רש"י/במדבר/כא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רש"י ‏ במדבר כא

א

וישמע הכנעני. שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד כו', כדאיתא בראש השנה (דף ג'), ועמלק מעולם רצועת מרדות לישראל, מזמן בכל עת לפרענות:

ישב הנגב. זה עמלק, שנאמר עמלק יושב בארץ הנגב (במדבר י"ג), ושנה את לשונו לדבר בלשון כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב"ה לתת כנענים בידם, והם אינן כנענים, ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען, אמרו נתפלל סתם, שנאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי (עי' ילקוט שמעוני תשס"ד):

דרך האתרים. דרך הנגב, שהלכו בו מרגלים, שנאמר ויעלו בנגב (במדבר י"ג). דבר אחר: דרך האתרים, דרך התיר הגדול הנוסע לפניהם, שנאמר (שם י') דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה (תנחומא):

וישב ממנו שבי. אינה אלא שפחה אחת (ילקוט שמעוני שם):

ב

והחרמתי. אקדיש שללם לגבוה:

ג

ויחרם אתהם. בהריגה:

ואת עריהם. חרמי גבוה:

ד

דרך ים סוף. כיון שמת אהרן ובאת עליהם מלחמה זו, חזרו לאחוריהם דרך ים סוף, הוא הדרך שחזרו להם כשנגזר עליהם גזרת מרגלים, שנאמר וסעו המדברה דרך ים סוף (דברים א), וכאן חזרו לאחוריהם שבע מסעות, שנאמר ובני ישראל נסעו מבארת בני יעקן מוסרה שם מת אהרן, וכי במוסרה מת והלא בהר ההר מת אלא שם חזרו והתאבלו עליו והספידוהו כאלו הוא בפניהם. וצא ובדק במסעות ותמצאם שבע מסעות מן מוסרה עד הר ההר (תנחומא):

לסבב את ארץ אדום. שלא נתנם לעבר בארצו:

ותקצר נפש העם בדרך. בטרח הדרך שהקשה להם, אמרו עכשו היינו קרובים לכנס לארץ ואנו חוזרים לאחורינו, כך חזרו אבותינו ונשתהו שלשים ושמונה שנה עד היום, לפיכך קצרה נפשם בענוי הדרך, ובלע"ז אנקרוט"לור. ולא יתכן לומר ותקצר נפש העם בדרך, בהיותו בדרך, ולא פרש בו במה קצרה, שכל מקום שתמצא קצור נפש במקרא מפרש שם במה קצרה, כגון ותקצר נפשי בהם (זכריה י"א), וכגון ותקצר נפשו בעמל ישראל (שופטים י'), וכל דבר קשה על אדם נופל בו לשון קצור נפש, כאדם שהטרח בא עליו ואין דעתו רחבה לקבל אותו הדבר ואין לו מקום בתוך לבו לגור שם הצער, ובדבר המטריח נופל לשון גדל, שגדול הוא וכבד על האדם, כגון וגם נפשם בחלה בי (זכריה י"א), גדלה עלי, ויגאה כשחל תצודני (איוב י'). כללו של פרוש, כל לשון קצור נפש בדבר לשון שאין יכול לסבלו הוא, שאין הדעת סובלתו:

ה

באלהים ובמשה. השוו עבד לקונו (תנחומא):

למה העליתנו. שניהם שוים:

ונפשנו קצה. אף זה לשון קצור נפש ומאוס:

בלחם הקלקל. לפי שהמן נבלע באברים קראוהו קלקל, אמרו, עתיד המן הזה שיתפח במעינו, כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא (יומא ע"ה):

ו

את הנחשים השרפים. ששורפים את האדם בארס שניהם:

וינשכו את העם. יבא נחש שלקה על הוצאת דבה ויפרע ממוציאי דבה, יבא נחש שכל המינין נטעמין לו טעם אחד ויפרע מכפויי טובה שדבר אחד משתנה להם לכמה מטעמים (תנחומא):

ז

ויתפלל משה. מכאן למי שמבקשים ממנו, שלא יהא אכזרי מלמחל (עי' תנחומא):

ח

על נס. על כלונס, שקורין פירק"א בלעז, וכן וכנס על הגבעה (ישעיהו ל'), ארים נסי (שם מ"ט), שאו נס (שם י"ג). ולפי שהוא גבוה לאות ולראיה, קוראו נס:

כל הנשוך. אפלו כלב או חמור נושכו היה נזוק ומתנונה והולך, אלא שנשיכת הנחש ממהרת להמית, לכך נאמר כאן וראה אתו, ראיה בעלמא, ובנשיכת הנחש נאמר והביט, והיה אם נשך הנחש את איש והביט וגו', שלא היה ממהר נשך הנחש להתרפאות אלא אם כן מביט בו בכונה. ואמרו רבותינו וכי נחש ממית או מחיה אלא, בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו היו נמוקים (ראש השנה כ"ט):

ט

נחש נחשת. לא נאמר לו לעשותו של נחשת, אלא אמר משה, הקב"ה קוראו נחש ואני אעשנו של נחשת, לשון נופל על לשון (בראשית רבה ל"א):

יא

בעיי העברים. לא ידעתי למה נקרא שמם עיים, ועי לשון חרבה היא, דבר הטאוט במטאטא, והעי"ן בו יסוד לבדה, והוא מלשון יעים (שמות כז), ויעה ברד (ישעיהו כ"ח):

העברים. דרך מעבר העוברים שם את הר נבו אל ארץ כנען, שהוא מפסיק בין ארץ מואב לארץ אמורי:

על פני מואב ממזרח השמש. במזרחה של ארץ מואב:

יג

מגבל האמרי. תחום סוף מצר שלהם, וכן גבול מואב, לשון קצה וסוף:

מעבר ארנון. הקיפו ארץ מואב כל דרומה ומזרחה עד שבאו מעבר השני לארנון בתוך ארץ האמורי בצפונה של ארץ מואב:

היצא מגבל האמרי. רצועה יוצאה מגבול האמורי והיא של אמוריים, ונכנסת לגבול מואב עד ארנון שהוא גבול מואב, ושם חנו ישראל ולא באו לגבול מואב, כי ארנון גבול מואב , והם לא נתנו להם רשות לעבר בארצם, ואע"פי שלא פרשה משה, פרשה יפתח, כמו שאמר יפתח (שופטים י"א) וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה, ומשה רמזה (דברים ב), כאשר עשו לי בני עשו הישבים בשעיר והמואבים הישבים בער, מה אלו לא נתנום לעבר בתוך ארצם אלא הקיפום סביב, אף מואב כן:

יד

על כן יאמר. על חניה זו ונסים שנעשו בה יאמר בספר מלחמת ה' , כשמספרים נסים שנעשו לאבותינו יספרו את והב וגו':

את והב. כמו את יהב, כמו שיאמר מן יעד ועד, כן יאמר מן יהב והב, והוי"ו יסוד הוא, כלומר את אשר יהב להם והרבה נסים בים סוף:

ואת הנחלים ארנון. כשם שמספרים בנסי ים סוף, כך יש לספר בנסי נחלי ארנון, שאף כאן נעשו נסים גדולים, ומה הם הנסים:

טו

ואשד הנחלים. תרגום של שפך אשד, שפך הנחלים שנשפך שם דם אמוריים, שהיו נחבאים שם, לפי שהיו ההרים גבוהים והנחל עמק וקצר וההרים סמוכים זה לזה, אדם עומד על ההר מזה ומדבר עם חברו בהר הזה, והדרך עובר בתוך הנחל, אמרו אמוריים, כשיכנסו ישראל לארץ לתוך הנחל לעבר, נצא מן המערות שבהרים שלמעלה מהם, ונהרגם בחצים ואבני בליסטראות, והיו אותן הנקעים בהר של צד מואב, ובהר של צד אמוריים היו כנגד אותן נקעים כמין קרנות ושדים בולטין לחוץ, כיון שבאו ישראל לעבר, נזדעזע ההר של ארץ ישראל כשפחה היוצאת להקביל פני גברתה, ונתקרב לצד ההר של מואב ונכנסו אותן השדים לתוך אותן נקעים והרגום, וזהו אשר נטה לשבת ער, שההר נטה ממקומו ונתקרב לצד מואב ונדבק בו, וזהו ונשען לגבול מואב (תנחומא. ברכות נ"ד):

טז

ומשם בארה. משם בא האשד אל הבאר. כיצד אמר הקב"ה מי מודיע לבני הנסים הללו המשל אומר נתת פת לתינוק הודיע לאמו". לאחר שעברו חזרו ההרים למקומם, והבאר ירדה לתוך הנחל והעלתה משם דם ההרוגים וזרועות ואברים ומולכתן סביב המחנה, וישראל ראו ואמרו שירה:

יז

עלי באר. מתוך הנחל והעלי מה שאת מעלה. ומנין שהבאר הודיעה להם שנאמר ומשם בארה, וכי משם היתה, והלא מתחלת ארבעים שנה היתה עמהם אלא שירדה לפרסם את הנסים (תנחומא). וכן אז ישיר כו' השירה הזאת נאמרה בסוף ארבעים והבאר נתנה להם מתחלת ארבעים, מה ראה לכתב כאן אלא הענין הזה נדרש למעלה הימנו:

יח

באר חפרוה. זאת היא הבאר אשר חפרוה שרים, משה ואהרן:

במשענתם. במטה:

וממדבר. נתנה להם:

יט

וממתנה נחליאל. כתרגומו:

כ

ומבמות הגיא אשר בשדה מואב. כי שם מת משה ושם בטלה הבאר. ד"א, כרוה נדיבי העם, כל נשיא ונשיא כשהיו חונים נוטל מקלו ומושך אצל דגלו ומחנהו, ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימן ובאין לפני חנית כל שבט ושבט (תנחומא):

במחקק. על פי משה שנקרא מחוקק, שנאמר כי שם חלקת מחקק ספון (דברים לג). ולמה לא נזכר משה בשירה זו לפי שלקה על ידי הבאר, וכיון שלא נזכר שמו של משה לא נזכר שמו של הקב"ה, משל למלך שהיו מזמנין אותו לסעודה, אמר אם אוהבי שם אני שם, ואם לאו איני הולך (תנחומא):

ראש הפסגה. כתרגומו ריש רמתא:

פסגה. לשון גבה, וכן פסגו ארמנותיה (תהילים מ"ח), הגביהו ארמנותיה:

ונשקפה. אותה הפסגה על פני המקום ששמו ישימון, והוא לשון מדבר שהוא שמם. דבר אחר ונשקפה הבאר על פני הישימון, שנגנזה בימה של טבריא, והעומד על הישימון מביט ורואה כמין כברה בים, והיא הבאר, כך דרש רבי תנחומא:

כא

וישלח ישראל מלאכים. ובמקום אחר תולה השליחות במשה, שנאמר ואשלח מלאכים ממדבר קדמות (דברים ב), וכן וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום (במדבר כ'), וביפתח הוא אומר (שופטים י"א) וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום וגו', הכתובים הללו צריכין זה לזה, זה נועל וזה פותח, שמשה הוא ישראל וישראל הם משה, לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל (תנחומא):

כב

אעברה בארצך. אע"פ שלא נצטוו לפתח להם בשלום בקשו מהם שלום (שם):

כג

ולא נתן סיחן וגו'. לפי שכל מלכי כנען היו מעלין לו מס, שהיה שומרם שלא יעברו עליהם גיסות, כיון שאמרו לו ישראל אעברה בארצך, א"ל, כל עצמי איני יושב כאן אלא לשמרם מפניכם, ואתם אומרים כך (תנחומא):

ויצא לקראת ישראל. אלו היתה חשבון מלאה יתושין אין כל בריה יכולה לכבשה, ואם היה סיחון בכפר חלש אין כל אדם יכול לכבשו, וכל שכן שהיה בחשבון. אמר הקב"ה מה אני מטריח על בני כל זאת לצור על כל עיר ועיר נתן בלב כל אנשי המלחמה לצאת מן העירות, ונתקבצו כלם למקום אחד ושם נפלו, ומשם הלכו ישראל אל הערים ואין עומד לנגדם, כי אין שם אלא נשים וטף (שם):

כד

כי עז. ומהו חזקו התראתו של הקב"ה שאמר להם אל תצרם וגו' (דברים ב):

כה

בנתיה. כפרים הסמוכים לה:

כו

והוא נלחם. למה הצרך לכתב לפי שנאמר (שם) אל תצר את מואב, וחשבון משל מואב היתה, כתב לנו שסיחון לקחה מהם ועל ידו טהרה לישראל (חולין ס'. גיטין ל"ח):

מידו. מרשותו (בבא מציעא נ"ו):

כז

על כן. על אותה מלחמה שנלחם סיחון במואב:

יאמרו המשלים. בלעם, שנאמר בו וישא משלו (במדבר כ"ג):

המשלים. בלעם ובעור, והם אמרו:

באו חשבון. שלא היה סיחון יכול לכבשה והלך ושכר את בלעם לקללו (תנחומא). וזהו שאמר לו בלק כי ידעתי את אשר תברך מברך וגו' (במדבר כ"ב):

תבנה ותכונן. חשבון בשם סיחון להיות עירו:

כח

כי אש יצאה מחשבון. משכבשה סיחון:

אכלה ער מואב. שם אותה המדינה קרוי ער בלשון עברי ולחית בלשון ארמי:

ער מואב. ער של מואב:

כט

אוי לך מואב. שקללו את מואב שימסרו בידו (תנחומא):

כמוש. שם אלהי מואב:

נתן. הנותן את בניו של מואב:

פליטם , נסים ופלטים מחרב ואת בנותיו בשבית וגו':

ל

ונירם אבד. מלכות שלהם:

אבד חשבון עד דיבן , מלכות ועל שהיה למואב בחשבון אבד משם, וכן עד דיבן. תרגום של סר עד, כלומר סר ניר מדיבן. ניר לשון מלכות ועל ממשלת איש, כמו למען היות ניר לדוד עבדי (מ"א י"א):

ונשים. שי"ן דגושה, לשון שממה, כך יאמרו המשלים, ונשים אותם עד נפח, השמונום עד נפח:

לב

וישלח משה לרגל את יעזר. המרגלים לכדוה, אמרו לא נעשה כראשונים, בטוחים אנו בכח תפלתו של משה להלחם (תנחומא):

לד

אל תירא אתו. שהיה משה ירא להלחם, שמא תעמד לו זכותו של אברהם, שנאמר ויבא הפליט (בראשית יד), הוא עוג שפלט מן הרפאים שהכו כדרלעמר וחבריו בעשתרות קרנים, שנאמר (דברים ג) רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים (נדה ס"א):

לה

ויכו אתו. משה הרגו, כדאיתא בברכות בהרואה (ברכות דף נ"ד), עקר טורא בר תלתא פרסי וכו':

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.