מראי מקומות/במדבר/כה

מראי מקומות במדבר כה

יא

בן אהרן הכהן

טעם לייחוסו

רש"י מפרש שייחסו הכתוב לאהרן לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל, והוצרך לפרש כן שהרי כבר הזכיר ייחוסו בפרשה לעיל.

והאברבנאל ביאר כוונת הייחוס שאף שהיה בן אלעזר בן אהרן שלא היו מלומדים בחרב ובחנית עם זאת עשה מעשה משובח מאד והרג את זמרי. ובאור החיים כתב שאולי ייחסו הכתוב כדי שיזכרו אבותיו לטובה. עוד ביאר האור החיים, שנתכוון שישלימו ישראל עם אהרן שגרם להרג עם רב מישראל באמצעות מעשה העגל, ועתה עמד בן בנו פנחס ופדה נפש כל ישראל. ובהעמק דבר ביאר שבא הכתוב לומר הטעם שיכול ליטול פנחס שכרו משלם לפי שהוא בן אלעזר בן אהרן הכהן ויכול להיות כהן גדול, אך אם היה זה אחר מישראל על כרחך לא יכל לקבל שכר זה שהוא השכר השלם והיה מקבל שכר אחר מעין זה. וע"ע משך חכמה ביאור נוסף בייחוסו לאלעזר ואהרן.

השיב את חמתי

צורך בהודעה על השבת החימה

בדעת זקנים ביאר שכוונת המאמר היתה שאין להם לשנאתו על שהרג את זמרי שהרי אם לא היה משיב את חמתו של ה' מעליהם היה הקב"ה מכלם והיה נהרג מהם עם רב. ובבכור שור הביא כן והוסיף עפ"ז המשך הפסוקים "לכן הנני נותן לו את בריתי שלום" שאף אם ישנא אותו אין לו לירא מהם כיון שאני נותן לו את בריתי שלום. ובאור החיים ביאר שאמר כן כדי שלא יחשוב משה שכך היא הנהגת ה' לכפות מדת הדין, ועל כן אמר לו שפנחס הוא שהשיב את חמתי ולא מעצמה שבה.

רמז בתיבת 'חמתי'

בשם הגר"א אמרו רמז שבתיבת חמתי רמוזה מיתת שונאי ישראל שממנה השיב והציל פנחס, שבתיבת 'חמתי' האותיות האמצעיות הם 'מת' והרחוקות יותר הם 'חי' כי חמת ה' מקרבת המיתה ומרחקת החיים.

מעל בני ישראל

ביאר האור החיים הוספה זו שהיא תופסת שבח לפנחס שהשיב את חמת ה' אחרי שכבר יצאה והיתה מעליהם.

בקנאו את קנאתי

פירש רש"י בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצף. ובפירוש הטור הארוך הוסיף שלשון קנאה נופל על עבודה זרה כמו שכתוב אל קנא שנוקם מעובדי ע"ז. ועיין הכתב והקבלה מה שפירש באופן אחר "להרחיק מדות מגונות כאלה ממנו יתברך".

ובטעם שזכר התיבות "בקנאו את קנאתי" בין "השיב את חמתי" ל"ולא כליתי", עיין מה שכתב האור החיים.

ולא כליתי

לכאורה הוא כפל עם השיב את חמתי. ובאור החיים ובהעמק דבר ביארו שהשיב את חמתי הוא פעולה טובה בפני עצמה, עצם השבת החימה גם ללא מניעת כליון ישראל על ידי חמה זו.

יב

לכן אמור

הטעם שלא אמר לפנחס

המשך חכמה העיר מדוע לא אמר כן ה' לפנחס עצמו כיון שפנחס היה נביא כמבואר במגילה (יד. וברש"י). וביאר על פי מה שכתב הרמב"ם (הקדמה לפיהמ"ש) שנבואה אינה מתבטלת אלא אם כן נבואה שמתנבא נביא על עצמו, ולכן אמר ה' בנבואה כן למשה על פנחס ולא לפנחס עצמו כדי שלא תתבטל לעולם.

אמנם בתרגום יונתן בן עוזיאל כתב שה' נשבע כן לפנחס עצמו. וכן הביא האור החיים בשם המדרש (שמו"ר ו ד) ש"לכן" הוא לשון שבועה.

ובעיקר דברי המשך חכמה הקשה במשאת המלך שהרי בדבר שנכתב בתורה לא שייך חזרה אפילו לרעה, שכיון שנכתב בתורה הרי הוא כחלק מהתורה שאינה בטלה לעולם, והניח בצ"ע.

בריתי שלום

במדרש בדין הוא שיטול שכרו משלם.

בהעמק דבר ביאר שאם היה זה אדם אחר מישראל לא יכל ליטול שכרו משלם שהרי אינו כהן ואינו יכול להתכהן בכהונה גדולה, אך כיון שהיה זה פנחס שהוא בן אלעזר בן אהרן הכהן לכן בדין שיטול שכרו משלם.

הבית הלוי, משך חכמה וברכת פרץ ביארו על פי המבואר בקידושין (מ.) שהעושה מצוה שהיא טוב לשמים יש לו שכר בעולם הבא, ואם הוא גם טוב לבריות הוא אוכל פיורת בעולם הזה. וזה פירוש הפסוק שכיון שלא כילתי את בני ישראל בקנאתי נמצא שמעשה זה טוב גם לבריות ולכן הנני נותן לו שכרו אף בעולם הזה את בריתי שלום, ולכן בדין הוא שיטול שכרו היינו בעולם הזה.

ובטעמא דקרא ביאר שהעושה מצוה שהוא מצווה בה אין מגיע לו כל כך שכר כיון שהוא מחוייב בה, משא"כ פנחס שעשה מעשה של קנאים פוגעים בו, ולא היה חייב בזבה, לכן בדין הוא שיטול שכרו [וכעין זה ביאר האדמו"ר מסטריקוב זצוק"ל שפנחס היה לו מעלה הן כמצווה ועושה כיון שהיה מחוייב כקנאי לעשות מעשה של קנאים פוגעין בו, ומאידך היה לו מעלה של אינו מצווה ועושה כיון שאינו חייב להיות קנאי].

תרגם יונתן שאינו מת לעולם

בתרגום יונתן תרגם "ואעבדיניה מלאך קיים וחיי לעלמא למבשרא גאולתא בסוף יומיא". והיינו כמבואר במדרש ובזוהר שפנחס הוא אליהו.

והחתם סופר ביאר עפ"ז לשון הכתוב "ברית כהונת עולם" שע"י שיחיה לעולם יתקיים בו דין כהונה לעולם, וכמבואר בבבא מציעא (קיד.) שרבה בר אבוה אשכחיה לאליהו דקאי בבית הקברות, ואמר לו ולאו כהן הוא מר ומה לכהן בבית הקברות, הרי שלעולם קאי בקדושתו [ויעויין שם בחתם סופר שהוא בשעה שמתגלה כבן אדם, אך יכול גם להתגלות כמלאך ואז פטור מן המצוות].

יג

ברית כהונת עולם

אף שכבר נתנה הכהונה לזרעו של אהרן, לא נתנה אלא לאהרן ולזרעו שנמשחו עמו ולתולדותיהם מכאן ולהבא, אך פנחס שכבר נולד באותה שעה ולא נמשח לא בא לידי כהונה. וכמאמר חז"ל (זבחים קא:) לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי. רש"י.

ויש מאן דאמר בגמרא שם שלא נתכהן פנחס עד שהטילשלום בין השבטים. ועוד יעויין שם בגמרא דמשמע שיש מאן דאמר שאף קודם שהרג לזמרי כבר היה כהן וכתבו התוספות (שם) מהספרי שעד עתה היה כהן הדיוט ומכאן ואילך זכה בכהונה גדולה ושיהיו זרעו כהנים גדולים, שעמדו ממנו שמונים כהנים גדולים בבית ראשון ובבית שני.

והרשב"ם ביאר שעד עתה היה משוח מלחמה בימי המלואים וזכה בכהונה גדולה ממש.

ובדעת זקנים הקשה איך הותר לפנחס להטמאות למתים כיון שהיה כהן, ותירץ שלא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי. ושוב הקשה למאן דס"ל שכבר קודם לכן היה כהן מאי איכא למימר, ויישב שלא הרגו ממש אלא רק עשאו גוסס ומת אחר כך. ובפירוש הרא"ש יישב אף הוא כדברי הדעת זקנים שלא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי והקשה שהרי מ"מ אף קודם לכן היה כהן הדיוט. ומשמע מדבריו שאף למ"ד שלא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי מ"מ ס"ל נמי כדברי הספרי שקודם לכן היה כהן הדיוט, ומרש"י ותוספות מבואר לא כן, אלא למ"ד שנתכהן באותה שעה לא היה קודם לכן אף לא כהן הדיוט.

יד

ושם... זמרי בן סלוא

טעם שייחסו והזכיר תפקידו

רש"י הביא דברי התנחומא (פנחס ב) שכיון שייחס את הצדיק לשבח ייחס את הרשע לגנאי. ועוד ביאר שבא הכתוב להודיע שבחו של פנחס שאע"פ שהיה זמרי נשיא לא מנע את עצמו מלקנא על חילול השם.

טו

ושם האשה... כזבי בת צור

טעם שהזכיר ייחוסה

רש"י הביא דברי התנחומא (שם) להודיעך שנאתן של מדינים שהפקירו בת מלך לזנות כדי להחטיא את ישראל. והרמב"ן ביאר שהזכיר שם האיש המוכה ושם האשה המוכה להודיע כי ראוי היה לשכר הגדול הזה שהרג נשיא בישראל ובת מלך גוים ולא ירא מהם בקנאתו לאלקיו. ומשמע שפירש אף כאן כדרך שפרש"י על הזכרת שמו של זמרי בן סלוא. ועיין מזרחי שביאר מה שרש"י לא פירש כן כי בודאי ישראל לא חששו מהמדינים באותה שעה ואם כן לא היה שבח במה שהרג "בת מלך גוים" ולכן פירש רש"י טעם אחר להודיעך שנאתן של מדינים.

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף