משאת המלך/במדבר/כה
א[עריכה]
ויחל העם לזנות אל בנות מואב (כה א)
הנה אמרו בע"ז (ל"ו:) בדין בועל ארמית דקנאים פוגעים בו דהיינו דוקא בפרהסיה, ונראה דבבועל ספק ארמית אף בפרהסיה אין קנאים פוגעים בו, שהרי כבר אין חשוב זה בפרהסיה, דכיון דאינה אלא ספק הרי אין רואים כאן בעילת ארמית. ושמעתי שאף מו"ר הגר"ש רוזובסקי זצ"ל אמר כן. מיהו עיין ברע"א בדו"ח (ריש פ' אלו נערות) דמקושיתו נראה שלא ס"ל כדברינו, וצ"ע.
ג[עריכה]
ויצמד ישראל לבעל פעור (כה ג)
כתב בעל הטורים (ריש פ' פנחס) שהושיבו המדינים פונדקאות של מאכל ומשקה כו'. ויש להבין הרי היה לישראל המן שהיה בו כל הטעמים, וא"כ מה היו להוטים אחר המאכל ומשתה שנזדמן להם. ונראה לומר שהרי התאוננו על המן שעתיד שיתפח במעינו (עפרש"י לעיל כ"א ה'), וביאור הדבר משום שעיקרו של מן שאין בו פסולת והוא כולו מאכל רוחני, והם נתאוו למאכל יותר גשמי, והם מצאו בפונדקאות הללו.
נמצא לפי"ז שתחילתו של חטא זה היה מה שמאסו במן שהוא מזון רוחני שאין בו פסולת, ויתכן שזה נמי ענין ויצמד ישראל לבעל פעור שעבודתה שמתריזין בפניה הפסולת, דהגיעו בזה עד הקצה השני של תאות מאכל גשמי. [שוב הראוני שהרמ"ע מפאנו בי' מאמרות (סי' י"ז) כתב להדיא דפעור הוא היפך המן שאין בו פסולת, ובס"ד כוונתי לדבריו].
ויל"ע בצאן ובקר שהיה להם אם היה פסולת ע"י אכילתן, דשמא הואיל ואף הם נתפטמו מהמן (עפרש"י שמות ט"ז כ"א) א"כ יתכן דלא היה בהם פסולת, ועיין ברוח חיים לאבות (פ"ג מ"ג) מש"כ בזה.
ז[עריכה]
וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה (כה ז)
כתב הרמב"ם (בפי"ב מאיסו"ב הל"ד) כל הבועל כותית כו' אם בעלה בפרהסיא כו' אם פגעו בו קנאין והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין, ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא וראיה לדבר זה מעשה פנחס בזמרי. ובהשגות בד"א שהתרו בו ולא פירש, אבל לא התרו בו לא אמרינן הרי אלו משובחין. וכתב הרב המגיד וי"ל שכל שהוא מזיד א"צ התראה, שלא מצינו התראה אלא לחייבי מיתות בי"ד, אבל זו הלכה היא ואינן רשאין אלא בשעת מעשה, ולא מצינו בפנחס שהתרה בזמרי, ומ"מ יראה לי שמה שאמרו גבי זמרי שהיה לו לפרוש ולא פירש הוא כשהתרה בו פנחס.
הנה הרב המגיד הבין בדעת הראב"ד דההתראה היא מדינא כשאר חייבי מיתות ב"ד, וקשה א"כ האיך כתב הראב"ד דבלא התרו בו לא אמרינן הרי אלו משובחין, והלא ביותר דאם א"א להורגו בלא התראה א"כ הקנאי שהרגו יהא נהרג עליו לפי דשלא כדין הרגו, ולכאורה י"ל בכונת הראב"ד בפשוטו שכיון שכל עיקר זו ההלכה למשה מסיני היא הלכה ואין מורין, א"כ צריך להשתדל למונעו וכדי שלא יהא נהרג הבועל, ולזה כתב הראב"ד שיתרה בו ולא מדין התראה אלא שע"י ההתראה יפרוש, וכיוצ"ב בדין רודף שכתב הרמ"ה (בפ' בסו"מ) שההתראה היא כדי למנעו וה"ז כמו יכול להצילו באחד מאבריו, וה"נ הכא אין ההתראה אלא כדי שיפרוש, ולכן שפיר באם לא התרה בו רק אינו משובח אבל מ"מ בדין הרגו. [א"ה. וכ"כ הגר"א בביאורו לחו"מ סי' תכ"ה סקי"ז, ע"ש].
יב[עריכה]
לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם (כה יב)
יעויין במשך חכמה שבא ליישב מפני מה מסר הקב"ה נבואה זו ע"י משה ולא אמר זאת לפנחס בעצמו, ע"ש. והדברים מתמיהין, הרי יש לזה דין תורה ואי"ז נבואה גרידא, ותורה הרי צריכה להמסר ע"י משה, וזה לא יתכן לומר שהוקשה לו למה לא אמר אף לפנחס בנבואה, דזאת מהיכא תיתי להקשות שיאמר אף לו בנבואה מה שכתוב בתורה בלא"ה, ואולי דעתו דמאחר דכתיב לכן אמור והיינו שיאמר זאת לפנחס, וא"כ ע"כ נבואה היא דתורה הלא נאמרת לכל ישראל, וצ"ע.
והמשך חכמה יישב דע"י שאמר הקב"ה למשה שיאמר לפנחס מעתה א"א להקב"ה לחזור בו, כדרך שאמרו דנבואה טובה אין הקב"ה חוזר, אבל מאחר דזהו דוקא בנבואה שנאמרה לנביא עבור אחר, ולא בנבואה טובה שבין הקב"ה לנביא דאז יתכן לחזור אף מנבואה טובה, ולכן אמר הקב"ה למשה שיאמר לפנחס דהשתא ליתא בחזרה, משא"כ באם היה הקב"ה אומר לפנחס בעצמו דאזי עדיין יתכן חזרה.
אמנם למש"כ בלא"ה א"א שיהיה בזה חזרה, דנראה ברור דמה שאמרו שהקב"ה יתכן שיחזור בין מנבואה רעה ובין מנבואה טובה שבין הקב"ה לנביא, דבר זה אינו אמור אלא בנבואה, אבל מהנאמר בתורה בזה לא יתכן חזרה כלל, דה"ז בכלל שהתורה לא תשתנה וקיימת לעולמי עולמים כמו שהאריך הרמב"ם בהל' יסוה"ת , ולכן כיון שבתורה נאמר והובטח הברית כהונת עולם לפנחס ע"י משה, ה"ז בכלל תורה ולא יתכן שלא תתקיים. [וע"ע מש"כ עד"ז בפרשת בחוקותי].
ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א