רש"י/שמות/טז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רש"י ‏ שמות טז

א

בחמשה עשר יום. נתפרש היום של חניה זו, לפי שבו ביום כלתה החררה שהוציאו ממצרים והצרכו למן, ללמדנו, שאכלו משירי הבצק ששים ואחת סעודות וירד להם מן בששה עשר באיר, ויום א' בשבת היה כדאיתא במסכת שבת (פ"ז):

ב

וילונו. לפי שכלה הלחם:

ג

מי יתן מותנו. שנמות. ואינו שם דבר כמו מיתתנו, אלא כמו עשותנו חנותנו שובנו, לעשות אנחנו, לחנות אנחנו, למות אנחנו. תרגומו לוי דמיתנא, לו מתנו (במדבר יד, ב) — הלואי והיינו מתים:

ד

דבר יום ביומו. צרך אכילת יום ילקטו ביומו ולא היום לצרך מחר (מכילתא):

למען אנסנו הילך בתורתי. אם ישמרו מצוות התלויות בו, שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקט:

ה

והיה משנה. ליום ולמחרת:

משנה. על שהיו רגילים ללקט יום יום של שאר ימות השבוע. אומר אני אשר יביאו והיה משנה", לאחר שיביאו, ימצאו משנה במדידה על אשר ילקטו וימדו יום יום, וזהו לקטו לחם משנה, בלקיטתו היה נמצא לחם משנה. וזהו על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים, נותן לכם ברכה, פוי"שן, בבית למלאת העמר פעמים ללחם יומים:

ו

ערב. כמו לערב:

וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים. לפי שאמרתם לנו כי הוצאתם אותנו, תדעו כי לא אנחנו המוציאים אלא ה' הוציא אתכם שיגיז לכם את השלו:

ז

ובקר וראיתם. לא על הכבוד שנאֱמר והנה כבוד ה' נראה בענן נאֱמר, אלא כך אמר להם, ערב וידעתם כי היכלת בידו לתן תאותכם, ובשר יתן, אך לא בפנים מאירות יתננה לכם, כי שלא כהגן שאלתם אותו ומכרס מלאה, והלחם ששאלתם לצרך, בירידתו לבקר תראו את כבוד אור פניו, שיורידהו לכם דרך חבה, בבקר, שיש שעות להכינו וטל מלמעלה וטל מלמטה, כמנח בקפסא (יומא ע"ה):

את תלנתיכם על ה'. כמו אשר על ה':

ונחנו מה. מה אנחנו חשובין,

כי תלינו עלינו. שתרעימו עלינו את הכל, ואת בניכם ונשיכם ובנותיכם וערב רב. ועל כרחי אני זקוק לפרש תלינו בלשון תפעילו מפני דגשותו וקריתו, שאלו היה רפה, הייתי מפרשו בלשון תפעלו, כמו וילן העם על משה (בראשית יז), או אם היה דגוש ואין בו יו"ד ונקרא תלונו, הייתי מפרשו לשון תתלוננו, עכשיו הוא משמע תלינו את אחרים, כמו במרגלים וילינו עליו את כל העדה (במדבר י"ד):

ח

בשר לאכל. ולא לשבע. למדה תורה דרך ארץ שאין אוכלין בשר לשבע. ומה ראה להוריד לחם בבקר ובשר בערב, לפי שהלחם שאלו כהגן, שאי אפשר לו לאדם בלא לחם, אבל בשר שאלו שלא כהגן, שהרבה בהמות היו להם, ועוד שהיה אפשר להם בלא בשר, לפיכך נתן להם בשעת טרח שלא כהגן (יומא ע"ה):

אשר אתם מלינם עליו. את האחרים השומעים אתכם מתלוננים:

ט

קרבו. למקום שהענן ירד:

יג

השלו. מין עוף ושמן מאד (יומא ע"ה):

היתה שכבת הטל. הטל שוכב על המן, ובמקום אחר הוא אומר (במדבר י"א) וברדת הטל וגו'", הטל יורד על הארץ, והמן יורד עליו, וחוזר ויורד טל עליו, הרי הוא כמנח בקפסא (יומא שם):

יד

ותעל שכבת הטל וגו'. כשהחמה זורחת, עולה הטל שעל המן לקראת החמה, כדרך טל עולה לקראת החמה. אף אם תמלא שפופרת של ביצה טל ותסתם את פיה ותניחה בחמה היא עולה מאליה באויר. ורבותינו דרשו, שהטל עולה מן הארץ באויר, וכעלות שכבת הטל נתגלה המן וראו והנה על פני המדבר וגו' :

דק , דבר דק:

מחספס. מגלה, ואין דומה לו במקרא. ויש לומר מחספס לשון חפיסה ודלוסקמא שבלשון משנה, כשנתגלה משכבת הטל ראו שהיה דבר דק מחספס בתוכו בין שתי שכבות הטל. ואנקלוס תרגם מקלף", לשון מחשף הלבן:

ככפר. כפור יילי"דא בלעז, דעדק כגיר, כאבני גר (ישעיהו כ"ז), והוא מין צבע שחר, כדאמרינן גבי כסוי הדם הגיר והזרניך (חולין פ"ח). דעדק כגיר כגלידא על ארעא", דק היה כגיר ושוכב מגלד כקרח על הארץ, וכן פרושו: דק ככפר, שטוח, קלוש ומחבר כגליד. דק טינב"ש בלעז, שהיה מגליד גלד דק מלמעלה. וכגיר שתרגם אנקלוס תוספת הוא על לשון העברית ואין לו תבה בפסוק:

טו

מן הוא. הכנת מזון הוא, כמו וימן להם המלך (דניאל א'):

כי לא ידעו מה הוא. שיקראוהו בשמו:

טז

עמר. שם מדה:

מספר נפשתיכם. כפי מנין נפשות שיש לאיש באהלו תקחו עמר לכל גלגלת:

יז

המרבה והממעיט. יש שלקטו הרבה ויש שלקטו מעט, וכשבאו לביתם מדדו בעמר איש איש מה שלקטו, ומצאו שהמרבה ללקט לא העדיף על עמר לגלגלת אשר באהלו, והממעיט ללקט לא מצא חסר מעמר לגלגלת. וזהו נס גדול שנעשה בו:

כ

ויותרו אנשים. דתן ואבירם:

וירם תולעים. לשון רמה:

ויבאש. הרי זה מקרא הפוך, שבתחלה הבאיש ולבסוף התליע, כענין שנאֱמר ולא הבאיש ורמה לא היתה בו", וכן דרך כל המתליעים (מכילתא):

כא

וחם השמש ונמס. הנשאר בשדה נעשה נחלים ושותין ממנו אילים וצבאים, ואמות העולם צדין מהם וטועמים בהם טעם מן, ויודעים מה שבחן של ישראל:

ונמס. פשר, לשון פושרים, על ידי השמש מתחמם ומפשיר, דישטנ"פריר בלעז, ודגמתו בסנהדרין בסוף ד' מיתות:

כב

לקטו לחם משנה. כשמדדו את לקיטתם באהליהם מצאו כפלים, שני העמר לאחד. ומדרש אגדה: לחם משנה, משנה, אותו היום נשתנה לשבח בריחו וטעמו (שם):

ויגידו למשה. שאלוהו מה היום מיומים. ומכאן יש ללמד שעדין לא הגיד להם משה פרשת שבת שנצטוה לומר להם והיה ביום הששי והכינו וגו', עד ששאלו מה זאת, אמר להם הוא אשר דבר ה' שנצטויתי לומר לכם, ולכך ענשו הכתוב שאמר לו עד אנה מאנתם, ולא הוציאו מן הכלל:

כג

את אשר תאפו אפו. מה שאתם רוצים לאֱפות בתנור, אפו היום הכל לשני ימים, ומה שאתם צריכים לבשל ממנו במים, בשלו היום. לשון אפיה נופל בלחם ולשון בשול בתבשיל:

למשמרת. לגניזה:

כה

ויאמר משה אכלהו היום וגו'. שחרית שהיו רגילין לצאת וללקט באו לשאל: אם נצא אם לאו", אמר להם את שבידכם אכלו, לערב חזרו לפניו ושאלוהו מהו לצאת, אמר להם שבת היום, ראה אותם דואגים שמא פסק המן ולא ירד עוד, אמר להם היום לא תמצאוהו, מה ת"ל היום, היום לא תמצאוהו אבל מחר תמצאוהו:

כו

וביום השביעי שבת. שבת הוא, המן לא יהיה בו. ולא בא הכתוב אלא לרבות יום הכפורים וימים טובים:

כח

עד אנה מאנתם. משל הדיוט הוא בהדי הוצא לקי כרבא", על ידי הרשעים מתגנין הכשרין:

כט

ראו. בעיניכם כי ה' בכבודו מזהיר אתכם על השבת, שהרי נס נעשה בכל ערב שבת לתת לכם לחם יומים:

שבו איש תחתיו. מכאן סמכו חכמים ד' אמות ליוצא חוץ לתחום (ערובין נ"א):

אל יצא איש ממקמו. אלו אלפים אמה של תחום שבת (מכילתא), ולא במפרש, שאין תחומין אלא מדברי סופרים, ועקרו של מקרא על לוקטי המן נאֱמר:

לא

והוא כזרע גד לבן. עשב ששמו קול"יינדר, וזרע שלו עגל ואינו לבן, והמן היה לבן, ואינו נמשל לזרע גד אלא לענין העגול, כזרע גד היה, והוא לבן:

כצפיחת. בצק שמטגנין אותו בדבש, וקורין לו אסקריטין בלשון משנה (פסחים ל"ז), והוא תרגום של אנקלוס:

לב

למשמרת. לגניזה:

לדרתיכם. בימי ירמיהו. כשהיה ירמיהו מוכיחם למה אין אתם עוסקים בתורה, והם אומרים נניח מלאכתנו ונעסק בתורה, מהיכן נתפרנס, הוציא להם צנצנת המן אמר להם אתם ראו דבר ה', שמעו לא נאֱמר אלא ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו:

לג

צנצנת. צלוחית של חרס, כתרגומו:

והנח אותו לפני ה'. לפני הארון. ולא נאֱמר מקרא זה עד שנבנה אהל מועד, אלא שנכתב כאן בפרשת המן:

לה

ארבעים שנה. והלא חסר שלשים יום הם, שהרי בט"ו באיר ירד להם המן תחלה ובט"ו בניסן פסק, שנאֱמר וישבת המן ממחרת (יהושע ה'), אלא מגיד, שהעגות שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בהם טעם מן (קידושין ל"ח):

אל ארץ נושבת. לאחר שעברו את הירדן (שאותה שבעבר הירדן מישבת וטובה שנאֱמר אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן", ותרגום של נושבת יתבתא", רצה לומר — מישבת):

אל קצה ארץ כנען. בתחלת הגבול קדם שעברו את הירדן, והוא ערבות מואב. נמצאו מכחישין זה את זה, אלא בערבות מואב כשמת משה בז' באדר פסק המן מלירד, ונסתפקו ממן שלקטו בו ביום עד שהקריבו העמר בששה עשר בניסן, שנאֱמר ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח (יהושע ה'):

לו

עשרית האיפה. האיפה שלש סאין והסאה ו' קבין והקב ד' לגין והלג ו' ביצים, נמצא עשירית האיפה מ"ג ביצים וחמש ביצה, והוא שעור לחלה ולמנחות:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.