משך חכמה/ויקרא/יז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

משך חכמה ויקרא יז

ב

זה הדבר אשר צוה ד' לאמר, בתו"כ אין לי אלא אהרן ובניו כו' מנין לרבות ראשי המטות ת"ל זה הדבר ולהלן נאמר זה הדבר כו'. יעוין גמרא דמפרש לענין שאלה בהקדש, יעו"ש. ויתכן כונה שניה, דהדבר דשחוטי חוץ נמסרה לראשי המטות שהם ישגיחו ע"ז וכמו ששלחו בנ"י ויהושע את ראשי המטות לעבר הירדן בבנותם מזבח, מלבד מזבח ד', אשר לפני משכנו. ואולי דרשי ב"ש גז"ש להכי, לא לדבר דינא. ודו"ק.

ג

איש איש מבית ישראל אשר ישחט כו' מחוץ למחנה כו'. הנה בראה אמר כי ירחיב ד' את גבולך ואמרת אוכלה בשר כו', ופירשו בחולין, דבמדבר נאסרו בבשר תאוה, משום דאיקרבו למשכן כו'. לכן יתכן, דהגר שאינו מקושר להאומה, וכמו חובב הקני ששלח אותו לארצו ואין לו חלק בארץ ישראל, ולא היה לו תקוה להעתידות מהאומה, אצלו לא נאסר בבשר תאוה, ולכן כתוב וכי יגור כו' בארצכם כו' חוקה אחת לכם, וכן כגר כאזרח הארץ כו', הכל דוקא בארץ היה דין אחד להם, אבל במצות, שנהגו רק במדבר, כמו איסור בשר תאוה היה הגר מותר, וכמו שהיה טרם שנבנה המשכן אחר מתן תורה, שאז היו מותרין כולן בבשר תאוה. ופשוט. ולכן כפי מה שפירש הרמב"ן, דפרשה זו נאמרה להזהיר, שלא ישחטו חולין ג"כ חוץ למשכן, כיון שנאסרו בבשר תאוה, כל בהמות דין קדשים להם להיאסר בשחיטת חוץ, וזה שוחט להדיוט, היינו לאכילת אדם, לכן כתיב רק מבית ישראל, אבל הגר אינו בכלל דין זה, אבל בהעלאה שאינו רק על הקדשים לגבוה, שזה שוה גם בגר במדבר כתוב ומן הגר כו'. ודו"ק.

או אשר ישחט מחוץ למחנה. לרבות העוף. תו"כ. לפי הרמב"ן, שהבאתי דבמדבר, שנאסר להם בשר תאוה היה אסור לשחוט חולין חוץ למקדש והיה חייב כרת, לכן לא כתוב עוף, שעוף כל המינים אינם קרבים למזבח, ותורים ובני יונה דבאים למזבח אינם באים שלמים, ולכן לא צותה התורה להביאם למזבח, רק בקר וצאן, שיכול לעשותם שלמים, אמנם לדורות הוא נוהג אף בעוף במוקדשין וברור.

ז

ולא יזבחו עוד את זבחיהם וכו'. במדרש משל לבן מלך שגס לבו עליו והיה למד לאכול בשר נבלה כו' אמר המלך זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא נזיר, כך לפי שהיו ישראל להוטים אחר עו"ג במצרים והיו מביאים קרבניהם לשעירים דכתיב ולא יזבחו וכו' אמר הקב"ה יהיו מקריבין לפני באהמ"ע והן נפרשין מעו"ג כו'. ולפ"ז א"ש מה דהותרו בארץ ישראל בבשר תאוה, לפי שבארץ ישראל היה כח ביד בית דין הגדול לבטל יצרא דע"ז בזכותא דא"י, דאהני להו, וכדאמרו סוף ערכין, שפגם הכתוב בכבודו כו', שיהושע בן נון היה לו לבטל יצרא דעו"ג, וא"כ אין צורך לאסור בשר תאוה, ועכשיו שאנשי כנסת הגדולה בטלוה תו אין צורך להיות אסר בבשר תאוה, ולכן לעולם שוחטין. ובחולין י"ז אמר טעם אחר, משום דמרחקו ממשכן, משום שבעים שנה שהיו בבבל ואז לא הוי מצי לעקור יצרא דעו"ג, ואפ"ה הותרו בבשר תאוה. ויעו"ש שם בתוספות ודו"ק.

