משך חכמה/במדבר/ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

משך חכמה במדבר ט

א

וידבר ד' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון לאמר ויעשו בנ"י את הפסח במועדו. בפ"ק דפסחים יליף רשב"ג, דשואלין ודורשין שתי שבתות קודם הפסח מכאן, דבריש ירחא קאמר, דיליף גז"ש במדבר במדבר דריש ספרא, דאמר בא' לחדש. ולרבנן למה לן הך גז"ש. ונראה לדעתי דבסנהדרין פ"ק פליגי אם מעברין השנה מפני הטומאה, והנה אם נאמר, דאין הפסח דוחה השבת, אז ודאי דמעברין החדש, כדי שיחול פסח, היינו יום י"ד, באחד בשבת, ובשנה השנית באחד בניסן הוקם המשכן, ודרשו ז"ל ראשון למעשה בראשית, וא"כ היה י"ד בשבת, ולפי מה דהוי ס"ד, דאין פסח דוחה שבת, א"כ היו מעברין חדש אדר וקבעו ריש ירחא בשלשים ואחד, כדי שיהיה ארבעה עשר באחד בשבת, לכן אמר לו השם ביום שלשים, שהיום יקבעו ריש ירחא ולא יאיימו על העדים לעברו, כדאמר ריב"ל בר"ה פ"ק דף כ', דמאיימין בניסן ותשרי לעברו. ולשיטת רבינו משה סוף פ"ג מקה"ח אפשר דהו"א דמעברין את השנה, לכן אמר הכתוב וידבר ד' אל משה כו' בחדש הראשון לאמר, שהיום בחדש הראשון לאמר ולא יעברו לא את השנה ולא את החדש, רק שיקבעו היום לחדש ניסן, שיעשו בנ"י את הפסח במועדו, שדוחה שבת עשיית פסח והותרה אצלו שבת, וכדאמר ביומא סוף טרף בקלפי, והוא כש"כ מטומאה למ"ד טומאה הותרה בצבור, דאין מעברין, כדאמר בסנהדרין שם. ודו"ק היטב.

ב

ויעשו בנ"י כו' במועדו. מלא. וכן בתמיד. לכן יליף גז"ש לדחות שבת. גם מרמז במועדו מלא, שעד י"ד לא יעשו מאומה, כי אין פסח דורות מקחו מבעשור, רק בארבעה עשר, מועד מלא.

ויעשו בנ"י כו'. הנה היו שש מאות אלף מבן כ' גברים, ולמ"ד נשים בראשון חובה, א"כ היו כפלים, וכהנים לא היו רק אהרן ושני בניו, דנדב ואביהוא מתו, ופנחס לא נתכהן עדיין, וכן משה, וא"כ שלשה כהנים היו צריכים לעסוק בעבודת רבבות פסחים בזמן קצר, אם כי מצאנו לאהרן, שהניף כ"ב אלף לוים ביום אחד, יעוין פתיחה לאיכה במד', בכ"ז הוא פלא יותר גדול, לכן דייק השי"ת בין הערבים תעשו אותו, שבזמן קצר מחצות היום עד הערב. והכפיל הכתוב ויעשו בין הערבים, כי הוא פלא גדול. ולכן צוה השי"ת בשנה זו שר"ח ניסן היה באחד בשבת, והיה הפסח בשבת, דאז לא הוצרכו אהרן ובניו להקטיר האימורים עד ערב, דחלבי שבת קרבין ביו"ט, אבל בקביעות אחרת היה להם להקטיר בין הערבים, דחלבי חול אין קריבין ביו"ט, וזה אי אפשר כלל. ודו"ק. ולפ"ז א"ש מה שנסתפקו בני בתירה אם פסח דוחה שבת, היינו על הקטרה נסתפקו. ודו"ק.

עזרא ו', ויעשו בנ"י את הפסח כו' ויאכלו כו' וכל הנבדל מטמאת כו'. לפלא הלא בנו המזבח והעלו עולות, תמידין ומועדים, וחג, וחדשים ומדוע לא הקריבו פסח עד שנה הששית. ואולי, משום דכעת הטהרו הכהנים והלוים כאשר מוכח, דחגי הנביא הוא גלה להן אפר פרה (לכן למדם הל' טומאה בחגי), לכן קודם היו טמאים והקריבו קרבנות צבור בטומאה, אך מדוע לא עשו פסח, אולי, דקרבנות צבור היו מקריבין מתרומת הלשכה, והיו תורמין לשם כל המדינות, כמבואר פ"ג דשקלים, והיה קרבן צבור, אבל פסח לא היו עושין רק הבאים מהגולה, וכל כמה דלא סליק עזרא לא חשיב (ערכין דף י"ג), לכן כיון שלא היה יסוד המעלה עדיין לא היו חשובים כצבור. ואף דאמרו, דלענין טומאה הלוך אחר רוב הנכנסין בעזרה, זה השתא דסלוק כולהו, אבל קודם דלא סלוק בימי עזרא ולא נתקדשה הארץ. דקדושת הארץ לא קדשה לע"ל, ובטלה בכבוש הארץ בימי נבוכדנצר, תו השבים מהגולה נגד כל קהל הגולה היו כיחידים, ולא בא פסח בטומאה. ודו"ק. ולכן לא נזכר בהך דשנה שני', שהקריבו חטאת מוסף בר"ח ובמועדים, משום דלא היו נאכלים בטומאה, רק בשנה הששית הקריבו אז לחנוכת הבית צפירי עזים לחטאת שאז היו טהורים, והיו נאכלים לכהנים כשעיר המלואים, ודו"ק. והוא ענין ארוך מאוד.

ג

בארבעה עשר יום בחודש הזה בין הערבים תעשו אותו כו'. הוא הכוונה דלא יאמרו שהוא בא על הנס שנעשה בין הערבים בפסח מצרים, א"כ הלא במדבר סיני נשתנה השקיעה, והוא אופק אחר, לכן אמר בין הערבים במדבר סיני כו' שלא הביטו על בין הערבים מעשיית הפסח הראשון, שהזמן הוא כבמקום המצוה. וזה כלל גדול בתורה. ודו"ק.

ו

ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם. נושאי ארונו של יוסף היו שנאמר אהל שכן באדם (מ"ר פ' בשלח). הכוונה דאמרו ביבמות כל אדם שאין לו אשה אינו אדם שנאמר ויקרא שמם אדם, הרי הזכר והנקבה שניהם אדם, ויוסף הצדיק השליט ביצרו, ולא נזדוג רק לאשתו לקיום המין, לא להנאתו הוא נקרא אדם.

ז

למה נגרע, פירוש שעיקר ענין יציאת מצרים היה על ידו של יוסף, והשבע השביע פקוד יפקוד והעליתם עצמותי מזה כו', היתכן, שעל ידו נגרע להקריב קרבן ד' במועדו. והבן. וזה שכתוב ויאמרו כו' אליו, שהוא היה הראשון, שהוציא עצמותיו ממצרים.

למה נגרע לבלתי הקריב כו' בתוך בנ"י. יתכן דתנא דבי ר"י כל מקום שנאמר ביאה לאחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר, א"כ לא היו מצווים על הפסח, ומשו"ה לא הקריבוהו כל ימי היותם במדבר. והא דהקריבו בשנה ב' ובגלגל עפ"י הדיבור היה. תוס' ספ"ק דקדושין. והטעם שנצטוו נראה, דמצאנו בכ"מ שהובדלו מע"ז לעבודת השי"ת לשמו המיוחד היה ע"י פסח, כמו שמצאנו בחזקיה אחרי שביערו כל הטומאה והוציאו הנדה, והביאו קרבנות לכפר על שגגת ע"ז עשה פסח לד' [ולכן אמרו וכי יגור כו' גר ועשה פסח לד' יכול מיד שהוא לטהר מעו"ג ת"ל כחקת הפסח וכמשפטו יעשה, וזה נאמר בפסח מדבר הבא לטהר ישראל מחטא של עגל], כי הפסח מורה על ההשגחה הפרטיית, אשר מצוינים בה ישראל מכל העמים, אשר הבדיל בין עמו ב"י למצרים והבדיל בין בכור לאינו בכור, ומורה על היותו בעצמו יתברך הפועל בלי שום אמצעי ומסובב ושלא כהאומרים, אשר מסר השגחתו, לרום מעלתו, לכחות הגלגלים, גרמי השמים הם מנהגים את הטבע, אשר ע"ז נוסדו כל דרכי העו"ג ועבודתם, כמוש"כ רבינו בפ"ג מהלכות עו"ג, ומורה, אשר השי"ת רוצה בקיום הנמצאים, ובהיותם ע"צ היושר והחסד, וחברה האנושית, אשר מטעם זה נאכל לחבורות ואין שוחטין על היחיד, ולא חפץ ד' בהשחתת נפש המדבר בהקריבם לפניו, חלילה לאל מזרות כאלה, וכמו שאמרו במדרש ירא ד' בני ומלך ואל למולך, פירוש, שהעובדי מולך אומרים כי השי"ת חפץ בקרבנות האדם וזה הוא התכלית לאדם כי ישרף על מוקד האליל או את בנו אשר אהב, לכן אמר, כי השי"ת כמו מלך, אשר חפץ בקיום עמו, כי אין מלך בלא עם, כן השי"ת חפץ בקיום הנמצאים המפרסמים מציאותו ומכירים שמו, לכן אמר אם כי תירא את ד' ירא אותו מלך, אבל לא כעובדי המולך. ודו"ק.

אף משריש בלבב ישראל, כי כולם שוין ועם קדוש לד' אלקיו, וכל אדם ראוי לבוא לההשגה האלקית, לכן אין חזה ושוק בפסח, ומורה על רצון השי"ת, כי יבטל השעבוד מהאדם להאדם, ועבדי הם ולא עבדים לעבדים, וכולם בני חורין, וכאשר רצונו, שהאדם לא יעבוד זולתו, כן ברא, אשר האדם לא יעמוד תחת נמצא אחר יהיה גלגל או רוחני, או כח טבעי, רק כולם כאחד המה מושפעים ומושגחים בפרטיות מהשי"ת וכולם כאחד רחוקים ממנו בתכלית ובהשויה, כי המלאך הרוחני אינו קרוב להבורא יתברך משלשול קטן שבים, כי כולם הם אפשרי מציאות, וחיותם תלוי בהשי"ת המחויב המציאות האמיתי. כ"ז מורה עשיית הפסח. ולזה מעברין על התקופה של ניסן, כדאמרו רה"ש דף כ"א, דאז האביב וכחות הטבעיים, וגרמי השמים מוציאים פעולתן באופן היותר חזק, אחרי אשר היתה הטבע ישנה כל ימות החורף ועסקה בפנימיותה לבלות כל, חזר תקופתה באביב, והשמש הפועל בטבע היותר גדול אז הוא בעצם זהרו, לכן צוה השי"ת לחוג הפסח, ליחד כל כחות הטבע לשם המיוחד יתברך, ולהזכיר על כל מפעלות מצרים, אשר השי"ת הרס כל סדרי הטבע, ולעורר, כי הם אינם פועלים ברצון כלום, רק כגרזן ביד החוצב וכשבט ביד מניפו, ע"ז אמרה התורה פסח לד'. ולזה בניסן דרוב אביב מורה הפסח שלא לטעות אחרי המוחש, לכבד את גרמי השמים, הפועלים הטבעיים. ועוד כוונות עמוקות הנעלמים ממנו, אשר הפסח הוא מטהר מעו"ג וכיו"ב. ולכן ביאשי', שטהר את יהודה וירושלים מן האשרים כו' עשה פסח לד'. ולכן מבואר מה שכתוב ולא נעשה פסח כמוהו בישראל מימי השופטים כו', ובדברי הימים מימי שמואל הנביא, כי להוראה כזו לטהרן מעו"ג, שזה בעצם תקפו של עשיית הפסח במצרים אשר אמר להן משכו מעו"ג וקחו לכם צאן כו' לא נעשה מימות השופטים, שלא היה אחרי טעיות כל ישראל בעו"ג, שיבדלו מעו"ג בטהרה גמורה ויעשו פסח כמוהו, ואם כי בחזקיה היה כן זה לא נעשה כטהרת הקדש, וגם לא כל ישראל רק שבט יהודה ובנימין. ולכן אחרי שעשו ישראל העגל צוה השי"ת בשנה השנית לעשות הפסח, להרחיקם ולהבדילם, ולטהרם מגלולי עו"ג והבליהם. וכן בשנת הארבעים שטעו לבעל פעור ויצמד לבעל פעור, אז צוה השי"ת לעשות פסח בגלגל, אף שהיה קודם כבוש וחילוק. והבן.

