שואל ומשיב/א/ג/מב

שואל ומשיב ‏ א ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק ג סימן מב   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לחכם א' מה ששאלת בהך ענינא דחנוכה דטמאו כל השמנים והקשית למ"ד משקי בית מטבחיא דכן א"כ היאך נטמאו השמנים הא הוה בעזרה והוה משקה בית מדבחייא לפע"ד ל"ק דהרי אמרו בע"ז דף מ"ב דבאו בה פריצים וחללוה דמכיון שבאו בה פריצים נתחלל מקדושתו ועיין בר"ן שם דאף קדושת הגוף הי' לו פדיון כיון שבא אחז וחללה ועיין בשעה"מ פ"ו מאיסורי מזבח בסופו מ"ש בזה וא"כ שפיר נפקע הקדושה ושוב נטמאו כל השמנים וז"ב ולפמ"ש הפר"ח באו"ח סי' תר"ע בשם הרא"ם דנעשה הבית בית עכו"ם בעו"ה שהכניסו שקץ למזבח ונטמאו כל השמנים לתקרובת עכו"ם א"ש בפשיטות אבל באמת תמה הפר"ח עליו והנני יוסיף להפליא דבשו"ת הרא"ם בעצמו ח"א הובא במ"א סי' קנ"ד ס"ק י"ז כתב ככל דברי הפר"ח וצ"ע שוב ראיתי דדברי הרא"ם נכונים מכל צד וחילוק יש דאם לא עבדו לבית רק שהכניסו בתוכו לעבוד בו ע"ז בזה שרי הרא"ם וזה מה שהובא במ"א סי' קנ"ד שם וע"כ דברי המ"א שם תמוהים דהדבר מבואר בע"ז דף מ"ו ע"ב במשנה דהכניס לתוכה ע"ז והוציאו מותר ואין ענינו לבית שנעשה לשם ע"ז דעבדו הבית עצמו ועיין ברש"י ותוס' שם ד"ה בית והרא"ם איירי רק שהכניס בתוכו ע"ז אבל בהלכות חנוכה כתב הרא"ם די"ל דגוף הבית שקצו לשם ע"ז והשתחוו לגוף הבית בזה שפיר נאסר הבית דתלוש ולבסוף חברו הוה כתלוש לענין ע"ז וכדס"ל לרב בע"ז שם וכן קי"ל וראיתי בדג"מ בסי' קנ"ה במ"א שם שהביא ראיה מדברי התוס' במגילה דף וא"ו דמשמע דנאסר הבית ולפמ"ש אין ראיה דשם יש לומר דגוף הבית נעבד או שנעבד עכ"פ אגב הע"ז וכמ"ש התוס' בע"ז שם אבל כל שהכניסו לתוכו ע"ז פשיטא דשרי כל דלא עבדו הבית וז"פ וברור.

והנה לכאורה הי' נראה לי דבר נפלא בישוב קושיתך דלפמ"ש התוס' בפסחים דף י"ט דאם נימא דחיבת הקדש מכשיר אין נ"מ במה דמשקה בית מטבחיא דכן ואין מכשיר לר"ל דמבעי' לי אי מונין בו ראשון ושני יעו"ש וכ"כ בחולין דף ל"ד ד"ה בו וא"כ כיון דחיבת הקדש מכשיר א"כ השמנים של המקדש דודאי שייך בהו חבת הקודש הי' מכשיר אלא שבתוס' חולין דף ל"ו ע"ב שם ד"ה לשווי משקה אוכל לא מועיל חבת הקדש ולענין זה משקה בית מטבחיא דכן א"כ נסתר זאת ודוקא לטמא אחרים מועיל חבת הקדש להכשיר אבל לא לעשות עצמו אוכל ובאמת שדבריהם צ"ע דהיאך אפשר דהם עצמם יהיו דכן מלקבל טומאה ויכשירו אחרים לקבל טומאה אבל באמת יש לחלק דלענין להכשיר אחרים צריך להיות אליהם שם משקה והם באמת משקין הן משא"כ לקבל טומאה בעצמם צריכין להיות אוכל ואוכל לא נעשה בשביל חיבת הקדש וז"ב והן נסתר מחמתו התירוץ הנ"ל ודו"ק אחר כמה שנים ראיתי בשו"ת תשובה מאהבה חלק שני שהגיע לידי על ימים אחדים וראיתי בהלכות חנוכה שהביא קושיא הלז בשם הרב הגאון מוה' ליב קאסוויטץ ז"ל והוא השיב שאולי נטמא בעודו קרוש ע"ש והנה כעת אינו לפני ולא ידעתי כוונתו דמה בכך שהיה קרוש ולא נקרא משקה סוף סוף במה הוכשר אך לפמ"ש יש לומר כיון דבעודו קרוש מקרי אוכל ואף בחזר ונימוח אח"כ כמ"ש המ"א סי' קנ"ח ס"ק וא"ו וא"כ שוב חיבת הקדש מכשירתו ולא שייך כאן לומר דחיבת הקדש לא יוכל לעשות משקה אוכל דז"א דבאמת כל שקרוש יוכל להיות אוכל אף שחזר ונימוח א"כ אף שלא נקרש כלל מ"מ הוה כאלו קרוש דמנימוח לקרוש אין כ"כ הבדל רב ומכ"ש באם היה קרוש דודאי חיבת הקדש מכשיר ודו"ק ובלא"ה לא הבינותי דהשמן לא הי' נעשה במקדש והיו מובא ממרחק א"כ יוכל להיות שהוכשר שם בעוד שלא היה משקה בית מטבחייא וז"פ אבל אחר העיון זה אינו דבמה הוכשר דמשקה אינו מוכשר ע"י ד"א וא"כ כל שלא נטמא עדין והי' בבית מטבחייא ואולי בבית מדבחייא לא נטמא ולא הוכשר ורק בנטמאו בחוץ והכניסן בפנים וכדאמרו בפסחים דף י"ז אבל זה דחוק דכל שנטמא כבר היאך הכניסו לעזרה לטמאות וגם הא מבואר דכשנכנסו עכו"ם להיכל טמאו כל השמנים ואיך טמאו והא בית מטבחייא או בית מדבחייא טהורין ועיין בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' פ"ז ובפר"ח הלכות חנוכה ובפ"י וע"כ מחוורתא כמ"ש למעלה.

והנה ראיתי בפני יהושע בפסחים דף י"ז שכתב לבאר הפלוגתא דרב ולוי וכתב דיש לומר דכל משק' בית מטבחיא נטמאו משום חיבת הקודש דלא גרע מעצים ולבונה דמטמאו ובמחכ"ת תמה אני איך היה בהעלם עין דברי התוס' חולין דף ל"ו ע"ב ד"ה עצים דלעשות ממשקה אוכל ע"י חיבת הקודש וצע"ג והנה לכאורה יש לומר דגם בדם קדשים דאינו מכשיר דיליף מקרא מ"מ עכ"פ חבת הקדש מכשירתו והיינו בדם שנקפא וקרוש דחשוב כאוכל ועיין בחולין דף ק"כ רק דמשקה בית מטבחייא אינו מכשיר וא"כ ממנ"פ כשר מה"ת אינו מכשיר ואינו מקבל טומאה ומדרבנן דחבת הקדש מכשיר שוב אין מקבל טומאה להכשיר במשק' בית מטבחייא ובזה יש לישב דברי הרמב"ם פ"א מפהמ"ק הלכה ל"ה דדם קדשים אינו מקבל טומאה מקרא והקשה הלח"מ הרבה קושיות ע"ש ולפמ"ש יש לומר דרבינו ס"ל דמה"ת יש לטומאת משקין עיקר לטמא עצמן ורק לטמא אחרים משקה בית מטבחייא דכן דמה"ת אינו טמא וחיבת הקודש דמכשיר אינו רק מדרבנן ורבנן לא גזרו על משקה בית מטבחייא ורבינו לשיטתו דפסק פ"י מט"א דחבת הקודש אינו רק מדרבנן כמבואר שם איברא דלפ"ז צ"ב מה הקשה הש"ס בפסחים דף ט"ז מדם קדשים שנטמא וזרקו הורצה דלוקמא בדם קרוש דחבת הקדש מכשיר מדרבנן ולשיטת הראב"ד חיבת הקודש מכשיר מדאורייתא וצ"ל דכיון דקתני זרקו משמע דלא נקרש דאל"כ אינו ראוי לזריקה ועיין מנחות דף כ"א וא"כ שפיר מקש' וע"ז משני מדרבנן ודלא כר"י ב"י דלא ס"ל משקה בית מטבחייא דכן וס"ל דחבת הקדש מכשיר אף במשקה ממש ובזה יש ליישב דברי הכ"מ פ"א מפהמ"ק שהקשה מהא דתנן הציץ מרצה על טומאת הדם ומשמע דהוא מן התורה והדבר תמוה דלמה ליה להוכיח שהוא מן התורה והא אף שהוא מדרבנן הא משקה בית מטבחייא דכן ואינו מקבל טומאה כלל וכבר תמה בזה הצל"ח בפסחים דף ט"ז שם ולפמ"ש הכ"מ הקשה על הש"ס בהא דמשני מדרבנן ודלא כר"י ב"י אכתי קשה תמה דהציץ מרצה והרי בדאורייתא ודאי אינו מכשיר וחיבת הקודש לא שייך מדאורייתא ובזה יש ליישב גם קושית הלח"מ על הכ"מ דהציץ מרצה על טומאת הדם וי"ל דמיירי בדם קרוש וא"כ הי' מכשיר בחבת הקדש לכך הוצרך לומר דמה"ת הוא ובזה מיושב קושיות הצל"ח שם ג"כ ודו"ק וצ"ע כי הוא סוגיא עמוקה והנה לפמ"ש הלבוש בהלכות חנוכה דחשו שמא ערבו שמן טמא בתוך השמן הטהור ולכך כשמצאו חתום בחותמו של כה"ג היה הנס ע"ש א"כ כל שנתערב שמן טמא פשיטא דטמא אף דמשקה בית מטבחייא טהור ועיין בצל"ח פסחים בסוגיא אות פ"ז וראיתי בא"ר שם שהקשה על הלבוש שכתב דטמאו השמנים שהכניסו ע"ז ותקרובת ע"ז מטמא באהל דלמה לא כתב כפשוטו שטמאו בידם ולפמ"ש א"ש דבידים לא שייך טומאה דהוה משקה בית מטבחייא רק כיון דהכניסו ע"ז הו"ל חולין דבאו בה פריצים וחללוה כמ"ש למעלה וא"כ שוב הו"ל חולין ומטמא ודו"ק.

והנה כאשר שמע גיסי הרב הגאון ני' אמר שקשה לו ממה דמבואר בת"כ וברמב"ם פ"ג מתמידין הלכה יו"ד דהדלקת הנרות דוחה את הטומאה והיאך משכחת לה והא משקה בית מטבחייא דכן והשבתי דלק"מ דמשכחת לה כשנטמא קודם שבא לעזרה ואין לו שמן אחר וא"כ שפיר דוחה את הטומאה אבל שם שמצאו מונח בעזרה רק שטמאו את השמנים שפיר קשה ודו"ק.

ודרך אגב ראיתי להזכיר מה שאמר החריף המופלג מוה' מאיר בראם ני' בהא דפריך הש"ס בפסחים דף ט"ז מי אמר שמואל דכן מלטמא טומאת אחרים אבל טומאת עצמן יש להן קרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא ועיין רש"י והוא תימה דלמה פריך על שמואל ולא על המשנה והברייתא דספק משקין לטמא טמא אחרים טהור ועוד כמה קושיות ועפ"י וצל"ח וע"ז אמר דהקושיא הוא דניהו דאינו טמא אבל עכ"פ הקרא אמר דלרא יאכל דכל שנגע בטמא לא יאכל וא"כ אף שאינו נעשה טמא אבל אסור הוא מקרא דלא יאכל וזהו דוקא בקדשים דגלי קרא דכל אשר יגע בטמא לא יאכל משא"כ בחולין והאריך בזה והביא ראיה מהא דכתב רש"י ע"ב שם ד"ה על הדם ולא שיהא הבשר טמא נאכל דאין הציץ מרצה ודוחה ל"ת דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והוא תימה דכל דהציץ מטהר שוב אין כאן טומאה וע"כ דבאמת אינו טמא כלל דהם דכו לטמא אחרים עכ"פ רק דאיסור איכא מקרא דלא יאכל טמא וא"כ שפיר דחי הנה אף שלכאורה דבר גדול דיבר אבל אחר העיון נראה לפע"ד דא"א לומר כלל דע"כ הך לא יאכל הוא משום טומאה דהרי בפסחים דף כ"ד אמר רב פפא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף שאין ת"ל לא יאכל אם אינו ענין לגופו דהא נפקא לי' מק"ו ממעשר מה מעשר הקל אמרה תורה לא בערתי ממנו בטמא בשר קודש חמור לא כ"ש הרי דהך לא יאכל היא מצד טומאה דאם נימא דמצד איסור הוא שהתורה גזרה שכל שנגע בטומאה נאסר שוב לא שייך ללמוד ק"ו ממעשר הקל ששם לא בערתי ממנו בטמא והיינו שנטמא וכאן לא נטמא כלל ושפיר אצטריך קרא דלא יאכל וע"כ דגם כאן משום לא יאכל ולכך נאדו רש"י וכל המפרשים מהך הפירוש ובפרט דבדף ט"ז הקושיא הקשו לר"פ ורב פפא לשיטתו דס"ל דמשום טומאה היא וגם לפע"ד ממקומו הוא מוכרע דבשלמא אם טמא הוא שייך הוא שייך ענין באש ישרף דכן טומאה מצוה לשרוף אבל אם הוא רק איסור היכן מצינו שאיסור הוא שריפה וע"כ שהוא משום טומאה וז"ב כשמש וזה נראה לפע"ד בכוונת ר"פ שאמר שאינו ת"ל לא יאכל ומה ת"ל לא יאכל אם אין ענין לגופו דהא נפקא לי' מק"ו ממעשר הקל ולכאורה לא סיפא רישא דברישא משמע דהקושיא הוא מאחר דכתיב באש תשרף א"צ לכתוב לא יאכל ואח"כ אמר דא"צ משום דנפקא לי' מק"ו ולפמ"ש א"ש דבאמת אף דר"פ ס"ל בדף י"ז ע"ב דהלכתא גמירי לה דלא מטמאי משקי בית מטבחיא מ"מ יש לומר דלא יאכל משום שנגע ומשום איסור הוא שנגע בטומאה אף שלא נטמא רק דכיון דכתיב באש ישרף א"כ ע"כ משום טומאה הוא שוב ל"צ לא יאכל דהא נפקא לי' בק"ו ובזה יש לישב הא דאמרו וכ"ת אין מזהירין מן הדין והקשה בצל"ח דהא שיטת הרמב"ם דכל דיש כבר איסור עשה שוב מזהירין מן הדין וא"כ כאן באש ישרף יש איסור אכילה שוב נפקא לי' לאו מק"ו ולפמ"ש א"ש דהעשה אינו רק שישרף באש אבל באמת אין ראיה שהוא לוקה ע"ז דבאמת הלכתא גמירי דאין מטמא אחרים ול"ש לא יאכל ורק שהוא באש תשרף ולכך אמר דאין מזהירין מן הדין ודו"ק והנה מה שרצה לחדש במ"ש התוס' בדף ט"ו בד"ה ולד דטומאה דרבנן שורפין רק בכלי שנטמא במשקין אין שורפין אלא בעיבור צורה וע"ז רצה לחדש דכיון דבפסולו בגופו אין טעון עיבור צורה רק כל שפסולו בבעלים טעון עיבור צורה א"כ טומאה דרבנן דאינו פסול בגופו כמ"ש הרמב"ן דהמתפיס באיסור דרבנן הוה נדר דלא הוה דבר האיסור ולפ"ז אין פסולי בגופו וטעון עיבור צורה אבל בכלי שנטמא במשקין הנה גוף המשקין מטמאין מן התורה רק שהכלי שנטמא בו אינו רק דרבנן אבל גוף האיסור הוא מן התורה ולכך אינו טעון עיבור צורה הנה אף שדבר חכמה אמר אך מ"ש דפסול דרבנן אינו מקרי פסול בגופו ובאמת מ"ש ראיה מהרמב"ן הנה זה ש"ס מפורש בשבועות דף כ' ועיין בסוף אבני מלואים ח"ב סי' מ"ב בתשובתו שם באר הענין יפה אבל לא נמצא דאיסור דרבנן לא יהי' מקרי פסולו בגופו ע"ש ודו"ק. ובגוף הקושיא דאיך נטמאו השמנים הא משקה בית מטבחייא דכן הי' נראה לפע"ד דודאי המשקה מחמת עצמה אינה מקבלת טומאה אבל מחמת הכלי שהי' המשקה בתוכה מקבלת טומאה בודאי וא"כ כאן שהי' העכו"ם נכנסים שם והוה כזבים א"כ בכל כלי חרס שלא הי' חתום טמאו הכלי ועיין בתוס' שם ובב"ח או"ח סי' תר"ע ומקורו מהרא"ם על הסמ"ג הלכות חנוכה ובשו"ת נו"ב מהד"ת חלק א"ח סי' קל"ז וא"כ ממילא נטמא השמן שבתוכם ובזה מיושב קושית הנו"ב שם לשיטת התוס' דלכך פכין קטנים אינם מקבלים טומאה בהיסט לפי שאין סופן להפתח א"כ זהו גוף הפכין אבל השמן שבתוכו שעומד להוציאו משם וסופו יהי' ראוי למגע וא"כ שוב הנה השמן מקבל טומאה ולפמ"ש א"ש דכל שהכלי אינו מקבל טומאה שוב השמן הוה משקה שבבית מטבחיא שהן דכן ואינו מקבל טומאה ודו"ק וצ"ע בכ"ז דהכלי אינו מקבל טומאה וערש"י שבת דף פ"ג וכן ביאר הרמב"ם פ"א מכלים משנה ב' ודברי הסדרי טהרה בסי' ק"צ צ"ע כמ"ש במקום אחר.

והנה בהא דאמרו דטמאו שמנים שבהיכל לכאורה צ"ע דמה ענין שמנים להיכל והא השמנים הי' להם לשכה הנקרא' בית שמניא כדאמר פ"ב דמדות וברמב"ם פ"ה מבית הבחירה וכן הוכחתי מתוך רמיזת הגאון מוהר"ע איגר בהגהת הש"ס שמרמז לקושיא זו ולפע"ד יש לומר דהלשכה היתה לשמנים של המנחות שהיתה צריכה לנסכים שלא היה שמן זית זך כ"כ וכמבואר במנחות דף פ"ה ותדע שכן הי' שם גם יינות והיינו שגם יין היו צריכים לנסך אבל השמן להדלקה אפשר שהי' מונח בהיכל שזה היה השמן המובחר שבשמנים אבל לא מצאתי בשום מקום רמז לזה ויותר נראה שאז בזמן שצרו על ירושלים ונתיראו מפני האויב הכניסו השמנים להיכל כדי שיהי' משומר מן האויב יותר ותדע שהרי מצאו שמן שהי' חתום בחותמו של כה"ג ע"כ שהיו חוששין שמא יטמאו השמן ואף שהשמן בא בטומאה מ"מ רצו להקריב לשם בקדושה וטהרה ולכך הכניסום להיכל שיהי' משומר ביותר כנלפע"ד ודו"ק. והנה במ"ש למעלה הלא מראש כיון דבאו בה פריצים וחללוה הו"ל חולין ומטמא באמת לפי שיטת הרז"ה פ' ר"י בע"ז דף נ"ב בהך דבאו בה פריצים וחללוה דדוקא פרוצי ישראל יכולין לחללה לא עכו"ם א"כ כאן דאמר דעכו"ם באו להיכל שוב אין מקום לדברי אבל כבר תמהתי על הרז"ה שהרי יש ש"ס ערוך שלא כדבריו בנדרים דף ס"ב דדרשו בנבוכדנצר דחלל הכ"ש ע"י ששתה מהם הנה משם מבואר ההיפך מדבריו אמנם גם לשטתו עכ"פ מבואר דבימי חשמונאים גנזו אבני המזבח ששקצו אנשי יון לע"ז וא"כ עכ"פ היתה לה טומאת ע"ז וא"כ גם השמנים אולי הקריבו לפני ע"ז ושפיר קבל טומאה דשקצום לע"ז וטומאת ע"ז עכ"פ מדרבנן טמא ועיין ברמב"ם פ"ו מאבות הטומאה ה"א וא"כ שפיר נטמא אף להרז"ה דעכ"פ רשעי ישראל חללו הקדש ודו"ק. והנה בהא דאמרו בחולין דף ק"א דרבנן אמרו כיון שנגע בו טמאהו והקשה עלם משכיל מפה לבוב דמה קושיא דמשכחת לה במשקה בית מטבחייא דטהור לגמרי וא"כ ל"ש כיון שנגע בו טמאהו מ"מ חייב על טומא' הגוף שאכל קדש בטומאה והוא קושיא חמורה ולפע"ד נראה דעכ"פ השמן וכדומה כל המשקים שאכל היו בכלי במקדש וכשנגע בכלי עכ"פ נטמא הכלי מפני שנגע בטומאה ונטמא המשקה עי"ז.

והנה החריף מוה' מאיר בראם ני' עוררני דיש לומר כיון דאינו טמא לא קרינא בי' והבשר אשר יגע בכל טמא לא קרינן ביה וטומאתו עליו ואינו חייב גם על טומאת הגוף וכן הביאו האחרונים משמא דגמרא ואמרתי ראה דבריך טובים ונכוחים והדבר מבואר בזבחים דף מ"ו ע"ב דנחלקו ר"י ור"ל וחד ס"ל דמחלוקת בטומאת בשר אבל בטומאת הגוף ד"ה אינו לוקה וח"א כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו והרמב"ם כתב בהדיא פי"ח מפהמ"ק הכ"ד דאין חייבין על הלבונה והקטורת והעצים לא משום פיגול ולא משום נותר ולא משום טומאת הגוף וע"ש בכ"מ עכ"פ משום טומאת הגוף ודאי אינו חייב וא"כ ממילא ה"ה משקה בית מטבחיא דלא חייב משום טומאת הגוף ומה שיש לעיין בזה דא"כ למה הוצרך רבינו בדם לפטור ות"ל דדם קדשים הוה משקה בית מטבחייא ועיין רמב"ם שם הכ"ד והי"ז גם סוף דברי הרמב"ם בהכ"ד נאחזים בסבך וכמ"ש הראב"ד והכ"מ והנני יוסיף דהמעיין יראה דפסק דאין חייבין משום פיגול ונותר אבל טומאה השמיט ור"ש קאמר לענין טומאה והוא השמיט המבואר והעתיק מה דלא מבואר כלל וצ"ע בכ"ז ועיין במנחות דף ק"ב דפריך הש"ס דיהיה נותר ופיגול כעפרא בעלמא לפי שעומד לשרוף ואמרו שם דחיבת הקודש משוי לה אוכלא והקשה החריף מוהר"מ ברא"ם הנ"ל דא"כ אמאי אמרו בחולין דף ק"א דחייב בשנטמא הגוף הא בעצים ולבונה וקטורת פסק הרמב"ם דאינו חייב בטומאת הגוף וה"ה בזה ולק"מ דלדבריו אזל לי' כל דין נותר ולא יתחייב דאינו חייב כרת על קטורת ולבונה ועצים אבל זה אינו דבשלמא בדבר שבעצמותו אינו אוכל רק שנעשה אוכל ע"י חיבת הקודש שפיר אינו חייב כרת לענין פיגול ונותר וה"ה טומאת הגוף אבל בדבר אוכל רק שניתותר ועי"ז נעשה כעפרא כל דחיבת הקדש משוי ליה אוכל נעשה כמו שהי' אוכל גמור וחייב וז"פ וברור וכעין זה כתבו התוס' בחולין דף ל"ז ודו"ק.

והנה אמרתי בישוב הקושיא דהנה בפסחים דף ל"ד נחלקו אם היסח הדעת הוא פסול הגוף או פסול טומאה ולפ"ז נראה לפע"ד דלמ"ד פסול הגוף כאן ודאי נפסל בשביל שהסיח דעתו מן השמן בשעה שנכנסו העכו"ם להיכל וא"כ פסול ולא שייך כאן משקה בית מטבחייא דכן ע"ש היטב ובמלמ"ל פי"ט מפהמ"ק ה"ד ואף דר"י ס"ל פסול טומאה הוא וכפי הנראה כר"י נגד ר"ל מ"מ כאן ודאי הוה פסול הגוף כיון שהיה כל כך היסח הדעת שנכנסו העכו"ם להיכל ונתצו ושברו הכל בעוה"ר אין לך היסח הדעת גדול מזה עד שנאמר ובאו בה פריצים וחללוה וא"כ בודאי נפסל והנה הגיע לידי שו"ת תשובה מאהבה ולא מצאתי דבר חדש ודרך אגב אמרתי לרשום מה שראיתי שם סי' רפ"ח הקשה למ"ד הדלקה עושה מצוה והטעם דיליף ממנורה והרי הרמב"ם בפ"ט מביאת המקדש ה"ז כתב דאם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליק ואמאי בנר חנוכה אם הדליקן בפנים והוציאן לחוץ לא יצא והנה לפע"ד נראה בפשיטות דהנה דברי הרמב"ם תמוהים כמ"ש הכ"מ בשם הריטב"א דכתיב דבר אל אהרן בהעלתך את הנרות אך לפע"ד נראה דהרמב"ם לשיטתו דס"ל בפ"ג מתמידין הי"ב י"ג דהטבת הנרות היינו הדלקתן וגם בבקר היה מדליק אם מצאו שכבה אבל אם לא כבה לא היה רק מטיב בלבד וא"כ שוב גוף הדלקה אינו מצוה רק ההטבה דהרי אם מצאו שלא כבה היה מטיבו בלבד וא"כ הדלקה לאו מצוה כ"כ ולכך נחלק הראב"ד דהרי הראב"ד ס"ל דהטבה לאו היינו הדלקה ולא היה הדלקה רק בערב ובבקר היה מטיבן ולא מדליקן ונמצא בשעה שהיה הדלקה דהיינו בערב היה הדלקה ממש ופסול זר לגבי' ובבקר לא הי' הדלקה רק הטבה בלבד ונמצא שהדלקה פסול אבל להרמב"ם דגם בבקר היה הדלקה אבל לא ה"י חיובית דאם לא מצאו כבה ל"צ להדליק ולכך היה הדלקה של בקר כשרה בזר כנלפע"ד ברור ומעתה ל"ק קושית שו"ת ת"מ הנ"ל דשאני הדלקה דנ"ח דצריך הדלקה במקומה וההדלקה היא חיובית משא"כ הדלקה דמנורה לא הי' חיובית בבקר רק אם מצאו כבה ודרך אגב אזכור מה שראיתי עוד שם בשו"ת ת"מ הנ"ל במ"ש רש"י בע"ז דף נ"ב ע"ב בד"ה והקדשנו שחזרו ומשחו בשמן המשחה וע"ז הקשה דבשבועות דף ט"ו אמרו אותם במשיחה ולדורות עבודתו מחנכתו וכ"כ הרמב"ם פ"א מפה"מ הלכה י"ב ע"ש ואני מוסיף להקשות דהיכי הי' להם שמן המשחה דהא יאשיהו גנזו כדאמרו פ"א דיומא בסופו אמנם נראה דהנה הש"ך על התורה מביא דבימי חשמונאי מצאו השמן המשחה ולפ"ז נראה דניהו דלדורות עבודתן מחנכתן היינו משום דתורה אמרה שאף שלא יהי' להם שמן המשחה יהי' עבודתו מחנכתו אבל כל שנזדמן להם שמן המשחה פשיטא דהי' מושחין בשמן המשחה ודו"ק היטב.

והנה הוגד לי קושיא בשם ש"ב הרב הגאון מוה' יוסף באב"ד ני' אבד"ק סניטין שהקשה דאם נימא דחיבת הקדש מכשיר אף שאינו מין אוכל וכתב בצל"ח בסוגיא דר"ח סגה"כ דאף כ"ש נתכשרו משום חיבת הקדש א"כ מה פריך בסוף חגיגה שלחן כלי עץ העשוי לנחת ואינו מטמא ומה קושיא נימא כמו דחיבת הקדש מועיל להכשיר ה"ה דמועיל לעשות אף כלי שאינו מקבל טומאה להתטמא ולק"מ דאם נעשה מוכשר ע"י חיבתו וחשיבותו אבל מ"מ כל שאינו בר קבלת טומאה מפני גדלו וא"י לטלטלו א"כ אטו ע"י חיבתו יהי' מקרי בר קבולי טומאה ואדרבא מפני חיבת הקודש ודאי אינו עשוי לטלטל שהרי לא יכלו להזיזו ממקומו כלל וא"כ שפיר פריך ודו"ק היטב. והנה בהא דאמרו דכן מלטמא ומשמע דאף במקדש שייך הגזירה אף דשבות לא גזרו במקדש ואף דהמהרש"א בשבת דף מ"ב כתב דדוקא איסורי שבות דשבת הוא דלא גזרו אבל כבר תמהתי ע"ז בתשובה אחת מרש"י מעילה דף י"א יעו"ש במשנה וצ"ע.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף