אלשיך/ויקרא/יז

אלשיך ויקרא יז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

וידבר וכו' דבר אל אהרן וכו' איש וכו' . ראוי לשים לב. (א) אל שנותו את טעמו פה. מבכל הצוויים. שבכולם נאמר דבר אל בני ישראל. ופה הוא אומר דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל. (ב) אומרו ואמרת אליהם שהוא מיותר. (ג) אומרו פעם שנית לאמר. (ד) אומרו איש איש מבית ישראל. כי הלא אחרי אומרו כהנים וכל ישראל. מה צורך לפרט איש איש וכו'. (ה) אומרו אחרי כן. ואליהם תאמר איש איש וכו' אשר יעלה עולה או זבח. ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו וכו'. כי הלא אומר ואליהם תאמר. הוא מיותר כי הלא באומר ואיש איש וכו' אשר יעלה וכו'. מי לא ידע שאליהם יאמר. כי ודאי שעודנו מדבר אתם וגם למה פרט איש איש וכו':

אמנם בבא יתב' לצוות את ישראל. בל ישחטו חולין כ"א יעשו לה' שלמים. ראה והנה יעלה על לב איש לדבר. ולומר על מה יעשה ה' ככה. אם לא להנאת הכהנים. שיאכלו את חקם מכל שלמי בני ישראל. שאל"כ מה איכפת ליה להקב"ה. אם שחטו חולין בחוץ. על כן להסיר מלבם הדבר הזה. מה עשה הוא ית'. אמר דבר אל אהרן וכו'. לומר אלו היה הדבר כך. למה יצוה גם את הכהנים בעצמם. בל ישחטו חוליהן בחוץ. הלא אין להם הפסד. כי הלא הם האוכלים. כי כלו להם. אך אין זה רק מהטעם הבא בכתובים. למען אשר יביאו וכו' ע"כ בצווי הקדים את אהרן ובניו. ואמר דבר אל אהרן ואל בניו. ולהחזיק יותר בדבר. אמר ואמרת אליהם. לומד עוד תעשה להם להסיר מלבם הטעם ההוא. כי ואמרת אליהם זה הדבר. והנוסח אשר צוה ה' לאמר איש איש מבית ישראל וכו'. לומר כ"א לא יספיק מה שמדבר עם הכהנים הצווי. להסיר מלבם. כי יאמרו שאולי הוא למען ישמעו את ההטבה שמטיב להם. אך לא שיאסר להם מלשחוט חוליהן בחוץ ע"כ הוסיף על הדבר. ואומר זה הדבר איש איש מבית ישראל. לומר זה פעמים איש איש. כלומר כל סוג איש. בין מהכהנים בין מישראל. כל עוד שהוא מבית ישראל כי זה כל האדם. כעם ככהן. וזה אומרו לאמר פעם שנית. כלומר מה שצוה ה' לאמר. הוא בלשון זה. שהוא איש איש כמדובר:

ה

ואליהם תאמר וכו' . הנה נתן טעם לפגם. השוחט חולין בחוץ. שהוא למען אשר יביאו וכו' ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם. כי היו מורגלים לזבוח על פני השדה לשעירים הנמצאים שם. ע"כ במנוע אותם לשחוט בחוץ גם את חוליהם. כ"א באהל מועד לשמו ית' לבדו לא יביאו עוד לזבוח לשעירים אשר הורגלו בהם. והנה ממוצא דבר זה היה מקום להם לחשוב ולומר כי טעם האמור פה בקרבן שלמים. זה הוא הטעם לכל הקרבנות. כי הוא להדיח את ישראל. מאשר הורגלו להקריב לע"ג. ע"כ למען בטל אותם בל יזבחו עוד לשעירים. ע"כ צוה למו להקריב לה'. שאל"כ מה בצע לה' בזבחים ועולות. היאכל בשר אבירים ודם עתודים ישתה:

