הכתב והקבלה/ויקרא/יז

הכתב והקבלה ויקרא יז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ה

דם יחשב. ערש"י ואית מ"ד (בזבחים ק"ח ב') שבא להורות שהשוחט קדשים בחוץ חייב אף על פי שלא נתכווין לשחוט קדשים אלו להשם, וטעם דם יחשב לאיש ההוא דם שפך, אף על פי שזה הדם במחשבתו כדם הנשפך לא כקרבן, מכל מקום חייב, וכן כתב הרמב"ם בפי"ח ממעה"ק ה' ט"ז, ועי' תי"ט שם ובלחם משנה:

ונכרת האיש וגו'. ובשאר מקומות אמר ונכרתה הנפש ההיא, כי הכריתות שבתורה הם על שלשה אופנים, יש כרת לגוף לבדו, ויש כרת לנפש לבדה, ויש כרת לשניהם לגוף ולנפש, כרת לגוף לבדו יהיה בשנים או בימים, כי מי שהוא צדיק ורובו זכיות ונכשל בעברה של חיוב כרת ימות בחצי ימיו וזה כרת של שנים, וכרת של ימים הוא כגון זקן שעבר על חיוב כרת ימות לג' ימים כמו שאמרו חז"ל מת ליום אחד ה"ז מיתה של זעם לב' ימים מיתה של בהלה לג' ימים ה"ז מיתה של כרת, ועל כרת זה שהוא לגוף נאמר כאן ונכרת האיש כלומר שיכרת גופו בשנים או בימים, אבל נפשו תהיה זוכה בעולם הנשמות; כרת לנפש לבדה הוא מי שחטא בעבירה חמורה של חיוב כרת והיו עונותיו מרובים מזכיותיו, עונש הכרת מגיע לנפשו לאחר שנתפרדה מן הגוף, ועל כרת זה נאמר ונכרתה הנפש, ואפשר שלזה אין שום כרת לגוף ולפעמים יחיה ימים ארוכים וחיי שלום; כרת לשניהם לגוף ולנפש הוא לעובד עבודה זרה, ועל זה נאמר הכרת תכרת הנפש ההיא וארז"ל הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב שיכרת גופו ונפשו תטרד מעוה"ז ומעוה"ב (רב"ח):

י

ונתתי פני בנפש. ת"א ואתן רוגזי, ויבע"ת ואתן ית פנוייתא למעסוק בבר נש ההוא, והוא למה שאמרו בת"כ ונתתי פני פונה אני מכל עסקי ואעסוק בה, כי אין הדעת מתיישבת לומר שמנתינת פני ה' יומשך הרע רק הטוב בהחלט לכן פירשוהו לשון פניי' ואמרו המפרשים מלת ונתתי מלשון עזיבה כמו ולא נתן סיחון עבור, וירצה אעזוב פנייתי שהיא תמיד לטובה לעסוק בה (ק"א), וכבר העירותי למעלה (בונתן אותם על ראש) על לשון נתינה להורות העזיבה (אויפגעבען, פערלאססען) ויהיה טעם ונתתי פני, אעזוב פני השגחתי באיש הלזה (מיינע אויפזיכט אויפגעבען, מיין אנטליטץ וועגווענדען), ובהסרת השגחתי מאיש הנה מעותד למקריים. כאמרם (במדהנ"ע וירא קט"ו א') תסתיר פניך יבהלון מכאן שאין הקב"ה עושה רעה לשום אדם אלא כשאינו משגיח בו הוא כלה מאליו:

יג

אשר יצוד ציד. לרבותינו (חולין פ"ד) חיוב כסוי דם הוא גם בשאין בהם צידה כגון אווזין ותרנגולין, ודיבר הכתוב בהווה שדרך חיה ועוף לצודם. ובאמת אין דעת רבותינו רחוקה מלשון המקרא עצמו. כי ציד ישמש גם על המזון והמאכל. כמו וגם צדה לא עשו להם (בא י"ב) צדה ברך אברך (תהלים קל"ב) והפעל ממנו לחם חם הצטידנו (יהושע ט' י"ב) ר"ל הכנת מזון, כן יש לפרש יצוד ציד, יכין לו מזון ומאכל מחיה ועוף, וטעם שכינהו הכתוב כאן בלשון צידה לעורר את האדם על מיעט אכילת הבשר, ערש"י ואפשר להוסיף בטעם שהוציא הכתוב כאן את הכנת המזון והמאכל בלשון יצוד ציד, כי שם חיה כולל גם הבהמה, כאמרם (חולין ע"א) מקרא דזאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה, וכ"ה בספרי פ' ראה, וכן מבואר (בראשית א') תוצא הארץ נפש חיה בהמה ורמש וחיתו ארץ, דמלת חיה הוא הכלל ואחריו הפרט, ולפי"ז אם לא היה מזכיר כאן לשון צידה היינו טועים לומר דבהמה בכלל חיה דקרא היא, וגם דמה טעון כסוי, לכן אמר לשון צידה, שאינו רק בחית השדה והיער שיש במינן נצוד, לא בהמה:

וכסהו בעפר. אמרו (בת"כ ובחולין פ"ח) וכסהו יכול יכסנו באבנים או יחפה עליו את הכלי ת"ל בעפר, מנין לרבות זבל הדק וכו' תלמוד לומר וכסהו, ופירש"י בפ"ע נדרש מדלא כתיב ושפך דמו ובעפר יכסנו דהוי משמע לא בדבר אחר, דלא כתיב כסוי אלא לבתר עפר אבל השתא מדרש וכסהו באנפי נפשיה, ע"כ. וביאר בעל קרבן אהרן את דבריו, דכשאמר המכסה ואחר כך אמר הכסוי אז לא נוכל לפרש בכסוי דבר אחר זולת המכסה שאמר, כגון אלו יאמר בעפר יכסנו דאז בהכרח הדר יכסנו לעפר, ואין לנו להביא מכסה אחר אלא עפר, אבל השתא דכתיב וכסהו מבלי באור במה יכסנו הרי נוכל לפרש וכסהו לחודי בכל מה דבעי לכסות, יעו"ש. ואשר אני אחזה דעת רבותינו בזה מיוסדת על משפטי הלשון, כי באמת יש לתיבות כל מאמר ומאמר סדר מיוחד, ד"מ כתיב (מ"א כ') ויאמר אם לשלום יצאו תפשום חיים ואם למלחמה יצאו חיים תפשום, הנה תיבת תפשום פעל (ווערבום) ותיבת חיים תאר הפעל (אדווערבום), ובלה"ק פעמים שיקדם הפעל לתארו ופעמים שיקדם התאר אל הפעל כפי אשר יהיה עיקר כוונת האומר, מעתה כח המאמר הזה ועיקר כוונת האומר ע"י סדר התיבות, פעם יאמר תפשום חיים ופעם יאמר חיים תפשום, כי אם לשלום יצאו אין בזה חדוש שלא ימיתום ואף על פי כן צוה לתפשום, לכן אמר תפשום בראשונה שהוא עיקר הכוונה; ואולם אם למלחמה יצאו אין ספק שיתפשום אלא אף על פי כן צוה להניחם בחיים לכן אמר חיים תפשום, כמ"ש ר"מ בנתיבת שלום, וכבר העירותי ע"ז בוירא במה שנאמר שם פעם בן לשרה ופעם ולשרה בן. עמכדרשב"י ויקרא י"ד ב' יעשה שלום לי שלום יעשה לי. וכן כאן אילו תפס המקרא בלשון תחלה מלת בעפר, אז היתה עיקר הכוונה בו, ולא היה ראוי אל הכסוי רק ממה שיש בהוראת מלת עפר בהנחה ראשונה דוקא והוא עפר הארץ, אבל כאשר הקדים פעל וכסהו הורה לנו בזה שעיקר המכוון הוא בפעולת הכסוי רק שיהיה הדם מכוסה, ומזה ידענו שבמלת עפר המאוחר במאמר המכוון בו כל הדברים שבדרך מושאל יקרא עפר אף על פי שאינו מעפר הארץ, וכבר מצאנו שיקראו הדברים הדקים בשם עפר אף על פי שאינם מעפר הארץ כמו ועפרות זהב לו (איוב כ"ח), ששוה לעפר הארץ בבחינת הקטנות, וכן יקרא עפר מה שהיה ראוי לקרות אבק, ואכות אותו טחון היטב עד אשר דק לעפר שהנטחן טחון היטב הוא דק כאבק, גם יקרא עפר מה שהיה ראוי להקראות אפר שהוא מדבר הנשרף כמו וישרפם מחוץ לירושלים ונשא את עפרם (מ"ב כ"ג) ושם וישרוף אותה וישלך את עפרה, ויקרא ג"כ עפר מה שהיה ראוי להקראות דשן שהוא משריפת דבר שמנונית כמו מעפר שריפת החטאת (במדבר י"ט); ודע שבשם עפר אין העיי"ן עיקר שרשו אבל יסודו שתי אותיות פר מלשון התפוררות (צערריבען, צערברעקעללט, צערשטייבט), והם החלקים הדקים שהאדמה מורכבת מהם, ושרש פר משמש ג"כ הוראת גידול הצמחים והפירות (פרוכטבאר), ולזה אמרו רבותינו מה עפר שהוא מיוחד שמגדל צמחים ומכסים בו אף כל דבר שמגדל צמחים מכסים בו, יצא דבר שאינו מגדל צמחים אין מכסין בו, לכן אין מכסין בעפר המדבר שהיא ארץ מלחה ואינה מצמחת, וברפ"ז דב"ב בית כור עפר המכוון בעפר להורות על הקרקע הראוי לזריעה, ובד"ז יתבארו שאר דרשת רבותינו כמו בפסחים (ד' מ"א) על פסוק ובשל מבושל במים שאמרו במים אין לי אלא במים שאר משקין מנין ת"ל ובשל מבושל מ"מ, (וברי' פ"ח דגיטין) אמרו ונתן בידה אין לי אלא בידה גנה חצירה וקרפיפה מנין ת"ל ונתן מ"מ, ואמרו עוד המצא תמצא בידו הגניבה אין לי אלא ידו גגו חצירו וקרפיפו מנין ת"ל המצא תמצא מ"מ, שכוונתם בזה שאם היו השמות האלה קודמים לפעל היתה עיקר הכוונה עליהם, ולא היה הבשול אסור רק במים לפי ההוראה הפרטית לבד (וואססער) ולא בשאר משקין, וכן נתינת הגט רק באבר היד ממש (האנד) וכן מציאת הגנבה, עכשיו שהפעולות קודמות לשמות, הנה עיקר המכוון על הפעולות לבד, והשמות יתבארו לפי ההוראה הכללית שבהן, כי שם מים כולל כל דבר הנוזל (כמ"ש בבא), ושם יד יורה ג"כ על כל מה שהוא ברשות האדם לעשות בו כחפצו כמו ויקח את כל ארצו מידו, (ומצאתי בעה"י בשיטה מקובצת (ב"מ ד' יו"ד) שהביא בשם מהור"י אבוהב בשם המעיינים שהתעוררו ע"ז), הנה התבאר כי כל דברי רבותינו נכוחים הם למביני הלשון וישרים למוצאי דעת משפטיה:

