהטור מסיק וכתב עוד דלדעת ר"י דפסק כשמואל אם החוב יתר על המשכון הלוה הוא נותן להמלוה דמי היתרון בד"א שהלוהו סתם אבל אם פירש ל"מ אם אמר בהדי' דאם יפסיד המשכון שיפסיד כל חובו דפשיט' דאינו משלם לו היתרון אלא אפי' לא אמר אלא אע"פ שאינו שוה כל החוב קיבלתיו אפי' אם הלוה על קתא אלף זוז אם אבד הקתא אבד כל החוב וכן אם הלוהו על ב' קתות אלף זוז או על קתא עם משכון אלף זוז ואבד הקתא או המשכון הפסיד חצי החוב אבד השני הפסיד חצי האחר עכ"ל וכבר כתבתי דאין חילוק בין פסקי הגאונים לפסקי דר"י בהא דאם אבד המשכון אבדו כל מעותיו ומ"ה לא כתבו מור"ם ומ"מ הל"ל האי דין וחילוק אם הלוהו על שני קתות או על קתא ומשכון ואבד א' מהם וכמ"ש הטור ולהכריע בין דעות שיש בזה בגמר' ועפ"ר:

(יז) חייב המלוה כו'. "עד אכתי ברשותא דמלוה קאי הטעם דהא הלוה אינו אלא ש"ח דהמלוה ופטור מגניבה ולסבר' קמיית' הנזכר' בסעיף שלפני זה דהמלוה ש"ש חייב לשלם דמי המשכון מה ששוה יותר מדמי חובו ולדעת י"א הנ"ל מ"ש כאן המלוה "חייב ר"ל דהמלוה הפסיד דמי חובו כפי שיווי המשכון ובע"ש לא דק במ"ש דין זה אליב' דמ"ד דנעשה עליו ש"ש לחוד והראייה דהמרדכי בעל דין זה ס"ל כר"י דלא נעשה עליו ש"ש ודוק:

(יח) כיון דבתורת פקדון נתנו לו. פי' מדלא אמר לו הריני מחזיר לך משכון שנתת לי ה"ל כאלו הפקידו זה המלוה ביד אחר:

(יט) על בגדי אשתו כו'. וכתב שם במרדכי ז"ל ואע"ג דאין אדם יכול למכור או למשכן בגדי אשתו מ"מ אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן דמסתמ' אמרי' דברשותה משכנם עכ"ל ומ"מ אם לא חזרה ונתנה הבגדים ליד שמעון היתה נאמנת בשבועה שלא משכנם ברצונה וק"ל:

(כ) הדין עם שמעון. ז"ל שם ואין האשה יכולה לתופסה בכתובתה דעדיין הם ברשות המלוה וה"ה דלא נעשה מטלטלים אצל בני הלוה והמלוה גובה מהן ועד"ר מ"ש דעת החולקין ע"ז:

(כא) נעשה עליו שומר. וכתב הר"ן בתשובה סי' י"ט על ראובן שהשאיל לשמעון ספר אחד ושמעון הניח בידו ספר אחר למשכון ובאו שוללים בבית שניהן ושללו מהם אותם הספרים לימים החזירו לראובן אותו ספר שהיה ממושכן ביד ראובן משמעון והשיב שחייב להחזיר לשמעון דאין שמעון חייב (להחזיר) באונס ספר של ראובן שהיה בידו עכ"ל ד"מ ד':

(כב) כאלו הלוהו עליו. דהרי זה לוה לו משכון על משכונו ומה לי הלוה לו מעות או הלוה עליו משכון:

(כג) הוי שואל וחייב הב"י והד"מ הביאו תשובה אחרת דרשב"א שמשמע מינה דאפי' אם כבר השתמש בו אינו נעשה עליו כשואל להתחייב באונסין כיון דאין כל הנאה שלו דהרי בשביל מה שהלוהו משאילו להשתמש בו ושכן נראה מתשובת הר"ן ע"ש ותימא על המחבר ומור"ם שסתמו כחן דכיון דשתיהן תשובות רשב"א נינהו ה"ל להביא תרוויהו ולפי מה דפסק מור"ם בסעיף ב' דמספיק' לא מפקינן ממונ' גם בכאן נאמר כן דהלוה פטור מדמי החוב והמלוה פטור מדמי היתרון דהמשכון:

(כד) מי שנתמשכן כו'. עיין בב"י ובד"מ שכתבו בל' השאל' ז"ל מי שנתמשכן כו' והתרה בו כמה פעמים ונגנב כו' והמחבר סתם משום דלפי מה שהשיב לו משמע דאפי' בלא התראה נמי דינא הכי ע"ש בלשונו והעתקתי קצת ממנו בסמוך:

(כה) אין לקהל ולא לנאמן דין ש"ש. ז"ל התשובה הא פשיט' שהקהל פטורי' שהרי אין פורעי המס חייבין זה לזה כלום שנחשב הקהל כמשכנו על חובם אלא כל יחיד ויחיד פורע חלקו לשלטון והקהל מעמידין ממונים לגבותו להשלטון או לב"ח שלוה מחמתו כו' ולכאור' נראה שאינו ר"ל שאינו ש"ש לענין תשלומי המותר מדמי מס לחוד אלא שגם דיש נ"מ בזה אליב' דמאן דאמר דבמלו' דעלמ' אינו נעשה שומר שכר עליו והוא דבעלמ' על כל פנים מפסיד המנוה חובו מה שהוא כנגד שיווי המשכון משא"כ בזה דאין הקהל מפסידין כלל ואפי' המס שממושכן עליו היחיד צריך לשלם דאל"כ לא הוי שתק מור"ם מלכתוב על דברי המחבר שלדעת י"א בסעיף ב' דקי"ל כוותיהו אין נ"מ בדין זה והמחבר שסתם וכתב אין לו דין ש"ש ולא כתב נמי דאפי' דמי המשכון לא ינכה לו במסו אפשר משום דהא דמנכין לו מחובו כדי דמי המשכון הוא משום דהוא מתשובת הרשב"א והרשב"א פסק כהגאונים דהמלוה נעשה עליו ש"ש וכיון דלמדתנו דאין לו דין מלוה על המשכון דעלמא משום דלא הקהל ושלוחים הם הממשכני' וכנ"ל ממילא נלמד דצריך לחזור ולשלם מסו דמהיכי תיתי שיהיה פטור ועכ"פ נראה פשוט דאם כבר התרו בו לפדותו ולא פדאו דצריך לשלם דמי מסו וק"ל. ומ"ש ולא לנאמן דין ש"ש ע"ש בתשובה דכתב דאין לדמות נאמנים הללו לאפטרופוס שממנים הב"ד על היתומים דלא שמרו שור של יתומים ויצא ונגח דאיכא מ"ד דחייב לשלם דהתם ניחא ליה לאפוטרופוס להתחייב מפני שם טובו שיצא עליו דהא אין ממנין אפוטרופס על היתומים אא"כ בקיאין בו שהוא נאמן וחסיד משא"כ בנאמני הקהל ע"ש ובהגהות ד"מ מ"ש לשונו:

(כו) אף בנו נעשה עליו ש"ש. הנ"י מסיק שם בטעמ' ז"ל בההוא הנאה דתפיס ליה אזוזי וכן באומן בכלי אומנתו עכ"ל וע"ל בסי' פ"ט ובסי' ש"ו ולדעת הי"א הנ"ל בס"ב דאינו אלא ש"ח אף בנו מפסיד דמי חובו וק"ל:

(כז) פטור אפי' מפשיעה. נראה דאפי' להרמב"ם וסייעתיה דמחשבי פשיעה למזיק בידי' לענין שטרות ודכוותיה דאין בהן דין שומרים וכמ"ש הטור והמחבר בשמם בסי' ש"ו מ"מ מודים כאן דפטור אפי' בפשיעה כיון דהתנה בפי' שאינו מקבל עליו אחריות:

(כח) דסתם סייף דעלמא דומה לזה כתב הטור והמחבר לקמן ס"ס שע"ח תשובת הרא"ש באחד שהזיק לחבירו בפרד של עכו"ם שהי' בידו. ומסיק בטעמו ז"ל אם העכו"ם מעביר עליו הדרך בשביל זה אין לחייב לזה המזיק כ"כ כיון שלא כיוון עכ"ל:

(כט) בדמי המשכון כמו שנתבאר. ר"ל לפני זה בס"ב פסק המחבר כהגאונים דס"ל דנעשה עליו ש"ש וחייב בדמי כל המשכון אבל גם למ"ד דנעשה עליו ש"ח שייכים דינים הללו דהרי מ"מ חובו שכנגד המשכון מפסיד וכמ"ש ומ"ה כתב הטור דינים הללו אליב' דכ"ע ע"ש ולא כע"ש דתלה דין זה במאי דקי"ל כמ"ד דנעשה עליו ש"ש וק"ל:

(ל) ושקל היה שוה שקל הוא חצי סלע וסלע הוא ד' דינרין. והיינו שקל הנזכר בגמר' אבל שקל דאורייתא הוא ד' דינרין דכפול היה וכמ"ש רש"י בפי' התורה ועפ"ר:

(לא) נשבע תחלה פי' ולא שישבע הלוה היסת תחלה שהיה שוה כנגד החוב דחיישינן שמא יוציא המלוה המשכון אחר שבועת הלוה ויכחשנו ונמצא ש"ש מתחלל וכמ"ש הטור והמחבר אחר זה בסט"ו ע"ש ושם נתבאר דאפי' מאמין הלוה למלוה שנאבד אפ"ה חייב לישבע כל שהלוה צריך לישבע:

(לב) שאינו ברשותו לקמן סי' רצ"ה מבואר דחכמי המשנה תקנו שבועה זו לשומרים דחשו שמא עיניו נתן בה והיא שבועה חמורה בנק"ח וכ"כ הטור והמחבר בסמוך בסט"ו ע"ש:

(לג) ואחר כך ישבע הלוה פי' ישבע שבועה דאוריית' כדין מודה מקצת:

(לד) נוטל שקל בלא שבועה שמטעם הנזכר שהוא יודע בודאי שהוא ח"ל כו' ודין הוא שיטול המלוה ממנו השקל בלא שבועה אלא שמכח דין גלגול אמרי' שיכלול בשבועה גם זה וכיון דאין כאן עליו שבועה דאינו ברשותו נוטל בלא שבועה:

(לה) ומיירי שאבדו בפשיע' כו' "עד אלא ש"ח דאליביה אין המלו' חייב להלוה לשלם לו דמי המשכון מה שהי' יותר על חובו וכמ"ש לעיל אם לא בפשיעה:

(לו) וישבע שלא היה שוה יותר פי' וישבע ש"ד כדין מודה מקצת והמחבר נקט לשון הטור ולא כלשון הרמב"ם שכתב בו איפכא שישבע שאינו ברשותו ויגלגל עליו שבועה שלא היה שוה יותר ועמ"ש על זה בדריש' דנרא' דלדינא לא פליגי:

(לז) או שאמר היה לי בידך כו' שגם זה מחשב כופר הכל שהרי אינו רוצה ליתן לו כלום וכמ"ש הט"ו בר"ס ע"ה ופ"ז ע"ש:

(לח) איני יודע כמה היה שוה כו' איני יודע זה דהמלוה ה"ל כאלו אמר איני יודע אם נתחייבתי לך כלום מעולם דפטרינן גם הלוה בטענה כזו וק"ל:

(לט) ויכלול בשבועתו דאינו יודע כו'. ועד"ר שם כתבתי ליישב דאין בזה דין מתוך שאינו יכול לישבע משלם וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' ע"ה סט"ו דלא אמרו כן אלא בש"ד ולא כמ"ש ע"ש ודו"ק:

(מ) גם הוא לא ישבע כו' צ"ע הא כתב הטור והמחבר בסמיך ס"ס ט"ו דשהלוה צריך לישבע כמה היה שוה אז לא ינצל המלוה לעולם מלישבע שאינו ברשותו כו' ומיירי אפי' במאמינו וכמ"ש מור"ם שם ויש לחלק דשאני הכא כיון דעכ"פ המלוה צריך לישבע היסת שלא היה שוה יותר מסלע אם איתא דהוי בידו היה מוציאו מידו כדי שלא יצטרך לישבע ולפ"ז צ"ל דאיירי כאן ג"כ דהמלוה נשבע היסת זה תחלה ואחריו נשבע הלוה היסת שלו ועד"ר שם כתבתי עוד ישובים אחרים:

(מא) היו עדים שנגנב ושהוא שוה יותר. בפרישה כתבתי דאפי' אין עדים לזה שהיה שוה יותר אלא שהמלוה מודה לו לזה מכל מקום לא אמרינן דיהא המלוה נאמן לומר דלא פשע בו במיגו דהיה אומר דלא שוה יותר דה"ל מיגו דהעזה דלא היה יכול להעיז בפניו בדבר שהלוה יודע באמת משא"כ בטענת אם בפשיעה נגנב או לא שהלוה טוען שמא:

(מב) למ"ד דלא הוי אלא שומר חנם. הוא דעת ר"י שכתב מור"ם לעיל בסוף הג"ה סעיף ב' והמחבר לא הביאו שם משום דלא פסק כוותיה מ"ה השמיט ג"כ דין זה:

(מג) שהרי אין הלוה יודע כיצד נאבד. ומינה דאם טוען הלוה ברי לי דלא נאנסת אין המלוה נוטל בשבועתו ופשוט הוא לפי מאי דמסיק בטעמו:

(מד) שכל מינו שוה ומצוי בשוק כו'. דבזה ליכא לחושדו שמא עיניו נתן בה כיון דהוא מצוי לקנות כמותו בשוק:

(מה) כמה היה שוה כדי ליטול בפריש' כתבתי דמשכחת לה שהלוה נשבע ונוטל כגון שטוען הלוה סלע הלויתני וב' היה שוה והמלוה טוען שהיה שוה יותר אבל איני יודע כמה ויש לו ע"א שלא היה שוה אלא ה' דינרים (אבל בלא ע"א נוטלו הלוה בלא שבועה כמ"ש בסי"ב) הרי הלוה נשבע נגד העד ונוטל סלע מהמלוה ע"ש ועמ"ש מור"ם בהג"ה בסי"ד לענין פרעון כעין זה ועמ"ש המחבר עוד ענין אחר דנשבע ונוטל בסי' ע"ג ה"ה ט"ו:

(מו) אם הלוה מודה שאותו שביד השולחני שוה לשלו כו'. כל זה הסעיף מיירי כשידוע שזה הטבעת שביד השולחני הוא שוה יותר מדמי חובו והמלו' מודה שעכ"פ הטבעת שנאבד לא היה גרוע מזה הטבעת שביד השולחני מ"ה ברישא דגם הלוה אומר שלא הי' הנאבד טוב יותר משלם המותר מדמי חובו כפי שומו שוויה של זה ובמציעת' יש לו דין מודה מקצת שהרי המלוה ג"כ מודה שטבעת הנאבד הי' שוה יותר מחובו ובסיפא שטוען המלו' אינו יודע ור"ל שאינו יודע שהיה שוה יותר או לא עכ"פ היה שוה כזו מ"ה ה"ל דין מתוך שאינו יכול לישבע משלם:

(מז) אם הוא בענין כו' ולטעון לקוח כו'. דברים הללו ביארן המחבר בסי"ח ע"ש:

(מח) בשבוע' בנק"ח כן הוא דעת הגאונים והביאם הטור ובדריש' כתבתי טעמייהו בשם המ"מ דס"ל דלא מהימן בשבוע' היסת במיגו דהיה טוען לקוח הוא בידי או החזרתיו לך דהיה נאמן בהיסת משום דלא אמרי' מיגו לאפטורי משבוע' וכיון דהוא מודה שזה החפץ אינו שלו אלא משכון בידו הודאתו כמאה עדים ואילו היו עדים שבא לידו בתורת משכון ולא ידעו בכמה אף דהלוה לא היה נאמן לישבע וליטול דלא האמינו להלוה אלא היכא דאין המלוה יכול לומר החזרתיו לך או להד"ם וכמ"ש בסמוך סי"ח וגם המלוה לא היה נאמן לטעון עליו שהלוה עליו כך וכך אם לא בשבועה בנק"ח כמ"ש לקמן סכ"ג כיון דלית ליה המיגו דלקוח בידי ואף דלא ראוהו עדים בידו והיה יכול לטעון החזרתיו מ"מ אינו נאמן בהיסת לומר כך וכך הלויתי לו במיגו דהחזרתיו דאין זה מיגו דניחא לי' לשקר ולומר כך הלויתי עליו מלשקר ולומר החזרתיו לך השתא נמי דאין עדים ומודה הוא בעצמו לא אמרי' מגו לאפטורי משבועה שהי' מוטל עליו אם היו עדים ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

(מט) אבל תפס מעות כו'. דדוקא חפץ שעומד להחזיר בעינו לבעליו מחשב המלו' כאלו בא להוציא מידו דהלוה מ"ה צריך לישבע שבועה חמור' כדין נשבע ונוטל משא"כ מעות דלפי דבריו דהמלוה יעמדו המעות בידו בחובו שהלוה לו וק"ל ואפי' בתופס חפץ בתב הר"ן דלא מחייבינן להמלוה לישבע בנק"ח אלא כשבא היא לתבוע להלוה שיפדה משכונו אבל אם המלוה שותק והלוה בא להוציא מיד המלוה אז אמרי' דהמלוה נאמן בכדי דמיו בשבועת היסת והבו דלא להוסיף עלה ע"ש וע"ל בסי' פ"ט מש"ש עוד מזה:

(נ) ואפי' מת הלוה תחלה כו'. פי' ולא אמרי' בכה"ג אין אדם מוריש לבניו ממון שלא יכול לגבותו כ"א בשבוע' כמ"ש בסי' ק"ח דשאני זה שהוא כבר תחת יד אביהן לפרוע ממנו וכ"כ המ"מ פי"ג ממלוה והב"י כתב ע"ז ז"ל מיהו צריכין לישבע שבועת היורשים שלא פקדנו אבא עכ"ל ור"ל אפי' לדעת הרא"ש והטור בסי' ה"ט ובס"ס ע"א דלא תקנו שבועת היורשים כ"א כשבאין להוציא מיורשי הלו' ע"ש וק"ל:

(נא) ונשבע על השנים כו'. פי' שבועה דאוריית' דהא מודה בקצת ודע דכדברי המחבר כן נמי המה דברי הטור. וק"ק דהאי דינא פשוט הוא וגם אין לו שייכות במאי שהתחיל בו ללמדנו דנאמן לטעון עליו כדי דמיו. ויש לדחוק ולפרש כאלו היו כתובין דבריהן מהופכין ולומר דה"ק אע"ג דאם לא הי' שוה המשכון כדי תביעתו אזי הי' הלו' נאמן בשבועתו ונפטר אבל היכא דשוה כדי תביעתו המלו' נאמן ומחזיק מה שתחת ידו וק"ל:

(נב) או מלמד בספרים כו' פי' ותופס בשביל חוב אחר דאלו בשכר הלימוד א"צ להחזיר כמ"ש בסמוך:

(נג) אע"פ שמחויב להחזיר כו'. ודוקא בדברים אלו הנ"ל יש תקנ' שחייב להחזיר אבל התופס מחבירו במקום שחייב לו א"צ להחזיר במקום שיש לו מגו מרדכי שם בשם מוהר"ם ד"מ שם:

(נד) יכול לישבע סתם ע"ל סי' ע"ה ס"ג מ"ש בדין זה:

(נה) וברור לו שלא נאנס כו'. היינו כשהנפקד טוען שנאנס צריך שיהא ברור לו שלא נאנס אבל אם טוען הנפקד להד"ם הרי מודה שלא נאנס דכל האומר שלא הפקיד הוה כאלו אמר לא נאנס ויכול זה לישבע שאינו חייב לו כלום שם:

(נו) היאך בא לידו. פי' אפי' ראו שבאו לידו מיד הלוה אם אינן יודעין באיזה אופן בא לידו אם בפקדון או במשכון או במכירה או במתנ' וכן הוא בהדיא לקמן בסי' קל"ג ע"ש:

(נז) או להד"ם אם אין עדים שמסרום לידו פי' וגם לא ראו עתה בידו דע"ז קאי ואז אף אם אח"כ מודה בב"ד שיש בידו כלים העשויים להשאיל וטוען עליהם בכדי דמיהן נאמן במיגו דלא היה מודה והי' משיב לו להד"ם אבל בראו בידו והכירן לא שייך טענת החזרתיו ולא להד"ם ועמ"ש בסי' ס"ד למה אמרינן מיגו דלהד"ם או החזרתיו הא אי הוה טען כן לא הי' יכול להראותו ע"ש ובסי' קל"ג:

(נח) ויש עדי' שראוהו עתה בידו בפרישה כתבתי דנראה דהיינו שמכירין העדים הכלים ויודעים בבירור שזה הכלי הי' של הלו' אבל אם אינם יודעים בבירור אף שראו בידו כלי כזה שזה תובעו אפ"ה אין מחייבין את המלו' להוציא ולהראותו בב"ד כדי להכירו ע"פ סימנים שנתן לו הלו' וכמ"ש המחבר לקמן סי' רצ"ו ע"ש:

(נט) י"א דלא בעינן שראו העדים כו'. עיין בהגד"מ שם כתבתי דנראה דגם הטור ס"ל הכי:

(ס) ואם יש ע"א בזה כו'. בסמוך סכ"ג כתב המחבר האי דינא בהדיא ושם ביארתיהו ותלמד משם בכאן פירושו:

(סא) וע"ל סי' נ"ח כתבתי כו'. שם ס"ח בהג"ה כתב חילוקין בזה ושבאם לא הפקידו בידו אלא הוא חטף מיד אח' כלי ואמר כלי זה אינו שלך אלא של פלוני היא והוא חייב לי יכול לטעון עליו עיין שם. (הג"ה וכתב הרא"ש כלל ק"ו פקיד שמסר דבר של ראובן אצל שמעון ועכבן שמעון בשביל ראובן דיכול ראובן לתבוע הפקיד והפקיד יתבע לשמעון עכ"ל ד"מ י"ד. ע"כ הג"ה):

(סב) שהחפץ תחת ידו. וכתב הרשב"א בתשו' (ב"י מחס"ח) על ראובן שטען על שמעון יש לך ספרים שלי והוא השיב לו כן אבל אני ערבתי בעדך וכשבא המלו' לפרוע נתתי לו הספרים שימשכנם להתפרע מהם ופסק אף אם נחשב הספרים לדברים העשויין להשאיל מ"מ עכשיו אינן תחת יד שמעון (וממי שהם בידו) עכשיו אינו יכול להוציא עד שישלם מה שהלו' עליהן ע"ש דרכי משה שם:

(סג) ולוי הביא עדים שהוא שלו. אפי' לא הביא שיודעי' שעדיין הוא שלו ועיין לקמן סי' צ"ט:

(סד) אין ראובן נאמן לומר כו'. וכן מוכח תשובת הרא"ש כלל ג' וכתבו הטור בס"ס זה ע"ש:

(סה) ואם אינו טוען לקוח הוא בידי נ"ל דצריך להיות "בידו ואדסמיך ליה קאי ור"ל שאין שמעון טוען שידוע הוא לו שלקוח הוא ביד ראובן אלא שנתן לו למשכון וק"ל:

(סו) שתחלת עשייתם להשאיל ולהשכיר. עיין ברמב"ם בפ"ח מטוען שפי' דבריו וכתב כגון יורות גדולות שמבשלין בהן בבית משתאות כו' ע"ש:

(סז) ושאר כל הכלים כו' והוא שיהי' כו' פירוש שאר כל הכלים מצד עצמן אמרינן בהו שעומדין להשאיל ולהשכיר אלא שרואין באומדן דעת של בעל הכלי וע"ז שטוען שהשאילו לו מידו לאפוקי מהרמב"ם שס"ל שהכלי מצד עצמי אין אומרים בו שעשוי להשאיל כי אם בעשוי לכך:

(סח) הדין עם בעל הכלי. בב"י כתב הטעם דאף שיש לזה המחזיק מיגו דלקוח מ"מ לא מצינו שנאמינו במיגו יותר ממה שהוא עצמו טוען וכיון שהוא מצמו מודה שהכלי אינו שלו אלא ממושכן בידו אך נחזקהו בחפצו של זה בעל כרחו ע"ש:

(סט) וי"א שהדין עם המחזיק בפריש' כתבתי טעמו והוא דכל המלו' על המשכון יתר מדמי שוויו מסתמא מתחילת ההלוא' הי' דעתו שאם לא יפדנו יחזיקנו בדמי הלוא' לפי שהי' חביב בעיניו ובהכי מיירי ג"כ זה שטוען המחזיק שלכך כוון מתחל' וכשם שמועיל תפיסתו לטעון עליו כדי דמיו כך מועיל לו שהוא נאמן לומר שמתחלת ההלואה הית' כך כוונתו וק"ל:

(ע) ואם החזיק בהם שלשה שנים כו' משמעות הל' משמע דקאי גם אבהמה הנזכרת והוא דעת רש"י והטור לקמן בסי' קל"ה אבל בעל העיטור והרמב"ם לא ס"ל הכי גם המחבר בש"ע פסק כוותייהו שם בסי' קל"ה ס"ב וכ' דבעבד מהני ליה חזקת ג"ש ולא כ"כ בדין בהמה הנזכרת שם לפני זה וכמ"ש המ"מ על דברי רמב"ם כתבתיהו שם בפריש' ובסמ"ע וי"ל דכיון דאין כאן עיקר מקום דין דחזקת מטלטלין ובהמה אלא אגב גררא נקט' מ"ה סתם כאן וכ' החזיק בה ג"ש והיינו לכל מר כדאית ליה לדעת רש"י והטור קאי גם לבהמה ולדעת הרמב"ם ובעל העיטור קאי אעבדי' לחוד וסתם כאן וסמך אמ"ש במקומו בסי' קל"ה ע"ש:

(עא) הדין עם ראובן וכיון כו'. צ"ל "דכיון "בדלי"ת דהוא נתינת טעם דכיון דיש ע"א דבתורת משכון בא לידו וגם עכשיו קודם שנחתו לדין ראוהו בידו ה"ל עדים וראה ותו לית ליה מיגו דלקוח הוא בידי או החזרתיו לך ואע"ג דאין כאן אלא עד אחד שמעיד שבא לידו בתורת משכון מ"מ כיון שהוא עצמו מודה שהוא משכון בידו וקי"ל דכל היכא דאינו נשבע נגד דברי העד להכחישו ה"ל דברי העד א' כאלו העידו כן שנים וק"ל:

(עב) ויטול וישבע ראובן. פי' אם אין לשמעון ראייה שהלוה לו עשרים כדי שיטול אז ישבע ראובן ויפטר משמעון:

(עג) וישבע ראובן היסת הא דסגי בהיס' אע"ג דמודה לו במקצת משום דהמשכון דביד שמעון ה"נ כהילך ובמשכון כזה שהלוה עליו מעיקרא כ"ע מודו דה"ל כהילך ועמ"ש בסמוך בסעיף כ' בס"ק ס"ט:

(עד) ופעם שלישית דינר כו'. פירוש ומודה שנשאר ח"ל ב' דינרי' אפ"ה נפטר ראובן אפי' בלא היסת דאין אדם מביא לחבירו אפי' לשבועת היסת בטענת ספק כמ"ש בסי' ע"ה ופ"ז:

(עה) איני זוכר אלא מהדינר אינו ר"ל והשאר אתה חייב לי ודאי דא"כ אכתי הוי שמעון נאמן לישבע עליו בכדי דמיו אלא רצה לומר דינר אני יודע בודאי ובמותר אני מסופק וכמ"ש מור"ם בהג"ה בסי"ד ז"ל והמלוה אומר פרעתני ואיני יודע כמה ואף על גב דקי"ל כל היכא דההלוא' ודאי והפרעון ספק צריך לשלם לו היינו כשהלוה הוא מסופק אבל כאן הלוה טוען ברי פרעתיך ה':

(עו) שמעון משיבו איני יודע כו' מספק רצה לומר מהספק שאמר איני זוכר כו' ה"ל כאלו השיבו ואמר לו איני יודע אם יש לי עליו שום דבר:

(עז) וע"ל סי' זה סי"ד ע"ש דמסיק וכתב דאם עד אחד מעיד שלא כדברי הלוה נשבע הלוה נגד העד כו' וה"ה בדין זה:

(עח) לא קנה דדחויי כו' הטור ומור"ם כתבו דין זה בסי' ע"ג ע"ש בהגהותיו בסי"ז ע"ש:

(עט) שנפחתו דמיו ביד המלוה. בפרישה כתבתי שי"ל שכן הוא טענת הלוה והמלוה מודה לו אבל אומר שנעשה באונס ואין עדים בדבר ואלו רצה המלוה היה כופר ואמר הרקבון היה כבר ולא השגחתי עליו ומ"ה נאמן בהיסת במ"ש שנעשה באונס במיגו דאלו אמר שלא נעשה בביתו דאל"כ היה צריך המלוה לישבע שבועה דאורייתא שנעשה אצלו באונס אפי' אטענת ספק דהלוה כדין כל שומר שצריך לישבע שבועה דאורייתא אטענת אונס מיתה או שבור' ואפי' אין המפקיד טוען טענת ברי וכתבתי שם עוד די"ל דלא חייב' התור' לישבע אלא כשטוען שנגנב או שנאבד או מיתה או שבורה דומיא דמיתה דכלת' לגמרי משא"כ בכה"ג שהוא עדיין בעין אלא שנפחתה ועדיין שם בעלים הראשונים עליו וכיון דאין להלו' טענת ברי אהמלוה לא חייבוהו התור' בכה"ג לישבע אספק וע"ל סי' רצ"ד וכאן בפריש' שהארכתי בזה:

(פ) שהוא כדבריו ונפטר אין להקשות הא כתב הט"ו בסס"צ ובסי"ד דאם המלוה טוען שנאנס ואפי' אין הלוה יודע מזה המלוה נשבע וגובה כל חובו א"כ הל"ל הכי ל"מ שהמלוה נפטר אלא שגם הלוה צריך לשלם לו כל דמי הלואתו אם אין המשכון עדיין שוה כדמי הלואתו דהא אין הלוה טוען כאן ברי שאכלוהו עש או נרקב בפשיעת המלוה שלא ניערו כראוי דאז הוה הלוה פטור וכמ"ש לעיל בסי"ב די"ל דלא איירי כאן מטענת דמלוה עליו שישבע וסמך אמ"ש לעיל בסי"ד גם י"ל כיון דהלוה לא נתחייב לשלם להמלוה אלא אחר שישבע מקודם ש"ד שנאנס וכאן דבא ללמדנו דהמלוה נפטר מהלו' בשבוע' היסת וכנ"ל מ"ה לא כ' כאן חיובו דהלוה ודו"ק:

(פא) ואם יש מחלוקת כו' קאי אדסמיך ליה שמודה שלא שמרו כראוי וק"ל:

(פב) שהרי המשכון הילך הוא ע"ל בטור ובדברי המחבר ריש סימן פ"ז שיש פלוגתא בזה אם נותן משכון נקרא הילך והמחבר פסק שם דלא מיקרי הילך שאני הכא דהלוה עליו מתחלה וקבלו דמיו ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

(פג) אבל המלוה אינו נשבע כו'. וכן הוא ג"כ ל' הטור ופשוט הוא ולא כתבו הטור והמחבר אלא משום סיפא ור"ל בהאי חלוק' נשבע הלוה ולא המלוה כיון שלא הי' שוה אלא כדי חובו אפי' לטענת הלוה וא"כ אין ללוה תביע' על המלוה ובסיפא הוא איפכא ששם יש ללוה תביע' על המלוה כיון שהי' המשכון מתחל' שוה יותר ועפ"ר מ"ש עוד בזה:

(פד) ושואל ממנו עשרה. והמשכון רוצה להחליט בידו דאומר כיון שנפחת בפשיעתו אין ביד המלו' כח להזקיקו לטפל בו למוכר':

(פה) ואין לו ליתן אלא חמש' פי' אפי' לפי טענתו דהלוה דרוצה להניח ביד המלו' המשכון ושיתן לו מותר חובו עשר' הוא משיב לו שעכ"פ אין לך בידי ליתן לך מותר אלא חמשה אבל דעתו מסתמא שגם אלו חמשה לא יתן לו במזומנים אלא ינכה לו גם אותן עם מה שנפחת מכ' עד ט"ו בחובו ומסיק דהדין בזה עם המלו' דא"צ ליתן לו מזומנים אלא מנכ' מחובו גם אלו החמש' שמוד' לו ביתרון מחובו אבל עשר' שנשאר לו מחובו אין יכול לכוף להלו' לשלם לו מזומנים ושיקח משכונו אלא גוב' אותו מהמשכון והכלל שהמוחזק ידו על העליונ' והמע"ה:

(פו) ומנכה לו חמשה מתוכו. בב"ת ובטור כתוב מחובו והוא גירסא נכונה בעיני יותר וע"ד שכתבתי לפני זה ועפ"ר ודו"ק:

(פז) וכ"ש אם אפי' כו'. כ"כ ג"כ הטור עיין בפרישה והא דכתבו דהוא כ"ש גם הא דמסיק דנפטר בשבועת היסת ולא אמרינן דצריך המלוה לישבע בנק"ח כהגאונים הנ"ל בסי"ז וגם הא דנפטר בהיסת באומר איני יודע כמה נפחת נלע"ד ליישב הכל במה שנדע דדינים הללו שבסעיף זה אינם דומים לדין שכתב המחבר בסי"ז דשם איירי שהלוה אינו מודה להמלו' שהלו' לו כ"כ ומ"ה מחשב המלו' תובע מוציא מיד הלו' מ"ה צריך לישבע. להגאונים בנק"ח כדי להחזיק בהמשכון שתחת ידו משא"כ בדינים הללו שהלוה אינו מחולק עם המלו' בהסך ומודה שכל כך חייב ליתן לו דמי הלואתו ואדרבא הלו' בא להוציא מהמלוה ואומר אתה פחתת משכוני שהי' תחת ידך בפשיע' מ"ה גם הגאונים מודים דהמלוה נפטר מתביעת הלו' בהיסת ומה"נ כתב ל' כ"ש משום דבכה"ג דהמשכון עדיין שוה כדי חובו וגם הלוה מודה בהחוב אין שם תובע ומוציא על המלו' כלל משא"כ ברישא שאין לע"ע המשכון שוה כ"כ והוא אומר לפני ב"ד שחייב לו ך' זהו' והמשכון אינו שוה אלא ט"ו דיש לפי הנראה קצת כאלו בא לתבוע אותו במותר חובו ובפרט דלאו כ"ע דיני גמירי לידע שהדין נותן שינכה לו מחובו כשיעור הפחת ובפרישה כתבתי דמה"ט נמי הוא כ"ש משום דמיגו דלקוח הוא יותר טוב בשוה דכשאינו שוה י"ל דלא רצה לטעון לקוח משום דסבר להוציא ע"פ טענות הלואה עוד ה' זהובים ומה"נ כ' דכשטוען המלוה איני יודע כמה נפחת כלל דיכול להיות דמעיקרא כך הי' נרקב או באכילת עש וכנ"ל וה"ל כאומר איני יודע אם הלויתני דנשבע שאינו יודע ונפטר ומ"ש איני יודע כמה ל' כמה לאו דוקא הוא ובבעל התרומות אין שם תיבת כמה. וגם כתב שם בב"ת דיעה א' דמצריך ברישא כשאין המשכון שוה כ"כ לישבע ש"ח בנק"ח ואפשר שטעמו הוא כיון שנראה כתובע וכאילו בא להוציא מהלו' וכמ"ש ועפ"ר מ"ש עוד בישוב דברי' הללו וכאן באתי לקצר ודו"ק והא דנפט' בהיסת באומרו שלא הי' שוה אלא כ"ה אע"ג דהוא מודה ללוה מקצת טענתו דשאני הכא דהמשכון הוא עדיין שוה יותר מדמי הודאתו וה"ל כהילך ובמשכון כזה כ"ע מודים וכמ"ש לעיל:

(פח) וזה נשבע שמכרו לו. בב"ת סיים וכתב ע"ז ז"ל ואע"פ שא' מהן יבא לידי שבועת שוא הלכתא כת"ק דבן ננס דאמר שניהן נשבעין ונוטלין מבעה"ב ועפ"ר שכתבתי טעם למה תקנו שישבעו באופן זה שהשבועות סותרין זא"ז ולא תקנו שישבעו כמו בשנים אוחזין בטלית דלקמן בסימן קל"ח:

(פט) ואם רצו להפך שבועתם פי' זה רוצה לישבע גם היפוך שבועת השני והשני מסכים שישבע ויטול ופי' דהיפוך שבועה דכאן נ"ל דהוא כפי היפוך שבועה דעלמא והיינו שהשבועה שמוטל עליו לישבע ליפטר רוצה להפכו על שכנגדו שישבע ויטול ופי' דין זה הכי דראובן אומר לשמעון עליך מוטל לישבע שמכור' בידי הוא וליפטר השבע עוד היפך השבועה המוטל עלי והיינו שאינה ממושכנת בידי ואתן לך ג' דנרים כתביעתך. או ששמעון אומר לראובן השבע שבועתך שמשכונא בידך הוא והשבע ג"כ היפך שבועתי שאינה מכור' לך מידי הוא ואתן לך ד' דינרים בעד המשכון כתביעתך ועושין כן מפני חשש ערמה שיערי' בשבועה א' ואם הם חלוקין על היפך היינו שאין שום א' ירצה לישבע ב' שבועות הנ"ל מסיק וקאמר דאם לא נתרצו שניהן נשבעין דכיון דאין שוה א' רוצה לישבע ב' שבועו' וליטול ישבע כל א' שבועתו הנ"ל ולפטור כנ"ל פירושו ופירושים אחרים היו ג"כ לפני ולא עלו לפני ישר ודו"ק:

(צ) ברי לי שאתה מכרתו כו'. דוקא כשטוען הלוה ברי נפטר בשבועה משא"כ כשטוען שמא וכמ"ש לעיל בסי"ד ועמ"ש עוד מזה בסמוך ס"ק ובטור מסיים בזה וכתב ז"ל ונפטר במגו שאין לך בידי כלום עמ"ש בסמ"ע לעיל סס"ב ס"ק י"ג למה הוצרך הטור לטעם מיגו ולמה השמיטו המחבר:

(צא) ואינו יכול לישבע ומשלם. פי' ומשלם כל תביעתו דהיינו שני דינרים ואע"פ ששבועת מודה מקצת יכול לישבע דהא היה מתחלה בידו וראו מה שהיה שוה ובשביל שאינו יכול לישבע שאינו ברשותו ושלא פשע אין סברא שיהא משלם יותר משויה מ"מ כיון דשלשה שבועות הללו באין כאחד ע"י טענתו בענין זה ואינו יכול לישבע כולם דיינינן ליה כאלו אינו יכול לישבע גם לשבועת מודה מקצת דהיינו שלא היה שוה יותר מג' דינרין וצריך לשלם לו ב' דינרין ונראה דאפי' למ"ד דהיכא דיש גלגול שבועה על עיקר השבועה ובא' אינו יכול לישבע דלא אמרינן דצריך לשלם שניהן וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ע"ה סט"ו ע"ש מ"מ מודה הכא כיון דג' שבועות הללו באין עליו בענין א' דיינינן ליה כחדא כן נראה לפרש לפי משמעות הלשון הטור והמחבר אבל בפרישה כתבתי דיותר נראה דמיירי דגם דינר השלישי אין רוצה שמעון ליתן לראובן בסוברו ודאי לוי לא פשע ואז הוי פטור מהשלישי ומ"ה ה"ל שפיר מחוייב שבועה שנאנס לפטור מהשלישי ואינו יכול לישבע ומשלם כולו ואע"פ שאחר ששומע הפסק דין רוצה ליתן הדינר ולישבע על המותר ולפטור מ"מ כיון דמתחלה לא רצה ליתן ולישבע דיינינן ליה כדין מחוייב שבועה ואיל"מ ומ"ש הטור והמחבר ואינו חייב אלא דינר אינו ר"ל דאותו דינר רוצה ליתן אלא ה"ק דאף לדבריך שפשע לו עכ"פ אינו חייב אלא דינר ומ"ה סיים הטור וכתב ז"ל עוד צריך לישבע כו' ליפטר מהדינר דמשמע דאין רצונו ליתן הדינר הג' ועפ"ר מ"ש עוד ראיות לזה:

(צב) וכן הדין אם נפחת כו'. פי' אע"ג דאין עליו בזה שבועה דאינו ברשותו שהרי המשכון לפנינו אלא שנפחת ושבועה דמודה מקצת יכול לישבע כמ"ש מ"מ כיון דאינו רוצה ליתן הדינר שמודה שנפחת באמרו שמא נאנס ואינו יכול לישבע ע"ז שנאנס ה"ל כדין מחויב שבועה כו' וכמ"ש לפני זה:

(צג) ואם יש עדים כו' וה"ה אם (ראובן) שמעון מאמינו שנאנס:

(צד) ונאנס ממנו נפטר שמעון. ואין ראובן יכול לומר אלו היה גבך לא הי' נאנס דבכל אונסין שהוא דבר שאינו שכיח לבא ובא אמרי' מה לי הכא מה לי התם ודוקא לענין גניבה ואבידה שהיא מילתא דשכיחא ונעשה מתחלה ע"י קצת שינוי בפשיעה אמרי' אלו לא שינה לא הוה נעשה וע"ל סי' רצ"א וכאן בפרישה:

(צה) אם דרך ראובן להפקיד כו'. דאז אינו יכול לו' שאינו נאמן לו בשבועתו:

(צו) ואם פשע לוי כו'. וכ"כ הטור בסמוך סכ"ה וגם הטור והמחבר לקמן בסי' רצ"א דאף דאמרי' כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד מ"מ אם נתן הנפקד פקדון ליד אשתו או בנו והם פשעו בו חייב הוא לשלם כיון דנתנו לידו ונראה דאפי' לדעת הרמב"ם שכ' הטור והמחבר שם בסכ"ד בשמו דס"ל דבנו או אשתו הפושעים הם חייבים ולא הבעל שנתנו ליד אשתו מודו בזה דמסרו ללוי דהוא איש אחר לגמרי ואע"ג דדרך ראובן להפקיד בידו מ"מ זה לא ה"ל לעשותו ומקרי פשיעה לענין זה ומ"ה סתמו הטור והמחבר כאן ודו"ק:

(צז) בנך הקטן בא כו'. המחבר כ' לשון תשובת הרא"ש שכ"כ אמעש' שהיה כן והשיב דאפי' אם הי' הבן גדול מחשב פשיעה:

(צח) שמעון פושע הוא שמסרו ליד בן ראובן כו' ע"ל סי' רצ"ח סכ"א שכ' מור"ם שם בהג"ה דכמו דאמרי' כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד כן אם הנפקד החזיר הפקדון לאשת המפקיד דפטור עכ"ל ובסי' ש"מ ס"ח כ' מור"ם בהג"ה ז"ל וי"א דה"ה אם החזיר ליד אשת המשאיל ונאנס חייב עכ"ל הרי שחילק בין פקדון לשאלה וכן נרא' מדברי הרא"ש שהביא הטור כאן בדין זה בסכ"ה שכ' אע"ג דאמרינן כל המפקיד כו' מ"מ דוקא פקדון כו' אבל הממשכן או המשאיל חפץ ליד חבירו צריך להחזיר ליד הבעלים כדתנן השואל את הפרה ושלחו ביד בנו כו' עכ"ל הרי דכ' בהדיא דבשואל צריך להחזירו לידו ודימו לו הממשכן ונרא' דה"ט דבשואל כל הנא' שלו מ"ה צריך ליזהר בשמירתו טפי ובממשכן דהוא כקיבל שכר משום פרוט' דרב יוסף משא"כ בשומר פקדון דאינו חייב בניעורו ושיטוחו וכמ"ש הטור בס"ס בשם תשובת הרשב"א ואפי' למ"ד הממשכן אינו אלא כש"ח מ"מ יש לחלק דבממשכן מה שכנגד מעותיו שהלוה עליו הוא כקנוי לו ובשעת פדייה כאלו חזר וקנהו מידו וכיון שהוא כקנין חדש צריך לעשות הקנין עם המפקיד בעצמו ולא על ידי בנו ואשתו אם לא שנתן להן רשות וה"ט נמי בשאלה דנקנ' להשואל ועומד ברשותו לגמרי משא"כ בפקדון ונרא' שזהו דעת המחבר בכאן ועמ"ש בסמ"ע בסי' ש"מ ס"ח בשם הרשב"א דבשואל ג"כ אף אם החזיר לאשתו חייב באחריותו ומ"ש מור"ם בס"ס ק"ך בהלואה דנותן לאשת המלוה פטור מהאחריות פירשתי שם ע"ש ועפ"ר שכתבתי שם פירושו ע"פ דקדוק הל' דהרא"ש בענין אחר והוא דס"ל דאין חילוק בין פקדון לשאלה ומשכון ובכולם השמירה כשהיה בידו יכולה להיות גם ע"י בנו ואשתו אבל החזרה בכולם צריכה להיות דוקא מיד ליד אבל דברי המחבר ודברי מור"ם מ"ש בסימנים הנ"ל לא משמע הכי גם ממ"ש ב"י בחידושיו בסי' קכ"א ס"א מוכח דבפקדון אין חילוק בין תחלת פקדון והשמירה בידו ובין החזרה להמפקיד ע"י אשתו ע"ש בד"ה מ"כ ראובן כו' ובע"ש מוכח מדברי שפי' לדברי הרא"ש כמ"ש בפריש' שחילק בדבריו בין שמירת בני ביתו דהנפקד לחזרת בני ביתו של מפקיד ע"ש ולא הזכיר בדבריו כלל שואל וממשכון בל' הרא"ש הנ"ל והמחבר ע"ש ודו"ק:

(צט) ונתחייב ראובן בשמיר' המשכנו' פי' לכל מר כדאית ליה להפוסקים דהוי עליה ש"ש חייב בשמירת המשכון אפי' בהעודף מההלוא' ולהפוסקים דהוי עליה ש"ח חייב בשמירת המשכון כנגד מעותיו וכמ"ש לעיל ס"ב ע"ש:

(ק) ואם נאבדו המשכנו' קודם לכן כו' הטעם למ"ד דהוה עלי' ש"ש משום דאז לא הוה חייב בניעורו ושיטוחו דהמשכון כיון דבעל המשכון במדינה ויכול לנערו בעצמו משא"כ לאחר ההלואה דאין המלוה מאמין המשכון להלוה ליתנו לידו ללערו וכן מפורש בטור בס"ס זה וכתבתי לשונו ג"כ בסמ"ע שם:

(קא) כשיתן לו המעות בתשו' הרא"ש ובטור שהביאו כ' בכל הספרים כשהיה נותן לו המעות כמו שהן ממושכני' וכתבתי בפרישה דע"פ גירסא זו צ"ל דהמעשה כך הי' ששמעון חזר והשכין הספרים ביד לוי בשיעור דמים שהלוה שמעון לראובן ואז בשעה שהשכינו בידו המחהו שמעון לראובן אצל לוי וא"ל תנהו לפדותו לראובן בסך זה והמחבר דכ' כשיתן לו המעות נראה דהגי' כן משום דמסיק הרא"ש בתשו' שם וכ' ל' כשיתן לו המעות וגם לפני זה בטענת לוי כ' וציוני לכשתתן לי המעות ולשון וציוני משמע דבשליחות של (שמעון) לוי אמר כן והמעשה הי' ששמעון הי' צריך לזוז ממקום שדר שם והניח המשכנות ביד לוי ואמר שהמשכנות יהי' בידו עד שיבא ראובן לפדותו וליתן לו הסך שהלוהו וק"ל:

(קב) ויש לאותו פלוני כו'. פי' גם זה כתוב בתוך השטר שמוציא היורש:

(קג) וטוען היורש שהמשכון נאנס כו'. אינו ר"ל שטוען כן בודאי דא"כ למה מסיק וכ' הנתבע ישבע היסת שלא החזיר לו המשכון כיון שהיורש בעצמו טוען ברי שנאנס מיד אביו אלא ר"ל יכול להיות שנאנס ואתה חייב ודאי לאבי כך וכך ממון כיון ששט"ח נשאר תחת ידו וס"ד דגם הוא בכלל טוענין ליורש בכל מאי דאפשר לאבוהון לטעון והא דלא טען היורש יכול להיות שאבי החזיר לך המשכון משום דהוא טענה גרוע דאין מדרך המלוה להחזיר ללוה המשכון בלא דמים ואם נא' שהחזירו לו נא' ג"כ שפרע לו כנ"ל וכן בדין שאחר זה שכ' הטור והמחבר שטוענין היתומים שאביהן ציוה שחייב עליו מאה פירושו הכי דאין טוענין בודאי שכן ציוהו וכן מוכח שם בתשוב' בהדי' וכתבוהו הב"י והד"מ בסכ"ט וגם אנכי כתבתיהו בקצר' בסמ"ע בדין שאחר זה ע"ש:

(קד) נשבע הנתבע היסת כו'. ז"ל הטור ולא אמרי' שישבע היורש שבועת היורשין (פי' כדין שטר דעלמ' שביד היורש) דכל שטר שמוציא היורש הוא ודאי והפרעון ספק אבל הכא כיון שהגיע ליד המוריש משכון כנגד הלואתו וספק נאבד באונס או בפשיע' לפיכך השטר בטל וישבע זה היסת כו' ועפ"ר ובע"ש כ' ז"ל ומה שטוען היורש שנאנסו מיד מורישו לאו כל כמיני' כו' עד ואין אדם מוריש שבוע' לבניו דהיכי מצי לאשתבע מוכח מדבריו דפי' דהיורש טוען ודאי וז"א גם מ"ש דאין אדם מוריש שבועה לבניו ליתא דשבוע' כי האי אמרו בהדיא דמוריש ודוקא כשמת לוה בחיי מלוה ובאו לגבות יורשי המלוה מיורשי הלוה הוא דאינו מוריש וכמ"ש הטור והמחבר והע"ש עצמו לקמן סי' ק"ח ע"ש ועפ"ר:

(קה) וטוענין היתומים שאביהן צוה כו'. כ"כ הבעה"ת והעתיקו הטור ושם בבעה"ת כ' עוד ע"ז ז"ל הלוה הי' טוען שישבעו הקרובים שצוה המת שהיו בידו מאה ופסק ר"י שאין עליהן שבוע' ולא חרם שהאפטרופוס על היתומים חובה עליו לטעון בכל דבר ובכל טענה שיוכל לטעון וכדאמרי' בההוא אפטרופוס מאן דמוקי אפוטרופוס מוקי כי האי דידע להפוכי בזכותא דיתומים עכ"ל מוכח מזה דטענה זו שאביהן ציוה שחייב עליו לאו טענה ודאית היתה וכמ"ש בדין שלפני זה וכן מוכח מיניה וביה דהא קאמר דהניח מלוה בנים קטנים ובנים קטנים לאו בר צווא' וטענ' ודאית נינהו וק"ל:

(קו) אבל אם הוא מדברים העשויים להשאיל כו'. עד"ר שם כתבתי דמיירי אפי' לא ראוהו עדים ביד אביהן קודם מותו וגם לא ראוהו עתה ביד היורשים קודם הדין אפ"ה נאמן הנתבע במגו דהי' או' שאול הי' ביד אביהן ואע"ג דאביהן הי' נאמן לו' החזרתיו לך כשלא ראוהו עתה בידו וכמ"ש הטור והמחבר בסעיף י"ח שאני אביהן דטוען ברי אבל יורשין דאין טוענין ברי אלא שב"ד טוענין להן כל מאי דהוה אביהן מצי למטען וטענ' כי האי לא טענינן בעדם דאם הי' זה הנתבע בא לב"ד והי' אומר השאלתי ליד אביהן כלי שסימנו כך וכך ועדיין הוא ביד היורשים היו הבית דין מכריחין ליורשים להוציאו ולהראותו והיו רואין שאם הוא דבר העשוי להשאיל ולהשכיר ויש בו הסימנים שהוא אומר היו מוציאין אותו מיד היורשין והיו נותנין ליד הנתבע אף על גב דלאביהן לא היו יכולין לכופו להוציאו כמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' רצ"ו בדין כיוצא בזה דהיינו אם בא ראובן לב"ד ואמר יש לי עדים שהפקדתי ליד אביהן של יתומים הללו כלי שסימנו כך וכך כו' ע"ש וכלים העשויים להשאיל ולהשכיר בלא עדים ניש להן דין זה ככלים שאין עשויין להשאיל ויש לו עדים שהפקידן ביד אביהן כנ"ל ודו"ק:

(קז) ומת הגר ואין לו יורש כל גר שאין לו בנים שהורתן ולידתן בקדוש' מאב ואם אין לו דין יורש דכקטן שנולד דמי ונכסיו הם הפקר וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' ער"ה ע"ש:

(קח) וכן הדין אם יש לו שטר משכונא וא"ת מאי וכן דקאמר הא כ"ש הוא מדין שלפני זה דהא קרקע עומדת בחזקת בעלי' יותר ממשכון דמטלטלין י"ל דקמ"ל דקרקע זו שמוחזק' ביד הגר שאכל פירותיו כמה שנים שם גר עליה טפי ממשכון מטלטלין של ישראל המונח בידו וק"ל:

(קט) חייב להשיבו לישראל. הטור מסיק בזה וכ' ז"ל לפי שגוף המשכון הוא שלו ולא הי' לעכו"ם עליו אלא שיעבוד וכיון שנפל ממנו ומצאו ישראל אחר פקע שיעבודו דאינו חייב להחזיר אבידה לעכו"ם ואם בא לומר לשם קידוש השם אחזירנו לעכו"ם (כמ"ש הטור והמחבר לקמן ר"ס רס"ו דבכה"ג מצוה להחזירו) יקדש השם בשלו ולא יקדש השם בשל אחרים בלא דעתם עכ"ל וכ"כ הטור בשם הרמ"ה בס"ס קפ"ג ע"ש:

(קי) חייב להשיבו לישראל שם בתשובת מהר"ם מסיק וכ' ע"ז והביאו הב"י וד"מ בס"ל ז"ל והא דלא זכה המוצא בזה המשכון היינו כשהי' המשכון שוה יותר מחובו שאז לא הוחלט המשכון ביד עכו"ם אבל אם הוחלט המשכון ביד עכו"ם כגון שעלה עליו הריבית והקרן יותר משויו זכה בו העכו"ם וזכה בו המוצאו דכיון דדינא דעכו"ם בתר ערבא אזיל ונכסוהי דאינש אינון ערבין ביה וכ"ש במשכון שבידו עכ"ל ומהתימ' שהשמיטו המחבר:

(קיא) וכבר יצאו לגמרי מרשות הנותן. עי' בהגד"מ שכתבתי ראייה לזה מהא דכ' מהר"ם דאפי' במשכון שהלוה עליו העכו"ם ועלה עליו קרן ורבית יותר משויו ונאבד מידו זכה בו ישראל המוצאו כיון דמסתמא נחלט הוא ביד העכו"ם וכמ"ש לפני זה כ"ש במעות הללו שהיו לגמרי מוחלטין להעכו"ם ע"ש:

(קיב) ולא הי' המלוה בחצירו דאם הוא בחצירו אפי' אינו משומר מצד עצמו מ"מ הוא משומר לידו וכ"כ הטור והמחבר לקמן סי' רס"ח מ"ש:

(קיג) ורוצ' לישבע לוי על משכונו' כו' הטור מסיק וכ' ע"ז ז"ל ורוצה לישבע על משכנו שבידו כי אומר תפיסתי כתפיסתו וידי כידו בכל עסק השותפות ובשליחותו אני תופס אות' ויכול הוא לישבע על תפיסתי כאלו הי' הוא תופס בהן תשוב' ירא' לי שאין לוי יכול לישבע על המשכנות שביד ראובן שותפו כי אם הי' ראובן טוען ששמעון חייב לו מעות ואני תופס המשכנות בשביל המעות הי' נאמן במגו דלהד"ם או החזרתי לך אבל לגבי לוי אין כאן מיגו כי אין מיגו אלא על מה שבידו לטעון אבל במה שביד אחר לטעון אין כאן מגו כי שמא חבירו לא הי' רוצה לשקר ולומר להד"ם או החזרתיו לך עכ"ל והמחבר קיצר בהעתק':

(קיד) זכה שמעון בכל המשכון. ה"ט דבשע' שהשכינו רחובן לשמעון סילק נפשו ממנו לגמרי דאל"כ הי' אסור לשמעון ליקח ממנו ריבית דה"ל ישראל שהלו' לישראל וכמ"ש בי"ד סי' קס"ט ע"ש ומה"ט נראה דאפי' אם משכן ישראל לחבירו משכנות של עכו"ם שבידו בריבית בלי ציווי העכו"ם זכה ישראל השני בכל המשכון ואף דבידו דהישראל ראשון לפדותו כמ"ש מור"ם שם בי"ד סי' קס"ט סי"ח דמאחר דהמנהג הוא לחזור ולפדותו ה"ל כאלו התנה עמו לחזור וליתן לו לפדותו ה"מ כל זמן שהעכו"ם חי דאף הוא עומד במקום העכו"ם לפדותו אבל מיד שמת העכו"ם זכה ישראל השני בהמשכון דכיון דנסתלק ממנו כח העכו"ם נסתלק ג"כ מהבא מכחו מיהו אם יש להעכו"ם יורשים היודעים מזה ודעתן לפדותו אז גם ישראל ראשון יכול לפדות אחר מיתת העכו"ם המשכון קודם שבאו היורשים לפדותו ויתן להשני קרנו והרבית שעלה עליו עד שעת פדייה והמותר של ישראל ראשון משא"כ בנדון זה שהישראל ביקש מעותיו מהעכו"ם וא"ל העכו"ם שימשכן אצל ישראל השני דאז אינו יכול לפדותו אחר מיתת העכו"ם ונראה דמ"ה כתב רשב"א האי דינא כשציוה לו העכו"ם ודו"ק:

(קטו) ליתן המשכון לישראל פי' ליתן לו לפדותו או מיירי שבבר נתן העכו"ם לישראל דמי ההלואה:

(קטז) זכה זה כו' שבידו. שם מפורש הטעם דעכו"ם מכי מטי זוזי לידי המסתלק מהמשכון וזה המקבל לא קנהו עד דמשך כל' זה הביאו הב"י במסל"ב והד"מ וצ"ע אם המשבון שוה עודף מדמי ההלואה שהלוה לו הא ודאי לא נסתלק העכו"ם וישראל האחר לא נתן לעכו"ם דמים דהא במתנה איירי וכמ"ש שם בתשו' רשב"א שהביאו וע"ל ס"ס קצ"ד סס"ב שחזר וכ' מור"ם האי דינא ושם כתב הטעם ז"ל דמיד שנתן העכו"ם לאחר בשטר נסתלק העכו"ם וע"ש וצ"ל דמ"ש כאן דכי מטי זוזי כו' לישנא דגמ' נקיט האמור בגמ' בדין ישראל הקונה שדה מעכו"ם ונתן לו דמים ובא ישראל האחר והחזיק בו דקנהו השני מה"ט דמיד שקבל העכו"ם דמי השדה נסתלק וכמ"ש הטור והמחבר האי דינא בר"ס קצ"ה ומיני' נלמד דה"ה במתנה דנסתלק העכו"ם משעה שנתן ועמ"ש עוד שם למה כתב כאן ומת העכו"ם ושם בד"מ ובהג"ה לא כ' ומת:

(קיז) ע"ל ר"ס פ"ו. ע"ש מ"ש דל"ת מזה גם ע"ל בס"ס קצ"ד ס"ב לענין עכו"ם שיש לו משכון או פקדון ביד ישראל ומכרו לישראל אחר דמשמע שם ממ"ש אחריו בס"ג דקנהו השני בכסף דמטלטלין קונה הישראל מעכו"ם בכסף גרידא ע"ש ובב"י שם בריש הסי' ובס"ס רמ"א:

(קיח) יש להסתפק כו' ז"ל שם די"ל כיון דמכח ראובן תופס אותו לא קנהו ול"ד לחזר ראובן ומשכן משכנו של עכו"ם ביד שמעון (הנ"ל בסעיף שלפני זה) דשם מסתלק ממנו ראובן:

(קיט) הלוה נאמן. דקרקע בחזקת בעלי' עומדת ואין המלוה נאמן לומר עלי' לקוח' היא כמו במשכון דמטלטלים:

(קכ) וישבע כדין מודה מקצת כו'. והיינו ש"ד ואע"ג דאין נשבעין על קרקע ש"ד כמ"ש הטור והמחבר סי' צ"ה ס"ט שאני הכא כיון שלא החזיק עדיין בהקרקע ג"ש לא יצאת הקרקע מרשות הלוה וכיון שאין לזה שטר משכונא עליו ה"ל כתביעת ע"פ דנשבעין עלי' ש"ד כמודה מקצת ועוד י"ל דשאני הכא כיון ששניהן מודים דמשכנתא היא ואין תביעתו אלא על המעות אין זה מקרי תביעת קרקע וכ"כ מור"ם בסי' ל"ה [צ"ה] ס"ג:

(קכא) נאמן המלוה בשבועת היסת. ואע"פ שהטוען על המשכון כדי דמיו צריך לישבע בנק"ח אף ע"פ שיש לו ג"כ מיגו דלקוח וכמ"ש המחבר בסי"ז שאני הכא דהחזיק בהקרקע ג"ש ואין נשבעים על קרקעות ש"ח כ"א היסת וכמ"ש לקמן סי' צ"ה:

(קכב) ושקיל מאה דקא תבע מפירי דארעא. צ"ע למה כתב דשקיל מפירי ולא כתב מגופא דארעא והפירות יאכל בנכייתא כסתם משכנתא ובבעה"ת ראיתי דלא כתב שם מפירי דארעא:

(קכג) אם נגנב קודם כו'. ז"ל הטור תשובה כיון דקי"ל המלוה על המשכון ש"ש הוא חייב בגניב' ואבידה אע"ג דכבר פרע לו דהא טעם דחיובו הוא משום פרוטה דרב יוסף שמא יבא לו עני בשעה שהוא טרוד לשוטחו שא"צ ליתן לו הילכך אם נגנב קודם הזמן שקבע לו לבא בשבילו נמצא עדיין היה ברשותו וצריך לנערו ואם נגנב אחר הזמן שקבע לו לא היה ברשותו ולא הי' צריך לנערו דהוי כשאר פקדון שאין הנפקד חייב לנערו כיון שברשות המפקיד הוא לבא וליקח אותו ולנערו ול"ד למשכון שאינו ברשות הלוה וליקח אותו ולנערו שאין המלו' מניח אותו ליקחנו לכך צריך המלוה להשתדל בו כו' ע"ש ועמ"ש בר"ס זה בסמ"ע משמו דרשב"א:

(קכד) שלא בא בזמן שקבע. לו פטור. ואע"פ שכבר בא וביקש משכונו והעיכוב היה מצד המלוה מ"מ אין עליו דין ש"ש כיון דלא הי' לו בו שום הנאה א"כ ש"ח הוא ועפ"ר:

(קכה) ודוקא למ"ד כו' כבר נתבאר מל' הטור שכתבתי לפני זה ועד"ר שכתבתי עוד מזה:

(קכו) לא מחייב אלא בפשיע'. והיינו דוקא בזה שקיבל כבר מעותיו משא"כ אי לא קבלו דהוה מפסיד דמי הלואתו וכמ"ש בס"ב:

(קכז) פטור שמעון כו'. דהא בלאו הלואתו נמי הי' בבית עכו"ם ועוד דלא עשה שמעון שום מעשה בגוף המשכון שנא' בו שהוא עומד ברשותו ע"י להתחייב עליו:

(קכח) יכול המלוה לכופו כו'. כ"כ הפוסקים על דברי שמואל שהביא הטור בר"ס זה דקאמר הלוה לו על קתא דמגלא אלף זוז אבד הקתא אבדו מעותיו דהיינו דוקא כשנאבד' אבל כל זמן שהיא בעין יכול לכפות להלוה שיתן לו משכונו ויתן לו אלף זהובים ע"ש וק"ל וע' בר"ס ע"ג וסי"ב וי"ג דשם כתוב דין משכון השוה כדי חובו אימת יכול לכופו לפדותו:

מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---