ולפ"ז הלא בני לוי אשר עליהם אמר כי שמרו אמרתך במצרים (ספרי) ולא עבדו עו"ג בעגל, יתכן לומר, כי המה פטורים מן הפסח במדבר, לכן לא היה להם לשאול מדוע לא יעשו פסח. אולם ז"א, דהא נתבונן מה שייך לשבט לוי הכיבוש וחילוק, שאינם נוטלים חלק בארץ וד' הוא נחלתו, הלא המה היו נושאי ארון ד' במדבר ועבודתן בכתף, אשר לא היה זה בארץ. אמנם עם כ"ז פטורים בכל מצות שאינם חובת קרקע, שלא נצטוו טרם כבוש וחילוק [כמו פסח לר' ישמעאל], משום שלא יתכן להבדילם מקהל עדת ישראל, וכ"ז שלא נתחייבו ישראל לא נתחייבו גם הם. וכיון שישראל נצטוו לעשות פסח, יהיה מאיזה טעם שיהיה, מפני שעבדו העגל, בכ"ז שוב גם המה חייבים בפסח, דהוי כמו אחר כבוש וחילוק לדידהו, שאינם נוטלים חלק בארץ. וזה, שהטמאים היו משאל ואלצפן או נושאי ארוני של יוסף, שהיה בשבט לוי במחנה לויה, אמרו בחכמה למה נגרע לבלי הקריב קרבן ד' במועדו בתוך בנ"י, שלולא בנ"י הלא אצלינו כמו אחרי כבוש וחילוק, רק שלא הבדלנו, אולם כי צוה השי"ת לישראל לעשות הפסח למה נגרע לבלי הקריב תוך בנ"י אף שאינו על כוונה אחת. ודו"ק. [ולזה אמר מתחלה ויעשו בנ"י את הפסח בלשון נסתר ואח"ז אמר בי"ד כו' תעשו אותו כו' בלשון נוכח למשה ולשבטו הלוים].

ויתכן, דאף דגר צריך להביא קרבן עולת העוף, זה דוקא בלא עשה פסח, אבל עשה פסח עם הצבור סגי בלא קרבן והוא כאזרח הארץ, ותו אינו צריך להביא את קרבנו ואוכל אח"כ בקדשים, כמו שישראל אכלו פסח בלא קרבן. ולכן אמר וכי יגור כו' ועשה פסח כו' המול לו כ"ז כו' לעשותו והיה כאזרח הארץ, פירוש, שמעתה יהיה ככל כשרי ישראל לכל הלכותיו בלא קרבן. ואם כי זה חדש, ולא נזכר כלל רק כן משמע ממשנה דסוף כיצד צולין, דערל גוי טובל ואוכל פסחו לערב ולא נזכר קרבן כלל. ועיין מש"כ בספר אור שמח בזה.

ובגמ' שהיו טמאים שחל שביעי שלהם בע"פ, וזה ביום ההוא דאין יכולין לעשות, אבל למחר יכולין לעשות. ונתקשו הראב"ד, אמאי לא הזו וטבלו עליהן, ותירץ הסמ"ג עשין רכ"ד, דאז היה ראשון בניסן בראשון למע"ב, וא"כ היה ע"פ בשבת, והזאה דאינה דוחה שבת היה גזרה קדומה בימי משה. ולפ"ז א"ש, דרבינו תם פרק מעשר בהמה (בכורות דף נ"ו) פירש, דאיך היו יכולים זבים לטהר במדבר ולהזות מי חטאת על הטמאים הא אין מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד, ותירץ, דמן הדין קמא קמא בטיל ורק מגזרה יעו"ש. ונראה לומר דהיו אסורים בפסח ובקדשים והם היו אסורים בבשר תאוה לכך לא גזור, ולפיכך אמרו מדוע הגזרה דהזאה גזרת וגזרה דיטהרו בנהרות שנוטפין רבו עליהן לא גזרת משום אכילת קדשים, ותירץ להם, דאיכא תשלומין לפסח שני. ודו"ק.

