הכתב והקבלה/במדבר/ט

הכתב והקבלה במדבר ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

ויעשו בני ישראל את הפסח. מלבד מה שעשו בשמיני למלואים וחנכת הנשיאים, יעשו ג"כ את הפסח, שלא יפטרו ממנו בשביל שמחת המצות שקיימו, כמו שקרה בבית ראשון שספרו רז"ל שביטל שלמה את יה"כ בשביל חנכת הבית (רע"ס), ואין א"כ הוי"ו נוספת:

ו

לעשות הפסח ביום ההוא. לא היה יכולים לעשות בו ביום אבל היה יכולים ביום של אחריו (פסחים צ') שחל שביעי שלהן להיות בי"ד וטבלו והוזה עליהם והרי הם ראויים לאכול קדשים לערב, לכן שאלו אם ישחוט עליהם הפסח והם יאכלוהו לערב (עי' רמב"ם פ"ו מק"פ ה"ב) וכן מ"ש רש"י ויאכל הבשר לטהורים, כלומר להם עצמם שיהיו טהורים לערב, (עיין משכיל לדוד):

ז

האנשים ההמה. היה ראוי לקצר ויאמרו אליו, מה הוא האנשים ההמה שהוסיף מגיד שאין נשאלים אלא לבעל המעשה (ספרי) אם הוצרך אדם דבר לשאול, הוא בעצמו ילך לשאול, ואם שולח שלוחו אין משיבין לו, כי השליח אינו יודע לסדר הענין היטב לכן הוסיף האנשים ההמה, בעלי המעשה עצמם סדרו שאלתם (ז"ר):

י

בדרך רחוקה. כגון שעומד ביום י"ד בתחלת בין הערבים במקום שלא יגיע לעזרה בשעת שחיטת הפסח, וזה כדעת ר"ע שאמר (פסחים צ"ב) איזוהי דרך רחוקה מן המודעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח והם חמשה עשר מילין וכדאמר עולא התם, דסובר דדרך רחוקה לגבי פסח הוא כל שאינו יכול לכנוס בשעת שחיטה, כל שעת השחיטה מהלך ואינו מגיע, מחצות ועד שקיעת החמה היא מהלך ט"ו מילין (ע' רש"י), וכדעת ר"ע פסק הרמב"ם; אלא שפי' שנקרא רחוק כל שאינו יכול ליכנס בתחלת שעת שחיטה, שכתב מי שהיה בינו ובין ירושלים יום ארבע, עשר עם עליית השמש חמש' עשר מיל ה"ז דרך רחוקה (ע"ש בכ"מ), ומפירוש הר"ע מברטנורה נראה כדעת רמב"ם, ע"ש. [ולא ראיתי מי שהתעורר על מחלוקת הרמב"ם ושאר מפרשים בזה]. ורש"י שפי' כאן רחוקה נקוד עליו לומר לא שרחוקה ממש אלא שהיה חוץ לאסקופת העזרה כל זמן שחיטה, היא דעת ר"א שאין הלכה כמותו, וכבר השיג עליו הרמב"ן; והרא"ם רוצה ליישב דעת רש"י שבחר בדעת ר"א שהיא קרובה לפשוטה של מקרא יותר מדעת ר"ע, מפני שהנקודה בכל מקום מוציאה הדבר ממשמעותו, לכן גם מלת רחוקה אינה כמשמעה, יעו"ש. הנה הרחיק את הקרובים לעזרה והניח מלת רחוקה המפורשת ותלה עצמו בהנקודה לפרש דלא כהלכתא, ואין זה נכון, דודאי לשון המקרא יותר מכוון לדעת ר"ע דהלכתא כותיה, ולחשוב את העומד ט"ו מיל מירושלים לרחוק, ואת העומד סמוך לעזרה לקרוב; ורמז הנקודה לר"ע שפיר אמר רמב"ן שבא להורות שאין רחוקה, רחוקה ממש אלא שרחוקה לו בעשיית הפסח. וטענת רא"מ עליו מדלא אמר ר' יוסי הכי בטעם רמיזת הנקודה, ע"ש. אין זה טענה כ"כ, ואפשר דמ"ש בירושלמי ה"א שברחוקה נקוד איש רחוק ואין דרך רחוקה עיין תוספת יום טוב, רומז לדברי רמב"ן:

בדרך רחוקה. לא הנך תרתי לחוד, אלא כל שנאנס או ששגג ולא הקריב בראשון חייב בפסח שני, [מתניתן ריש פ"ט דפסחים] ויליף ליה בירושלמי מטמא ודרך רחוקה במה הצד, ע"ש תי"ט. ומזה פסח שנמצא שהיה בעל מום חייב בפסח שני, כדתני' [פסחים פ"ח] חמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצאת יבלת בעור אחד מהם, אם קודם זריקת דם נתערבו חייב כולן בפסח שני, שאין כאן כשר, שלא נזרק הדם לאכילת בשר, [והרב בחוות דעת סי' ק"ב מתקשה אמאי לא הוי חזי לאכילה, הא נתבטל ברוב, ומכח קושי' זו הוכיח כשיטת הפוסקים דכבש שלם הוי חתיכה הראויה להתכבד ואינה בטלה, ע"ש. ולדעתי דבריו תמוהים, דחהר"ל שאינה בטלה אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא שפיר בטל כמ"ש הפוסקים, וכיון דמדאורייתא חזי לאכילה, איך מחייבי' להו בפסח שני מחומרא דרבנן הא מביא חולין לעזרה. עתוס' [פסחים דף פ' ע"ב ד"ה נזרק] כיון דמדאורייתא פטור הוי חולין לעזרה, וברש"י [פ"א ד"ה מדרבנן] דמדאורייתא לא מטמא הלכך גבי פסח טהורים מעלי' הוי. ועוד כמו דחתיכת חטאת טמאה עולה בחתיכות טהורות, דלא הוי חהר"ל כיון שאינה ראויה אלא לכהנים שכולן שוין בה ואין מחזיקין טובה זה לזה, כמ"ש תוס' [חולין ק' ד"ה שאני] הכי נמי פסח שאינו נאכל אלא למנוייו ואין כאן החזקת טובה לא מקרי חהר"ל; ובעיקר קושיתו נ"ל דאפי' לשטת הפוסקים דבאין האיסור ניכר לא הוי קבוע דאורייתא מכל מקום כאן לא שייך בטול כיון דכל אחד מן הפסחים יש לו בעלים מיוחדים, וכל אחד מהם צריך להזהר שלא יתערב פסחו בשל אחר, דאם כן לא יהיה ראוי לאכילה שאין פסח נאכל שלא למנוייו, וכיון שכל אחד מן הפסחים צריך להיות מופרש ומובדל בפני עצמו בל יתערב באחר, אם כן לא שייך למימר שיצטרפו כלם יחד כדי לבטל האיסור, דומה למ"ש הפוסקים [בסי' קי"א ס"ז] כל שאין דרכו להתערב אינו מצרף כדי לבטל האיסור, כגון שתי קדרות אחד של חלב ואחד של בשר, או שזו נתבשלה במתיקות וזו בקיוהא וחומץ, שידוע בבירור שאינם עתידים להתערב יחד אינם מצטרפין לבטל האיסור שנפל באחת מהן אע"פ ששניהם בספק איסור. וכן בשני קדרות העומדות להתערב יחד מצד עצמן, אם הם של שני בני אדם, אינם מצטרפים, מכש"כ בחמש פסחים דבין מצד הבעלים בין מצד הפסחים אינם עומדים להתערב יחד לא שייך למימר בהו ההצטרפות לבטל. וראיתי להרב פרי מגדים [סי' ק"ט במ"ז סק"ב] שכתב ודע דיבש ביבש דחד בתרי בטל לא בעינן סמוכין ומוקפין אלא כל שיש ג' חתיכות ואחד מהן טרפה אזלינן בתר רובא ואפי' אחת בבית ואחת בעליה. - ובסי' קי"א (בש"ד סקי"ז) כתב וביבש לא שייך לאפלוגי באדם אחד ושני בני אדם כלל. דכל שיש ספק ויש רוב שרי ולא בעינן סמוכים כלל, ע"כ. ואשתומם על מראה זו, דהא עיקר מחלוקת הרשב"א עם הר"ש הוא ביבש, כמבואר בתורת הבית הארוך לרשב"א (בית רביעי שער שני) דלהר"ש שתי קדרות לשני בני אדם אין מצטרפות וראייתו משתי מגורות שאין דרכן להתפנות ולהתערב יחד, והרשב"א חולק עליו דאף בשני בני אדם מצטרפין ומעלין, דאם כן בליטרא קציעות, היה להם לחלק בין אדם אחד לשני בני אדם. ע"ש שסיים דצריכים אנו לחוש לדברי הר"ש כי רב גדול ומובהק הוא. מבואר בדבריו דיסוד מחלוקותם ביבש, ואיך פשיטא ליה לפרמ"ג, דביבש בשני אדם מצטרפין. ומצאתי להרב בעל בינת אדם (בשער הקבוע סי' ג') שכתב דבתערובת חניות העומדות למכור לא שייך בי' בטול, דהא אין הספק על החניות רק על הבשר שבתוכם ואיך יתבטל הבשר שברשות זה על ידי הבשר המונח בחנות אחרת, דהא אין עתידים להתערב, ואף דלא הוי קבוע דאורייתא שאין חנות הטרפה ניכר מ"מ אינו בטל מה"ת - ושם בסי' ד' הביא דברי הפרמ"ג שבסי' ק"ט ותמה עליו, וממרוצת דבריו יראה שלא ראה דברי הפר"מג שבסי' קי"א הנ"ל. שוב ראיתי בס' בית יצחק בפתח השער שכתב בהא דחמש פסחים כדברי, כיון שכל פסח יש לו חבורה מיוחדת, וגם שהפסח אינו נאכל אלא למנוייו, לא שייך ביה בטול:

ועשה פסח. תיב"ע וידחי למעבד פסחא. פי' נדחה מלעשות פסח ראשון ומחוייב לעשות פ"ש, כמבואר אח"ז. תחלה אמר החיוב בדרך כלל, ואח"כ יפרט הזמן. והמפרש ועשה פסח ירצה לעשות פסח טועה כי שחיטת פ"ש הוא מצוה בפ"ע:

יב

ככל חקות הפסח. שה תמים זכר בן שנה ולצלי, כ"ה בגמרא:

יז

ואחרי כן יסעו. אות וי"ו במלת ואחרי להמפרשים הוא למותר, ול"נ אי הוי כתוב בלא וי"ו היה המובן שהתחילו לנסוע מיד שראו הסתלקות הענן מעל האהל ולא היתה שום שהוי זמן בין ההסתלקות והנסיעה, ובאמת לא היה כן כמשרז"ל שבהסתלקות הענן מעל האהל היה מתכפל ונמשך ע"ג בני יהודה ואז תקעו והריעו ותקעו ולא היו מהלכין עד שמשה אמר קומה ה' (וערש"י פסוק ל"ח), חזינן שהוי זמן בין הסתלקות הענן מעל האהל לבין נסיעתם, לכן אמר ואחרי כן בוי"ו, אשר יורה על התוספת הזמני, כאלו אמר ועוד אחרי כן עמ"ש במדבר ד' ט"ו ואחרי כן. והרע"ס אמר אחרי העלותו היו נוסעים אל אותו הצד שהיה הענן פונה, ולפי"ז יהיו המובן במאמר ואחרי כן יסעו, כוון המקום, ר"ל שהיו נוסעים אל אותו צד שיהיה הענן פונה:

ובמקום. סיפר זכותן של ישראל בלכתם אחריו במדבר, שהיו חונים במקום אשר ישכן שם הענן אף שהיה במקום יליל ישימון:

יט

ושמרו. שהיו ממתינים המתנתו זמן ארוך אף שהיה המקום רע מאד, ולא יסעו לתור להם מקום טוב ממנו לחנות בו:

כ

ימים מספר. אף שהיתה חנייתם במקום נאות להם, ולא היה שוכן שם הענן רק ימים מספר, מכל מקום על פי ה' יחנו, לא מאהבת אותו מקום, ועל פי ה' יסעו, אע"פ שהיו צריכים לנסוע מאותו מקום הטוב להם:

כא

מערב עד בקר. שהוא זמן בלתי מוכן ומספיק לצרכי חניית ולצרכי מסע, שלא היה להם פנאי לסדר ענינם ועניני מקניהם, וכמו רגע היו מסתלקין והורסים כל הכנותיהם (רע"ס):

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.