והנה טעם זה נמצא כתוב בספר א' מהגדולים ודעתנו הוא שלא נכתב שם. רק לשכך דעת ההמון. אך הוא לא חשב כזאת. והנה לא יבצר מהרואה טעם האמור בתורה פה. שמה שצוה ית' לעשות חוליהם שלמים לה'. הוא להסירם בל יזבחו לשעירים אשר הורגלו להיות זונים אחריהם. כי איש שוגה יחשוב כי גם זה טעם לכל הקרבנות. כי פה גילה הכתוב טעם לכלם. על כן למען לא ילמדו מכאן. אמר הוא ית' למשה ואליהם תאמר. כלו' אל יטעו השומעים את דברי אלה לומר שטעם שאמרתי לחולין. הוא ג"כ לקדשים. כי הלא ואליהם לשומעים זה. תאמר שהעושה עולה או זבח. שהם קדשים בחוץ. ונכרתה האיש ההוא מעמיו. כלומר אין להם מקום. שאם טעם הקדשים היה בשביל שלא יזבחו לשדים ולאלהי נכר לבדו. א"כ למה מאס בזבחים הנעשים לה' לבדו בשדה. שאדרבה אז יורו כ"א ברשות המיוחד לכחות הטומאה שם יתנו כבוד לה'. ומורים כי אין זולתו ית' אך אין זה. כ"א שסוד ה' גדול ורב ורם. לה' בעולות וזבחים לשם ה'. כאשר צוה. וע"כ אין כבוד להעשות מבית ה' וחוצה. ולא נאמר טעם על שלא יזבחו עוד לשדים. כ"א על בשר תאוה:

יא

כי נפש הבשר בדם היא וכו' . ראוי לשים לב. (א) מה צורך אל כל האריכות הלז. והל"ל ואני נתתיו על המזבח לכפר על נפשותיכם. ומה צורך לומר כי נפש הבשר בדם הוא. (ב) אומרו כי הדם הוא. משולל ענין והבנה כי ודאי שהדם דם הוא. (ג) אומרו בנפש יכפר הרי נאמר לכפר על נפשותיכם. (ד) כי פה נותן טעם על מה שניתן על המזבח לכפר. וכן הוא אומר בנפש יכפר. ע"כ אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם וכו'. והנה במשנה תורה אומר טעם אחר באומר רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר. (ה) כי כל פסוק ע"כ אמרתי הוא מיותר. (ו) באומר כי יצוד כו'. כי אומר אשר יאכל הוא מיותר. (ז) או' וכסהו בעפר. כי אין פה מקום זה כ"א המותר או האסור לאכול. ועל פי דרכנו נשית לב לבקש בכתוב טעם מה. אל הכסות דם חיה ועוף בעפר מה שאין כן דם בהמה שנאמר בה על הארץ תשפכנו כמים. (ח) אומרו כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא. כי הלא למעלה לא אמר רק שהנפש הוא בדם ופה מהפך ואו' שהדם הוא בנפש ועוד מעט אומר שלא כראשונה ולא כשניה כי אם שדם הוא עצמו הנפש באומרו כי נפש כל בשר דמו הוא. (ט) סמיכות אומרו וכל נפש אשר תאכל נבלה וכו': אמנם הנה ראה ית' כי היה האדם נבוך. באומרו מה זה היה. שאסר לנו ית' את הדם. שאם הוא על שהדם קרב במזבח. א"כ הצבי והאיל והעוף הבלתי קרב במזבח. דמם יאכל. כאשר חלב נאכל. ואם הוא על שישראל שחטו שעיר עזים ויטבלהו בדם. מעין ענין גיד הנשה אם כן שבט יוסף ובנימין ראובן והגרים יאכלוה. על כן בא האלהים ויאמר. הנה הטעם הוא. כי נפש הבשר בדם הוא. כי הדם הוא בסיס אל הנפש. וזהו נפש הבשר בדם הוא. ושמא תאמר הן אמת כי הדם הוא מושב אל הנפש. אך אחר השחיטה. הנפש יוצאת ממושבה. ונשאר הדם משולל נפש. א"כ נאכל אותו. לזה אמר הנה להיותו מושב לנפש טרם צאתה. אני נתתיו על הנפש לכפר על נפשותיכם. באופן כי גם כי הדם הוא. כלו' כי הדם הוא עתה לבדו בלי נפש. על כל זה בנפש יכפר על כי מתחלה היה מושב אליה. ואל יעלה על רוחך. שאסרתי הדם על מעשה השבטים שטבלו את הכתונת בדם. כי הנה על כן. כלו' להיות מהטעם האמור. יצדק אשר אמרתי לבני ישראל. כל נפש מכם לא תאכל דם. ולא התרתי לשום שבט מהם. וכן אמרתי והגר הגר בתוככם לא יאכל דם. כלומר ואלו היה על דם השבטים. של שבט ראובן ויוסף ובנימין והגרים הייתי מתיר. ולא התרתי להם. וזהו על כן אמרתי וכו'. ושמא תאמרו א"כ איפה שהטעם הוא בעבור זה יותר לכם דם החיה והעוף. הבלתי קרבים על גבי המזבח. ע"כ אומר אני שעכ"ז איש איש אשר יצוד כו' ושפך כו' ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא יתאכלו כו'. והענין כי הנה לתת טעם אל איסור דם החיה והעוף הנאכלים. ובלתי קרבים. הקדים ואומר ושפך את דמו וכסהו בעפר. והוא כי אמר איש כי יצוד כו' אשר יאכל ולא יקרב. שהוא כל מיני חיה וכו' ורוב מיני עוף שע"כ היה הדעת נותן שיאכל דמם. אמר דעו כי ושפך את דמו וכסהו בעפר. שהוא מעין קבורה. עפר למטה ועפר למעלה. ולמה צויתי זה. משא"כ בבשר בהמה שעל הארץ תשפכנו כמים. הלא הטעם הוא כי נפש כל בשר מאלו הנז' דמו בנפשו הוא. כלו' אין אלו מאיכות הבהמה הקריבה על גבי המזבח שעליה אמרתי כי נפש הבשר בדם הוא כי הדם הוא בסיס ומושב אל הנפש. ועל היותו עודנו הבעל חי מושב אל הנפש נתתיו על הנפש לכפר. אך אלו לא כן כ"א דמו בנפשו הוא. כי אין הנפש דבר בפני עצמו והדם מושב אליה. כ"א שהדם והנפש הכל דבר א' לקלות חיותם. וזהו דמו בנפשו. כי הדם בנפש לאחדים. ולא נפרד ממנה. וע"כ הוא שהדם צריך קבורה. כי בו איכות נפש. מה שאין כן הבהמה. שהדם מושב לנפש בלבד. שע"כ בבשר תאוה נאמר על הארץ תשפכנו כמים. ואחר הקדמה זו אומר הוא ית' ואומר לבנ"י כו'. לומר בזה שאמרתי טעם אל הכסות הדם בעפר. תדעו כי מה שאסרתי גם דמם של אלו הבלתי קרבים על גבי המזבח. כי מטעם מתייחס אל הכסוי. שהוא כי נפש כל בשר מאלו דמו הוא. כי הדם הוא הנפש ממש כמדובר. ולפי זה האמור במשנה תורה. ולא תאכל הנפש עם הבשר. חוזר אל הצבי והאיל האמורים שם בפסוק הקודם. ויצדק בזה מה שחזר הוא ית' לומר הצווי ההיא. רק חזק וכו' ולא תאכל הנפש עם הבשר. אחר שנא' שם למעלה רק הדם לא תאכלו כו'. כי הראשון בבהמה ידבר. שהיא מטעם אמר והן אמת כי חילוק זה בין דם לדם. שהאחד מושב. והאחד דבק כאחדים עם הנפש. לא מצאתי בשום מקום רק מהכרת הכתובים. ואל אלהים ה' יצילני מלומר בתורתו דבר אשר לא הוא חלילה:

טו

וכל נפש וכו' . זולת הסמיכות שהערנו עוד צריך לשים לב. כי הנה הדין נאמר כפירוש רש"י פרשת שמיני:

אך יקושר אל הקודם. שאומר הוא ית' הלא חייבתי כרת על נפש האוכלת הדם. והלא תבהל ברוחך לאמר מה זאת. האם אוכל נבלה וטרפה. שהיא מתה ומטמאה. וגם דמו נשאר נבלע בה. ועם כל זה אין באוכליו רק מלקות ארבעים. והדם הטהור של שחוט' כשרה. אוכליו יכרת. לזה סמך ואמר וכל נפש אשר תאכל כו'. לומר אל תתמה על החפן. כי אין ידיעתך כידיעתו חלילה. כי אני יודע עד היכן פוגם כל עון. והנני מגלה לך כי קל הוא פגם נבלה האוכלה. כי הלא גדר הפגם הוא. עד היותו טמא עד יכבס בגדיו ורחץ במים. אך בשהותו עד הערב יטהר ויתוקן. וא"כ אמור מעתה שאם היה פוגמו גדול. לא היה נתקן בו ביום. וע"כ מזה תבין. כי ע"כ ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ כי ונשא עונו. כי יעצר כח לסבול עונו על עצמו. מה שאין כן האוכל דם כי לא יטבול עונו עליו ויעמד חי כי אם שיכרת מן העולם כמדובר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.