עוד י"ל דהגמ' בפ"ג דזבחים אמר, דצבור טמאי מתים, שנעשו זבים הואיל ודחויה להאי דחוי להאי, יעו"ש, ותוס' פירשו בסוף פ"ק דקדושין, דמה שלא עשו פסח במדבר, משום שהיו ערלים, וע"כ לומר, דמילת זכרים הנולדים במדבר עכבה אותן מעשיית פסח, וכיון הואיל והותרה לעשיית פסח בערלות עפ"י הדיבור, תהא מותרת נמי לעשות פסח בטומאה, ורק שהלוים לא היו ערלים, כי הם מלו במדבר כמפורש בספרי כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו זו ברית מילה, וא"כ לא הותרה ערלות אצלם, ולכך שאלו למה נגרע, אטו משום שמולים אנחנו נגרע מהקריב וכו'. ודו"ק. ואין לומר דהא נטמאו מקודם, והוי כמו ראה קרי בלילה, דלא שייך הואיל והותרה הותרה, ז"א, דהא אם היו מזין עליהן בשבת, הלא לא נשאר אצלם רק ערלות, והיו מותרין לעשות פסח, וכיון דמשכחת היתר שוב אמרינין הואיל והותרה הותרה, ואמר להם, דיעשו פסח שני, ודוקא בצבור, דאינן עושין פסח שני אמרינין הואיל והותרה כו'. ודו"ק בכ"ז.

למה נגרע לבלתי הקריב כו' במועדו. הנה אמרו, דב"ב לא ידעו אם פסח דוחה שבת, ומקשים דהא במדבר, דיום ראשון של נשיאים היה ראשון למע"ב ודחה פסח שבת. והנראה דבירושלמי פ"ג דנדרים אמרו מצות שבת מלא כו' והמילה דוחה אותה משל לשני מטרונות כו' זו שהיא יורדת מפני חברתה את יודע שחברתה גדולה הימנה, א"כ מילה חמורה ממנה, ונמצא, דפסח בצבור, שהיא נדחית מפני המילה, דאי כולהו צבור ערלים אמרינין להו זילו מוהלו כו' (פסחים ס"ט) שוה עם שבת, שגם היא נדחית מפני המילה, לכן כשחל ע"פ בשבת לא ידעו ב"ב מי הוא גדול או פסח, או שבת ואיזו מטרונה יורדת מפני חברתה, לכן לא מצי למפשט ממדבר ששם היו רובן ערלים (תוס' קדושין ל"ז ב' ד"ה ערלים), ואפילו הכי הוראת שעה הי' שתדחה פסח את המילה, ויעשו פסח כשהן ערלים, א"כ אם היא דוחה את המילה, שהיא גדולה מן השבת כ"ש שהיא דוחה את השבת, שהיא נדחית מפני המילה. ודו"ק. והלוים היו נמולים במדבר כמו שבספרי כי שמרו אמרתך כו', א"כ על הלוים לחודא לא הי' הוראת שעה, ואם כל ישראל היו כמותם היה הפסח קרב בלא הוראת שעה, ואם שפסח שלהם אינו דוחה מילה, אימור דלא דחי שבת, דכמו שפסח נדחה מפני המילה, כן יתכן, שפסח נדחה מפני השבת החמורה, אבל זה נגד המושכל, שכעת שכל ישראל פסח שלהן דוחה מילה ולכן דוחה שבת, אטו מפני שהן נמולים יהיה מצות פסח שלהם חלושה וקטנה ותהא נדחית מפני השבת, הלא תמוה, וזה שבאו בטענה למה נגרע לבלתי הקריב כו' בתוך בנ"י, הלא כיון שפסח שלהן שדוחה מילה דוחה השבת, גם פסח שלנו היום, שהותר להן ע"פ הוראת שעה לעשות בערלות גם לנו בני לוי הנמולים ידחה השבת, ומישאל ואלצפן היו לוים והם הם שהיו טמאים לנדב ואביהוא ובאו בטענה, או נושאי ארונו של יוסף, שהיו לוים, אצל משה ואמרו למה נגרע. ודו"ק היטב.

ח

עמדו ואשמעה. דע דבכל דברות, שנדבר עמו הי' מאהל מועד ובא משה אל אהמ"ע לדבר אתו, וכל היום היה יושב במחנה לוי' סמוך למשכן, כמו שנאמר והחונים לפני המשכן מזרחה משה, לכן בכל מקום לא הי' חושש אם השואלים מאתו ילכו לפנים מן הקלעים, מקום עזרת ישראל, אבל כאן שהיו טמאים או טבולי יום, והיה חושש שמא ילכו אחריו לפנים מן הקלעים, ויתחייבו כרת, לכן אמר עמדו אצל הקלעים, ואני אכנס לפנים למשכן לשאול דבר ד'. ולזה כיון הראב"ע שכ' עמדו פתח אהמ"ע.

י

איש איש כי יהיה טמא לנפש. הא דלא נאמר פרשה פסח שני במתן תורה בסיני נראה, דלפי מה שנתבאר במדרשות ובגמ' ע"ז פ"ק, וביחוד הרבה לדבר בזה הרע"ב ספורנו בספרו, דלפני מתן תורה אם היו שומרים צורתם לא היו צריכים למקום מוגבל מקודש לשמו, אשר בו יתאחדו ויתכללו כל הכנסיה הישראלית, רק בכל מקום אשר אזכיר שמי אבוא אליך כו' אם מזבח אבנים תעשה לי כו', רק אחרי אשר חטאו בעגל היו תמיד בסכנה, אחרי אשר פסקה זוהמתן חזרו לסורן, ולכן היו צריכים למשכן ומקדש, אשר אליו פונים כל לבבות בני ישראל, כן דריש הגמ' פ"ק דברכות מנין אפילו אחד שיושב ועוסק כו' שנאמר אבוא אליך כו' ביחיד, לכן היו ראוים כל יחיד ויחיד מישראל להשראת שכינה בפהרסיא, כמו ששרתה במשכן ובמקדש בימי שלמה וירא כל העם וירונו, וזה אני אמרתי אלקים אתם, והיה כל יחיד מישראל חשוב כצבור, ובספרי ובמכילתא מקומות אין מספר ונכרתה הנפש ולא הצבור שאין צבור נכרתין, ומה הוא בחיים אף זרעו בחיים, וכיון שקודם העגל אחר מתן תורה היה כל יחיד ראוי למשכן הכבוד, כמו צבור בכל מקום אשר יזכיר שמו, לא היה דין כרת ביחיד, רק אחרי העגל נפסק המעלה מן היחיד וחזר אל הצבור בכללן, ולכן היחיד נכרת מישראל [לבד משבט, דגמירי דלא כלה שבטא (פרק יש נוחלין), שנאמר ואתם בני יעקב לא כליתם, ונאמר ולא ימחה שבט מישראל, ולכן סבר ר' יהודה, דאף אם שבט אחד טמא יעשו כולם בטומאה, דהוי כמו צבור טמא, ואינן נדחין לפסח שני, ולכן סבר ר' יהודה, דשבט שעשה בהוראת ב"ד שלו אינם מביאים כבשה או שעירה לחטאת, שזה קרבן יחיד, שזדונו אינו בכרת, דאין צבור, והוא שבט, נכרת, רק קרבן שלהן כמו קרבן העלם דבר של צבור פר כו' ודו"ק], ולכן אינו עושה בטומאה דהשוכן אתם בתוך טומאותם אעפ"י שטמאין הן, וזה דוקא בטומאת צבור, לכן קודם העגל לא היה דין כרת של יחיד ודין דחיית היחיד לפסח שני, דהיו כמו צבור והיו עושין בטומאה כמו בטהרה. לא כן אחרי העגל חזרו לזוהמתן ונתחדש אצלם דין יחיד ודין כרת. לכן נאמרה זה ע"י זכאי, מישאל ואלצפן, שעסקו במיתת נדב ואביהוא, אשר מיתתן היה כפרה על מעשה העגל, וכמוש"א וגם באהרן התאנף ד' מאד ואתפלל גם בעד אהרן, ותפלתו עשה מחצה, ובמיתתן נתחנך המשכן כידוע. וזה שאמרו ראויה היה פרשה של פ"ש להאמר אלא שזכו מישאל ואלצפן שתאמר ע"י (ספרי). ודו"ק.

ובגמ' יליף מהכא, דשואלין ודורשין קודם הפסח שלשים יום, ופירש ר"ן דאינו חייב, רק אם שואל התלמיד נזקקין לו, דהוי שואל כענין. ובטו"א הוכיח כן מהא דבמצרים לא הודיען רק מר"ח, כדיליף רשב"ג. ונראה דהב"י פירש, דהא דמשה תיקן שיהיו שואלין ודורשין הלכות פסח בפסח הוא משום יו"ט, והכא משום קרבן, וכן מפורש בעו"ג דף ה' אנן דשכיחי ביה מומין דאפילו דוקין שבעין פסלי בעינן תלתין יומין, ובירושלמי פ"ט אית תנא תני אין דקין ותבלולין פוסלין בו. יעו"ש. ולכן לא הוצרך בפסח מצרים שלשים יום לדרוש קודם. ובירושלמי פריך ל"ל למכתב תמים ביה, הא אפילו בבני נח פסול מחוסר אבר, דכתיב מכל החי, ומשני משום דאין מהן למזבח סד"א, דאין מחוסר אבר פוסל בו יעו"ש, לכן כתב תמים, הא דקים ותבלולים אין פוסל. ולפ"ז א"ש הא דבעי ר"ז בדף צ"ה אימורי פסח מצרים היכי אקטרינהו, דאם אקטרינהו הלא היה מהן למזבח, ולמה כתב תמים, וע"כ לפסול בו מומין, ולמה לא הודיען ל' יום קודם, וע"כ דליכא חיוב לדרוש רק רשות, דהוי שואל כענין, ולא קשה מאי דהוה הוה ודו"ק.

יא

על מצות ומרורים יאכלוהו. פירוש, שיאכלו אותו רק עם מצה, לא עם חמץ, והוי לאו הבא מכלל עשה. וכן פירש רש"י. ואין איסור חמץ אלא באכילתו. וכן במשנה ונאכלין צלי על מצות כו'. ובתוספתא פסח ראשון נוהג כל שבעה ופסח שני נוהג יום אחד, וכמו דכל שבעה על איסור חמץ קאי, כן יום אחד הוא שאינו נאכל עם חמץ. ופשוט.

יג

והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא הי'. הנה לא אמר ובדרך רחוקה לא הי', אשר לפי ההלכה אם הוא קרוב מירושלים שיעור שיכול לבוא לזמן שחיטתו ולא בא חייב כרת, וכאן אמר ובדרך לא היה דוקא אם לא הי' כלל בדרך. וכבר פריך לה בירושלמי. ויעוין באור שמח. לכן השכיל הראב"ע לפרש, דה"ק והאיש אשר טהור אף שהיה בדרך לא רחוקה וחדל לעשות הפסח חייב כרת, שהי' לו לזרז ולבוא, ואם הוא טמא, רק שהצבור עושין בטומאה, דצבור עושין בטומאה אז כשלא היה כלל בדרך, רק הי' בירושלים או בשילה, או בנוב וגבעון, מקום שעושין פסח בטומאה חייב כרת אם חדל לעשות הפסח, אבל כשהוא בדרך חוץ ממקום שחיטת הפסח, אז פטור, דהא אינו יודע, שהצבור טמאין, שאין הולכין רק אחר רוב הנכנסין לעזרה, והוא טמא, אין עליו חיוב לילך ולהודע שמא הצבור רובן טמאים. ופשוט. ולכן אמר, שהוי"ו של ובדרך הוי וי"ו המחלק, כמו ומכה אביו ואמו. וברור בדבריו.