טו

נבלה וטרפה. יתכן שאין וי"ו זו וי"ו המחלקת כלומר או טרפה, כי אין הטרפה מטמאה כלל, אבל היא וי"ו המחברת, כלומר בע"ח שיש בה שני ענינים אלה הנבלות וגם הטרפות, כי יש מבע"ח שנעשה בה מעשה הנבלות, ומ"מ אין באכילתה לא איסור ולא טומאה, רק כשנצטרף אליו גם ענין הטרפות, כגון חטאת העוף שמצותה במליקה, שבעוף חולין הוא נבלה, ובחטאת העוף מותר באכילה לכהן, שהמליקה בחטאת העוף הוא במקום שחיטה בעוף חולין; ואם חטאת העוף נמצאת טרפה אחר מליקתה, אז היא נבלה גמורה ומטמאה בבית הבליעה. כ"נ פי' דקרא אליבא דר' יהודה (זבחים ע'), דמליקת קדשים בטרפה אינה מוציאה מידי נבלה, וכר' יוסי דהתם קי"ל דדוקא שחיטת הטרפה מטהרת מידי נבלה ולא מליקה. ורש"י שכתב דמלת טרפה בא להוציא נבלת עוף טמא, הוא לר"מ דהתם, דגם מליקת הטרפה מטהרת מידי נבלה, ולית הלכתא כוותיה, ולר"י למעוטי עוף טמא ממקום אחר יליף, ועי' מה שכתבתי בזה בפרשת אמור, כ"ב ח':

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.