הנה בפר שהקריב אליהו (מלכים א י״ח:ל״ג) לא נזכר השחיטה והזריקה, רק ויערוך את העצים וינתח את הפר וישם על העצים, משום דהואי שחוטי חוץ, וחייב כרת על השחיטה והזריקה, דרק משום מגדר מלתא ועפ"י הדבור, יעוין יבמות צ', לכן לא כתוב בפירוש, כדי שלא נלמוד מזה לדורות, ואי משום העלאה דפרש"י שם, נראה דכיון דלא היה אש על המזבח, הוי כמו בהבערה בשבת, דאמרו דאם נתן העצים ואחרון נתן האש האחרון חייב (ביצה ל"ד), כן בהקטרת עולה בחוץ הנותן אש חייב, וא"כ לא עשה אליהו מידי, שאש נפלה מאת ד'. ואפשר ג"כ ששחטו שנים, ואמרו פרק השוחט והמעלה, דיחיד ששחט חייב ושנים פטורין, ואי משום זריקת דמים לא כתוב מפורש בתורה, רק אתרבי מקרא דאו זבח או דם שפך לתנאי שם, ולכן היה יכול נביא לעקור, אע"פ שדרש מקרא דגוי וקהל גויים וכו'. ודו"ק. ונכון.

י

והכרתי אותה מקרב עמה. דע וראה ההפרש, שבחלב שאוכל לתיאבון כתוב ונכרתה בלא התייחס הפעולה להשי"ת הטוב, אבל בדם, שנפשו של אדם קצה בו (סוף מכות), שאינו רק להכעיס כתוב והכרתי אותה מיוחס אל השי"ת שיעשה במכוון. ובזה יש לפרש, דידוע שיטת רש"י במנחות, דדם שבשלו אינו חייב במוקדשין יעו"ש, וכי כתיב במוקדשין בפ' אחרי ואני נתתי לכם על המזבח לכפר, בחי שראוי לכפר, א"כ נפשו של אדם קצה בו, לכן כתוב והכרתי, אבל בפ' צו שכתוב בחולין יתכן ע"י בישול ותערובות כזית בכדי א"פ, לכן כתוב ונכרתה. וכן בפ' עריות כתוב ונכרתו, כי נפשו של אדם מחמדתן, אבל גבי מולך ופנה אל האוב והידעוני כתוב והכרתי, שמיוחס הפעולה להשי"ת. ולכן בדם כתיב ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם, ואמרו בתו"כ פונה אני מכל עסקי ועוסק אני בו. וכן בנותן מזרעו למולך כתיב ושמתי פני. ומעתה בוא וראה גבי יוהכ"פ פ' אמור, שגבי אכילה שהוא לתיאבון, שתאב לאכול, כתוב ונכרתה, אבל במלאכה שאינה לתיאבון, רק להכעיס ביוהכ"פ, לבעט בו כתוב והאבדתי הנפש, היינו מיוחס הפעולה להשי"ת, וזה פשוט. ודו"ק.

הנה בחלב כתוב כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקרב ממנה אשה לד' ונכרתה כו', סבת האיסור, לפי שהחלב נותן לאשה לד'. לכן אינו אסור, רק חלב שור, כשב ועז, שמינו קרב למזבח, אבל בדם הוא גם בחיה ועוף וטמאים ג"כ בכרת, וסבת האיסור והכרת כי נפש הבשר בדם הוא ואינו ראוי לנפש שיאכל נפש. ויעוין רמב"ן דברי נועם. רק שלא יוקשה מי איכא מידי, דלהדיוט אסור ולגבוה שרי, לכן אמר ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר ע"נ כי הדם בנפש יכפר, וראוי לנפש שיבוא תמורת נפש. ומזה מקור נאמן למה שדרשו ז"ל לאסור טרפה לגבוה, כיון שאסור להדיוט דין הוא שיאסר לגבוה, וכן גיד הנשה דחולצו ונותנו לתפוח ודו"ק היטב.

יא

ואני נתתיו לכם על המזבח. על המזבח ולא ע"ג קרקע. עיין תוס' שאנץ. ונראה דבפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס') אמר לר' יהודה דרצפה מקדש ורב אמר מזבח שנעקר מקטירין קטרת במקומו כו' ומודי בדמים, לכן אמר דלא ע"ג קרקע הרצפה לר' יהודה, דסתם ספרא כמותו. וכן להגירסא ע"ג קרקעו של מזבח, הוא אם נעקר המזבח אין זורקין במקומו ואף נשחטו פסולין, יעוין שם דף נ"ט מודה רב בדמים ופשוט.

יב

על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם והגר הגר בתוכם לא יאכל דם. הנה דרשו, שזה הלאו הוא להזהיר הגדולים על הקטנים, וזה שאמרתי לבני ישראל כל נפש מכם, אף קטן, לא תאכל דם. ואם נאמר דגר שנתגיירו בניו הקטנים עמו, דמסתמא ניחא להו במה דעביד אבוהון וכי הגדילו יכולים למחות כדאמר פ"ק דכתובות י"א, אולי בזה אינו מוזהר על הקטנים, לכן והגר הגר כו' לא יאכל דם, הוא בעצמו, אבל על בניו הקטנים אינו מוזהר, הואיל וכי יגדילו יכולין למחות לגמרי. ודו"ק.

יג

ובתו"כ פ' ח'. ישראל אלו ישראל, גר אלו גרים כו' א"כ למה נאמר איש איש, אמר ראב"ש להביא ולד בת ישראל מן העו"ג ומן העבד. פירושו, דבהך פרשה דדם כתיבא על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם, וזהו אזהרה לב"ד, שיראו להפריש את כל נפש מן הדם [וכן מוזהרין גדולים על הקטנים], וסד"א דוקא גרים שראוים לבוא בקהל, וכן עבד לכשישתחרר יהיה ראוי לבוא בקהל ד', וכן ממזר הוא בא מקהל ד' ומתייחס אחריהם, אבל בת ישראלית מן העו"ג סבר דהולד ממזר, וא"כ הוא עצמו אינו בא בקהל ד', ואבותיו ג"כ אינם מקהל ד', סד"א דהוא לא נכלל בכל נפש מכם והוא לא נכרת מעמו, שאין לו עם לא מלפניו, ולא מלאחריו, לכן מרבה שגם עליו מצווים ב"ד, שלא להאכילו דם ושלא יאכל דם. כנ"ל לפי חומר הנושא. ודו"ק.

אשר יצוד ציד חיה ועוף אשר יאכל. לר"מ דסבר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה קמ"ל קרח, דרז"ה, פירוש דלר' מאיר בן ט' חי טעון שחיטה להתירו באכילה, אבל שחיטת אמו טהרתו מטומאה, לכן קמ"ל דאם אינו מתירו רק באכילה כמו בן ט' חי שנמצא במעי שחוטה, ג"כ בעי כסוי ופשוט.

אשר יצוד ציד חיה או עוף. מרבינין אפילו ניצודין ועומדין והא דכתיב כי יצוד, נראה דדרשינין בפ' כסוי הדם מה חי' אינו קדש אף עוף, וזה יתכן על קדשי מזבח אבל קדשי בדק הבית הלא גם בחיה איתא, ולכן כתב כי יצוד, דהצד חיה הלא אינו ברשותו ואיך אפשר שתהיה קדש, הא אין מקדיש אדם דבר שאינו ברשותו. וע"ז שפיר אמרינין מה חיה שאינו קדש אף קדושת בדק הבית, כן עוף, אבל עוף שדרכו לגדל בבית, כמו תרנגולין ואוזין יכול להיות שהיו קדושים לבדק הבית ואחר כך מרדו, דקיי"ל בריש פרק שלוח הקן, דכל מקום דאיתנהו בי גזא דרחמנא נינהו, לכן רק מהיקשא דחיה ילפינין להו דחי' אין דרך לגדל בביתו. יעוין פרק מפנין בגמ' ודו"ק. ולכן אף בהקדיש רק הדם הביא רבינו בהל' כסוי מהתוספתא דפטורין מכסוי. יעו"ש.

אשר יצוד כו' ושפך את דמו. גבי שחוטי חוץ יליף בגמ', דשוחט להדיוט חייב דכתיב דם שפך, ופי' רמב"ם, אף עפ"י שזה הדם במחשבתו כדם הנשפך, לא כקרבן ה"ז חייב, ועל מחשבת השוחט קאי, והוא קרוב למה שדרשו, שדם קדשים אינו מכשיר, שאינו נשפך כמים, וכן בר"פ כ"ש כמים הנשפכים. ויתכן, דמזה ילפינין בעוף, דקדוש קדוה"ג אינו בכסוי, משום דדם הנשפך לא דם הנזרק למזבח. ור' יצחק בן פנחס יליף מזה, דאין שחיטה לעוף מן התורה, ולפום מה דגמירי לן מהלכה דשחיטה לעוף מן התורה, מורה הך ושפך את דמו, דאינו נוהג במוקדשין. ובר"פ כסוי הדם יליף מקראי אחריני. ודו"ק.

טו

בתו"כ פרק י"ב פס' י"א. וחכ"א נבלה וטרפה נבלה שיש לה טרפה יצא עוף שאין לו טרפה. היינו משום דסברו איסור חל על איסור וא"כ לא מצי דרשי כר"י יצא עוף טמא שאין איסורו משום בל תאכל נבלה. וכן מסיק הגמ' זבחים דף ע', דר"מ דריש למעט עוף טמא מטרפה. ועיין תוספות ד"ה וחד למעוטי עוף טמא שכתבו כן.

ותמיה טובא על הר"ש משאנץ בטהרות פ"א משנה ג' ז"ל ומאן דאית ליה איסור חל על איסור ידרוש הכי מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה לחודא כו' וזה תמהון גדול. וכבר הקשה בגהש"ס פסחים ל"ו ע"א ד"ה מידי בלבד כתיב, אבל זה תמוה יותר. וצ"ע. שוב ראיתי, דאפשר דסבר הר"ש כמוש"כ תוספות מעילה ט"ז א', דלוי סבר אפילו למ"ד אין איסור חל על איסור, מודה בטמאה, דחלה עליו איסור נבלה, וא"כ קשה טובא, ולדידיה קשה, דדרשינין כהלכה ככולהו ר' יהודה, דטרפה שמלקה מטמאה, וא"כ לא אייתור טרפה, וע"כ דהך מ"ד דריש בלבד. אך גם זה תמוה, דזה אין הלכה כותיה, דשחיטה מטהרת לכו"ע. אולם ראיתי להשעה"מ שכתב, דמ"ד איסור חל על איסור לא מצי למעט מטרפה דהא יש במינו טרפה גם ללקות עליו משום טרפה. ובודאי, דזה היה כונת הר"ש ז"ל. ודו"ק. ואכמ"ל.

טז

באזרח ובגר. שם בתו"כ. אחרים אומרים באזרח ובגר את שאיסורו שוה באזרח ובגר יצאת מליקה בפנים שאין איסורם שוה באזרח ובגר. עיין קרבן אהרן. והנראה לענ"ד, דתליא בהך דפליגי ר' חייא ובר קכרא בזר שאכל מלוקה אם חייב שתים, דמבואר בירושלמי בשבת וכן ביאר בדרך זה הרשב"א גם סוגיא דבבלי יבמות ל"ג, דתליא דחד סובר, דכיון דהותרה שוב אין היתר למחצה, וגם לזר אין כאן איסור נבלה, ואידך סובר דכמו דחויה היא, ולזר איכא לאו דנבלה, וא"כ לר' חייא דמחייב שתים, הרי אין איסורם שוה, דלזר חייב משום לאו דנבלה ולכהן הותרה, לא כן לבר קפרא אין איסורו חלוק, דגם לזר ליכא לאו דנבלה, וכן פליגי לפ"ז במליקה דעולה דלמר ליכא רק משום לאו דכליל, ולמר איכא לאו דנבלה. וכפי הנראה ברור כל הילפותא הוא רק לאכילת זר אם מטמאת בבית הבליעה, אבל שיהא חלוק זר מכהן לענין טומאה לא אשכחן, ואם נתמעטה מטומאת בית הבליעה לכו"ע נתמעטה, לא שנא לכהן, לא שנא לישראל. וזה פשוט לכל מתחיל. ודלא כמו שראיתי לאחד שטעה בזה. ובפרט למה שפירשתי, דאחרים ממעטי זה מדרשא דלאזרח ולגר ודו"ק. וצ"ע במנחות מ"ה רבינא אמר כהנים איצטריך ליה סד"א הואיל ואישתרי מליקה לגביה, אשתרי נמי נבלה לגביה קמ"ל, הרי גם לזר בטלה לאו דנבלה, ומאי חדושא דוקא בכהנים, וע"כ דלר' חייא קאי דחייב שתים. ולק"מ דעכשיו דכהנים מוזהרים על נבלה ורק קדושתה שרי' גם לזר פקע איסור. ואכמ"ל.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.