יד

וכי יגור אתכם גר, פשוט, דכוונתו כרבי, דגר שנתגייר בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני. ולכן אמר חקה אחת כו' ולאזרח הארץ, שזה לשון זר, שכבר אמר לכם ולגר, אבל קמ"ל, דבין שכל העושים פסח שני הם טמאים או שאחד מהן טמא או גר, שלא נתחייב בפסח ראשון, א"כ לא שייך טעם הגמ' מפני הטומאה דחיתו כו' חקה אחת לכם, שאינו דוחה את הטומאה, והיחיד כציבור שוין. ולר' יהודה דאמר, דדוחה הטומאה, הפי' דסבר בירושלמי, דאם ניתן רשות לבנות בהמ"ק קודם פסח שני עושין הצבור בשני, וזה חקה אחת לכם, היינו לכל הצבור, שלא הי' להם בהמ"ק לעשות פסח בראשון, ולגר שנתגייר בין שני פסחים, ולאזרח שלא עשה בראשון יעשה השני. ודו"ק.

חקה אחת כו' לגר ולאזרח הארץ. בכל התורה כתוב אזרח לבדו, רק גבי פסח כתוב אזרח הארץ. נראה עפ"י שיטת רבותינו בתוס', דכל מי שאין לו קרקע פטור מעשות הפסח. ובזה אמרתי מה דנסתפקו בני בתירא אם פסח דוחה שבת ולא פשטו מפסח מדבר, משום דבפסח מדבר לא היו יכולים להפקיר קרקע שלהם, דחזרה ביובל הבא ואין זה הפקר מפקיע קנין הגוף של המפקיר ועדיין מחויב בראי' ובפסח, דלא יחמוד איש ארצך, אבל בבית שני, שלא נהגה יובל מן התורה הואיל ואין כל יושביה עליה, וא"כ יכולים להפקיר קרקעות ויהיו פטורים מפסח, סד"א דלא דחי שבת, כדברי הר"ד דייטש בתשו' חתם סופר אורח חיים סימן קכ"ד. יעו"ש.

ואם כן בגר שאין לו קרקע רק שדה מקנה, ואם יפקיר אותה לא תחזור ביובל, והואיל ויכול להפקיר שדהו ולהפקע מחיוב פסח סד"א דלא דחי פסח שלו שבת, אמר חוקה אחת לכם ולגר הגר ולאזרח הארץ כמו שאזרח הארץ אינו יכול להפקע ע"י הפקר ממצות פסח, דתחזור אליו ביובל, ודוחה פסח שלו שבת כן בגר, אעפ"י שאין לו רק מקנה, א"כ יכול להפקיר קרקע שלו ויפטר מחובת פסח, בכ"ז דוחה פסחו שבת. ודו"ק. ובמובן כזה אמר בפ' בא ואז יקרב לעשותו והיה כאזרח הארץ, שפסחו דוחה שבת. אך מה דאמר שם שבעת ימים שאור לא ימצא, כי כל אוכל מחמצת ונכרתה כו' בגר ובאזרח הארץ גבי חמץ צריך מובן, למה דייק אזרח הארץ. ונראה, דבפסח מצרים לא היה חמוצו נוהג רק יום אחד, ויצאו כל ישראל ידי חובת פסח ומצה בעשיית פסח על מצות ומרורים, ואיסור אכילה לחמץ יום אחד לבד, לכן הוי אמינא, דגם לדורות מי שעשה פסח על מצוומ"ר ויום הראשון לא אכל חמץ, שעושה כמו שעשו אבותינו במצרים אינו נכרת, ומי נכרת האוכל ביום השביעי, זה גר שנתגייר תוך הפסח, שלא עשה פסח בראשון, לכן קא משמע לן, דגם האזרח הארץ, שיש לו קרקע ונתחייב בפסח, ועשה פסח על מצות ביום הראשון, כמו שאכלו אבותינו במצרים, ובכ"ז, אם אכל חמץ ביום השביעי נכרת לדורות, כמו על אכילת חמץ ביום הראשון בלא הבדל. ודו"ק.

כב

או ימים. חסר וא"ו, דבכ"מ כתיב יומים. ומרמז דלפעמים נסעו בלילה וחסר מן השני ימים, וכמו דאמר אביי ש"מ יש סילוק מסעות בלילה מנחות צ"ה.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.