משך חכמה/בראשית/יח
ה[עריכה]
ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעברו. ע"ד הלצה דשיטת היראים דאכילה בלא שתי' אינו חייב בברהמ"ז לכן אמר שלא אתן רק לחם לאכול בלא שתי' ולכן אחר סמוך תיכף תעבורו שלא תצטרכו לברך:
ו[עריכה]
מהרי שלש סאים קמח סולת. פירוש שמשלש סאים יהא סולת וזה עשרון מסאה כדאמר בלחם הפנים (מנחות דף ע"ו) כיון דמחטים ומישן כו' ועשרון הוא מאכל אדם והאכל במ"ז ה"ז בריא ומבורך (עירובין פ"ג) וחייב בחלה ואסור לטמא חולין הטבולין לחלה (עו"ג נ"ו) לכן שרה שפירסה נדה לא לשה זה, ודו"ק:
ח[עריכה]
ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה. איתא בפסיקתא רבתי משה חזור להם תשובה כו' הלא אכלתן בשר וחלב אצל אברהם אבינו כו', והענין דאברהם קיים כל התורה כולה וכפי הנראה דהבן הבקר היה בן פקועה ושחיטה התירתו ואין בה משום בב"ח דחלב שחוטה מותר ועיין שעה"מ, ולכך ע"כ דיצא מכלל בני נח דאי לאו הכי אסור עדיין משום בשר בחלב ועוד דאין שחיטה מתירתו והוה אבר מן החי וכיון דכבר נתקדש בקדושת התורה מדוע תצעקו מה לילוד אשה בינינו הלא שלו הוא נוטל ועוד יש להאריך עפ"י דברי הט"ז:
י[עריכה]
ושרה שומעת פתח האהל והוא אחריו. יתכן לדעתי דכל זה מדברי המלאך והנה בן לשרה אשתך והוא אחריו ופירושו כי השם יתעלה אמר בעת שמל אברהם והקימותי את בריתי ביני ובין זרעך אחריך לדורותם כו' להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך ונתתי לך ולזרעך אחריך לכן אמר שהוא הוא הבן אשר תוליד שרה יהיה אחריו של אברהם ובמקומו וממלא מקומו ומתיחס אחריו משא"כ ישמעאל ובני קטורה הם אינם אחריו כי הוא בן האמה והמה בני הפלגשים [יעוין יבמות סוף נושאין על האנוסה בזה] רק שא"כ היה צריך לאמר והוא אחריך שדיבר לאברהם בנוכח לכן הפסיק המאמר ושרה שומעת פתח האהל ודבר המלאך במכוון שתשמע שרה ולנוכח שרה סיים והוא אחריו ובל"ב מדות דר"א בנו של ריה"ג פירש כן קרא ונר ד' טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ד' שהוא סידר המקרא ונר ד' טרם יכבה בהיכל ד' ושמואל שוכב וכן פירש"י בפ' ואתחנן על קרא דלא עליתם בהר לאמר עיי"ש וכיו"ב רבות ודו"ק:
והוא אחריו. במדרש זה ישמעאל מפני היחוד בזה פרשתי מה דבסוף פרק עשרה יוחסין בתר דמסיים כל הלכות יחוד מביא מצינו שעשה אברהם אבינו כה"ת כולה עד שלא נתנה שנאמר וישמור הוא מפני שאברהם העמיד את ישמעאל להיות שלא תתיחד שרה עם המלאך ולכן כתיב וישמור שזהו סייג לתורה ולפי הגירסא קיים א"ש טפי שקיים הוא מונח על הסייגים והגדרים שעשה אברהם למצות התורה וזהו עקב אשר שמע בקולי לקיים המצוה כראוי וישמור משמרתי שעשה משמרת למשמרת וכמוש"ד ושמרתם את משמרתי בפ"ב ב' דיבמות יעו"ש וזה שדייק שעשה אברהם כו' עד שלא נתנה דהוי אז אינו מצווה ועושה ולא תקיף יצרו כמו המצוה ועושה כמו שאמרו גדול המצוה ועושה כו' והיה עושה סייגים כ"ש שצריך סייג לתורה ודו"ק:
והנה אמרו רז"ל כי גדול הנאמר באיוב יותר מאברהם דאלו באברהם כתיב עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ובאיוב כתיב יר"א תם וישר כו'. והביאור פשוט כי הירא מפני אביו ורוצה למלאות רצון אביו מפני יראתו אם השגתו שלמה ומשגת דעת אביו מבין מה שאביו יתענג מזה זה עושה ומה שלא יתענג ואדרבא יקפיד עליו זה אינו עושה נמצא כי הוא מסיבת יראתו עושה מה שמשיג ברצון אביו והנה איוב היה דל ההבנה בידיעת דרכי השי"ת ואחרי יראתו את אלקים עדן לא השיג שמפני מורא השי"ת צריך לסור מרע ולהיות ישר ולכן היו לו תוארים אחרים לבד יראת השי"ת אבל באברהם שהיה השגתו תכלית השגת הנבראים וכמו שאיתא בספרי ויבוננהו מאברהם שהשיג מעצמו כל התורה כולה ומסיבת מורא השי"ת היה סר מרע וישר ותמים וכליל השלמות ואוסם כל החמודות הכל ממה שהבין רצון השי"ת התמימה ומיראתו מפניו עשה זה על צד המיוחד והנפלא ודו"ק:
יג[עריכה]
למה זה צחקה שרה. הנה רבינו הרמב"ם בפירוש המשנה ובחיבורו כייל לן כי הנאמר מפי השם יוכל להשתנות על ידי השתנות המקבלים לכן פחדו שמא יגרום החטא אבל הנאמר לנביא לא יוכל להשתנות לזאת כאשר אמר השם לאברהם ויצחק בלבו הלבן מאה שנה יולד משום שיוכל להשתנות אבל שרה אחרי ששמעה כבר מפי אברהם אשר הוא אצלה הוא כאלו שמעה מפי נביא כאשר קרא שמה שרה שנאמר לו כל זה ביחד ותצחק לכן אמר למה זה צחקה שרה כו' דהלא הנאמר מפי נביא לטובה לא יוכל שוב להשתנות עוד והבן:
יז[עריכה]
המכסה אני מאברהם כו' ואברהם היה יהיה לגוי גדול ועצום. הנה באמת הוא בטבע בעל החסד שמי שהרבה להטיב אותו חפץ אחרי זה כי יזכר לטוב שמו לכן יחפוץ בהתקיים מי שהטיב לו למען יהיה חסדו קיים לעד ונזכר לדורות כאשר בארתי וזוכר חסדי אבות פירוש החסדים שעשה לאבות לכן מטיב לבניהם עדי עד למען לא יהיה מה שהרבה חסדו לאבות לחנם ובפרט האיש שאין לו בנים כל קיומו בזכרו כי האנשים שהטיב להם יזכורו לעד חסדו כי במי יזכר שמו ואם יתמו האנשים שהטיב לו הלא היטב חרה לו כי גם שמו תמה נכרתה מספר החיים. לכן אמר כי אברהם מסר נפשו להציל את סדום ועמורה כו' ורכושם ואם יתמו סדום ועמורה הלא יחרה אף אברהם כי אין האיש שהכיר טובתו עוד בתבל לכן אמר ואברהם היה יהיה לגוי גדול ונברכו בו כו' אף אם יהפך סדום כי שמו ישאר לברכה בקרב הארץ ולכן כאשר אמרו כי עתה נרע לך מהם שזה כפית טובה ללוט אשר עבורו הציל אברהם את כולם לא היה תועלת לאברהם בהשאר אותם כי שכחו טובתו גם חסדו עמהם לכן אמרו עוד מי לך פה להציל אותן ברחמים הלא בוז יבוזו לך ודו"ק היטב:
יט[עריכה]
כי ידעתיו למען אשר יצוה כו'. כי אם אמר השי"ת שיצוה את בניו הלא היה מוכרח ומחוייב אמנם ידיעת השי"ת אינו מכריח הבחירה כמוש"כ הרמב"ם בספר המדע לכן אמר ידעתיו שנשאר אצלו בידיעה בלתי גזירה מכרחת בחירתו למען אשר יצוה בבחירתו ומרצונו לכן לא הוציא זה השי"ת מידיעתו שלא להכריח בחירתו וזה כהתרגום:
כי ידעתיו כו' אשר יצוה כו' צדקה ומשפט. זה דין ופשרה דגמרינן לקרא דויצו מזה (רש"י סנהדרין נ"ו ע"ב) אף ע"ג דאיכא תנא דאמר דאסור לבצוע זה דוקא בבית דין דישראל דדנין על פי דרכי התורה אסור לדיין לבצוע רק לדון בדיני תורה אם לא כשאינו יודע דין תורה אז מותר לבצע ולפשר אבל בבית דין של בני נח שמוזהרין על הדינים לדון דיני נימוסים כפי השכל האנושי בזה מותר ומצוה לפשר אפילו אם יודע הדין שלהם ולכן אמר בדוד ויהיה דוד עושה משפט וצדקה משפט שיש בו צדקה הוי אומר זה ביצוע כשאינו יודע או בדין מרומה שמשפט קודם ובאופנים שאין דין צדקה אבל באברהם כתוב צדקה ומשפט שקודם שנתנה [תורה] והיו בני נח (תורה) פשרה העיקר והדין הנמוסי טפל הי' משפט אחר הצדקה שהפשרה קודם ודו"ק וכן הביא רמב"ן בוישלח בדיני ישראל כל דין שאתה שלם ממנו (לא דין מרומה ויודע הדין) אי אתה רשאי לברוח ממנו (פירוש לבצע ולפשר) כו' אבל בדיניהם אעפ"י שאתה יודע שאתה שלם ממנו אתה רשאי לברוח ממנו (פי' מצוה לפשר כמו דפירשתי) ויעוי"ש ברמב"ן שפירש בדרך אחר ובירושלמי שלפנינו אין זה המאמר. ולכן אמר בניו לדין שאשה פסולה לדין וביתו לצדקה שפשרה כשר בנשים יעוי' דף נ"ז ע"ב ודו"ק:
כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו כו' לעשות כו'. הנה חנוך מצוה לבנים במצות עשה לא נזכר רק עשה דולמדתם את בניכם הוא בת"ת ואמרו בנזיר דף כ"ט דהאב חייב לחנך בנו במצות ואין האשה חייבת לחנך בנה במצות פירוש דהוה כמו מצות עשה של תלמוד תורה דהאשה פטורה ויעוי' או"ח סי' שמ"ג בביאורי הגר"א ובמג"א ומקור מצות חנוך במ"ע מקורו מזה הפסוק מאברהם אבינו שיצוה את בניו בקטנם על המצות וקרא דחנוך לנער עפ"י דרכו שהביא רמב"ם בסוף הל' מא"ס (ושם לענין איסורים) הוי מדברי קבלה אבל העיקר מאברהם וכאן משמע שאף לבנות מצוה על האב ויעוי' מג"א דרק בנזיר אין מצוה על בתו וכן משמע בגמ' שם, ואכמ"ל:
ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט. מזה מקור הברייתא דת"ר עו"ג דף ל"ט חבר שמת אשתו ובניו וב"ב הרי הן בחזקתן עד שיחשדו וזהו בכלל ביתו אשתו ועבדיו ושמרו:
כב[עריכה]
ויפנו משם האנשים. במדרש הדא אמרת אין עורף למלאכים פירוש דדריש לשון ויפן הוא שחזר לאחוריו והפנים הוא כנגד המקום אשר אליו יוצא וזה ויפן ויצא ואיתא ביומא דף נ"ג שמהיכל ועזרה וכן תלמיד הנפטר מרבו לא היו חוזרין פניהם והולכין רק מצדדין והולכין דרך אחוריהם. וא"כ כאן שהיה הקב"ה אצל אברהם ואברהם הלך לשלחן הלא לא החזירו פניהם רק הלכו לאחוריהם ואיך שייך ויפנו לכן אמר שהמלאכים אין להם עורף וסביבותם פנים לכן כתוב ויפנו ששמו פניהם לצאת ונכון:
כד[עריכה]
אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר כו' אשר בקרבה. פירוש כי יש טוב מוחלט ויש טוב מצטרף בבחינת הרע הוא טוב וכמאמרם בדורותיו היה צדיק כו' וזה שאמר אף אם הם אינם צדיקים בעיר אחרת רק שלנגד אנשי סדום המה צדיקים לא תשחית למען חמישים הצדיקים אשר בקרבה הם צדיקים אבל בעיר אחרת אינם צדיקים:
כה[עריכה]
השופט כל הארץ לא יעשה משפט. משום שאתה שופט כל הארץ והשקפתך מקפת כל הארץ ותחשוב סדום נגד עיר אחרת לא תמצא בה צדיקים נגד צדיקים אחרים ובשביל זה לא תעשה משפט חלילה לך מזה רק תביט בפרט על העיר אם הם צדיקים נגד אנשיה לא תשחית ודו"ק:
כז[עריכה]
ואנכי עפר ואפר. פרק כסוי הדם אמר רבא בשכר שאמר אברהם כו' עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות אפר פרה ועפר סוטה הענין מבואר דמצאנו היסודות אינם מקבלים טומאה כל הגדולי קרקע והמים המחוברים לקרקע לבד מה ששלמותו באה ע"י מפעלות האדם ומסיבותיו בהם יתכן הטומאה כי הטומאה אינו בשום נברא שכל אחד ואחד הוא מוכרחיי לפעולתו וטבעו בלתי בחיריי רק הטומאה באדם מצד התנגדות כוחותיו ורצונו המכריחם בדרך אשר בה יבחר וע"ז מצאנו כי כל העבירות החמורות כתיב בהו ולא תטמא את הארץ ונטמאתם בם לכן כאשר הסוד האלקי וחכמתו הבדיל את עמו ישראל והזהירם על טהרת הנפש והרחיק מהם דברים המסאבים לנפש לא גזרה טומאה רק על דברים הקרובים להיות מצורכי אדם כי הוא הסיבה לטומאתם לכן כל אוכל אשר אינו נאכל רק ע"י הדחק צריך מחשבה וכן בהכשר אמר בריש העור והרוטב פירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה מלאכתו דמי דהטומאה אינו מתייחס רק באיכות האדם ומסיבותיו אשר הוא בפעולותיו יביא הטהרה ויסבב הטומאה וכן בכלי עץ כל שהוא ממשמשי האדם ומשמשי משמשיו וכן בכ"ד ע"י מפעלות האדם יבוא הטומאה כיון שחלה בו ענין האדם הבחירי והמרובה ומסובל בכוחות שונות ומתנגדות אשה לרעותה וכל מי שיש בו שלמות יותר הוא עלול לטומאה כמו שאמרו שדבר תורה העו"ג אינם מקבלים טומאה לפי שהם נעדרי השלמות לכן כמעט קרובים הם אל הטבע ויסודותיה אשר המה נעדרי הבחירה ויותר מזה הפליא ר' שמעון בן יוחאי בשיטותיו התלמודיות שלא חשבן כאשר השקיף בזמנו על מעמדם ומצבם בעולם הרוחני כאשר אמר בפרק במה מדליקין כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן כו' ואמר כי הם אינם מטמאין באהל ולחד שנויא אף במגע ומשא כו' (יבמות ס"א) וכן אמר כי אוכל שא"א יכול להאכילו לאחרים אף שהב"נ מותר לאכלו כמו פטר חמור בכ"ז אינו אוכל לקבל טומאה דהוי כמו שאינו ראוי רק לאכילת כלב והבן.
ואמרנו ע"ז מליצת הגמרא פרק מי שמתו ריב"ב כו' אין ד"ת מקבלין טומאה כל עיקר שנאמר הלא כה דברי כאשר נאום ד' וכן נאמר אנן כי כלי אדמה אינן מקבלין טומאה וכשנשרפו באש ובכבשן מקבלין טומאה דהוי כלי חרס כן הגויים אשר לא נשרפו באש דבר ד' המה קרובים אל האדמה ויסודותיה ואינם מקבלים טומאה. לא כן עם ד' אשר נשרפו באש דת למו המה רחוקים מן הטבע ויסודותיה ועליהם לפי גודל שלימותם ואיכותם והפלגת טהרת עצם נפשותיהם יתיחס עליהם הטומאה אם לא ירחיקו עצמם מכל דבר אשר לא טהור.
כן טהרת הישראלי תלויה כמו כל הזרעים אם יחזורו ויזרעו נטהרו מטומאתם דטהרו אגב אביהן וכמו כן מים מתטהרים בהשקה ששבים הם לחבורן הקודם להיסודי וכמו שאמרו בתו"כ פ' שמיני שנטהרו ע"י אביהן. כן טהרת הישראלי הוא בשובו אל אבותיו היינו בהיבטל בכח בחירתו לכן הליכותיו עלי ארחות תבל ליסודו היינו הנפש אל אביו שבשמים אשר משם לוקחה ושם מחצבתה והחומר מבטל התפעליות כוחותיו עד כי הוא כעפר בלתי מרגיש ממעדני העולם ועוגביו ולא יחוש למקרי הזמן ופגעיו ונטהר בהשיבו אל יסודותיו וע"ז המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה כי לבו הוא כנוי אל מעון החכמה אל החכמה בעצמותה וכמו שדרך הכתוב לכנות אל המעון בכ"מ זה יהא למעלה דבוק באלקים יתברך ועיניו המה עוגבי מעדני החומר צריך שיהיו למטה להיבטל עצמו להארץ אשר ממנה לוקח אשר לא ירגיש כי הוא חי אשר צריך לאיזה דבר וכן אמרו ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות זה על ההסרה מדבקות השם וזה על חמודות הזמן ודודיה אשר המה מתוארים בשם זנות לכן כשאמרו שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא הוא מפעלות השטן וכוחותיו החומרות החשוכות מעדנים דמיונים ולא פסקה עד האבות שהמה ביטלו הכוחות ושבו בעודם בחיים מלאים דשן אל מחצבתם ויסודותיהם לכן אמר אברהם ואנכי עפר שהוא ביטל עצמו ממציאות חי והיו עיניו למטה ולא נהנה מהעו"ז כאצבע קטנה ונטהר ע"י אביהן. והוא כשתילי תרומה שנטמאו ושתלן דטהורין וכמים הנטהרים בהשקה לכן נתן הש"י לבניו מצות המטהרות אפר פרה ועפר סוטה שזה מטהר טמאים וזה מטהר אשה לבעלה בינה זה:
כח[עריכה]
ויאמר לא אשחית אם אמצא שם ארבעים וחמשה. הנה בהנך מנייני דלקמן בארבעים ושלושים אמר לא אעשה שלא יתחיל להרע כלל אבל בעשרים ועשרה שהמנין מועט אמר לא אשחית אבל לעשות להם איזה עונש יעשה רק שלא להשחית יגינו אולם מה שאמר לא אשחית אם אמצא שם ארבעים וחמשה בזה יש דבר גדול כי החטא יגדל לפעמים מצד החשבון כי יש דין ויש חשבון ששוקל בדבר שהיה יכול לעשות מצוה ועשה עבירה תמורתה ונידון גם על זה וכיון שיש תשעה והעשירי שמשלים נוטל שכר כנגד כולם א"כ החטא גדול שלא נתעורר אחד להשלים לעשרה להיות עדת צדיקים ולכן מצד החשבון גדול העונש ולכן לא ישחית אבל ייסר אותם שלא נתעוררו להשלים לעשרה. אבל בארבעים שהיה חסר לכל עיר שני אנשים אם כן כל אחד בפני עצמו יאמר כי אין בהמנעו כל כך חסרון כי אף אם יצדק ג"כ יחסר לעשרה ולכן אמר לא אעשה. ועיין ראב"ע שכתב שמזה רמז גדול לדרז"ל שאין דבר שבקדושה פחות מעשרה בני אדם וזה מוסר גדול לאחר יוהכ"פ שאם לא שבו אז העונש על החשבון יותר גדול שהיה נקל לשוב להבורא יתברך שאז היו קורעין גזר דינו אפילו ביחיד כמבואר בר"ה ולא שבו ודו"ק.
ובענין זה פירש הגר"א באבות מאמרם דין וחשבון שדין הוא על עבירה שעשה וחשבון הוא מה שהיה יכול לעשות מצוה וברור כי אין דנין רק על אותו אופן שעשה העבירה אם עשה עבירה בפיו ייחשב לו מה שלא עשה מצוה בפיו וא"כ ניחזי למשל אם חטא במעשה הלא מחשבין לו מה שהיה יכול לעשות מצוה ע"י מעשה ואין לו עונש רק על העדר המעשה אבל במחשבה שחשב בעבירה מחשבין לו מה שהיה יכול להרהר במצוה ולחשוב במצוה ומחשבה של מצוה מצטרפת למעשה א"כ אז היה לו שכר כמחשבה ומעשה נמצא בהעדרו נעדר ממנו מחשבה ומעשה א"כ לפ"ז עונש החשבון הוא גדול על המחשבה יותר מן על המעשה וזהו שאמרו הרהורי עבירה קשין מעבירה היינו לענין עונש החשבון ודו"ק. ויעוין מה שכתבתי בפ' האזינו:
לג[עריכה]
וילך ד' כאשר כלה לדבר ואברהם שב למקומו. הוא רמז למה שאמרו ז"ל גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה. והנה אברהם היה עסוק בהכנסת אורחים א"כ כשהלך לדבר עם השכינה ושב למקומו היינו שהלך למדרגה הגדולה שהיה לו מקודם אבל לולא זה היה אברהם הולך ממעלה אל מעלה והוא הולך תמיד ולא יתכן עליו ששב למקומו: