מעשה רקח/אישות/ב

מעשה רקח ‏ אישות ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ב מהלכות אישות

א

הבת מיום לידתה וכו'. נתבאר בנדה דף מ"ז ומ"ש בס"ר בת י"ב שנה גמורות נ"א כ"י אין שם גמורות ומ"ש ונקראת תינוקת נ"א כ"י או תינוקת ומ"ש כמה שערות נ"א כ"י שתי שערות ומ"ש אינה אלא וכו' נ"א כ"י אינן אלא ומ"ש במקומות נ"א ממקומות:

ב

ומתחלת יום תשלום וכו'. ק"ק דקודם זה כתב דבעינן ששה חדשים גמורים לנערה ואם חסרים יום אחד הרי אינן גמורים ובפרק עשרה יוחסין דע"ט מוכח להדיא דיום האחרון של ששה חדשים מתחיל לימי הבגרות אם הביאה סימנין לכך צ"ל דששה חדשים גמורים שכתב אין הכוונה מעת לעת גם בימים אלא שהששה חדשים יהיו גמורים ובמקצת יום האחרון סגי ומ"ש בספרי רבינו אלא ששה חדשים בלבד נ"א כ"י אין שם תיבת בלבד:

והבאת שתי שערות וכו'. עיין להמש"ל ז"ל שהאריך בדין זה והביא דר"ת ס"ל שהשתי שערות בעינן שיהיו שחורות דוקא. ועיין עוד בשו"ת מעשה חייא דף פ"ה:

ג

הגיעה לי"ב וכו' אעפ"י שנראו בה סימני אילונית וכו'. אין לדקדק מדלא כתב כל סימני אילונית דאם נראה בה כל הסימנין תהיה אילונית ודאי דמדברי הגמרא סוף פרק יוצא דופן משמע דבעינן תרתי בת עשרים וסימני אילונית וכבר נתבאר בדברי רבינו לקמיה:

וכשתביא שתי שערות אפילו בשנת עשרים וכו'. כלומר לא מבעיא קודם עשרים שעדיין הוא זמן הקטנות דפשיטא שהסימנין יעשוה נערה אלא אפילו בשנת עשרים שהוא זמן שאם נראו בה סימני אילונית יוצאת מכלל קטנה לבגרותה תכף אפ"ה באותה שנה מהני בה השתי שערות לשתקרא נערה אפילו אם נראו בה סימני אילונית ולא אמרינן דהוו כלאחר עשרים דלא מהנו וכל זה כשנראו בה סימני אילונית דאל"כ הרי זמנה קצוב עד תשלום ל"ה שנים שאם תביא הסימנין תקרא נערה וכן מתבאר מדבריו ר"פ אלו נערות להדייא עי"ש:

ד

היתה בת עשרים שנה פחות שלשים יום. הרמ"ך ז"ל השיג על רבינו וז"ל תימה הוא זה דכיון דפסק כעולא דלא בעינן מעת לעת בי"ט שנה ושלשים יום סגיא דשלשים יום בשנה חשוב שנה ואם רצה לפרש שנת ך' שיצאו ממנה שלשים יום שפחתו ממנה שלשים דוחק גדול הוא זה הפירוש ולא אזיל בשטת התלמוד וצ"ע עכ"ל. גם הראב"ד ז"ל השיג על רבינו ע"ע וה"ה ז"ל כתב דרבינו ס"ל דמאי דאמרו בגמרא דתני ר"י בן כופר שנת עשרים שיצאו ממנה שלשים יום הרי היא כשנת עשרים לכל דבריה דר"ל שעתידים לצאת וכו' עי"ש. ומרן ז"ל הביא בשם הטור שהגיה בפשיטות אם היא בת י"ט שנה ושלשים ע"כ. ודברי הטור הם בא"ה סי' קנ"ה ומרן גופיה לא חלק עליו ע"ש. ולדידי אני הצעיר אחרי מחילה הראויה מכבוד רבנותו של הטור אי אפשר להגיה כן בדברי רבינו חדא דלא במקום אחד ולא בשני מקומות כתב כן אלא בשלשה מקומות כתב בזה הלשון כאן ולקמן דין י"א וי"ב וכ"כ המש"ל. ועוד דרבינו כתב כן בפירוש המשנה ס"פ יוצא דופן וכ"כ התי"ט להדיא וכ"מ מדבריו משנה ח' דפרק א"נ וכו' וכי נאמר דתונבא נקטינהו להמדפיסין בכל הני מלבד שמצד לשון רבינו יש לנו פנים מאירות שזאת היתה כוונתו דוקא וזה דלעיל כתב כשתביא שתי שערות אפילו בשנת עשרים תהיה וכו' ואי אמרת בשלמא דכל שנת עשרים או רובו קאמר שפיר אלא אי אמרת דשלשים מהשנה דוקא קאמר ומכאן ואילך כל י"א חדש מהעשרים הוי כשנת כ"א אין זה במשמעות הלשון כלל ונלע"ד קצת הכרח לדעת רבינו מהגמרא דקאמר רב הלכתא בכולי פרקא מעת לעת כלומר בשנת עשרים נמי הוי מעת לעת דהיינו י"ב חדש דוקא ועולא אמר דתנן תנן ודלא תנן לא תנן כלומר היכא דתנן כך שנים ויום אחד היינו שלימים ויום אחד מהשנה האחרת ופריך תלמודא עליה דרב מדתני ר"י בן כופר משם ר"א שנת ך' שיצאו ממנה שלשים יום הרי היא כשנת ך' לכל דבריה והשתא אם נפרש דשלשים יום דקאמר היינו חדש הראשון מהשנה הרי נתרחקו הדעות הרבה דרב ס"ל י"ב חדש שלימים ועולא דאתי כר"י בן כופר ס"ל חדש אחד מהשנה לבד מלבד דהסברא מבחוץ מנגדת שאחר עבור מיעוטא דמיעוטא מהשנה דהיינו חלק י"ב ממנה תנוע משנתה ותקרא השנה הבאה משא"כ אם נפרש דשלשים יום הוי קודם כלות השנה הרי אין הדעות רחוקים כ"כ וכיון שיצאה רוב השנה ורובא דרובא הרי היא ככולה ושפיר מצינן למקרי משם ואילך מהשנה הבאה ואיך שיהיה אין הדעת מקבלת שיהיה הדבר ט"ס כאמור. שוב ראיתי להרל"מ ז"ל שהקשה על רבינו מיום אחד בשנה דאיתא התם וכו' עי"ש ואחר המחילה ליתא דיום אחד הוי אחר העשרים לא אחר הי"ט ובמתניתין אמרינן בת עשרים ופשוט למבין. שוב ראיתי להשה"ג פרק ב"ש שהזכיר דברי הטור הנ"ל ושאין שום טעם לדברי רבינו ובפ' הערל הקשה על הטור שבסי' קע"ב הביא דברי הרמב"ם ולא חלק עליו וצ"ע ע"כ. ושם ראיתי להרב"י ז"ל שנרגש מזה ונדחק ז"ל שסמך למ"ש בסימן קנ"ה אך לעד"ן אפשר וקרוב הדבר שאח"ך נתישב והעמיד דברי רבינו כפשוטן וכמו שכתבתי:

ואם לא נראו בה כל סימני אילונית וכו'. באיזה נוסחאות אין שם תיבת כל ונראה דהוציאו ז"ל מדאמרינן בפרק הערל דף פ' אתמר סימני סריס רב הונא אמר עד שיהיו כלן רבי יוחנן אמר אפילו באחד מהם וכו' ומדאפליגו בסריס דוקא משמע דבאילונית בעינן כולהו וכמ"ש הרב המגיד ומרן ז"ל עיי"ש ועיין להתוס' שם או עד שתהיה בת ל"ה שנה ויום אחד וכו' והר"ן ז"ל פירש עד ל"ה שנה וכ"פ הרשב"א סוף פרק מי שמת והריב"ש ז"ל סי' תס"ה הביא דעת שלישית בשם הרמ"ה שיהיה בן ל"ה שנה ול' יום מן השנה האחרת וכ"כ הל"ח ז"ל:

ו

ואלו הן סימני אילונית. ברייתא ביבמות דף פ' ופסק ככל התנאים להחמיר משום דס"ל דכל אחד מוסיף על דברי חבירו אמנם הטור א"ה סי' קע"ב פסק דבחד מנייהו מקרי אילונית והרב"י פסק כדברי רבינו וכ"פ הסמ"ג ז"ל ע"ע:

ז

ויש בבת וכו'. נתבאר במשנה ובגמרא דנדה דף מ"ז הלכה כדברי כולם להחמיר ומ"ש בס"ר מלמעלה נ"א למעלה ומ"ש בראש הדד נ"א כ"י במקום הדד ולשון הגמרא תחת הדד ומ"ש ורבותי נ"א ורבותינו ומ"ש משיפצל החוטם בש"נ וכ"י משיפצל ראש החוטם ומ"ש ומשיתקשקשו נ"א כ"י ומשיתקשו ולפי מ"ש רש"י עיקר הנוסחא משיתקשקשו שפירש כמו מקשקשת לפניו בזוג ומ"ש התפוח נ"א כ"י נמחק:

ח

והיא בת י"ב שנה. בנ"א כ"י מוסיף ויום אחד ומ"ש @04והרי היא קטנה. בשתי נ"א כ"י והרי היא בקטנותה ועיין לקמן דין י"ב:

הרי היא ספק וכו'. בגמרא איתא בברייתא אלו הן סימני בגרות וכו' וא"כ באחד מהם ע"כ הו"ל ספק בין נערות לבגרות וכ"ד רש"י ז"ל וכ"כ רבינו בפי' המשנה וכבר כתב ה"ה שיש שיטה אחרת בזה יע"ש וא"כ צ"ל דכשכתב רבינו דין זה כאן לא היה כתוב לפניו באותה ברייתא אלו הן סימני בגרות אלא אלו הן סימניה וע"ע להרל"מ ז"ל:

ואם נראו בכולם ה"ז גדולה ודאית. בש"נ וכ"י כתוב ואם נראו בה כל אלו הסימנין ולא נראה בה סימן התחתון הרי זה גדולה ודאית והיא היא. אכן מאי דקשה לכאורה דמשמע דאם הביאה כל הסימנין נקראת בוגרת שכן משמעות הלשון שכתב גדולה ודאית וכ"מ ממ"ש לקמיה שאם ילדה אחר י"ב הרי זה גדולה דבנים הרי הם כסימנין וקשה דא"כ הרי אין לזאת הבת ימי נערות כלל דמקטנותה תצא לבגרות ורבינו ז"ל גופיה כתב בדין ה' שהאילונית אין לה ימי נערות מכלל דשאר נשים יש להם ימי נערות ותו דכיון דסימן תחתון עיקר וכדאמרינן ריש פרק יוצא דופן וכמ"ש הרב המגיד דלא עדיפי אלו הסימנין מהשתי שערות וכו' א"כ משמע שהם שוין כשבאו כולם לסימן התחתון ואם איתא הרי עדיפי דסימן התחתון אינו עושה אותה בוגרת עד י"ב שנה וחצי וכמ"ש בריש הפרק וסימנין אלו בי"ב שנה לכן נראה פשוט דגדולה שכתב רבינו כאן היינו לאפוקי קטנה ולעולם שעדין אינה בוגרת גמורה אלא הרי היא נערה עד י"ב וחצי לכל דין השייך לה וכ"מ נמי ממ"ש רבינו נעשית בת י"ב ויום אחד ונראה בה סימן תחתון אין משגיחין באחד מכל אלו דנראה דזה עיקר. ושוב מצאתי בקידושין דף ע"ט דקא מתמה הרי בוגרת לפנינו וקאמר דא"א להיות בוגרת בתוך הששה חדשים שלאחר י"ב ע"ש ומעתה ע"כ מה שקראה רבינו גדולה היינו משום דאינה עוד קטנה כלל וק"ל:

ט

הבת שילדה וכו'. פ"ק דיבמות דף י"ב תני רב ביבי ג' נשים משמשות במוך קטנה מעוברת ומניקה קטנה שמא תתעבר ושמא תמות וכו' ואיזו היא קטנה מבת י"א שנה ויום אחד עד י"ב שנה ויום אחד וכו' מדקאמר שמא תתעבר ושמא תמות מכלל דאיכא קטנה דמעברה ולא מתה וא"כ מצינו חמותו ממאנת ותנן וכו' אימא שמא תתעבר ותמות דאמר רבא בר ליואי גבול יש לה קודם הזמן אינה מתעברת כל עיקר תוך הזמן הזה היא מתה ועוברה מת לאחר הזמן הזה היא חיה ועוברה חי איני והא תני רבא בר שמואל אי אתה יכול לומר בחמותו וכו' או שמיאנו שכבר ילדו אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות ואלא קשיא הך הא אמר רב ספרא בנים הרי הם כסימנים וא"ד בנים עדיפי מסימנים וכו' ע"כ מהך סוגיא משמע להדיא דאפשר שתתעבר ותלד קודם שתקרא גדולה בשנים ואין כאן חמות ממאנת דקודם שתלד יכולה למאן ולא אח"ך דהרי היא גדולה מחמת הלידה אכן אכתי קשה מההיא דרבא בר ליואי דקתני תוך הזמן היא מתה ועוברה מת דמשמע שא"א לה להתעבר בשנת י"ב וכבר כתבו התוס' דלא קאי אשנת י"ב דאז פעמים חיה כשהיא גדולה בשעת ההריון אלא ה"פ דמלתא קודם הזמן פי' קודם השנה שלפני גדלות תוך הזמן היינו תוך שנה שלפני גדלות וכו' ע"כ והכוונה תוך הזמן ר"ל שנת י"א ועוד כתבו שם דמשעת העיבור נקרא בנים הרי הם כסימנים ואף דקי"ל תוך זמן כלפני זמן בנים בני קיימא כסימנים אחר הזמן נינהו ע"כ וק"ק דבפרק יוצא דופן דף מ"ה מייתי עובדא דא"ל יוסטני בת אסוירוס בן אנטונינוס לרבי אשה בכמה מתעברת אמר לה בת י"ב שנה ויום אחד א"ל אני נשאתי בשש וילדתי בשבע וכו' ופריך ומי מעברא והתני רב ביבי ג' נשים וכו' קטנה שמא תתעבר ותמות דמשמע שבתוך י"ב ומכ"ש קודם ודאי תמות. ומתרץ אב"א אשר בשר חמורים בשרם ואב"א אשר פיהם דבר שוא ע"כ הרי משמע מהך סוגיא דא"א לה להתעבר קודם זמן הגדלות מדפריך ומי מעברה וכו' והיה אפשר לדחות דהתם עיקר הקושיא דאיך אפשר שתתעבר כ"כ קטנה אכן מאי דקשה מההיא דפרק אין בין המודר דפריך תלמודא קטנה בת לידה היא והא תני רב ביבי ג' נשים וכו' קטנה שמא תתעבר ותמות ומתרץ לפקחת ושוטה הרי דהתם ודאי קשה דבכל מין קטנות קאמר ואפילו בת י"ב וכבר ראיתי להר"ן ז"ל שם שכתב וז"ל וכי תימא מאי קשה הא אסיקנא פ"ק דיבמות דשמא תמות קאמר ואפשר נמי דלא מתה איכא למימר מאן דסבר הכי התם ס"ל דבנים הרי הם כסימנים. א"נ עדיפי מסימנים הילכך גדולה היא ולא משכחת קטנה שתלד ע"כ והא דסיים דלא משכחת קטנה שתלד נראה דכוונתו משום דאכתי תקשה לרבי יוחנן למ"ד בנים הרי הם כסימנים דאימא זאת תורת היולדת בין קטנה בין גדולה כי היכי דדריש גבי זב ולזה כתב דליתא דלדעת מי שסובר בנים הרי הם כסימנים כשילדה נחשבת גדולה ולדידיה לא משכחת קטנה שתלד כלומר שם זה של קטנה שהרי ודאי היא גדולה כצ"ל בדברי הר"ן ז"ל דאל"כ דברים אלו אין להם מובן דכלפי לייא הוא ותירוץ זה יספיק נמי לההיא דס"פ נושאין על האנוסה דפריך ממאנת מי קא ילדה והתני רב ביבי ג' נשים וכו' קטנ' שמא תתעבר ותמות וכו' דע"כ ס"ל דא"א לה לילד ואם תתעבר ודאי תמות וכ"נ בההיא דא"נ דף ט"ל גבי מפתה שנותן קנס דבעי רבא יש בגר בקבר או אין בגר בקבר יש בגר בקבר ודבנה הוי או אין בגר בקבר ודאביה הוי ופריך ומי מעברה ופי' רש"י ומי מעברה בקטנות או בנערות כשהיא בת קנס שתלד בנערות והתני רב ביבי וכו' אלא וכו' ע"כ וע"כ דכל הנך סוגייאות לא ס"ל דבנים הרי הם כסימנים בקטנותה אלא שבודאי תמות כפשט דברי רב ביבי וכההיא דרבא בר ליואי. ועפ"י תירוצו של הר"ן הנ"ל יובנו ג"כ דברי הנ"י ז"ל בההיא דפ"ק דיבמות שכתב וז"ל וכתבו התוס' דלרב ספרא דאמר בנים הרי הם כסימנים משעת עיבור קאמר ובהכי לא תקשה הא דהכא דאמרינן שמא תמות לההיא דא"נ דמקשה ומי מעברה דסבר דודאי תמות דהתם קאמר דאילו קטנה הוות בשעת עיבור' ודאי מתה והכא אמרי' דכשנתעברה ואח"כ ילדה מיהרה להביא גדלותה וגדולה היא משעת עיבורה וכו' עכ"ל. והרואה יראה שהם דברים קצת מגומגמים דנראה כאילו ארכבינהו אתרי רכשי אמנם עמ"ש הר"ן ז"ל הם מבוארין דהיא היא ור"ל דסוגיא דא"נ לא ס"ל בנים הרי הם כסימנין כלומר משום דא"א שתלד וסוגיין ס"ל כמ"ד בנים הרי הם כסימנין ואז אף אם היא פחות מי"ג שנה שהיא קטנה בשנים מ"מ כיון שראינו שילדה יצאת מכלל שם זה והרי היא גדולה משעת העיבור ולהכי מוקמינן לדרב ביבי דשמא תמות קאמר וההיא דרבא בר ליואי נמי מוקמינן לה בלפני שנה שלפני הגדלות שהיא בת י"א כמ"ש התוס' ז"ל ונתישבו הסוגיאות כנז"ל וזו נראית שיטת הרבה מפרשים ז"ל שהזכיר ה"ה ז"ל אמנם דעת רבינו ז"ל אינה נראית עפ"י שיטה זו שהרי הזכיר דין בת הממאנת בפי"ט מאלו ההלכות משמע דס"ל דבזמן שהיא יכולה למאן היא יולדת וולד של קיימא אלא שע"כ צ"ל דמיאנה בין עיבור ללידה מכח קושיית חמות ממאנת כמ"ש ה"ה ז"ל אבל עכ"פ יתכן שתלד ולא תמות ואינה נקראת גדולה אלא בשעת הלידה דוקא ומ"ש כאן רבינו דדוקא אחר י"ב בנים הרי הם כסימנין דמשמע שמנגד לההיא דבת הממאנת כאמור ע"כ צ"ל כשיטת התוס' דבמיאון שהוא דרבנן חשבו אותה לגדולה אבל לדברים אחרים עדין היא קטנה עד אחר י"ב וכ"כ הרל"מ ז"ל ע"ע ובהכי יתישבו דברי ה"ה ז"ל שכתב בדרך שני דרבינו סבור שאעפ"י שאפשר שתלד בקטנותה אין נקרא סימן גדלות עדין כלומר לכל מילי זולתי בממאנת כמ"ש אח"ז מטעם חמות ממאנת וכזה צ"ל שהבין רבינו סוגיא דפ"ק דיבמות דשמא תמות קאמר ובנים הם כסימנין אף בקטנות לענין מיאון דוקא איתמר וכשהיא גדולה בשנים אין כאן מחלוקת דכ"ע מודו דבנים הרי הם כסימנין ואידך סוגייאות בודאי צ"ל דאין מציאות לבנים בקטנותה ואף אם יתכן במציאות מצינן למימר דכעין שומא נינהו כדאמרינן גבי שתי שערות כיון דאין זה אלא אחד מני אלף וגרסי בדרב ביבי דודאי תמות והכל מבואר. שוב ראיתי להרשב"א פ"ק דיבמות והובא ג"כ בכ"י בספר קדמון שעמד בדברי רבינו ז"ל ובקש להליץ בעדו ע"ע:

י

הבן משיולד וכו'. נתבאר בפ' יוצא דופן דף מ"ו וטעם איחור הבן אמרו בגמרא מדכתיב ויבן ה' אלהים את הצלע מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש:

יא

הגיע לזמן הזה. שם ועיין להרל"מ ז"ל ומ"ש לעיל דין ד' ומ"ש בדברי ה"ה כבר תרצו בתוך ט"ס הוא וצ"ל בתוס' וע"ע ומ"ש רבינו הגיע לזמן הזה וכו' יבמות דף ב' ומ"ש בס"ר ולא הביא שתי שערות למטה בנ"א אין שם אלו התיבות ומ"ש ואם לא נראו בו סימן בנ"א אין שם תיבת סימן ועיקר הדין לענין הל"ה שנה בפרק יוצא דופן דף מ"ז:

יב

הגיע לשנת ך' וכו'. כבר נתבאר למעלה דעת רבינו וע"ע לה"ה ז"ל ומ"ש עד שיולדו לו כל סימני סריס בנ"א כל נמחק:

יג

ואלו הן סימני סריס. יבמות דף פ' יש סברות מכמה תנאים ופסק ככולם ופי' רש"י שערו לקוי רך מחליק חלק כבשר אשה דרך בשר איש להיות שעיר. רתוחה אשקומ"א כיפה קילוח ארוך למרחוק (ולעיל ריש ע"א פי' רש"י כיפה אדוול"ר שאין קילוח השתן הולך למרחוק כשהוא מטיל כלפי מעלה ואין נעשה ככיפה) דוחה שאינו קשור אלא צלול כמים מחמיצין מסריחין כששוהין בכלי הבל חמימות כעין עשן ע"כ. ומ"ש בס"ר ושכבת זרעו דיהה בנ"א כ"י דוחה:

יד

וסריס זה וכו'. נתבאר בגמרא ממתניתין דיבמות דף ע"ט ומ"ש בס"ר או מיעכו גידיו נ"א כ"י גידו ומ"ש כמי שהכותים עושים נ"א כ"י כמו:

טו

בן י"ג שנה וכו'. לכאורה דבר תמוה הוא זה היכא אשכחן באיש סימנין למעלה וכבר נתעורר בזה ה"ה ז"ל והקשה עליו מסוגיא דפ' ב"ס דאיתא התם מה איש תחתון ולא עליון וכו' ופי' רש"י איש אין בו סימן עליון שאין בו סימן דדים משתנים ע"כ. ולזה אפשר דרבינו יפרש דה"ק מה איש אתחתון דוקא סמכינן ולא אעליון וכו' כלומר להחזיקו בגדול גמור וא"כ ע"כ אית ליה לאיש סי' עליון ואפשר לדעת רבינו שהם שערות הזקן ושערות בית השחי ואין שער ראשו לקוי ובשרו אינו מחליק ואין קולו לקוי שכולם סימני איש וכ"מ בשו"ת מעשה חייא דף ט"ל ע"ש אכן בפירוש המשנה כתב וז"ל ומבואר שאין אצלינו סימן עליון אלא באשה לבד כי אין לאיש סימן עליון ע"כ וזה באמת נראה כפי' רש"י ז"ל:

כיון שנראו בו סימני בגרות. תיבת בגרות ע"כ הוא לשון מושאל דתיבה זו נאמרה גבי אשה דוקא אלא ר"ל גדלות כדאמרינן בגרות באשה שהוא שם גדלות ועיין להרל"מ ז"ל:

טז

שתי שערות האמורות וכו'. בפ' ב"ס דף נ"ב תנן שתי שערות האמורות בפרה ובנגעים והאמורות בכ"מ כדי לכוף ראשן לעיקרן דברי רבי ישמעאל ר"א אומר כדי לקרוץ בציפורן רע"א כדי שיהיו ניטלות בזוג ופי' רש"י לקרוץ לאחוז מעט שיהיו ניטלות בזוג שיעורא רבה דכולהו ע"כ ובגמ' אמר רב חסדא אמר מר עוקבא הלכה כדברי כולם להחמיר ופירש"י משנקרצות בציפורן לא ממאנת שמא גדולה היא ולענין חליצה עד דאיכא שיעורא רבה דכולהו ע"כ ורבינו בפי' המשנה כתב וז"ל אמרו בש"ס הלכה כדברי כולם להחמיר ויהיה כפי מה שאספר אם יהיו שתי שערות כדי שיהיו ניטלות בזוג אשר הוא הפחות שבשיעורין אינה ממאנת ואינה חולצת עד שיהיו כדי לכוף ראשן לעיקרן ע"כ. והן הן הדברים שכתב בפרקין ומשיצמחו ויהיו יכולות להנטל בפי הזוג עד שיגיעו לכוף ראשן לעיקרן דנין בהם להחמיר כלומר דכשיגיעו לכוף ראשן לעיקרן אזי נחשבת גדולה גמורה וא"כ צדקו דברי ה"ה ז"ל שכתב דניטלות בזוג הוא השיעור ממועט שבכולן לדעת רבינו ואתי נמי שפיר לדידיה סדרא דמתני' דמתחילה סידר השיעור הגדול ואח"ך הבינוני ואח"ך הקטן שבכולן דלדעת רש"י ז"ל קשה הא (ועיין פ"א דפ"א ומ"ש מרן ז"ל שם והביא דברי הר"י קורקוס דתירץ שני תירוצין והשני הוא האמתי והא' קשה מאד מלישנא דמתני' א"ב עמ"ש רבינו בפי' המשנה כ"ז יש לישבו קצת עיין שם) והרא"ש ז"ל ס"ל דליקרוץ בציפורן הוא השיעור מועט וכדי לכוף ראשן לעיקרן הוא הגדול וכתב שם הרב מעדני מלך דגם הר"ן כתב כלשון הרא"ש בשם הרי"ף ז"ל ע"כ ולפ"ז ניטלות בזוג הוא הבינוני והויא סברא שלישית. ועוד ראיתי שם להרב מעד"מ סברא דחוקה הרבה שפי' בדברי רבינו וכבר עמד עליו המש"ל ז"ל ושלי"ת שכיוונתי לרוב דבריו ע"ע והרב"י בש"ע א"ה סי' קס"ט סעיף כ"ז הביא סברא מחודשת וז"ל ולענין שיעור אורך השערות שכתבו הטור והתרומ"ה שסומך עליהם כתוב בקונטריס שהוא ברוחב אצבע שקורין אמה ע"ש:

יז

שתי שערות אלו וכו'. בנ"א אין שם תיבת אלו וז"ל הרמ"ך ז"ל בכ"י לאו דוקא זה דשנים בגבה ושנים בכריסה או שנים בין קשרי אצבעותיה של יד או בין קשרי אצבעותיה של רגל הוו סימן וכן דעת רבותי וצ"ע ע"כ. והנה ה"ה ז"ל כתב דפסקו בהלכות כרבנן ופי' רבינו שמקום אחד הוא בית הערוה בדוקא וכו' ע"כ ולפי דבריו קשה דאמאי איצטריך רבינו לזה כיון שכבר כתב ששתי השערות צריכות שיהיו במקום הערוה וכבר נתעורר על זה מר"ן ז"ל ע"ד רבינו דאם במקום אחד שכתב ר"ל בית הערוה כדברי ה"ה קשה דכבר ביארו ואם כוונתו שבמקום הערוה עצמו צריכות להיות שתיהם למעלה או שתיהם למטה או שתיהם על איברי הזרע אבל אחד למעלה ואחד למטה או אחד על איברי הזרע לא זו מנין לו ע"כ והרל"מ ז"ל כתב דאולי הסברא הכריח לרבינו לומר כן או שום מקום נתגלה לו שהוכרח לומר כן וצ"ע ע"כ. והרב ז"ל נראה שלא ראה דברי מר"ן ז"ל שהקשה כן (ועיין להרב מעשה חייא דף מ' לדברי מרן ז"ל.) ולדידי אני הצעיר בקוצר דעתי נראה דאין זו כוונת רבינו והדברים ברורים וצלולין לע"ד וזה דמ"ש רבינו תחילה שהשתי שערות צריכות שיהיו במקום הערוה הוא מבואר בכמה מקומות שם במתני' בא סימן התחתון וכו' ופסקו רבינו לעיל תו תנן התם משיביא שתי שערות עד שיקיף זקן התחתון וכו' ופסקו רבינו שם פ"ז דה"מ וז"ל בן י"ג שנה ויום אחד שהביא שתי שערות עד שיקיף כל הגיד וכו' ע"כ. ובפ' ב"ס דף מ"ח אמרינן דכ"ע מיהא אתחתון סמכינן מנלן א"ר יהודה א"ר וכן תנא דבי ר"י אר"ן איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה מה איש בסימן אחד אף אשה בסימן אחד ואימא או האי או האי כאיש מה איש תחתון ולא עליון אף אשה תחתון ולא עליון תנ"ה וכו' ע"כ הראת לדעת דמכולהו מתני' וברייתות שמעינן דשתי שערות הם במקום הערוה דוקא ומשם הוציא רבינו דינו שצריכים להיות במקום הערוה אכן עדין לא נתבאר לנו אם השתי שערות צריכין להיות סמוכין באותו מקום או אפי' א' למעלה וא' למטה או מהשני צדדים וזה יש ללמוד היטב מדברי רבנן דפליגי אר"ש דקאמרי עד שיהיו במקום א' ופליגי אר"ש דס"ל דאפילו א' בגבה וא' בכריסה או אחד בקשרי אצבעותיה של יד וא' בקשרי אצבעותיה של רגל וקי"ל כוותייהו דרבים נינהו לגבי ר"ש וא"כ ע"כ דסמיכי אהדדי בעינן וכיון דמהנך מתני' שמעינן שיהיו באותו מקום דוקא ומהנך רבנן שמעינן דבעינן דסמיכי יצא לנו הדין שכתב רבינו ברור ואין כאן תרי פסקי דסתרי אהדדי דכיון דלא תליא הא בהא שפיר פסקינן כחד במקצת וכאידך במקצת אחר וכמ"ש הרא"ש ז"ל להדיא בר"פ ב"ס גבי פלוגתא דנאמנות הנשים וחידוש גדול הוא שם דקא תני הדברים להדייא ואפ"ה אמרינן הכי מכ"ש בנ"ד דאפשר דגם רבנן ס"ל כסתם מתני' דבעינן שיהיו דוקא באותו מקום דתרתי בעו ומאי דלא ביארו דבריהם משום דקיימי אדברי ר"ש דסבר דאפי' רחוקים זה מזה הוו סימן ואיך שיהיה דינו של רבינו אמת לענ"ד. שוב אחר זמן מצאתי לשון הרשב"ץ על זה והוא בשו"ת מהר"ר בצלאל אשכנזי דף ס"ז וז"ל לעניינינו וא"א מורינו הרב ז"ל תמה על הרמב"ם ז"ל שכתב דשתי שערות האמורות בכ"מ צריך שיהיו במקום הערוה ונראה לו נר"ו שהרב ז"ל מפרש יד ורגל כנוי לאותו מקום עליונו ותחתונו וכתב שכך מצא מפורש לתלמידו רבי יוסף עקנין ז"ל בשם פירוש ר"ח ז"ל בערוך בערך גב ובעל הטורים הביא דברי הרמב"ם ז"ל בלי חילוק ונראה שהוא מסכים לפירושו וטעמא דמסתבר הוא שיהיה הכל באותו מקום דמה ענין לכאן יד ורגל וגבו נמי דאמרינן היינו מקום התפוח שעל אותו מקום עכ"ל. והוא חידוש גדול וקרוב אל הסברא הרבה:

יח

הבת שהביאה וכו'. בפרק יוצא דופן וכחכמים ועיין להמש"ל ז"ל מ"ש מזה לההיא דפרק ארבעה אחים דף ל"ד וכבר הרשב"א ז"ל ישבו ע"ע ומ"ש בס"ר שניהם שומא בנ"א כ"י כתוב שהם שומא:

יט

במד"א וכו'. כתב ה"ה ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל דקטנה שלא נודעה אם הגיעה לכלל שנותיה והביאה סימנין לא מצינו בגמ' דינה מפורש וי"א שמטילין אותה לחומרא כדין כל שאר הספיקות עכ"ל. לכאורה מפשט הלשון משמע דר"ל אם בת אחת נסתפקנו בה אם הגיעה לכלל שנותיה וראינו שיש לה הסימנים מי נימא כיון שהביאה סימני גדלות נאמר שגם לכלל שנים הגיעה ותהיה גדולה לכל דבריה או נימא דילמא לא הגיעה ועדין קטנה היא וסימנים הללו שומא נינהו ולכך כתב ז"ל די"א דמטילין אותה לחומרא אמנם ראיתי להמש"ל ז"ל שדחה הבנה זו בשתי ידים משום דלא עלה על דעת הרב לומר שדנין אותה כגדולה ותחלוץ דדילמא קטנה היא ושומא בעלמא נינהו ומי מוציאנו מידי חשש זה להקל ונפלא הרב שם על מוהרח"ש סימן ל"א שהבין הדברים ככתבם דממ"ש ה"ה דברים אלו על דברי רבינו הכא גבי נבדקת תוך הפרק משמע דעל זה הוא שנסתפק הרמב"ן ז"ל ולכך פי' הוא ז"ל דאיירי בקטנה שלא ידעו מספר שנותיה והביאה סימנין ועכשיו היא גדולה בודאי ויש בה אותם סימנים עצמם שבזמן ספק שנותיה וכו' ע"כ. ולעד"ן דאין לדחות דברי מוהרח"ש ז"ל דשפיר היה עולה על דעת הרמב"ן ז"ל דהוה אפשר לדון אותה כגדולה דהלכה רווחת כרבנן דר"מ דלא חיישי למיעוטא בין להקל בין להחמיר כדאיתא בכמה מקומות בש"ס ומהם בפ"ק דחולין דף י"א גבי תשעה חנויות דהוי נמי איסורא דאורייתא ובפ"ב דבכורות פריך והא קטן וקטנה דרובא דליתי קמן וקאזלי רבנן בתר רובא דתנן וכו' ורבנן זיל בתר רוב קטנים ורוב קטנים לאו סריסים נינהו זיל בתר קטנות ורוב קטנות לאו אילוניות נינהו ע"כ הרי דאזלינן בתר רובא אפי' באיסור דאורייתא ולדעת הרב למה לא נאמר ומי מוציאנו מידי חשש להקל באיסורין דאורייתא וגדולה מזו איתא התם דף ך' ומי חייש ר"י למיעוט והתנן היתה לה חמות אינה חוששת יצאת מליאה חוששת ר"י אומר אינה חוששת מ"ט דר"י

קסבר רוב מעוברות יולדות ומיעוט מפילות וכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות סמוך מיעוטה דמפילות למחצה דנקבות הוו להו זכרים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן ע"כ הרי דאפי' למיעוט קרוב לשיקול אזלינן בתר רובא אפילו בדאורייתא ותו דהכא נמי הוי רובא וחזקה דחזקת סימנים בגדלות אתו וכשהיא גדולה אמרינן חזקה הביאה סימנין וכדאיתא בפ' ב"ס דף מ"ח וא"כ כיון שרוב הקטנים אינן מביאין הסימנין כי אם בגדלותן ומיעוטם שומא מהיכא תיתי לחוש להמיעוט כיון דמדין תורה אזלינן אחר הרוב אכן למעשה מיהא מדרבנן משום דזה הוי ספק מחמת חסרון ידיעה וכתבו הפו' ז"ל דלא מקרי ספק מש"ה נטה דעת הרב פי"א להטילו לחומרא. ואם באנו לדון אחר הבנת הרב בדברי הרמב"ן ז"ל נידון לאידך גיסא לפי דרכו ז"ל דעכשיו שהיא גדולה בשנים דנין אותה להחמיר כיון שלא יש בה כ"א אותם הסימנין הראשונים הא באותה העת שנסתפקנו גם בשנים ודאי שהיינו דנין בה כקטנה גמורה בהכרח לפי אלו הי"א דאם נאמר לדון אותה אז ג"כ להחמיר למה דחה הרב דברי מהרח"ש מטעם דגם כשהיא גדולה בשנים הדין נמי כן הוא הא היינו יכולין לומר כן בדרך הסברא מבחוץ דכל עוד שלא נתברר לנו שאותם הסימנין שהביאה הייתה כבר גדולה בשנים לעולם היא בספק וכיון שכן תקשה על הרב גופיה לפי דרכו דאיך נדון אותה כקטנה כשנסתפקנו בשנותיה אפילו במילי דאורייתא הלא יש לחוש שתהיה גדולה גם בשנים והרי יש לה גם הסימנין והיא גדולה גמורה אלא ודאי נראה דצדק מהרח"ש ז"ל וכ"נ שהבינו הפוסקים ז"ל שהזכיר המגיה שם מהרשד"ם ושער אפרים ומהראנ"ח ומהר"י בן ליב שנראה ודאי שהרב לא ראם דהי"ל להזכירם בין לסיוע בין להפך כי האמת יורה דרכו. ומצאתי עוד להתוספות בקידושין דף ע"ג דבור המתחיל בני זה וכו' שכתבו בשם ר"י דבמקום סימנין אין צריך עדות שנים ע"כ. והיינו בין לקולא בין לחומרא כמ"ש וע"כ דהטעם כמ"ש דזיל בתר רובא ואיכא נמי חזקה. גם הרב כנסת הגדולה אבן העזר סימן קנ"ה הביא משם רשד"ם שאם ראוה מרקמת זה ח' שנים הוי עדות להחזיקה בגדולה והרש"ך ז"ל כתב שאם ראוה רוקמת זהב או משי ודאי שיש לחוש לעדותן ע"כ הרי שבאמדן דעתא אנו חוששין אל הדברים בין להקל בין להחמיר ועמ"ש לקמן בסייעתא דשמייא דבור המתחיל אין חוששין וכו' וע"ע בספר אליהו רבא ז"ל דף נ"א שפלפל הרבה בלשון זה וגם הזכיר סברות כל הפוסקים שעמדו בזה ושפתים ישק:

כ

כשבודקין הבת וכו'. ר"פ ב"ס ת"ר כל הנבדקות נבדקות עפ"י נשים וכן היה ר"א מוסר לאשתו ור"י מוסר לאמו ר' יהודה אומר לפני הפרק ולאחר הפרק נשים בודקות אותן תוך הפרק אין נשים בודקות אותן שאין משיאין ספיקות עפ"י נשים רש"א אף תוך הפרק נשים בודקות אותן ונאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל וכו' ושקיל וטרי בגמ' וקאמר דר"י סבירא ליה תוך הפרק כלאחר הפרק ואחר הפרק בעיא בדיקה מדרבא דחזקה הביאה סימנין ונאמנת להחמיר ולא להקל ונאמנת אשה דקתני סיפא דברייתא מוקים לה תלמודא כר"י ואתוך הפרק ואי בעית אימא ר"ש ולאחר הפרק ולית ליה דרבא ע"כ תמצית הסוגייא. והנה מדקאמר ר"י אומר משמע דפליג אתנא קמא כמשפט הלשון דאם לא כן הוה ליה לומר אמר ר"י וא"כ לפי תירוצא קמא דנאמנת אשה להחמיר ולא להקל רבי יהודה הוא דקא אמר לה אם כן ר"ש הוי כתנא קמא דבכל זמן קאמר דנאמנת ולפום האב"א הוו להו שלשה מחלוקות דר"א ור"י סבירא להו דבכל הזמנים הנשים נאמנות ור"י ס' בתוך הזמן אינן נאמנות ור"ש ס' לאחר הזמן נאמנות להחמיר ולא להקל ורבינו מדלא חילק משמע דפסק כר"א ור"י ודאי וכר"ש נמי לפום תירוצא קמא והן הן דברי ה"ה ז"ל אלא שקיצר במובן אכן מרן ז"ל הקשה בשם הרמ"ך ז"ל דלמה לא פסק רבינו כר"י דקיימא לן כוותיה לגבי ר"ש וכו' ואף דלכאורה שפיר הקשה מכח דהתורה לא האמינה אשה לעדות מכל מקום לפי דרכינו אין כאן קושיא כיון דעל כל פנים ר"א ור"י פליגי אדרבי יהודה ומכל שכן ללישנא קמא דאיכא נמי ר"ש בהדייהו. וראיתי להרל"מ ז"ל שהקשה על הרמ"ך ז"ל דאיך הוה אפשר לפסוק כר"י כיון דהוא סבר בתוך הפרק כלאחר הפרק ולא קיימא לן הכי אלא דכלפני הפרק נינהו כדאיתא בר"פ י"ד ופסקו רבינו לעיל ע"כ. ולעד"ן דלא נדחו בזה דברי הרמ"ך ז"ל כלל דהרי כתב הרא"ש ז"ל להדיא דשפיר מצינן למפסק כר"י בדין זה אף דלא קי"ל כוותיה בתוך הפרק כלאחר הפרק דלא אגידי הא בהא ע"ש ותנוח דעתך דיש כמה שיטות ופירושים בהך סוגיא אכן מאי דהקשה עוד הרל"מ ז"ל דהרי"ף כתב דבחליצה ומיאון נאמנת משום חזקה דרבא ומשמע דהיכא דליכא חזקה דרבא נאמנת להחמיר ולא להקל וכדברי הרמ"ך ז"ל ואיך כתב ה"ה דבדברי רבינו נראה מן ההלכות הא ודאי קושיא רבתי אם לא שנאמר בקצת דוחק שכתב כן על פי מאי דקיימא לן תוך זמן כלפני זמן ואחר זמן משום חזקה ובהכי מצינן לתרוצי דברי ה"ה ודו"ק. שוב ראיתי להר"מ מלובלין שעמד בדברי רבינו וחלק על ה"ה והעלה דאין דעת רבינו לסמוך על פי נשים בתוך הפרק ממש יעו"ש. ובשאלות ותשובות גינת ורדים אבן העזר כלל א' סימן י"ט עמד עליו ובדברי הפוסקים ז"ל והבין דברי רבינו כפשטן דגם בתוך הפרק נאמנות הנשים אף דהוי מידי דאורייתא משום דהוי מלתא דעבידא לאגלויי ונסתייע מדברי הריב"ש סימן קכ"ב והוכיח עוד ממה שאמר רבינו פרק רביעי דיבום שכתב כזה להדיא. ואני הצעיר מצאתי בנ"א כ"י קדמון כתוב בדברי רבינו וז"ל כשבודקים הבת בין בתוך הזמן בין לאחר הזמן בודקין על פי נשים וכו' והשאר נמחק שם ואם גירסא זו אמת נסתלק כל מ"ש עליו לגמרי:

כא

כל הנשים וכו'. אף דרבינו סתם הדברים ומשמע שכל המקומות שוין מתוך הסוגיאות שבש"ס מתבאר דארבעה חלוקי דברים יש בזמנים שונים והזכירם גם כן המש"ל ז"ל. א' בתחילת המספר שיום ראשון שנולד יעלה לשנה כדתנן במסכת מעשר הנולדים בכ"ט אלול אינן מצטרפין עם הנולדים בא' בתשרי וכן גבי ערלה ונטע רבעי. ב' בסוף השנה יום אחד או שלשים יום למאן דאמר חשוב שנה וכדאמרי' פרקא קמא דראש השנה דלר"מ פר הוי בן ג' שנים בשתי שנים ויום אחד או שלשים יום חשוב בן שלש שנים. ג' דבין בתחילת השנה בין בסופה בעינן שנים שלימות כדתניא בפי"ד שנה האמורה בקדשים שנה האמורה בבתי ערי חומה שתי שנים שבשדה אחוזה שש שנים שבעבד עברי וכן שבבן ושבבת כולן מעת לעת ופירש רש"י ז"ל מעת לעת מיום ליום ולא אמרינן למנין עולם ע"כ הרי דבעינן השנים שלמות בתחילתן ובסופן. ד' דבעינן שנים שלמות מעת לעת וקפדינן אפילו אשעות וכההיא דפ"ב דזבחים דשעות פוסלות בקדשים כגון כבש דרחמנא אמר בן שנה ואם נולד בר"ח ניסן לעת ערב אף שבראש חדש ניסן הבא בתחילתו נכנס בשנה שניה מ"מ מותר להקריבו בר"ח ניסן עד הערב לפי שלא נשלם שנתו תמימה בשעות ונמצא שדבר זה הוא קולא לגבי קדשים דבלא"ה היה נפסל הכבש וכן בבתי ערי חומה הוי דומיא דקדשים וכדאיתא בערכין ובשאר השנוים שם אי בעינן מעת לעת גם בצמצום השעות או לא הויא פלוגתא בין רש"י והתוס' ז"ל ושאר הראשונים ז"ל ודעת רבינו נראית סתומה ואין ללמוד מדבריו בפרקין שום דבר וכבר נתבאר שבהכרח יש חילוקין בדבר בין זה לזה וצ"ל דבפרקין לא נחית לזה:

כב

אין סומכין על הנשים וכו'. כן נלמד מהסוגיא דקידושין דף ס"ג והקשו שם התוס' דכיון דאין אנו סומכין על הסימנין בלי ידיעת השנים כלל איך חולצים הנשים ניחוש שמא לא בא היבם לכלל שנים אף שיש בו סימנין וכן גבי עריות איך נהרגים אף שיש להם סימנין ניחוש שמא לא הגיעו לשנים ותירצו בשם ר"י דאי איכא רבוי שערות סמכינן עלייהו דאין דרכם לבא כל כך קודם י"ג שנה. אי נמי אם הם גדולים בקומה יש לסמוך על הסימנין והקומה וכשאנו דנין דנאמן האב נאמן לנדרים וערכין וחרמין וכו' איירי שהביא שתי שערות ולא הגדיל בקומה עוד פירוש אחר לר"י דבמקום סימנין אין צריך עדות שנים ועדות אביו דאמרינן היינו שמעיד שעשה הבן עברה זה שנה או שנתים והיה גדול אבל אין אנו יודעים מאז שום דבר וכו' ע"כ. והרואה יראה דאיכא בינייהו טובא בשני השיטות אלו והצד השוה שבהן שאנו הולכין אחר הרוב ואחרי החזקה בין להקל בין להחמיר ובזה תתורץ קושית המש"ל ז"ל על מהרח"ש ז"ל כמ"ש לעיל דבור המתחיל במה דברים אמורים וכו'. ועוד ראיתי להרב שהביא סברת הרב פני משה חלק ראשון סימן ח"י שכתב ע"ד התוס' הנ"ל דהוא הדין כשהם קטני הקומה שנאמר שהם קטנים בשנים ע"כ. וכתב עליו ז"ל ודמיון זה איני מכירו דדוקא כשהמבוקש הוא שיהיה גדול כשראינו שהם גדולים בקומה אמרינן שהם גדולים ג"כ בשנים אבל כשהמבוקש הוא שיהיה קטן אף שהם קטני הקומה אין הוכחה מזה שלא הגיעה לכלל שנותיה דדילמא ננסת היא ע"כ. ואף שאין בידי הספר הנ"ל מכל מקום נלע"ד דשלא כדין תפס עליו דכי היכי דכשהוא גדול בקומה ונמצאו בו הסימנין דיינינן אותו כגדול לכל דבריו מטעם דרוב בעלי הקומה כזו הגיעו לכלל שנים והסימנין גם כן יוכיחו והרי אית לן רובא וחזקה ה"ה והה"ט לקטן בקומה כשאין בו סימנין ג"כ דפשיט' דבכי האי מיירי הרב אנו הולכים אחר הרוב בני אדם שקומה כזו היא קומת הקטנים שלא הגיעו לכלל י"ג שנים וכי היכי דלא חיישינן למיעוט קטנים שקומתן גבוהה קצת ולא הגיעו לכלל שנים או שהסימנים הן שומא ה"נ בקטני הקומה לא ניחוש לננס מכ"ש דמי יאמר דננס אין בו סימנין אדרבה כמה ראינו שיש להם זקן עליון וא"א לעליון בלא תחתון כדתנן במתניתין ולפי דעת הרב אם הוא ננס למה לא הביא סימנין ואף שרואה אני שיש לצדד בדקדוקים הכלל העולה עכ"פ שדינו של הרב פ"מ ז"ל אמת כמבואר. שוב זימן הי"ת לידי הספר הנ"ל וראיתי שם שכתב כן לנדון שלו בקטנה בת ט' שנים דקרוב לוודאי הוא שלא היו לה סימנין כלל. ועוד כתב שם דבשנה אחת יכולין לטעות אבל בשנים או בשלש שנים אי אפשר לטעות דהיינו מט' לי"ב ותלי"ת שכוונתי אל האמת ובעיקר דינו של רבינו יש לדקדק לפי מ"ש לעיל (לפי גירסתנו) דגם בתוך הזמן נאמנות הנשים לענין הבאת הסימנין מעתה למה אין נאמנות גם לענין השנים אמנם התירוץ הוא מבואר לפי מ"ש לעיל בשם הרב גינת ורדים בדבור המתחיל כשבודקין וכו' דמאי דמהימנינן לנשים בסימנין היינו טעמא משום דהויא מלתא דעבידא לאגלויי מה שאין כן בשנים וכן תירץ ג"כ הרמב"ן ז"ל. ועיין עוד להרב בצלאל דף ל"ג עמוד רביעי ובשאלות ותשובות גינת ורדים כלל א' סימן ח"י ובשאלות ותשובות מעשה חייא דף פ"ה:

כג

האב שאמר וכו'. שם וכר"ח ותניא כוותיה בבני זה בן י"ג שנה ויום אחד שהזכיר ג"כ רבינו וקאמר בגמרא דכי הימניה רחמנא לאב באיסורא מדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה אבל לקטלא לא הימניה ועיין להתוס' שם וכבר נתבאר בפסקא הקודמת:

כד

מי שיש לו אבר זכרות ואבר נקבות. בשתי נ"א כ"י כתוב אברי זכרות ואברי נקבות. וממ"ש רבינו @04הוא ספק אם זכר ס' אם נקבה. משמע דפוסק כמ"ד הכי ולא כמ"ד בריה בפ"ע ועיין מה שכתבתי בפ"ג בס"ד:

כה

הרי הוא כזכר ודאי ואם נמצא נקבה הרי הוא נקבה. כ"כ בדפוס ויניציא אבל בש"נ ואחת מהם כ"י אין שם תיבת ודאי כלל אמנם בנ"א כ"י כתוב תיבת ודאי בין בחלוקת הזכר בין בחלוקת הנקבה:

הרי הן בחזקת גדולים. הנה הראב"ד ז"ל הבין דבלא סימנים קאמר ובאמת דאפשר לפרש דברי רבינו בהרבה פנים וכמ"ש ה"ה ז"ל אמנם הצד הראשון שהזכיר נלע"ד יותר דהיינו דכיון שרבי' פוסק שטומטום ואנדרוגינוס הם ספק זכר ספק נקבה אם כן מורה שיש להם שהרי הצד השוה שבזכרים ונקבות הוא שיש להם סימנים ואלו לא נסתפק לנו בסימנים זולתי אם הם זכרים או נקבות או זה זכר או זה נקבה וכיון שכן דין הוא להטיל עליהם חומרי איש וחומרי אשה ולכן כתב רבינו שכשהגיעו לי"ב ויום אחד נדון אותם כגדולים לפי שמאז מתחילין החומרות לדונו כנקבה ומי"ג ויום אחד גם כזכר וכנקבה וממילא דבשנה זו הם פטורים ודאי מכל המצות שהנשים פטורות שהרי עדין לא הגיעו לפרק חומ'ר בקו'דש לדונם כזכרים בני חיובא ומעתה סרה תלונת ה"ה ז"ל שהקשה דאיך אפשר לחייבם בשנה זו אפילו במצות שהנשים פטורות כיון שעדין אינם בני חיוב של זכרים וכו' ע"כ. ומכ"ש שהקשה קושיא זו גם על הראב"ד ז"ל דבעי סימנים דוקא והדברים מוכיחין מצד עצמן שאין בהם קושי זה כלל תדע עוד דאם איתא כמו שהבין הרב המגיד ז"ל למה לא הקשה על רבינו דמהיכן הוציא דין זה דטומטום ואנדרוגינוס תורה חדשה יש להם משונית משאר זכרים ונקבות דעלמא שהזכר בן י"ג והנקבה בת י"ב ואלה יתחייבו בני י"ב אפילו במה שהזכרים חייבים מבני י"ג ותו למה לא הוקשה עליו דפליג מדידיה אדידיה דממ"ש כאן מוכח דבריה בפני עצמה הם וחייבים בכל המצות כזכרים גדולים וממ"ש לעיל דהוו ס' זכר ספק נקבה משמע שנותנים עליהם חומרי זכר וחומרי נקבה ותו לא וממ"ש כאן משמע דחמירי משאר זכרים דעלמא שלא נתחייבו במצוות עד י"ג ואלו בני י"ב אלא הדבר פשוט כמו שכתבתי והוצרכתי לכל זה מפני ששמעתי מחזיקים בקושיית ה"ה ז"ל מתוך לשון רבינו וכו' ולעד"ן דברים פשוטים. ושוב ראיתי להרל"מ שגם הוא הוקשה לו זאת הקושיא ע"ע שהוא פשוט הרבה:

כו

ואינן לא חרשין ולא שוטים. פירוש חרשין שאינן שומעים ואינן מדברים דאלו באחת לבד כבר הקדים דהרי הם ככל אדם ופשוט:

כז

כל שם מהם. בנ"א כ"י כל ענייני שם מהם:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---