תורה תמימה/במדבר/כה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אברבנאל
אור החיים
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

תורה תמימהTriangleArrow-Left.png במדבר TriangleArrow-Left.png כה

א[עריכה]

וישב ישראל. א"ר יוחנן, כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער, ואף הכא וישב ישראל בשטים – ויחל העם לזנות אל בנות מואב [א]. (סנהדרין ק"ו א').

בשטים. תניא, ר׳ אליעזר אומר, שטים שמה, ור׳ יהושע אומר – על שנתעסקו בדברי שטות [ב]. (שם שם).

ב[עריכה]

ותקראן לעם. תניא, ר' אליעזר אומר, ערומות פגעו בהם [ג], ור׳ יהושע אומר, שנעשו כולם בעלי קריין [ד]. (שם שם).

ד[עריכה]

את כל ראשי העם. אם העם חטאו ראשי העם מה חטאו, אמר רב יהודה אמר רב, אמר לו הקב"ה למשה, חלק להם בתי דינין, כדי שישוב חרון אף מישראל [ה]. (שם ל"ה א׳).

והוקע אותם. מהו הוקעה – תליה, דכתיב (שמואל ב כ״א:ו׳) והוקענום לה׳ בגבעת שאול, וכתיב (שם) ותקח רצפה בת איה ותטהו לה אל הצור בתחלת קציר [ו]. (סנהדרין ל"ד ב׳).

נגד השמש. תניא, דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום, מנא הני מילי, אמר רב שימא בר חייא, אמר קרא והוקע אותם לה׳ נגד השמש [ז]. (שם שם).

ה[עריכה]

אל שופטי ישראל וגו׳. כמה הם שופטי ישראל – ז׳ רבוא וח' אלפים ושש מאות, שרי אלפים שש מאות, שרי מאות ששת אלפים, שרי חמשים י"ב אלף, שרי עשרות ששים אלף, נמצאו שופטי ישראל שבע רבוא ושמונת אלפים ושש מאות, אמר להם משה, כל אחד מנכון יקטול תרי, נמצאו הרוגין חמש עשרה רבוא ושבעת אלפים ומאתים [ח] [ירוש׳ סנהדרין פ"י ה"ב].

הנצמדים לבעל פעור. תניא, הנצמדים לבעל פעור – כצמיד פתיל [ט], ואתם הדבקים בה׳ (פ׳ ואתחנן) כשתי תמרות הדבוקות זו בזו [י], במתניתא תני, הנצמדים לבעל פעור – כצמיד על אשה, ואתם הדבקים בה' – דבקים ממש [י"א]. (סנהדרין ס"ד א').

ו[עריכה]

לעיני משה. מהו לעיני משה, כאינש דאומר הא בגו עינך, שאמר לו, משה, וכי אין צפורה שלך מדינית ואין טלפיה סדוקות וזו טהורה וזו טמאה [י"ב] [ירוש׳ סנהדרין פ"ו ה"ב].

והמה בכים. למה בכו, שאמר לו זמרי למשה, בן עמרם, זו אסורה או מותרת, ואם תאמר אסורה, בת יתרו מי התיר לך, באותה שעה נתעלמה ממנו הלכה וגעו כולם בבכיה [י"ג]. (סנהדרין פ"ב א׳).

ז[עריכה]

וירא פינחס. מה ראה [י"ד], אמר רב, ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו למשה, אחי אבי אבא, לא כך למדתנו ברדתך מהר סיני, הבועל ארמית קנאים פוגעין בו, אמר לו, קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא [ט"ו], ושמואל אמר, ראה שאין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד השם, כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב [ט"ז], ור׳ יצחק אמר ר"א, ראה שבא מלאך והשחית בעם [י"ז]. (סנהדרין פ"ב א׳).

ויקח רמח בידו. מכאן שאין נכנסין בכלי זיין לבית המדרש, שלף שננה והניחה באונקלי שלו והיה נשען והולך על מקלו [י"ח]. (שם שם).

ויקח רמח בידו. תניא, כתיב (פ׳ שופטים) ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה, דורשי חמורות היו אומרים, הזרוע כנגד היד, וכן הוא אומר ויקח רמח בידו, לחיים – כנגד תפלה, וכה"א (תהילים ק״ו:ל׳) ויעמוד פינחס ויפלל, קבה כמשמעה, וכה"א ואת האשה אל קבתה [י"ט]. (חולין קל"ד ב׳).

יא[עריכה]

בן אלעזר בן אהרן. [תניא ׳ למה יחסו הכתוב עד אהרן, לפי שאחר שנקם בזמרי] התחילו שבטים מבזין אותו, ראיתם בן פוטי זה שפטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים [כ] והרג נשיא שבט מישראל [כ"א] בא הכתוב ויחסו פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן [כ"ב]. (סנהדרין פ"ב ב׳).

יב[עריכה]

לבן אמר וגו׳. אמר לו הקב"ה למשה הקדים לו שלום, שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום [כ"ג], וראויה כפרה זו שתהא מכפרת והולכת לעולם [כ"ד]. (סנהדרין פ"ב ב׳).

את בריתי שלום. תניא, בעל מום שעבד עבודתו פסולה, מנלן, אמר רב יהודה אמר שמואל, דאמר קרא הנני נותן לו את בריתי שלום, כשהוא שלם ולא כשהוא חסר [כ"ה], והא שלום כתיב [כ"ו], אמר רב נחמן, ו׳ דשלום קטיעא הוא [כ"ז]. (קדושין ס"ו ב׳).

יג[עריכה]

ולזרעו אחריו. אמר שמואל, עשרה כהנים עומדים ופירש אחד מהם ובעל הולד שתוקי, מאי שתוקי – שמשתקין אותו מדין כהונה, מאי טעמא, אמר קרא והיתה לו ולזרעו. אחריו ברית כהונת עולם, בעינן זרעו מיוחס אחריו [כ"ח]. (יבמות ק׳ ב׳).

ולזרעו אחריו. תניא, כהן שהיה עומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה ובן חלוצה עבודתו כשרה, דאמד קרא ולזרעו אחריו, בין זרע כשר בין זרע פסול [כ"ט]. (קדושין ס"ו ב׳).

ברית כהנת עולם. אמר ר׳ אליעזר א"ר חנינא, לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, דכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם [ל]. (זבחים ק"א ב׳).

ברית כהנת עולם. הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, תני, שלא ברצון חכמים, ופינחס שלא ברצון חכמים, א"ר יודה בן פזי, בקשו לנדותו, אלמלא קפצה רוח הקודש ואמרה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם [ל"א]. (ירושלמי סנהדרין פ"ט ה"ז).

ברית כהנת עולם. עיין לפנינו בפ׳ ויקרא בפסוק ולא תשבית מלח ברית (ב' י"ג).

יד[עריכה]

זמרי בן סלוא. א"ר יוחנן, למה נקרא שמו זמרי בן סלוא, זמרי – על שנעשה כביצה המוזרת [ל"ב], בן סלוא – שהסליא עונות של משפחתו [ל"ג].. (סנהדרין פ"ב ב׳).

טו[עריכה]

כזבי. א"ר ששת, למה נקרא שמה כזבי – שכזבה באביה [ל"ד], דבר אחר כזבי – שאמרה לאביה כוס בי עם זה [ל"ה]. (שם שם).

ראש אמות וגו׳. אמר ליה בלעם לבלק, אלהיהם של אלו שונא זמה הוא, העמידו בנותיכם בזמה ואתם שולטין בהם, אמר לו, וכי משמע לי אנון, אמר ליה, אוקים בנתך קומי ואינון חמין ושמעין לך, הדא הוא דכתיב ראש אומות בית אב במדין הוא [ל"ו]. (ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב).


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.


ביאורי תורה תמימה

  1. נראה באור הענין ע"ד המוסר שאין ראוי לישראל לכוין לעשות ישיבה קבועה בעוה"ז ולהתענג בתענוגים, יען כי עי"ז מסיח דעתו מעתידותיו הנצחיים, וצריך האדם לחשב דרכו כי לא בידו טובו, ולכן כל מקום שחשבו ישראל לעשות ישיבת קבע כזו קפץ עליהם רוגזו של הקב"ה, וכדאיתא במדרש, צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אמר הקב"ה, לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב אלא שהם מבקשים להם תענוגים עוד בעוה"ז [ע' מ"ר ר"פ וישב], ויתכן דמדייק כל זה משום דעל הרוב בכל דרכם של ישראל במדבר כתיב ויחן ישראל וכאן כתיב וישב. והחלוק בין חניה לישיבה מבואר דחניה משמע לזמן וישיבה משמע קבע, ועיין לפנינו ר"פ וישב ובפ' אמור בפ' בסכות תשבו.
  2. נראה הבאור ע"פ מ"ד בעלמא (סנהדרין ק"ב א') מלמד שהמקום גורם, וגם כאן לדעת ר"א המקום גורם לזנות וכדאיתא במדרש לא פרצו בזנות עד שבאו לשטים, וכעין זה מצינו ביומא פ"ג ב' שר' מאיר ראה איש אחד ששמו כידור וקראו רשע מפני ששמו גורם לזה דכתיב כי דור תהפוכות המה, וגם כאן המקום גורם ע"פ שמו לשטות מדרך הישר, ור' יהושע ס"ל שנקרא כן על שנתעסקו בדברי שטות, כלומר בזנות, וי"ל דמרמז למ"ש בסוטה ג' א' אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות שנאמר איש איש כי תשטה אשתו, ובמשלי ו' נואף אשה חסר לב.
  3. פרש"י ותקרנה בגופן משמע לשון מקרה, עכ"ל, ופי' מהרש"א כונתו דר"ל מלשון פגיעה, ובמי שהוא לבוש הוא פוגע תחלה בבגדיו קודם שפוגע בגופו, אבל אלו פגעו בגופן תחלה, ובטעם עיקר הדרשה עיין באות הסמוך.
  4. דריש לשון קרי, לשון נופל על לשון, ולא נתבאר עיקר הכרח הדרשה בין לר"א בין לר"י מה קשה להו בלשון ותקראנה עד שראו לנכון לדרוש זה בכה וזה בכה, ואפשר לומר דדייקו משום דבעלמא הפעל קרא, במובן קריאה, מושך אחריו הלשון אל, ויקרא אליו מלאך ה', ויקרא אל משה, והרבה כאלה עצמו מספר, וגם כאן אי הוי המובן מלשון קריאה הול"ל ותקראנה אל העם.
  5. וה"ק קרא, קח את כל ראשי העם וחלוק אותם לבתי דינין הרבה וידונו את העוברי עבירה והוקע אותם את המתחייבים בדין, כדי שישוב חרון אף של הקב"ה, ופירש"י דכשהקב"ה רואה שכולם עסוקים בדבר ומקנאים לכבודו ישכך כעסו, עכ"ל. ויש להוסיף באור ע"פ המבואר באדר"ן ס"פ ל"א שהעניש הקב"ה את דור המבול על שלא הושיבו דיינים לדון את החוטאים, ואמר הקב"ה הם לא הושיבו דיינים בארץ אני מושיב להם דיינים במרום. ועיין ברמב"ם פ"ט הי"ד ממלכים שמפני זה נתחייבו בני שכם הריגה, במקרה דינה, מפני שלא הושיבו שופטים לדון את שכם, וזה הוא ענין מצות דינים שנצטוו בני נח, הרי דענין ישיבת דיינין חשוב מאוד להקב"ה עד שמונע מחמת זה הדיינים ממעלה, ולכן אמר כאן להושיב הרבה בתי דינין לשפוט, שעל ידי זה ישכך חמת הדין מלמעלה, וע"ע מש"כ השייך לדרשה זו בסמוך אות ז'. – ודע כי בתנחומא מפרש הפסוק והוקע אותם דקאי באמת על ראשי העם, ומפרש בטעם הדבר אם העם חטאו ראשי העם מה חטאו, יען כי לא מיחו בהם לעשות זר מעשיהם מעלה עליהם כאלו חטאו הם, וצ"ע על הגמרא שלא פירשו כן אחרי דמצינו דרשה כהאי גונא בגמרא שבת נ"ד סע"ב על הפסוק דישעיה ג' ה' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו, אם שרים חטאו זקנים מה חטאו [ופירש"י זקנים – סנהדרין] אלא אימא על זקנים שלא מיחו בשרים, וי"ל.
  6. ר"ל שהיא היתה יושבת ומשגחת תמיד שלא יאכלום עופות השמים בתליתם, ולמען שלא ירדו עליה גשמים בשבתה תמיד בעת קציר, מספר הכתוב שהטתה השק אל הצור ותתכס בו, ורואים אנו מזה שהיו תלוים וכתיב לשון והוקענום. והנה באמת בלאו דרשה זו אפשר לומר דהוקעה דכתיב כאן היא תליה, יען כי חטאם היה שנצמדו לבעל פעור, ועובד עבודת כוכבים בסקילה, וקיי"ל כל הנסקלין נתלין [ע' סנהדרין מ"ה א'].
  7. מביא מכאן ראיה על שני הענינים דמתחילין ביום וגם גומרין ביום, ולכאורה מכאן מוכח רק דגומרין ביום, שכן אמר להוקע אותם לעיני השמש, אבל מאין מוכח דגם מתחילין ביום, ודילמא דנו מאתמול. ונראה דסמיך על הדרשה הקודמת קח את כל ראשי העם וגו' אם העם חטאו ראשי העם מה חטאו אלא אמר לו הקב"ה למשה חלק להם בתי דינין, ר"ל שבתי דינין מיוחדים ישפטו חלקים חלקים מההמון, יעו"ש. וא"כ הלא גם התחלת דין מרומז בפסוק זה, וכתיב לעיני השמש, הרי דקאי לעיני השמש על שני הענינים, על תחלת דין ועל גמר דין. ובזה ניחא מה שהביא בסוגיא זו האגדה הנ"ל דחלק להם בתי דינין, דלכאורה אין לה שייכות לכאן, ולפי מה שבארנו מוכרח להביאה כאן כדי להורות דגם תחלת דין הוי ביום וכמש"כ, ודו"ק.
  8. עיין מש"כ בענין זה בפ' יתרו בפסוק ושמת עליהם שרי אלפים. ומ"ש אמר להם משה כל אחד מנכון יקטול תרי סמך על המלים איש אנשיו כלומר כל אחד יקטול שני אנשים.
  9. כלומר בחבור דבוק וחזק.
  10. שמדובקות בדבק קל, ועיין באות הסמוך.
  11. י"ל בכונת המתניתא שבאה לדרוש בזכותן ובשבחן של ישראל, דדבוק משמע חבור טפי מנצמד כצמידים שאינם מחוברים ונמשכים ומתנועעים לכאן ולכאן, [ויתכן ג"כ כי הדיוק הוא מן אותיות השמוש לבעל פעור (בלמ"ד), הדבקים בה' (בבי"ת), הלמ"ד מורה על חבור חצוני והבי"ת על חבור פנימי החבור החיצוני הוא עראי והפנימי – תמידי]. ופרשו בעלי אגדה, דכונת הפלוגתא היא, דללשון ראשון הוי הכונה כי מדה טובה מרובה ממדת פורעניות שלא נענשו עד שהיו נצמדים ממש, אבל במדה טובה אפילו דבוקות במקצת כדבוק שתי תמרות ג"כ חיים כולכם היום, וללישנא בתרא הוי הכונה דהבא לטהר מסייעין אותו וכמ"ש ביומא ל"ט א' אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו למעלה הרבה, משא"כ לרעה פותחין לו ואין מסייעין אותו, יעו"ש. – ועיין בסוטה י"ד א', מפני מה נקבר משה אצל בית פעור כדי לכפר על מעשה פעור, ולכאורה אינו מבואר, הלא הרבה מקומות היו שהכעיסו ישראל את הקב"ה עד שנתחייבו כליה ר"ל, וגם עשו את העגל, ומאי עדיפא בית פעור מכל הני עד שצריך לכפרה כזו בקבורת משה. ולדעת מ"ד הנצמדים לבעל פעור כצמיד פתיל ניחא, דמשונה חטא זה שהיו צמודים ודבוקים בדבק חזק וזה חטא כפול על שלא רצו להפרד ממנו, ולכן היה צריך לכפרה יתירא.
  12. ר"ל וכי אין לזו סימני טהרה כמו לצפורה, וא"כ למה זו אסורה וזו מותרת. ולא זכר זה הטוען כי משה נשא את צפורה קודם מתן תורה, ועד שנתנה תורה היה לכל ישראל דין בן נח ואח"כ נכנסו כולם בברית וגם צפורה בכללם, ועיין בדרשה הבאה.
  13. תוכן ענין הדרשה היינו הך דדרשה הקודמת, וכאן מפרש רק טעם הבכיה. וההלכה שנתעלמה ממנו פירשו המפרשים היא דהבועל ארמית קנאים פוגעין בו, וגם י"ל דנתעלם ממנו החילוק שבין צפורה לזו המדינית כמש"כ בדרשה הקודמת מפני שנשואי צפורה היה קודם מת"ת, יעו"ש. אך הלשון הלכה משמע הלכה ממש וכפירוש המפרשים. ובגמרא מסיים בזה והיינו דכתיב והמה בכים פתח אהל מועד, וי"ל הכונה דמלשון זה מדייק דסיבת הבכיה היתה העלמת הלכה, מפני שהאהל מועד הוא המקום שהלכה יוצאת משם, ועתה נעלמה מהם. ומה שקרא כאן זמרי למשה בשם בן עמרם עיין מש"כ לעיל בפ' שלח בפ' ויהס כלב.
  14. ר"ל מה ראה הוא יותר מכל ישראל, דאם קאי על ענין זמרי, הלא מפורש בפסוק שעשה כן לעיני משה ולעיני כל ישראל, וא"כ ראו כולם בשוה.
  15. משל בני אדם הוא, שהקורא האיגרת הוא בעצמו השליח המביאו, והושאל המשל לכאן לומר שהוא מזכיר ההלכה והוא גם ימלא אותה. ועיין בסמוך ר"פ פינחס דהסיבה משכחת משה ומזכרון פינחס את ההלכה היתה במכוון מאת ה' מטעם שיתבאר שם.
  16. ר"ל למשה, ונראה דהאי מ"ד ס"ל שלא שאל כלל ממשה דבר ההלכה אלא מעצמו עשה מה שעשה, וזהו שאמר במקום שיש חה"ש אין חולקין כבוד לרב, דחשש אולי לא יזכור משה ויתבטלו מעשיו, ועיין מש"כ להלן ר"פ פינחס בפסוק והיתה לו ולזרעו ראיה לפירוש זה.
  17. ואמר שלא עת לחכות הוא עד שיזכור משה ההלכה, ולכן עשה מעצמו אע"פ שאינו מדרך הכבוד כמש"כ, אך כיון שכבר החל הנגף וע"י קנאת ה' זאת תעצר המגפה, כאשר כן היה באמת. – ועיין בס' אור החיים על התורה שהקשה מאיזה טעם הרג פינחס את כזבי, הלא לא מצינו שמצות קנאים פוגעין בו שייך גם לפגוע בהנבעלת, יעו"ש. ולי נראה פשוט דהיתה חייבת מיתה כדין מסית לע"ז, שהרי כשידוע בגמרא ומדרשים לא נתפתו הנקבות לזוניהן עד שעבדו עבודת כוכבים, וכ"מ לשון הכתוב בר"פ פינחס צרור את המדינים והכיתם אותם כי צוררים הם לכם בנכליהם על דבר פעור ועל דבר כזבי המוכה ביום המגפה על דבר פעור, הרי דחיוב מיתתה מפורש הטעם בתורה שהוא על דבר פעור.
  18. ר"ל ששלף הברזל שבראש העץ של רומח והניחו במלבוש שלו והוא היה נשען והולך לאהל מועד על מקלו, היינו על העץ לבדו בלא הברזל. והנה רש"י פירש בטעם הראיה שאין נכנסין בכלי זיין לביהמ"ד מדכתיב ויקח רמח בידו, ש"מ שעד כה לא היה רומח בידו, אבל לדעתי פי' זה קשה, דמהיכי תיתא שיחזיק פינחס אצלו רומח בלא טעם וסיבה עד שמניעתו תורה איזו הוראה וחידוש. ולולא פירושו י"ל דהראיה היא מסוף הענין שטמן ראש הרומח במלבושיו כדי שלא יכירוהו שלהרוג הוא בא, ואם היה מותר ליכנס בכלי זיין לא היו חושדין אותו במאומה, כיון שהיו הכלי זיין מחושקים בתבנית מקל כמבואר שהיה נשען עליו והולך. – ודע דאיתא בשו"ע או"ח סי' קנ"א ס"ו בהגה"ה בזה"ל, יש אוסרים ליכנס לביהמ"ד בסכין ארוך או בראש מגולה, ע"כ. והנה מלבד שאין מבואר שייכות שני הענינים זל"ז, עוד זאת הנה ע"ד איסור ראש מגולה כבר מבואר בסימן מיוחד בשו"ע שם סי' צ"א, ולא שייך לכאן כלל. ולכן נראה דט"ס קל נפל בדברים אלו, וצ"ל בסכין ארוך אם הראש מגולה, ר"ל אם הראש של סכין מגולה, מפני שאין כבוד של מעלה בזה, ומקור הדין הוא מסוגיא שלפנינו ממ"ש מכאן שאין נכנסין בכלי זיין לביהמ"ד, וכן עשה פינחס שהטמין את ראשו של הרומח ואז נכנס. ועיין בב"י בסי' הנ"ל ותראה סמך לאמתת הגה"ה זו.
  19. הלשון דורשי חמורות פירש"י דורשי מקראות סתומים, עכ"ל. ולא נתבאר שורש המלה הזאת, ומצאתי בשם ר' סעדיה גאון שגורס המורות בה"א, ופירושו בלשונות הקדם מרגליות, וזה הוא פירוש הרגיל בעלמא היה דורש כמין חומר [וצ"ל כמין הומר], ור"ל דורשי הפסוקים והטעמים בברור הענינים כברור מרגליות, ועיין בסמוך. ובאור ענין דרשה זו בכלל הוא להוכיח דמתנות כהונה, זרוע ולחיים וקבה, חלק הקב"ה לכהנים בזכות פינחס שקנא לכבוד ה' במעשה זמרי. ומפרש הזרוע כנגד, כלומר כנגד הרומח שלקח בידו ועשה מה שעשה [ומכאן ילפינן דזרוע דמתנות כהונה היא רק של ימין, כי איזו יד שעושה מלחמה – יד ימין], ולחיים כנגד תפילה שהתפלל פינחס לעצור המגפה כמש"כ ויעמוד פינחס ויפלל, וקבה – כמשמעו, וכדמפרש. – ומה שראו הדורשים האלה לדרוש כזה, י"ל משום דקשה להו למה לא נחשבו מתנות אלו זרוע לחיים וקבה לעיל בפ' קרח בין יתר מתנות כהונה, ולכן דרשו שנתחדשה מצות מתנות אלו לאחר הצוויים ההם, ונתחדשו אחר מעשה פינחס.
  20. כי אבי אמו הוא יתרו, דאלעזר אבי פינחס לקח מבנות יתרו דכתיב (פ' וארא) ואלעזר בן אהרן לקת לו מבנות פוטיאל לו לאשה, ומפרש באגדה פוטיאל זה יתרו שפיטם עגלים לעבודת כוכבים.
  21. הוא זמרי כדכתיב בסמוך פ' י"ח נשיא בית אב לשמעוני.
  22. כלומר ראוי הוא להיות משיב חמה וכעס ולעצור מגפה, שכן גם אהרן זקנו השיב חמה ועצר מגפה ע"י הקטרת קטורת כמבואר בפ' קרח. וטעם בזותם אותו אפשר שהיה משום קנאה או משום שמתחלה עשה שלא ברצון חכמים כמבואר בסמוך לפנינו ס"פ י"ג מירושלמי פ"ט דסנהדרין.
  23. אינו מבואר תכונת וענין ברכה זו, וי"ל למ"ד פינחס זה אליהו ברכו בברכת השלום ע"פ מ"ש בעדיות פ"ח מ"ז אין אליהו בא אלא לעשות שלום בעולם, יעו"ש. וזה ברכו כאן בסגולה זאת שיעשה שלום בעולם, והוא כתשלום גמול על השלום שעשה כביכול בין הקב"ה ובין ישראל ועצר המגפה.
  24. בפשטות י"ל הכונה דאופן כפרה כזו שעשה פינחס, היינו שקנא קנאת ה', מסוגל לעולם להגן ולשכך חמת ה'. וגם י"ל הכונה ראויה כפרה זו שתהא מכפרת והולכת לעולם, דלכאורה קשה למה זה זכה פינחס לתשלום גמול המבואר בזה יותר ממשה רבינו שמצינו בו כמה פעמים ששכך חמת ה' מעל ישראל כמו בעגל ומרגלים. אך הענין הוא, כי בזה חלוקה השבת החמה של משה משל פינחס, כי משה השיב חמת ה' רק לזמן, אבל עדיין נשאר כביכול בלבו של הקב"ה טינא על ישראל, כמ"ש במעשה העגל וביום פקדי ופקדתי, וכן במעשה מרגלים אמר ואולם חי אני אם יראו האנשים האלה וגו', ושלום כזה א"א לקרוא שלום מוחלט, אבל השבת החמה של פינחס היתה השבה שלמה ומוחלטת, ולכן זכה פינחס למה שזכה. וזהו שאמר ראויה כפרה זו שתהא מכפרת והולכת לעולם, כלומר לא שתהא נדחית רק לזמן עובר כמו במשה אלא שמכפרת והולכת לעד ולעולם מבלי שתתעורר באיזו יום פקידה בזמן מן הזמנים, ועל זה מקביל ברית השלום דלשון ברית מורה על נצחית כמ"ש במנחות כ"א א' וכמש"כ בסמוך ברית כהונת עולם.
  25. הנה עיקר הדין דעבודת בע"מ פסולה ילפינן בפ' אמור (כ"א כ"ג), אך התם איירי שקרב לעבודה בידיעה שהוא בעל מום, וכאן איירי בכהן שבשעה שקרב לעבודה לא ידע שהוא בעל מום ורק בשעת עבודה נתודע לו זה, וזה יליף מפסוק שלפנינו בדרשה כשהוא שלם ולא כשהוא חסר, ומבואר דכל שהוא בע"מ אינו ראוי להיות בברית כהונה, בין שידע מקודם בין שלא ידע. אמנם זה הוא רק לענין הקרבה, אבל לענין אכילת וחלוקת קדשים מרבינן אפילו בעל מום, כמבואר לפנינו בפ' צו.
  26. ושלום בוא"ו הוא מובן אחר משלם בלא וא"ו, דשלום בוא"ו הוא מענין הצלחה או ידידות ואהבה, ושלם בלא וא"ו ענינו תמימות ושלמות.
  27. ודרשינן גם כמו שלם שפירושו תמים וש"מ תרתי.
  28. ובגמרא מסיק דקרא אסמכתא בעלמא הוא, ועיקר איסור זה הוא מדרבנן מפני שגזרו על יחוסי כהונה, ולכן לא גזרו רק בזנות, אבל בנשואין כהאי גונא לא גזרו כגון ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון הרי הוא ככהן לכל דבר.
  29. פשוט דמדייק לשון זרע דכולל כל זרע שהוא, בין זרע כשר בין זרע פסול, ואמנם זה הוא רק בדיעבד, כגון אם באמצע או לאחר העבודה נודע שהוא בן גרושה וחלוצה, אבל לכתחלה בודאי פסול דמחולל הוא מקדושת כהן, ועיין בדרשה הבאה. – ועיין בתוס' שהקשו ממ"ד בריש קדושין ד' א' על הפ' דפ' אמור וזרע אין לה, אין לי אלא זרע כשר, זרע פסול מניין, ת"ל אין לה עיין עליה, משמע דלשון זרע לא משמע אלא זרע כשר, ולי נראה דאינו דומה היכי דאיירינן באדם אחד פרטי או בדורות רבים, דבאיש אחד אמרינן דאוקמינן אותו אחזקת כשרות דודאי זרע שלו כשר, ולכן בעינן התם למוד על זרע פסול, משא"כ כאן דאיירינן בהרבה דורות הבאים עד סוף העולם, הרי אפשר שגם יקרה זרע פסול, ובכ"ז לא חשש על זה הכתוב וכתב סתם ולזרעו אחריו, ש"מ דבאמת כן הוא שכולל גם זרע פסול, ולפי זה ניחא מה שמביא הגמרא הפסוק עד סופו, דלפי פי' התוס' הו"ל להביא רק והיתה לו ולזרעו, אחרי דעיקר הדיוק והדרשה הוא רק מלשון זרעו, אבל לפי מש"כ מדייק גם ממלת אחריו שהכונה עד סוף כל הדורות, כמש"כ, ודו"ק. – ובס' רה"ז פ' שופטים בפסוק ובאת אל הכהנים וגו', נסתפק אם נפדה בכור ע"י כהן ואח"כ נודע שהוא חלל מה דינו, אם מחויב להחזיר כסף הפדיון ואם נפדה הבכור, יעו"ש. ולכאורה יש להעיר ממשנה א' פ"ח דתרומות כהן שהיה אוכל בתרומה ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה, ר' אליעזר מחייב קרן וחומש ור' יהושע פוטר, מפני שבשוגג אכל, וקיי"ל כר' יהושע, וא"כ לכאורה גם כאן פטור מלהשיב החמשת שקלים שלקח בפדה"ב וממילא גם נפדה הבכור, אך בפסחים ע"ב ב' מבואר דר' יהושע איירי רק בחמץ בערב פסח משום דזמנו בהול לאכול, אבל בלא"ה מודה גם הוא שחייב לשלם, וא"כ גם הכא חייב להחזיר כסף הפדיון וממילא אין הבכור נפדה וחייב לפדות עצמו מכהן כשר.
  30. עיין בפירש"י בפסוק זה שפירש אע"פ שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן לא נתנה אלא לאהרן ולבניו שנמשחו עמו ולתולדותיהם שיולידו אחרי המשחן, אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח לא בא לכלל כהונה, עכ"ל. אבל זה גופא אינו מבואר למה לא נמשח גם פינחס, וגם איפה מרומז בתורה הא דנחלק פינחס משאר כהנים לענין זה. ובאחת מכתבי אגדה שלנו בארנו כונת הדרשה הזאת שבמכוון המתין הקב"ה לכהן את פינחס עד אחר שהרגו לזמרי, משום דכפי המתבאר בדרשה שבריש פרשה זו נתקנא המון העם בפינחס על אשר קנא לכבוד ה', ובזו וחרפו אותו, יעו"ש. והנה לפי מ"ד בעלמא הני כהני קפדנים וכעסנים הם [עיין ריש פ"י דב"ב], לכן אם היה פינחס מקודם כהן היה מקום למקטריגיו לומר שלא עשה מה שעשה לקנאת ה', רק משום שקפדן וכעסן הוא עשה כן מכעסו על מעשה זמרי שעשה בפרהסיא, אבל מכיון שלא היה כהן מקודם, א"כ לא עשה זאת מכעס פתאומי, רק מחשבון ודעת שקנא לכבוד ה'. ואע"פ שעל האמת לא במשמרת הכהונה תליא מילתא כ"א בתכונת הגזע, אך ההמון רגיל להתפיס מדה זו בנושא תואר או משרת הכהונה.
  31. כמה עמלו המפרשים לפרש דרשה זו בכלל, אבל האמת יש לפרש בדרך פשוט, דאמר בזה תני שלא ברצון חכמים, כלומר, הא דקנאים פוגעין בבועל ארמית אין רוח חכמים נוחה מזה, והסברא בזה י"ל, דכיון דצריך לעשות זה ברוח קנאה אמתית לכבוד ה', א"כ אי אפשר לתת רשות לכל אדם שיהיה רשאי לפגוע באיש כזה, כי מי יודע אולי הוא עושה זה באיזו פניה צדדית ואומר כי עושה ברוח קנאת ה', ובין כה הוא הורג נפש שאינו מחויב מיתה מצד הדין ממש, וכעין מ"ש ביבמות ל"ט ב' שטוב לחלוץ מליבם, דשמא אינו עושה לשם מצות יבום אלא לשם פניה צדדית ונמצא נכשל באיסור אשת אח, ופריך וכי פינחס עשה מעשה שהיא לא ברצון חכמים, ומשני אמנם כן, וכי באמת בקשו לנדותו על מה שעשה, אלמלא קפצה רוח הקודש ואמרה והיתה לו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא וגו', וא"כ העידה רוה"ק כי היה קנאי ממש ופטרוהו, ולא נחית עתה הירושלמי לדרשת הבבלי בסנהדרין פ"ב א' ששאל את משה, ובאמת גם בבבלי שם שתי דרשות אם שאל את משה או לא וזו היא כונת הירושלמי. – ולמ"ד בבבלי סנהדרין שם שלא שאל את משה במעשהו זה י"ל דלשון זה הב"ק היה במכון להורות שלא היה בזה כמורה הלכה בפני רבו, והוא ע"פ מ"ד בעירובין ס"ג א' כל המורה הלכה בפני רבו אזיל לשאול בלא ולד וגם מורידין אותו מגדולתו, ויצאה ב"ק ואמרה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, והיינו שיהיה לו זרע וגם גדולה, והרי זה כלפי העונשים שבמורה הלכה בפני רבו, ומדזיכוהו בשתי מעלות אלו, ש"מ שלא היה מורה הלכה בפני רבו.
  32. יתבאר ע"פ המבואר באגדה כאן שהרבה בעילות בעל באותו היום, ודריש זמרי מלשון מזרי בהפוך אותיות, כמו כבש כשב, שמלה שלמה, ועוד.
  33. ר"ל גרם לחפש ולדקדק אחר עונם, מלשון מסלסל בשערו, וע"ע ברש"י.
  34. עיין פירש"י וחא"ג, ולי נראה דהכונה שאביה להיותו ראש בית אב במדין בודאי לא היה חפץ בהפקרות בתו, רק היא כזבה בו בדעתו ורצונו.
  35. ר"ל שחוט אותם על ידי, כלומר הביא עליהם תקלה על ידי, ודריש כזבי כמו כסבי בחלוף אות ז' בס' שמתחלפין מפני שהם ממוצא אחד.
  36. ר"ל שאמר לו בלק וכי ישמעו לו אנשי מואב להפקיר את בנותיהם, והשיב לו, אתה תחול מקודם להפקיר בנותיך והם יראו ויעשו כמוך. ומשמיענו הכתוב שמקודם הפקירו גדולי האומה את בנותיהם, כאשר כן מדרך העולם שאחרי המלך יעשו הגדולים ונכבדים שבאומה ואחריהם המון אדם ימשך.




שולי הגליון