משנה למלך/אישות/ב

משנה למלך ‏ אישות ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

והבאת שתי שערות בזמן הזה וכו'. זה מבואר בפרק יוצא דופן ובהרבה מקומות כמ"ש ה"ה ז"ל. וראיתי להתוספות בפרק מי שמת (דף קנ"ד) ד"ה ועוד שכתבו וז"ל ופי' ר"ת שבחייו היו השערות לבנות והיו שומא ועכשיו הושחרו לאחר מיתה ונראות כסימנים ואין נראה דלא אשכחן בשום מקום בשערות שהן סימן חילוק בין לבנות לשחורות ע"כ. וחפשתי בדברי הראשונים ואת האחרונים ז"ל ולא ראיתי לשום אחד מהמורים שהביא סברת ר"ת הלזו דהשתי שערות יהיו שחורות. וראיתי בחידושי הרמב"ן שהביא סברת ר"ת וכתב ואין אנו יודעין מנין לו אלא שהוא מפרש כן מה שאמרו עד שירבה השחור על הלבן ע"כ: והנה מה שאמרו עד שירבה השחור על הלבן היא סברת רבי יהודה בפרק בא סימן (דף נ"ב) ולית הלכתא כוותיה. ואע"ג דאמרינן התם א"ר אבהו אמר ר"א הלכה כר' יהודה מ"מ לית הלכתא כר"י דקי"ל כרב נחמן אמר שמואל דאמר בפרק מי שמת (דף קנ"ו) ולמיאונין לאפוקי מדר' יהודה וסתמא דתלמודא קאמר התם והלכתא כרב נחמן אמר שמואל בכולהו וכ"כ הרי"ף והרא"ש ז"ל וע"ש. ונראה שדברי הרמב"ן הללו הם דברי התוס' בפרק אלו נערות (דף ל"ו) שכתבו וז"ל ור"ת פי' על הלבן שהשערות סמוך לבשר הם שחורים ובראשם הם לבנים ע"כ וסברת רבי יהודה היא דבעינן בשערות עצמן שירבה השחרות שבהן על הלובן שבהן. וכי תימא איך יתיישב לפי פירוש זה מאי דאמרינן בפרק בא סימן עלה דהך דר' יהודה א"ר חסדא אמר מר עוקבא לא שירבה השחור ממש אלא כדי שיהיו שתי שערות שוכבות ונראות כמי שירבה השחור על הלבן כבר עמד על זה הרב מוהר"ר בצלאל ז"ל בחידושיו וכתב דה"ק לא שירבה ממש שיהיה רבוי שערות אלא בשתי שערות סגי ומיהו בעינן שיהיו השתי שערות שוכבות דכל עוד שאינם שוכבות הלובן נראה יותר דהרי ראשיהם הם לבנים וכשהם שוכבות נראה השחרורית יותר ואנן בעינן שירבה השחור על הלבן ע"כ. ואם דברי התוספות בשערות לבנות הם שומא דוקא אליבא דר' יהודה ניחא דלא הוזכרה סברא זו בבית המדרש מאחר דלא קי"ל כר' יהודה:
אלא שאני תמיה דאיך יתכן לפרש דברי ר"ע שאמר סימנין עשויין להשתנות אליבא דר' יהודה דהא ר"ע חולק על סברת ר' יהודה דאמר עד שירבה השחור וכדאיתא בפרק בא סימן (דף נ"ב) ת"ר עד מתי הבת ממאנת כו' והובא שם מחלוקת דר"מ ור"י וסיימו שם כשבאתי אצל ר"ע אמר לי עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות ע"כ והוא סברת ר"מ בר פלוגתיה דר' יהודה:
עוד אני תמיה לפי פי' זה דמסורת הוא בידינו דסברת ר"י דאמר עד שירבה השחור על הלבן לא אמרה אלא לענין מיאונין דס"ל דקידושי קטנה לאו כלום הוא ואפילו גדלה לא גדלי עמה ומן הדין יכולה למאן כל ימיה אלא דחכמים גזרו דכיון שירבה השחור שנראית גדולה ביותר שלא תמאן ואינה יוצאה בלא גט אבל להחשיבה כגדולה משתביא שתי שערות הרי היא גדולה ואם נתקדשה באותו זמן אף קודם שירבה השחור הרי היא אשת איש גמורה ואם בא אחר וקדשה אין קידושי שני תופסין בה והבא עליה חייב מיתה וכן לענין חליצה בין הוא בין היא משהביאו שתי שערות חולצין. ופשיטא דמתניתין דפרק בא סימן הכי אזלא דקתני תינוקת שהביאה שתי שערות וכו' וחייבת בכל המצות האמורות בתורה וכו' ובזה לא נחלק רבי יהודה אלא דבסיפא דאמרו תינוקת שהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן שהוא דין בפני עצמו דסד"א דאף שהביאה שתי שערות והיא גדולה דיכולה למאן כיון שקידושיה היו בקטנות ולא גדלי עמה קמ"ל דמדרבנן אינה ממאנת וצריכה גט ור' יהודה נחלק בזה ואמר דעד שירבה השחור ממאנת וכן ברייתא דקתני עד מתי הבת ממאנת והובא לשם מחלוקת דר"מ ור' יהודה ור' יוסי ובן שלקות לא נחלקו אלא לענין מיאון דוקא וכדקתני ברישא דברייתא עד מתי הבת ממאנת. ואידך מתניתין דקתני שתי שערות האמורות כו' דפליגי בה רבי ישמעאל ור"א ור"ע התם הוא לענין באיזה שיעור יהיה נחשב כגדול והתם לא הוזכרה סברת ר' יהודה משום דר' יהודה לא איירי לענין גדול או קטן וא"כ בעובדא דבני ברק שנסתפקו אם היה גדול או קטן מאי שיאטיה דר' יהודה התם: אשר ע"כ נראה דמ"ש הרמב"ן על סברת ר"ת אלא שהוא מפרש כן מה שאמרו עד שירבה השחור על הלבן לאו למימרא דרבי יהודה דוקא הוא דאמר דבעינן שיהיו השערות שחורות אלא כלפי מה שהקשה הרמב"ן לר"ת באומרו ואין אנו יודעין מנין לו. לזה השיב דיצא לו לר"ת דבעינן שיהיו השערות שחורות מדקתני עד שירבה השחור על הלבן ומדכינה לשערות בשם שחור משמע דבעינן שיהיו שחורות ובזה לא נחלקו עליו אלא במאי דקאמר עד שירבה דבעינן רבוי שערות למיאונין בזה הוא דנחלקו עליו אך במאי דבעי שיהיו שחורות כולם שוים דאינו נחשב גדול עד שיהיו שחורות. ולפי זה יש לתמוה איך לא הוזכרה סברא זו בבית המדרש דבעינן שיהיו השערות שחורות. שוב עמדתי במה שכתבתי לעיל דרבי יהודה לא אמר דבעינן שירבה השחור על הלבן אלא לענין מיאון דוקא אך להחשיבו כגדול בזה לא איירי ר' יהודה וראיתי להתוס' פרק מי שמת (דף קנ"ו) ד"ה לאפוקי שנסתפקו בזה וכתבו וז"ל מיהו צ"ע אי קאמר ר"י למילתיה גבי מיאון דוקא או לא ע"כ. ובפרק בא סימן (דף נ"ב) אהא דאמרינן התם הלכה כדברי כולם להחמיר כתבו התוספות וז"ל בפרק מי שמת אמר שמואל בודקין למיאונין לאפוקי מדרבי יהודה דאמר עד שירבה השחור כו' אינה חולצת עד שתביא שער גדול שבכולם ע"כ. ודבריהם באו סתומים וחתומים דלאיזה תכלית הביאו סוגיא דפרק מי שמת דהתם הוברר הדבר דלית הלכתא כרבי יהודה. ומ"מ ממרוצת דבריהם נראה דס"ל דלרבי יהודה לכל התורה כולה אינו נעשה גדול עד שירבה השחור על הלבן: ואני תמיה על דבריהם דאיך בא הדבר אפילו לכלל ספק אם ר"י אמרה למילתיה לכל התורה ומלבד ההכרחיות שכתבנו לעיל מריהטא דלישנא דמתניתין וברייתא דלא אמרה למילתיה אלא למיאונין דוקא. עוד אני חוזר וצווח מה יענו רבותינו בעלי התוס' ביום שידובר בהם סוגיית הגמרא דס"פ שחיטת חולין דתנן כ"מ שיש מיאון אין חליצה דאמרינן עלה בגמרא דר"מ אבל חכ"א יש מיאון במקום חליצה דתניא עד מתי הבת ממאנת כו' רבי יהודה אומר עד שירבה השחור על הלבן. הרי דלר"י אף קודם שירבה השחור חולצת ואף דאיש כתיב בפרשה דמקשינן אשה לאיש ואפ"ה ממאנת עד שירבה השחור. הרי לך מבואר דלא אמרה ר"י למילתיה אלא למיאונין. (א"ה עיין בחידושי הרשב"א פרק בית שמאי (דף ק"ט) שכתב בשם בעל המתיבות ומקצת מהראשונים דס"ל דקטנה שנתקדשה כל היכא דלא נבעלה אע"ג דאתיא שתי שערות והגדילה כמה ממאנת וכתב על זה וז"ל ולדבריהם הא דתנן בפ"ק דחולין כ"מ שיש חליצה אין מיאון ה"פ כל המתקדשת בזמן חליצה אינה יכולה למאן הא נתקדשה קודם לכן אף ע"פ שהגדילה והגיעה לעונת חליצה ממאנת עד שתבעל ע"כ ודוק). ובפרק אלו נערות (דף ל"ו) אהא דתניא דהממאנת אין לה קנס הקשו בגמרא הא קטנה בעלמא אית לה קנס ותירצו כולה ר"מ היא ובממאנת סבר לה כר"י. הרי מבואר דאף מאן דאית ליה דקטנה אין לה קנס משהביאה ב' שערות הרי היא גדולה ויש לה קנס ואפ"ה איצטריך למיתני דממאנת אין לה קנס אליבא דרבי יהודה דבעי למיאון עד שירבה השחור דאף שהיא גדולה מכל מקום כיון שהיא יכולה למאן לפי שלא רבה השחור אין לה קנס. ובפ"ק דיבמות (דף י"ב) אמרינן אמר רב ספרא בנים הרי הם כסימנים ואית דאמרי עדיפי מסימנים למאי נ"מ דאפי' לרבי יהודה דאמר עד שירבה השחור בבנים מודה ע"כ. ואי אמרת דלרבי יהודה לא חשיבי סימנים כלל עד שירבה השחור למאי איצטריך לומר בנים עדיפי מסימנים באומרו בנים הרי הם כסימנים שמעינן דלר"י משילדה אינה ממאנת דהא לר"י אין מיאון אחר סימנים. ואי משום דסימנים דרבי יהודה הוו שיעור רב מסימנים דכולהו תנאי זה אינו מעלה ומוריד כלל דהא באומרו בנים הרי הם כסימנים היינו כסימנים דמר כדאית ליה וכסימנים דמר כדאית ליה. דהא לר' ישמעאל דאמר דשיעור שתי שערות הוא כדי לכוף ראשן לעיקרן שהוא שיעורא רבה דכולהו תנאי לא איצטריך לאשמועינן דלדידיה בנים הרי הם כסימנים דכדי לכוף ראשן לעיקרן דמלתא דפשיטא היא ובאומרו בנים הרי הם כסימנים למדנו כל זה. אלא מאי דאיצטריך לאשמועינן הוא לר"י דאית ליה דסימנים הוו אף קודם שירבה השחור ומ"מ ממאנת עד שירבה השחור ואי הוה אמר בנים הרי הם כסימנים הוה אמינא דלרבי יהודה אף שילדה ממאנת דהא לר"י אף לאחר סימנים ממאנת קמ"ל דבנים עדיפי מסימנים וחשיבי כאילו רבה השחור על הלבן ושוב אינה ממאנת וגם זו בעיני היא ראיה עצומה שאין עליה תשובה:
ומלבד כל זה נראה דממקומו הוא מוכרח כל מה שכתבנו דהא עלה דהך דר' יהודה אמרינן בגמרא ומודה ר"י שאם נבעלה לאחר שהביאה שתי שערות שוב אינה יכולה למאן והטעם הוא כמ"ש רש"י שם דהך ביאה הוו להו קידושין גמורים דגדולה היא ובידה לקדש עצמה. הרי לך מבואר דאף לרבי יהודה כל שהביאה שתי שערות אף שלא רבה השחור חשיבא גדולה ואם קדשה עצמה היא מקודשת גמורה וליכא למימר דטעמא דמודה רבי יהודה בנבעלה הוא משום דשמא היו לה שתי שערות שרבה השחור על הלבן ונשרו משום חזקה דרבא דאמר קטנה שהגיעה לכלל שנותיה חזקה שהביאה סימנים ומוקמי לה בדבעל דהויא ספיקא דאורייתא ולעולם דקודם שירבה השחור לא הוו סימנים כלל לרבי יהודה אלא משום חששא דנשרו הוא דאמרו דאינה ממאנת דא"כ אמאי קאמר שאם נבעלה לאחר שהביאה שתי שערות דאינה ממאנת הא אפילו נבעלה קודם אינה ממאנת משום חזקה דרבא דכל שהביאה שתי שערות חזקה הביאה סימנים ונשרו ולרבא אין חילוק בין שיעורא רבה לשיעורא זוטא. אלא ודאי דההוא לאו מדין חזקה דרבא אתינן עלה ושתהיה מקודשת מספק אלא מדין קידושי ודאי אתינן עלה דאם נבעלה לאחר שהביאה סימנים הרי היא מקודשת גמורה משום דודאי בעל לשם קידושין. ומאן דאית ליה דר"י אפי' בנבעלה אית ליה דיכולה למאן הוא משום דאית ליה דכל הבועל על דעת קידושין הראשונים הוא בועל וכסברת שמואל דאמר דקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת דצריכה גט משני משום דכל הבועל על דעת קידושין הראשונים הוא בועל וכדאיתא בפרק המדיר (דף ע"ג):
סוף דבר מכל ההוכחות הללו נראה דלא אמרה ר' יהודה למילתיה אלא למיאונין אבל לעולם דקודם שירבה השחור חשיבי סימנים לכל התורה כולה. ודברי התוס' דמשמע דס"ל דרבי יהודה אית ליה דלכל התורה לא חשיבי סימנים עד שירבה השחור על הלבן מרפסן איגרי וצ"ע: עלה דהך מילתא השיב לי מהר"ש הלוי נר"ו וז"ל:
יושב תהלות ישראל הרב המובהק ה"י. אותיותיו ראיתי אותיות עליונות עמוק עמוק לא יערכם כל הון יקר ומאן ספין ומאן רקיע להרהר אחר דבריו רק לדבר הזה שהוא להעמיד וליישב דברי הראשונים האומר יש לי ללמד זכות שומעין לו. ותחלה הביא כ"ת דברי ר"ת שכתב עלה דההיא דפרק מי שמת ועוד סימנים עשויים להשתנות לאחר מיתה שפירושו שבחייו היו השערות לבנות והיו שומא ולאחר מיתה הושחרו ונראות כסימנים והתוס' דחו דבריו משום דלא אשכחנא בשום מקום בשערות שהם סימנים חילוק בין לבנות לשחורות והרמב"ן בחידושיו כתב שר"ת ז"ל מפרש כן עד שירבה השחור על הלבן. ועל זה תמיהא ליה למר לר"ת ולפי מה שהליץ עליו הרמב"ן דר"ע דקאמר סימנים עשויין להשתנות דנראה דשתי שערות שאמרו בכל מקום היינו שחורות בעיקרן סמוך לבשר אבל אם לא הושחרו כלל מראשם עד סופם והם כולם לבנות חשיבי שומא וזה לא יתכן כלל דאפילו רבי יהודה דקאמר גבי בת הממאנת עד שירבה השחור על הלבן אפילו שיהיה פירושו כדברי ר"ת לא קאמר אלא גבי מיאון דוקא אבל לגבי שאר מילי מודה ר"י דלא בעינן שירבה השחור על הלבן כל שכן דאף גבי מיאון פליג ר"ע עליה דר"י וסבר דלא בעינן שירבה השחור על הלבן. ואפי' אם נאמר דאע"ג דאשכחנא לר"ע דפליג עליה דר"י ולא בעי אפילו גבי מיאון שירבה שחור על הלבן היינו במאי דסבר רבי יהודה דקל הוא שהיקלו במיאון דלא חשיבא גדולה עד שירבה השחור על הלבן והיינו שיהיו רובן שחורות. אבל במאי דסבר דהא מיהא בעינן שיהיו עיקר השערות סמוך לבשר שחורות מודה ר"ע דאם כולן לבנות מעיקרן עד סופן דהוו שומא. מ"מ יש לתמוה איך לא הוזכרה סברא זו בבית המדרש ולא חשו לה שום אחד מהמורים להעלותה בספריהם משם ר"ת ז"ל דשתי שערות האמורים בכל מקום היינו בדהושחרו כל שהוא סמוך לבשר הא לאו הכי הוו שומא. ולדידי ניחא לי דר"ת לא בא לפרש דברי ר"ע דקאמר סימנים עשויים להשתנות לפום מסקנא דהתם דיורשים קא מערערי ואמרי קטן היה ולא היו לו שערות כלל. דשפיר מיתוקם דברי ר"ע דקאמר סימנים עשויין להשתנות דלעולם אחר שמת נשרו ולעולם דלא בעי ר"ע בשתי שערות שחרות כלל אלא אפי' היו כולן לבנות תמימות שפיר דמי. וכפשטא דר"ע דאשכחנא דפליג עליה דרבי יהודה דאית לן למימר דבכל ענין פליג לא רוב ולא אפילו מיעוט שחרות. ור"ת לא הוצרך לזו לפרש דברי ר"ע שאם היו השערות כולן לבנות דהוו שומא למסקנא אלא למאי דסלקא אדעתיה דרבי יוחנן התם דלקוחות מערערים שהיו אומרים גדול היה וקאמר ר"ע סימנים עשויין להשתנות. כי זה לא יתכן כלל שיהיה קטן בחייו ויראה גדול לאחר מיתה. ופירש ר"ת דרבי יוחנן לפום מאי דסליק אדעתיה הכי הוה מפרש אבל לפי המסקנא קושטא דמילתא דלא בעינן בשום דוכתא שתי שערות שיהיה בהם שחרות ואף לר"ת והיינו טעמא דלא הוזכרה סברא זו בבית המדרש ור"י גופיה למאי דסליק אדעתיה דלקוחות הוו מערערי הוה דחיק ומוקי פלוגתייהו דר"ע ורבי יהודה בכה"ג דמ"מ בעי שחרות סמוך לבשר. אבל לאחר שקבלה מר"ל דיורשים הוא דמערערי מצי סבר שפיר דר"ע בכל ענין פליג עליה דרבי יהודה ולא בעי שחרות כלל וכדתניא בהדיא בפרק בא סימן דכשבאו אצל ר"ע פסיק ותני עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות. ואם איתא הול"ל ובלבד שיהיה עיקרן הסמוך לבשר בשחרות כל דהו: (א"ה ועוד ראיה דלא בעינן שחורות דוקא מדפסק בגמרא אע"פ שאין שערות חזקה שערות היו בהן ונשרו. ואי לבנות הן שומא דלמא היו לבנות וכעין זה הקשה בלח"מ לקמן הי"ז דלמא קטנות היו ותירוצו לא שייך על לבנות ע"ש א"ו דאין חילוק וע"כ לא הוזכרה סברא זו בפוסקים כנ"ל):
עוד הביא מעכ"ת מה שכתבו התוס' בפרק מי שמת עלה דההיא דבודקין למיאונין לאפוקי מרבי יהודה ומיהו צ"ע אם קאמר רבי יהודה למילתיה גבי מיאון דוקא או לא ותמיהא ליה למר איך בא הדבר לכלל ספק אם ר"י אמרה למילתיה בכל שתי שערות האמורות בכ"מ דהא במתניתין בפרק בא סימן לא שמעינן ליה לרבי יהודה דפליג ארישא דתינוק ותינוקת שהביאו שתי שערות דקתני דחייב בכל המצות להצריכו עד שירבה השחור על הלבן אלא דוקא אסיפא פליג גבי מיאון. ועוד הרבה להשיב מר מסוגיא דספ"ק דחולין אהא דתנן כ"מ שיש מיאון אין חליצה דמוכח בהדיא דלענין חליצה לא בעי שירבה השחור על הלבן. והא ודאי קושיא אלימתא ואני לעצמי אי לאו דמסתפינא הייתי מגיה גירסת הספרים וכך הייתי גורס ומש"ה קאמר ר"י למילתיה גבי מיאון דוקא והוי סיום תירוצם שכתבו דע"כ לאפוקי מדר"י ולא ציינו בבדיקה דר"י דדומיא דבדיקות דלעיל דהוו שתי שערות לר"ע ואפילו לרבי יהודה ולא בעי שירבה השחור על הלבן משום דר"י קאמר למילתיה גבי מיאון דוקא:
ואם באנו לקיים גירסת הספרים הנה מקום אתי לומר דהכי קאמרי דצ"ע אי רבי יהודה אמרה למילתיה גבי מיאון דוקא או דילמא לכל מילי דהוו מתקנתא דרבנן ובעינן למיבדקיה אי הוי גדול או לא בעי שירבה השחור על הלבן. וא"כ להך סברא דרבי יהודה בכל מילי דומיא דמיאון דהוי מדרבנן בעי שירבה השחור על הלבן אע"ג דר"נ אמר שמואל פליג עליה גבי מיאון ואפשר הוי הלכתא כוותיה ודלא כרבי יהודה היינו דוקא גבי מיאון אבל באידך מילי דרבנן דבעי רבי יהודה שירבה השחור על הלבן דלא אשכחנא מאן דפליג עליה בהדיא אפשר דהלכתא כוותיה. ובהכי ניחא דאע"ג דאתמר בפרק בא סימן אמר רבי אבהו אמר ר"א הלכה כרבי יהודה ובפרק מי שמת אמרו לאפוקי מרבי יהודה ואיפסיקא הלכתא הכי אפשר להעמיד דההיא דפרק בא סימן שאמרו הלכה כרבי יהודה היינו לשאר מילי דרבנן שאם באנו לבודקן צריך שירבה שחור על הלבן למיחשביה גדול ואי לא מוקמינן ליה אדאורייתא דאפי' הוי גדול לא הוי כלום. והך פיסקא דפרק מי שמת דאין הלכה כרבי יהודה היינו גבי מיאון דוקא ולא לשאר מילי. ועוד יש לי לפרש דבריהם על פי שיטה זו דמאי דמספקא להו היינו אי דוקא גבי מיאון או בכולהו מילי דתקנתא דרבנן בעינן שירבה השחור על הלבן בסגנון אחר אין צורך להטריח הקולמוס פה אל פה אדבר בו. אבל הא ודאי פשיטא דאין להעלות על לב כלל דהתוספות מספקא להו אי רבי יהודה אמרה למילתיה אף לחליצה וקידושין וגירושין דהוו מדאורייתא:
וחזיתיה לדעתיה דמר ניהו רבה דבעי למידק מדברי התוס' בפרק בא סימן אהא דאמרו הלכתא כדברי כולם להחמיר כתבו בפרק מי שמת אמר שמואל בודקין לחליצה ולמיאונין לאפוקי מרבי יהודה דאמר עד שירבה השחור על הלבן והתם פסק בכולהו כשמואל וה"ק הלכה כדברי כולם להחמיר הילכך אינה חולצת עד שתביא שער גדול שבכולם וכו' ולא תמאן משהביאה שערות קטנות ואפי' אחת בגבה ואחת בכרסה. והנה האדון שיחיה כתב על דבריהם וז"ל והנה דבריהם באו סתומים וחתומים דלאיזה תכלית הביאו סוגיא דפרק מי שמת דהתם הוברר דאין הלכה כרבי יהודה ומ"מ ממרוצת דבריהם נראה דסבירא להו דלרבי יהודה לכל התורה כולה אינו נעשה גדול עד שירבה השחור על הלבן ותמה על זה והקיפם בהלכות דר"י דוקא גבי מיאון אמרה. ואני בעניי פתח פתוח לפני אין כל סתום והתוס' ז"ל ס"ל דר"י דוקא גבי מיאון דרבנן הוא דבעי עד שירבה השחור על הלבן ומה שהביאו הסוגיא דפרק מי שמת הוא משום דמרהיטא דסוגיא דקאמר שמואל בודקין למיאונין לאפוקי מר"י מוכח דדוקא שמואל אדר"י הוא דפליג ולא בעי שיעור שירבה השחור על הלבן אבל באידך שיעורין דאפליגו תנאי במתניתין הבת יכולה למאן עד שתביא שערות שיהיו ניטלות בזוג מדאשכחן דלא פליג אלא אדר"י דבעי שירבה השחור דהוי שיעורא רבה וא"כ אע"ג דלית הלכתא כרבי יהודה מ"מ מדברי שמואל דלא פליג אלא אדרבי יהודה דלא בעי שיעור קטן שבכולם לשלא תוכל למאן אלא עד דאיכא שיעור גדול מכולם דהיינו עד שיהיו ניטלות בזוג תוכל למאן ואיפסיקא הלכתא הכי והכא אמרינן הלכה כדברי כולם להחמיר ואפילו בשיעור קטן אינה ממאנת ולכאורה הני הלכתי סתרי אהדדי וקא אמרי התוספות ז"ל דכי היכי דאמר שמואל במיאונין לאפוקי מדרבי יהודה ועד שלא ירבה השחור אינה יכולה למאן להחמיר הכי נמי אמרינן הכא הלכה כדברי כולם להחמיר ושמואל לא פליג אהך דהכא דבשיעור השערות אזלינן להחמיר הלכך לענין חליצה אינה חולצת עד שתביא שיעור גדול מכולם דהיינו עד שינטל בזוג וגבי מיאון משהביאה שיעור קטן שבכולם אינה יכולה למאן ושיעורא דרבי יהודה דעד שירבה השחור על הלבן לא שייך בהא דהיינו אפילו בשיעור קטן דעד כדי שיכוף ראשן לעיקרן מודה רבי יהודה דלא תמאן אלא דאע"ג דבשיעור קטן השערות מודה מ"מ בעי שירבה השחור על הלבן למר כדאית ליה שיהיו שוכבות ולמר כדאית ליה שיהיה רבוי שערות ובהא קי"ל דלא כרבי יהודה. אבל במאי דאיפליגי תנאי במתניתין הלכה כדברי כולם להחמיר ובזה סלקי כל דבריהם כהוגן ואי לא מייתבא דעתיה יודיעני ואשובה לי:
עוד נראה לעניות דעתי בפירוש דבריהם דהתוס' רצו להכריח דהסוגיא דפרק מי שמת דפסק הלכתא כשמואל בכולהו ע"כ סתרא להך סוגיא דהכא שאמרה הלכה כדברי כולם להחמיר דהא בודקין למיאונין לאפוקי מדר"י. ומנא אמינא לה דילמא שמואל בבדיקות דרבי יהודה איירי אלא משום דכיון דסתמא קאמר בודקין משמע דדומיא דבדיקות דלעיל איירי וכמו שפירשו הם ז"ל בפרק מי שמת. ואם אתה אומר דשמואל מצי סבר לענין שתי שערות דאיפליגו תנאי דהלכה כדברי כולם להחמיר בלאו הכי [אי] אפשר לומר דבודקים למיאונין הוי דומיא דבדיקות דלעיל דהא לענין חליצה בעינן שיעור גדול שבכולם להחמיר ולענין מיאון שיעור קטן שבכולם להחמיר. וכיון דבלאו הכי לא דמו בדיקות להדדי הדרא קושיין לדוכתא דילמא שמואל בבדיקות דר"י איירי. אלא ע"כ כיון דבודקין למיאון דאמר שמואל מפרשינן דהוי לאפוקי מר"י ע"כ צ"ל דסבר שמואל לענין שתי שערות דאיפליגו תנאי דאידי ואידי חד שיעורא בין להקל בין להחמיר ועלה אמרו הלכה כשמואל בכולהו והכא אמרינן הלכה כדברי כולם להחמיר והני הלכתא סתרי אהדדי וקאמרי התוס' דהלכך יש לנו לסמוך להך פיסקא דפרק בא סימן דהוא להחמיר וזה נכון לע"ד:
עוד אפשר לפרש דברי התוס' דפרק מי שמת במיהו צ"ע אי קאמר ר"י למילתיה במיאון דוקא דה"פ אי ר"י הך דבעי עד שירבה שחור דהוי שיעור גדול אי במיאון דוקא בעי הכי אבל בשתי שערות האמורים בכל מקום דפליגי תנאי בשיעורייהו ר"י לא בעי שיעור גדול שבכולם אלא אפי' בשיעור קטן סגי למיחשביה גדול או דילמא ר"י כי היכי דגבי מיאון בעי שיעור גדול כזה בשתי שערות האמורים בכל מקום בעי שיעור גדול שבכולם דהיינו עד שינטל בזוג. ואת"ל דר"י כי היכי דבעי שיעור גדול כ"כ גבי מיאון ה"נ בכל מקום בעי שיעור גדול שבכולם הדרן קושיין לדוכתא דילמא בבדיקות דר"י איירי וקתני סתמא בודקין משום דהוי דומיא דבדיקות דלעיל דכי היכי דבדיקות דלעיל בעינן שיעור גדול בכולם דהיינו עד שינטל בזוג ה"נ במיאון בעי שמואל השיעור הגדול שבכולם שנחלקו בו התנאים דהיינו עד שירבה השחור על הלבן. כך נראה לי לעניות דעתי ושלום:

ג

וכשתביא שתי שערות וכו'. (* א"ה עיין בדברי הרב המחבר פ"ד מהלכות עבדים):

ד

היתה בת עשרים שנה וכו'. הטור סימן קנ"ה הביא דברי רבינו וכתב ונ"ל דט"ס הוא אלא כך יש להיות אם היא בת י"ט שנה ושלשים יום דקי"ל דלא בעינן כ' שנה שלמים כיון דלא תני בת כ' שנה ויום אחד. ואני אומר לא במקום אחד ולא בשנים מקומות מצינו לרבינו ז"ל בזה הפרק שכתב כלשון הזה כי אם בשלשה מקומות כתב בן עשרים שנה פחות שלשים יום: (* א"ה עיין בדין י"א וי"ב) ובתלתא הויא חזקה כי לא נפל דבר אחד מפי סופרים המעתיקים שקשה לומר משבשתא כיון דעל סירכיה נקט ואזיל. גם ה"ה הפותח לזכות לא מצא ידיו אתו לתלות בטעות כי אם שנה ופירש הסוגיא לפי דעת רבינו כפי הנוסחא אשר לפנינו ומכאן מודעא רבה כי ספרא דוקנא הוא דכתביה ודו"ק: (* א"ה עיין מ"ש הב"ח א"ה סימן קע"ב ס"ה):

ט

הבת שילדה כו'. (* א"ה ה"ה כתב וז"ל או שהוא סובר שאע"פ שאפשר לה לילד קודם לכן אין בנים כסימנים אלא למ"ד תוך זמן כו' וק"ל דא"כ כי בעי בגמרא מאי בינייהו לימא דנ"מ כשילדה בתוך י"ב דלמ"ד בנים עדיפי מסימנים הרי היא גדולה ול"ל למימר דאפילו לר"י. ועיין בדברי הרב המחבר ז"ל לעיל בפירקין דין ב'):

טז

שתי שערות האמורות בבן ובבת וכו'. משנה בפרק בא סימן שתי שערות האמורות בפרה ובנגעים והאמורות בכ"מ כדי לכוף ראשן לעיקרן דברי רבי ישמעאל ר"א אומר כדי לקרוץ בצפורן ר"ע אומר כדי שיהיו ניטלות בזוג. ובגמרא (דף נ"ב) א"ר חסדא אמר מר עוקבא הלכה כדברי כולם להחמיר ע"כ. והנה בשיעורין הללו הי מינייהו שיעור גדול והי מינייהו שיעור קטן. נחלקו בזה גדולי המורים לרש"י כפי גירסתנו השיעור הקטן הוא כדי לקרוץ בציפורן והשיעור הגדול הוא כדי שיהיו ניטלות בזוג והשיעור הבינוני הוא כדי לכוף ראשן לעיקרן. ורבינו פליג בכל החלוקות כמבואר בלשונו:
ויש לדקדק בדברי רבינו דבתחילה כתב שיעורן כדי לכוף ראשן לעיקרן והיכי פסיק ותני בשיעור זה והלא קודם זה נמי חשיב שער להחמיר. ועוד יש לדקדק במה שסיים ומשיצמחו וכו' עד שיגיעו לכוף ראשן לעיקרן דנין בהם להחמיר וזה אינו דכיון דבאו לשיעור דכדי לכוף ראשן לעיקרן חשיבי שערות אפי' להקל. וראיתי להרב בעל מעדני מלך שאחר שהעתיק דברי רבינו כתב וז"ל נראה מזה שסובר דר"א ור"ע פליגי בדברי רבי ישמעאל דר"ע ס"ל שיהיו גדולות כדי לכוף בהם אלא שבמה יהיו ניטלות כדי לכוף בהם בהא פליגי ר"א ור"ע וסובר הרמב"ם דנטילת זוג הוא הקטן. וכתב בסוף דבריו דמ"ש בתיו"ט בשם הרמב"ם דשיעורא רבה דכולהו כדי לכוף כו' אינו נכון אלא כדפרישית כאן דלעולם בעינן לכוף ובזה יש שתי שיעורין דר"א ור"ע וסובר דשיעורא דר"ע הוא הפחות ושיעורא דר"א הוא הגדול ע"כ. וכ"כ שם בלחם חמודות ותמה על מרן שכתב לדברי רבינו שסובר ששיעור הקודם הוא שיעור ניטלות בפי הזוג ולא הזכיר כדי לכוף כו'. וצ"ע שנראה מזה דמזכה שטרא לבי תרי דהרמב"ם אינו מחזיקה בגדולה בנטילת בפי הזוג אא"כ הוא כדי לכוף וצ"ע עכ"ל:
ולפי דבריו דברי רבינו הכי מתפרשן דבתחילה כתב דשתי שערות הוא כדי לכוף ראשן לעיקרן כלומר דזהו העיקר הגדול כדי שיהיה נחשב לשער ואח"כ כתב ומשיצמחו ויהיו יכולות להנטל בזוג עד שיגיעו לכוף ראשן לעיקרן דנין בהם להחמיר והכל הוא שיעור אחד דיש בהן לכוף ראשן לעיקרן ע"י הזוג ומש"ה דנין בהם להחמיר בבן ובבת הואיל וצמחו כדי להנטל בזוג כלומר נחשוב אותם לגדולים הואיל וכבר יש שיעור כדי לכוף ראשן לעיקרן ע"י הזוג. ומ"ש רבינו בסוף דבריו ונחשוב אותם לקטנים הואיל ולא הגיעו לכוף ראשן לעיקרן הכונה היא שלא הגיעו לכוף ראשן לעיקרן ע"י צפורן כי אם ע"י זוג:
ולדידי דברי הרב הנזכר לא שרירין ולא קיימים דכפי דבריו היה לו לרבינו לסיים הואיל ולא הגיעו לכוף ראשן לעיקרן ע"י קריצת צפורן. ועוד שהרי בר"פ א' מהלכות פרה אדומה דין ד' כתב שכל שערה שאינה ניטלת בזוג הרי היא כאילו אינה לפיכך אם היו בה שתי שערות לבנות או שחורות שאין נלקטין בזוג הרי זו כשרה ע"כ. והנה פסק להחמיר שאם היו בה שתי שערות לבנות או שחורות שניטלות בזוג הרי זו פסולה ולא הזכיר כלל שיהיו ניטלות בזוג כדי לכוף ראשן. וכן בריש פ"ב מהלכות טומאת צרעת גבי שער לבן שהוא סימן טומאה סתם וכתב וכמה יהיה ארכן כדי שיהיו ניטלות בזוג. וכן ברפ"ז גבי שער צהוב שהוא סימן טומאה כתב והוא שיהיו ניטלות בזוג כמו שביארנו בשער הלבן ולא הזכיר בכל אלו הדינים שיעורא דכדי לכוף ראשן לעיקרן. ואילו גבי שער שחור המציל בנתקים כתב שם בפ"ח דין ו' ואינן מצילות עד שיהיו ארכן כדי לכוף ראשן לעיקרן ולא ביאר לנו ע"י איזה דבר בעינן שיהיה בו כדי לכוף ראשן והיה לו לבאר שהוא ע"י קריצת צפורן. אשר על כן נ"ל דגם לרבינו שלשה שיעורין נאמרו במשנה והשיעור הגדול הוא כדי לכוף ראשן לעיקרן ובשיעור זה חשיב גדול אפי' להקל והשיעור הקטן הוא כדי שיהיו ניטלות בזוג והשיעור הבינוני הוא קריצת הצפורן ובשני השיעורין הללו דהיינו הקטן והבינוני אזלינן לחומרא. ודברי רבינו ז"ל הכי מתפרשן דבתחילה כתב שתי שערות שיעורן כדי לכוף ראשן לעיקרן דהיינו השיעור הגדול דנחשב לגדול בכל התורה אפילו להקל. ואח"כ כתב ומשיצמחו ויהיו יכולות להנטל בפי הזוג עד שיגיעו לכוף ראשן לעיקרן כו' וכוונתו היא עד ולא עד בכלל כלומר קודם שיבא לכדי לכוף ראשן לעיקרן ויש בזה שני שיעורין דהיינו שיעורא דניטלות בפי הזוג ושיעורא דלקרוץ בצפורן ובשני השיעורין הללו דנים להחמיר כלומר דקודם שיבא לידי שיעור דכדי להנטל בזוג אינו נחשב שיער כלל אפילו להחמיר וכמ"ש בריש הלכות פרה. ומשיתחיל שיעור זה עד כדי שיגיע לשיעור דלכוף ראשן ולא עד בכלל ורמז השיעור האחר דהיינו קריצת הצפורן דנין להחמיר וזהו שכתב נחשב כגדול הואיל וצמחו כדי להנטל בזוג ונחשב לקטן הואיל ולא הגיעו לכוף ראשן לעיקרן. ודברי רבינו שבפירוש המשנה הכי מוכחי שכתב וז"ל אמרו בש"ס הלכה כדברי כולם להחמיר ויהיה כפי מה שאספר אם יהיו שתי שערות כדי שיהיו ניטלות בזוג אשר הוא הפחות שבשיעורין אינה ממאנת ואינה חולצת עד שיהיו כדי לכוף ראשן לעיקרן ע"כ, הרי לך מבואר ככל אשר כתבנו:
הכלל העולה ממה שכתבנו הוא דגם לרבינו ז"ל שלשה שיעורין נמנו במשנה ולפי דרכו שנה אותם רבי במשנתנו כסדרן ובתחילה הביא סברת רבי ישמעאל שהוא השיעור הגדול ואח"כ הביא סברת ר"א שהוא השיעור הבינוני ואח"כ סברת ר"ע שהוא השיעור הקטן. הן אמת שאני תמיה איך נחלקו שני גדולי עולם רש"י ורבינו ז"ל מן הקצה אל הקצה במציאות דלרש"י יהיה השיעור הגדול שבכולן ניטלות בזוג ולרבינו יהיה השיעור הקטן שבכולם ניטלות בזוג. וע"ק לי במ"ש ה"ה וז"ל ונראה שרבינו מפרש שניטלות בזוג הוא השיעור המועט שבכולם אבל רש"י ז"ל פירש דנקרץ בצפורן הוי המועט ע"כ, משמע מדבריו דליכא בין רש"י לרבינו ז"ל חילוק אלא בשיעור הקטן. ולפי מ"ש בשיעור הגדול ג"כ יש חילוק ביניהם דלרש"י השיעור הגדול הוא ניטלות בזוג ולרבינו השיעור הגדול הוא כדי לכוף ראשן לעיקרן וקושיא זו ג"כ שייכא להסמ"ג עשין סי' נ' שכתב כסברת רבינו ואח"כ כתב ורש"י פירש שכדי לקרוץ בצפורן שאר"א הוא השיעור הפחות שבכולם ע"כ. ולא ידעתי למה לא הביא ג"כ לרש"י שחולק על סברתו בשיעור הגדול דלדידיה השיעור הגדול הוא כדי לכוף ראשן לעיקרן ולרש"י השיעור הגדול הוא שיהיו ניטלות בזוג. ואחר החיפוש ראיתי לרש"ל בהגהותיו שעל מ"ש רש"י שיהיו נטלות בזוג שיעורא רבה דכלהו כתב וז"ל בספרים אחרים אינו אלא כך כתוב שיהיו ניטלות בזוג וזהו שיעורא רבה והוא עיקר דודאי כדי לכוף ראשן לעיקרן הוא השיעור רבה וכ"כ כל המחברים עכ"ד. ולפ"ז עיקר הגירסא בדברי רש"י כך היא שיהיו ניטלות בזוג וזהו שיעורא רבה ולא גרסינן דכולהו וקרא ליה רבה שהוא גדול יותר מכדי לקרוץ בצפורן הנאמר לפניו. ולפ"ז אתו דברי המשנה כסדר הזה דבתחילה הביא סברת רבי ישמעאל שהוא השיעור הגדול ואח"כ הביא סברת ר"א שהוא השיעור הקטן שבכולם ואח"כ הביא סברת ר"ע שהוא השיעור הבינוני ובהכי א"ש דברי הסמ"ג וה"ה שלא הביאו לרש"י שחולק אלא בשיעור הקטן אבל בשיעור הגדול כולן שוין שהוא כדי לכוף ראשן לעיקרן. ואף דבשיעור הבינוני הם חלוקים דלרבינו הוא כדי קריצת צפורן ולרש"י כדי שיהיו ניטלות בזוג בזה לא נפקא לן מידי לענין דינא דבין שיהיה שיעור בינוני או שיהיה שיעור קטן דנין בו להחמיר. אבל בשיעור הקטן איכא נפקותא לענין דינא דכל שלא בא לכדי שיעור הקטן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אינו חשוב שיעור כלל ואפי' להחמיר. וכן הוא סברת מרן ז"ל דבשיעור הגדול ליכא פלוגתא כלל ולדברי כולם הוא כדי לכוף ראשן לעיקרן שהרי בשלחנו הטהור סימן קנ"ה ס"ח כתב וז"ל שיעור אורך שתי שערות משיצמחו ויהיו ראויים להנטל בזוג או לקרוץ בצפורן חשיבא גדולה למיאון אבל אינה חשיבא גדולה לחליצה עד שיהא בהן כדי לכוף ראשן לעיקרן ע"כ. הרי דבשיעור הקטן רמז למחלוקתם של ראשונים ז"ל אך בשיעור הגדול לא רמז שום מחלוקת דלדברי כולם השיעור הגדול הוא כדי לכוף ראשן לעיקרן. ודעת הרי"ף כפי מ"ש הרב הנמוקי בס"פ ב"ש הוא כרש"י שכתב וז"ל ומשיהיו נקרצות בצפורן לא תמאן ולא תחלוץ עד שיהיה בהם שיעור לכוף ראשן לעיקרן ע"כ לשון רבינו אלפסי בהלכותיו. וכל זה כתב הרא"ש ס"פ בא סימן וכ"כ הטור סימן קנ"ה וכתב בסוף דבריו וז"ל והרמב"ם כתב משיהיו נטלות בפי הזוג חשובה גדולה ויראה מדבריו שהוא קודם קריצתן בצפורן ע"כ. ולא ידעתי מאי אתא לאשמועינן דהדברים פשוטים הם דהא קי"ל הלכה כדברי כולם להחמיר. ודע שכעת לא מצאתי חבר לרבינו ז"ל אלא הסמ"ג:
וראיתי לרבינו ירוחם בחלק אדם נ"א סמ"ד דברים תמוהים בעיני שכתב וז"ל ובאורך השערות הלכה כדברי כולם להחמיר הילכך משיהיו נקרצות בצפורן לא תמאן ולענין חליצה לא תחלוץ עד שיהיו ארוכים כל כך כדי שיהיו ניטלים בזוג המספרים או שתכוף ראשן לעיקרן ע"כ. ויש לתמוה עליו דהוה ל"ל שלא תחלוץ עד שתביא השיעור הגדול וכ"ת דהרב ז"ל הוה גריס ברש"י כגירסתנו דהיינו דניטלות בזוג הוא שיעורא רבה דכולהו ונסתפק אם השיעור הגדול הוא ניטלות בזוג כרש"י או אם הוא כדי לכוף ראשם לעיקרן כדברי רבינו ז"ל. א"כ היל"ל דלא תחלוץ עד כדי שיהו ניטלות בזוג וכדי שתכוף ראשן לעיקרן דספיקא דאורייתא הוא. וע"ק דלמה בשיעור הגדול חשש למחלוקתם של ראשונים ז"ל ולענין שיעור הקטן לא חשש שהרי כתב דמשיהיו נקרצות בצפורן אינה ממאנת וזהו כסברת רש"י ז"ל ואילו לרבינו ז"ל כדי שיהיו ניטלות בזוג הוא השיעור הקטן. ועלה בדעתי לומר דרבינו ירוחם ז"ל ס"ל דשיעורא דניטלות בזוג ושיעורא דכדי לכוף ראשן לעיקרן אידי ואידי חד שיעורא הוא שהוא השיעור הגדול ומאן דבעי למבדק בזוג בודק ומאן דבעי למבדק בכפיפת ראשן לעיקרן בודק ואין כאן אלא שני מחלוקות דהיינו שיעור קטן שהוא לקרוץ בצפורן ושיעור גדול דהיינו ניטלות בזוג או לכוף ראשן לעיקרן. ומה שהביאו לזה הוא אומרם בגמרא הלכה כדברי כולם להחמיר ואי אמרת דאיכא ג' מחלוקות דהיינו שיעור קטן ושיעור בינוני ושיעור גדול למאי הלכתא לומר דהלכה ג"כ כמאן דאית ליה שיעור בינוני דאי לחליצה בעינן שיעור גדול ואי למאן בשיעור קטן סגי וא"כ סברת מ"ד שיעור בינוני אינו מעלה ומוריד כלל ולאיזה תכלית נפסוק הלכה כמותו ומכח זה הכריח דאין כאן אלא שני מחלוקות דהיינו שיעור קטן ושיעור גדול אלא דבשיעור גדול איכא ב' בדיקות דהיינו או כדי שיהיו נטלות בזוג או כדי לכוף ראשן לעיקרן:
שוב ראיתי שדברים הללו לא ניתנו להאמר כלל חדא דאי מתניתין קשיתיה אימא דבשיעור הקטן איכא שתי בדיקות דהיינו או כדי לקרוץ בצפורן או כדי שיהיו ניטלות בזוג ואידי ואידי חד שיעורא הוא אך בשיעור הגדול ליכא כי אם חד שיעורא ולפ"ז הוו אתו דברי המשנה יותר מסודרים דבתחילה הביא סברת ר"י שהוא השיעור הגדול ואח"כ הביא סברת ר"א וסברת ר"ע שהוא שיעור הקטן ואידי ואידי חד שיעורא ומאן דבעי למיבדק בהאי בודק ומאן דבעי למיבדק בהאי בודק. ועוד דמנ"ל לר"י ז"ל לומר פירוש חדש שלא הוזכר לא בדברי הראשונים ולא בדברי האחרונים. והנראה אצלי דט"ס נפל בספרים והשני חלוקות דנקט גבי חליצה הם גבי מיאון. וכך היא הגירסא הילכך משיהיו נקרצות בצפורן או כדי שיהיו ניטלות בזוג לא תמאן ולענין חליצה לא תחלוץ עד שיהיו ארוכים כל כך שתכוף ראשן לעיקרן. והנה הרב ז"ל הבין בדברי רש"י כאשר כתבנו דדוקא בשיעור קטן נחלקו רש"י ורבינו ז"ל דלרש"י הקטן הוא קריצת הצפורן ולרבינו היא ניטלות בזוג ובשיעור הגדול לא נחלקו ואליבא דכ"ע הוא כדי לכוף ראשן לעיקרן וחשש לסברת שניהם וכתב דלמיאון כל שהם נקרצות בצפורן או שניטלות בזוג אינה ממאנת וכלשון הזה כתב מרן ז"ל בשלחנו הטהור יע"ש: (* א"ה ומ"ש עוד הרב המחבר בדין שתי שערות יתבאר ברפ"ב מהלכות טומאת צרעת כי שם ביתו יע"ש):

יח

הבת שהביאה שתי שערות וכו'. פלוגתא דתנאי בפרק יוצא דופן (דף מ"ו) ופסק כחכמים כמ"ש ה"ה ז"ל. ודע דבפרק ד' אחין תנן שנים שקדשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה לזה ואת של זה לזה הרי אלו חייבים משום אשת איש היו אחים משום אשת אח ואם היו אחיות משום אשה אל אחותה ואם היו נדות משום נדה. ופריך בגמרא מאן האי תנא דאית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור בת אחת כו' ומסיק ואב"א באיסור בת אחת ואליבא דר"ש ופריך בשלמא כולהו משכחת לה דשוו אינהו שליח ושוו אינהי שליח ופגע שליח בשליח אלא נדות היכי משכחת לה א"ר עמרם אמר רב בשופעות מתוך י"ג לאחר י"ג לאיחיובי אינהו מתוך י"ב לאחר י"ב לחיובי אינהי ע"כ:
והשתא איכא לעיוני טובא בשמעתין דהני שתי שערות באיזה זמן הביאום אם בתוך י"ב לנקבה וי"ג לזכר הא אמרינן דלא מהני דשומא נינהו כמ"ש רבינו ז"ל וכ"כ הטור ז"ל סימן קנ"ה. ואי לאחר זמן א"כ לא חלו לא הקידושין ולא הנדות כאחת דאי אפשר לצמצם ולומר דלארבעתם באו שתי שערות כאחת וזה פשוט בסוגיא דאפילו בקידושין לא הוה משכח ליה שיחולו בבת אחת אלא בדשוו שליח וכמו שמבואר בגמרא כ"ש בהבאת שתי שערות דאפשר דאחד הביא קודם ונעשה גדול קודם חבירו. (* א"ה עיין בחידושי הרשב"א (יבמות דף ל"ד)מ"ש ליישב קושיא זו). וכבר הרציתי קושיא זו לפני רבותי ואחד מגדולי הדור תירץ דהכא מיירי שהביאו סימני סריס ואיילונית דלא בעינן שתי שערות אלא למפרע כשחשיכה ראש השנה של י"ג לנקיבה שהוא י"ד לזכר נעשו גדולים וכמבואר כל זה בדברי רבינו בפירקין. וא"ת אי בדהביאה סימני איילונית א"כ אין כאן קידושין כלל משום דהוו קידושי טעות וכדתנן רפ"ק דיבמות. י"ל דמשכחת לה בדפריש בשעת הקידושין שאף אם תמצא איילונית שהיא מקודשת דהא לכ"ע בדהכיר בה מקודשת. ואף שדברים הללו ניתנו ליאמר מ"מ לא יבצר מהדוחק דכל כי האי הוה ליה לרש"י לפרושי: (* א"ה לכאורה יקשה בעיניך על תירוץ זה דהא מוסכם מכל הפוסקים כמ"ש הטור א"ה סימן קנ"ה וח"מ סימן ל"ה ורל"ה דסימני סריס לא מהני בתוך כ' שנה. וראיתי לרש"י ז"ל בפרק מי שמת (דף קנ"ה:)וז"ל ואי נולדו בו סימני סריס מקמי דליהוי בן עשרים ושערות נמי לא אייתי אכתי לא סמכינן למחשביה סריס כו' יע"ש. משמע מדבריו דמי שהביא שתי שערות ונולדו בו סימני סריס מחשיבין ליה בגדול ואף ע"פ דשערות לחוד בתוך י"ב שומא נינהו וסימני סריס לחוד בתוך כ' לא מהני מ"מ בהצמדם יחד נעשה גדול. וכן משמע מדברי הטאה"ע סימן קע"ב ס"ה שכתב וז"ל בד"א דעל ידי הסימנים נידונים כסריס כו' כשיהיו בהם הסימנים אחר שיהיו בני עשרים שנה אבל קודם לכן אפילו שיש בהם סימני סריס ולא הביאו שתי שערות אין נדונין כסריס ועיין בתשובת הריב"ש סימן תע"ד הביאו מרן הב"י אה"ע סימן קע"ב ועיין בתוספות פרק הערל (דף פ':)ד"ה בדהביא ועיין בדברי הרב המחבר פ"ד מהלכות עבדים. ועי"ל במ"ש הריב"ש סימן תס"ח הביאו מרן הב"י ח"מ סימן רל"ה וז"ל. אמנם יש הפרש בין הבאת שתי שערות לסימני סריס דבהבאת שתי שערות אינו נעשה גדול למפרע אלא משעה שיביאם ואילך ובסימני סריס מבן עשרים נעשה גדול למפרע מבן י"ג ויום אחד כו' יע"ש והיא סברת הרמ"ה. ובפרק הערל (דף פ')אתמר אכל חלב מבן י"ב ויום אחד עד בן י"ח ונולדו בו סימני סריס ולאחר מכאן הביא שתי שערות רב אמר נעשה סריס למפרע יע"ש ודוק):
וראיתי להטור סימן קנ"ה שכתב וז"ל ור"ת כתב שאם הביאה שתי שערות ביום אחרון של שנת י"ב חשיבא שפיר גדולה ע"כ וכן הוא דעת הרא"ש בפרק בא סימן יע"ש. וא"כ כפי סברת ר"ת והרא"ש הלזו לא קשיא ולא מידי דמיירי בדהביאו שתי שערות ביום אחרון של שנת י"ב לנקבה שהוא יום אחרון של י"ג לזכר ואף ע"פ כן עדיין קטנים הם כל שלא חשכה ר"ה שהיא שנת י"ג לנקבה וי"ד לזכר וכשחשכה נעשו גדולים כולם בבת אחת וחלו עליהן הקידושין והנדות כאחת. ודע שלדברי החולקים על סברת ר"ת והרא"ש ז"ל ואית להו דאם הביאה שתי שערות ביומא דמישלם י"ב לנקבה דלא מהני כלל דשומא נינהו וכמו שייחס מרן הב"י שם דרבינו ז"ל לית ליה סברת ר"ת. צ"ל דהם אינם מפרשים סוגיא זו כפירש"י אלא כפירוש התוספות והרז"ה: (* א"ה ולקמן פ"ד מהלכות אלו דין ז' אציגה נא עמך מאי דשקיל וטרי הרב המחבר על דברי רש"י בפירוש הסוגיא יע"ש). ולדידהו הדברים כפשטן ואין צורך לדוחקים הללו אלא דמיירי בשקדשו כשהם גדולים וכמבואר שם בדבריהם יע"ש:

יט

בד"א כשנבדקו בתוך הזמן וכו'. כתב ה"ה וז"ל פשוט ומתבאר בסוגיא בפרק בא סימן וכתב הרמב"ן ז"ל וקטנה שלא נודעה אם הגיעה לכלל שנותיה והביאה סימנין לא מצינו בגמרא דינה מפורש וי"א שמטילין אותה לחומרא כדין כל שאר הספיקות עכ"ד. נראה לפרש דברי הרמב"ן דמיירי בקטנה שלא ידעו מספר שנותיה והביאה סימנין ועכשיו היא גדולה בודאי ויש בה אותם סימנין עצמן שבזמן ספק שנותיה ואי אמרינן שהיתה קטנה אז הוו להו שומא ולא מהני מה שהגיעה לכלל שנותיה דאין כאן סימני גדלות. ולכך נסתפק הרב דלמא חשבינן לה אז כגדולה כיון שבאו לה סימנין ושמא הגיעה לשנותיה כיון שעכשיו בודאי היא גדולה ויש לה סימנים ג"כ ולכך הוצרך לדברי יש אומרים שמטילין אותה לחומרא. אבל בקטנה שנסתפקו בשנותיה והביאה סימנים אם דנין אותה עכשיו כגדולה בודאי כדי שתחלוץ להקל לא עלה על דעת הרב לומר שדנין אותה כגדולה דדילמא קטנה היא ושומא בעלמא נינהו ומי מוציאנו מידי חשש זה להקל. והוצרכתי לבאר זה מפני שראיתי למהרח"ש בסימן ל"א שהבין הדברים ככתבם ונפלאתי עליו דממ"ש ה"ה דברים אלו על דברי רבינו הכא גבי נבדקה תוך הפרק משמע דעל זה הוא שנסתפק הרמב"ן ז"ל ודו"ק: (* א"ה עיין בתשובת מהרימ"ט ח"א סי' י"א ומהראנ"ח ח"א סימן כ"ו ומהרשד"ם אה"ע סימן ר"ז ושער אפרים סי' קי"ב דכולהו קיימי בחדא שיטה בפירוש דברי הרמב"ן ועיין מהריב"ל ח"ד סימן ט'):

כא

כל השנים האמורות וכו'. בפ' יוצא דופן (ד' מ"ז:) תניא שנה האמורה בקדשים שנה האמורה בבתי ערי חומה שתי שנים שבשדה אחוזה שש שנים שבעבד עברי וכן שבבן ושבבת כולן מעת לעת ע"כ. ופרש"י מעת לעת מיום ליום ולא אמרינן למנין עולם ע"כ. והנה בכל דבר התלוי במספר השנים יש בו חמש חלוקות. האחת הוא בתחלת המספר שאפשר שיום ראשון יעלה במספר השנים בשנה אחת כגון מעשר בהמה דקי"ל דאין מעשרין מן הנולדים בשנה זו על הנולדים בשנה אחרת וקי"ל דהנולדים בכ"ט באלול אינן מצטרפין עם הנולדים באחד בתשרי וכן לגבי ערלה ונטע רבעי קי"ל דבאחד בתשרי הוי ר"ה שלהם. החלוקה השנית דנהי דבתחלת המספר בעינן י"ב חדש להחשיבו כשנה מ"מ בסוף המספר יום אחד או שלשים יום למ"ד חשיב שנה וכההיא דאמרינן בפ"ק דר"ה דלר"מ פר הוי בן שלש שנים בשתי שנים ויום אחד או שלשים יום חשיב בן שלש שנים. החלוקה השלישית דבין בתחלת המספר בין בסוף המספר בעינן שנים שלימות והיינו הנך דתנן בס"פ יוצא דופן שכתבנו דבעינן שנים שלימות בין בתחלת המספר בין בסופו. החלוקה הרביעית דבעינן שנים שלימות מעת לעת ממש ונפקא מינה לשעות וכגון ההיא דאמרינן בפ"ב דזבחים דשעות פוסלות בקדשים כגון כבש דרחמנא אמר שיהיה בן שנה ואם נולד בר"ח ניסן לעת ערב אף שבר"ח ניסן הבא בתחלתו נמצא שנכנס בשנה שניה שכבר שלמו לו י"ב חדש מ"מ מותר להקריבו בר"ח ניסן עד הערב לפי שלא שלם לו שנה תמימה מעת לעת משעת הלידה עד הערב. ונמצא שדבר זה הוא קולא לגבי קדשים דאי לאו האי דינא תיכף שנכנס ר"ח ניסן היה נפסל הכבש וכן בבתי ערי חומה הוי דומיא דקדשים וכדאיתא בפרק ב' דערכין. ולפי זה אם מכר לו בית בר"ח ניסן בערב יכול לגאול בר"ח ניסן עד הערב. ובשאר השנויים כאן לא נתבאר אי בעינן מעת לעת ממש דומיא דקדשים ובתי ערי חומה או לא. והתוספות כתבו דדוקא גבי קדשים ובתי ערי חומה בעינן מעת לעת ממש לשעות אבל באחריני לא בעינן מעת לעת לשעות. וכ"כ התוספות שם (דף מ"ד) ד"ה שלשים דהא דאמרינן דקטנה בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה תיכף שנכנסה בתחלת יום ראשון של שנה רביעית מתקדשת ולא אזלינן בתר שעת הלידה. ונראה דה"ה בכל הני דתנן בשיעור קטן וקטנה כגון בן תשע שנים ויום אחד ובן י"ג שנים ויום אחד ובת י"ב ויום אחד תיכף שנכנס היום הראשון נשלם השיעור ההוא דהאי יום אחד דתנינן בכולהו הוא לומר דבעינן השנים שיהיו שלימות דלא נימא יום אחד בשנה או שלשים יום חשיב שנה דומיא דבת עשרים שלא הביאה שתי שערות שהיא איילונית וקי"ל דשנת עשרים דיצאו ממנה שלשים יום הרי היא כשנת עשרים לכל דבריה קמ"ל בהני דבעינן שלמים ומש"ה תני בהו יום אחד לומר דבעינן שיושלם המספר ההוא מכל וכל ויתחיל מספר אחר והיינו דקאמר עולא דתנן תנן דלא תנן לא תנן כלומר דהיכא דלא תנן יום אחד לא בעינן שלמים אלא או יום אחד או שלשים יום חשיב שנה קמ"ל יום אחד דבעינן שלמים אבל מעת לעת דשעות לא בעינן אלא היכא דאיתמר איתמר. וכ"כ הרשב"א בחידושיו וז"ל אע"פ שכולל אותם במעת לעת אין מעת לעת האמור כאן שוה דמעת לעת האמור לענין קדשים השעות פוסלות וכן שנה האמורה בבתי ערי חומה. אבל שנה האמורה בבן ובבת משמע דלא בעינן מעת לעת דשעות. והכריח הדבר מההיא דאמרינן שלשים יום איכא בינייהו כמ"ש התוספות. ועיין בתשובות מהר"ם שהביא בעל שה"ג במרדכי פרק החולץ עלה דזמן הנקת התינוק דהוי כ"ד חדש אם חדש העיבור מן המנין דמוכח מדבריו דדוקא קדשים ובתי ערי חומה בעינן מעת לעת. ונראה דאף שלא ביאר הרשב"א בשנה האמורה בשדה אחוזה ובעבד עברי מ"מ מפשט דבריו נראה דלא בעינן מעת לעת דשעות דדוקא היכא דאתמר שעות אתמר. ומאי דלא נקט אלא בן ובת הוא משום דהראיה שמביא הוא מבת וכיון דהכריח דע"כ אין מעת לעת השנוי כאן שוה ממילא נראה דלא אמרינן מעת לעת דשעות אלא היכא דאתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר:
אך ראיתי לרש"י בס"פ השג יד שכתב מעת לעת אותו יום ואותה שעה לשנה הבאה ע"כ. משמע דס"ל דכל השנויין שם בכולם בעינן מעת לעת דשעות ואני תמיה דהיכי ילפינן דין זה מקראי דנהי דילפינן מקרא דמספר שני תבואות דאדם אוכל שלש תבואות בשתי שנים ומוכרח הוא דלא אזלינן בתר שנות עולם אבל מעת לעת דשעות מנ"ל. וכן גבי עבד עברי תפול הקושיא הזאת בעצמה. ואפשר דכיון דילפינן מקרא דלא אזלינן בתר שנות עולם אלמא קפיד קרא בהני במספר הימים וממילא ידעינן דבעינן נמי מעת לעת דשעות. ולפי זה גבי בן ובת כיון דידענו דלא אזלינן בתר שנות עולם בעינן נמי מעת לעת דשעות:
אך קשה לי מהא דאמרינן בפרק ב' דערכין (דף לא) דאיצטריכו תרי קראי גבי בתי ערי חומה חד דלא ניזיל בתר שנות עולם וחד לומר דבעינן מעת לעת דשעות וא"כ הדרא קושיין לדוכתא דגבי שדה אחוזה ועבד עברי מנ"ל דבעינן מעת לעת דשעות. ואפשר לומר דמבתי ערי חומה למדנו דכל היכא דלא אזלינן בתר שנות עולם בעינן מעת לעת דשעות ובנין אב שבכולן בתי ערי חומה. ואפשר דקדשים נמי ילפי מבתי ערי חומה דהא גבי קדשים ליכא אלא חד קרא דכתיב שנתו. ואף למ"ש התוספות בפרק השג יד דקרא דשנתו לא אצטריך אלא למעת לעת דשעות. מ"מ איצטריכי תרי קראי חד בקדשים וחד בבתי ערי חומה משום דחולין מקדשים לא ילפינן וכדאיתא בכמה דוכתי. העולה ממה שכתבנו דכל השנויים בברייתא אף בן ובת דהלכתא גמירי לה דלא אזלינן בתר שנות עולם בכולם בעינן מעת לעת דשעות:
וראיתי להתוספות בפרק ב' דערכין (דף ל"א) ד"ה שנת שכתבו וז"ל פירש ה"ר אלחנן דדוקא בבתי ערי חומה בעינן מעת לעת דשעות אבל אינך דהתם כו' לא בעינן מעת לעת דבבתי ערי חומה דוקא הוא דגלי ליה קרא אבל באינך לא ע"כ. ונראה דדברי ה"ר אלחנן לאו דוקא דהא איכא קדשים דבעינן מעת לעת ואף דהתם ליכא תרי קראי מ"מ ס"ל דלא אתא קרא אלא לומר דבעינן מעת לעת אבל לומר דלא ניזיל בתר שנות עולם לא איצטריך קרא וכמ"ש התוספות בפרק השג יד. עוד כתבו התוספות שם דה"ה בכולהו בעינן מעת לעת דהא לא כתיב בהו שנה ודוקא בהני דכתיב בהו שנה ילפי מבתי ערי חומה בג"ש דשנה שנה. ודע דגבי ערכין נראה דלסברת התוספות הלזו בעינן מעת לעת דשעות וכ"כ מרן פ"א מהלכות ערכין דלסברת רש"י והתוספות בעינן גבי ערכין מעת לעת דשעות. ואי אמרת דגבי בן ובת לא בעינן מעת לעת דשעות אני תמיה מהא דאמרינן בס"פ השג יד דנחלקו בפירוש דבן ובת דרב גידל אמר לערכין ורב יוסף אמר לפירקין דיוצא דופן ובעו התם ולמ"ד לערכין מ"ט לא אמר ליוצא דופן ומשני דומיא דהנך כו' ואי אמרת דגבי יוצא דופן לא בעינן מעת לעת דשעות מאי פריך מ"ט לא אמר ליוצא דופן הא לא דמו להדדי דיוצא דופן לא בעי מעת לעת דשעות אבל אידך דתניא התם כולהו בעי מעת לעת דשעות וצ"ע:
שוב ראיתי להתוספות בפ"ק דר"ה (דף י') ד"ה בן שכתבו דיש דברים דאפילו מעת לעת בעינן כו'. ומדבריהם הללו נראה דהני דיוצא דופן בעו מעת לעת דשעות וזהו שכתבו אפילו כלומר לא מיבעיא דלא אמרינן יום אחד בשנה חשוב שנה אלא אפילו אשעות קפדינן. וכ"נ ממ"ש עוד דאותו יום אחד כדי להשלים מעת לעת משמע דאשעות קפדינן וזה סותר מ"ש פרק יוצא דופן (דף מ"ד.). והנראה שדברי התוספות בפ"ק דר"ה היא סברת ה"ר אלחנן שהביאו התוספות בפ"ב דערכין (דף ל"א.) ודברי התוספות דבפרק יוצא דופן (דף מ"ד) הם דברי התוספות דערכין (דף ל"א) שחולקים על סברת ה"ר אלחנן והן הם דברי התוספות שכתבו בס"פ יוצא דופן באופן שדין זה אם הנהו דפרק יוצא דופן בעינן מעת לעת דשעות הוא מחלוקת בין הראשונים ז"ל. ועלה בדעתי לומר שדין זה הוא מחלוקת תנאים דרבי יהודה ורבי שמעון שנחלקו בפרק בא סימן (דף מ"ח) אי תוך הפרק כלפני הפרק או כלאחר הפרק וכתבו התוספות שם בד"ה ואי בעית בשם ר"ת דמחלוקת זה הוא ביום אחרון של שנת י"ב ויום אחד לנקבה או ביום שנת י"ג ויום אחד לזכר ואותו יום איקרי תוך הפרק דלרבי יהודה הוי זמן הבאת שערות מתחלת היום ולר"ש בסופו ע"כ. ונראה דבהא פליגי דרבי יהודה ס"ל דלא בעינן מעת לעת דשעות ויום אחד הוא משום דבעינן שיהיו השנים שלימות ומש"ה ס"ל דבתחלת היום הוי זמן הבאת שערות ור"ש ס"ל דבעינן מעת לעת דשעות ויום אחד בעינן כדי להשלים השעות וכמ"ש התוספות בפ"ק דר"ה ומש"ה אית ליה דלא הוי זמן הבאת שתי שערות כי אם בסוף היום שאז נשלמו השעות. ולפי זה פשיטא דלא בעינן מעת לעת דשעות דהא קי"ל רבי יהודה ור"ש הלכה כר"י. ומיהו מאן דאית ליה דבעינן מעת לעת דשעות ליכא תיובתא מהלכה זו דפירוש זה שכתבנו בשם ר"ת אינו מוכרח ומגדולי הראשונים פירשו פירוש אחר בסוגיא זו יע"ש. (א"ה עיין מ"ש לקמן בפ"ד מהלכות אלו דין ז' בד"ה ולפי דהרא"ש והטור רוח אחרת אתם בכוונת דברי ר"ת יע"ש). ובדקתי בספרי אחרוני זמננו ולא מצאתי כעת מי שיעמוד בחקירה זו והדבר צריך אצלי תלמוד. ועיין במעדני מלך פרק יוצא דופן ובש"ך ח"מ סימן ל"ה. ועיין בב"ח א"ח סימן נ"ג אההיא דכתב מהרי"ל דאין לקטן לעבור לפני התיבה אפילו בתפלת ערבית כו' שכתב בפירוש דלא בעינן מעת לעת דשעות אלא כיון שהתחיל יום שנולד בו מיקרי גדול וכ"כ שם בעל מ"א ועיין שם במגן דוד:
שוב ראיתי שדין זה הוא פשוט ונלמד מאותה סוגיא דפרק ג' דיבמות (דף ל"ד) דאמרינן אמר רב עמרם אמר רב בשופעות מתוך י"ג לאחר י"ג לאיחיובי אינהו ומתוך י"ב לאחר י"ב לחיובי אינהי ע"כ. והמעיין בסוגיא זו היטב יראה איך הדבר פשוט דלא בעינן מעת לעת אלא תיכף שהתחיל יום שנולד בו מיקרי גדול ומש"ה חל הנדות והקידושין לעולם כאחד והדבר הוא פשוט. באופן שמהמקומות אשר רמזנו לעיל אשר מתוכם יראה דגבי ההיא דיוצא דופן בעינן מעת לעת דשעות הם תמוהים בעיני מכח סוגיא זו דיבמות ולא מצאתי מקום ליישבה אי אמרינן דגבי ההיא דיוצא דופן בעינן מעת לעת דשעות וצ"ע: (* א"ה ולפע"ד נראה להביא ראיה דיום א' לאו דווקא מדמקשה בגמרא נדה דף מ"ה ע"ב ולתני הני תרתי בבי בת י"ב שנה ויום אחד נדריה קיימין ובודקין כל י"ב בת י"א ויום אחד נדריה נבדקין ל"ל ע"ש ואי נימא דהיכ' דתנא ויום א' הוא דווקא מאי קושי' דמבודקין כל י"ב הו"א גם יום ראשון של י"ב בודקין וע"כ איצטריך למיתני בת י"א שנה ויום א' דווקא אז נדריה נבדקין אלא ודאי ע"כ יום א' דתנא לאו דווקא אלא כיון שנשלם י"א וע"כ מקשה שפיר למה לי דזה נכלל בבודקין כל י"ב ע"ש ודו"ק ולע"ד זו ראיה גמורה שאין עליה תשובה):

כב

אין סומכין על הנשים במנין השנים כו'. כתבו התוספות בפרק האומר דאי הם כגדולים בקומה יש לסמוך על הסימן והקומה. וכתב הר"ב פ"מ ח"א סימן ח"י דה"ה כשהם קטני הקומה שנאמר שהם קטנים בשנים יע"ש. ודמיון זה איני מכירו דדוקא כשהמבוקש הוא שיהיה גדול כשראינו שהם גדולים בקומה אמרינן שהם גדולים ג"כ בשנים אבל כשהמבוקש הוא שיהיה קטן אף שהם קטני הקומה אין הוכחה מזה שלא הגיעו לכלל שנותיהן דדלמא ננסת היא ודוק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף