מעשה רקח/שבת/יב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
המבעיר כל שהוא וכו'. שם דף ק"ו מסקנא דמלתא דרבי יוחנן כדברי רבינו והרמ"ך השיג דזה לא נאמר אלא לרבי שמעון וכו' עיין למרן ז"ל גם הראב"ד השיג על רבינו ועיין להרב מגדל עוז ז"ל.
שכל אלו מתקנים הם וכו'. עיין מ"ש בס"ד בפ"ח דין ח'.
המחמם את הברזל וכו'. ואם תאמר דרבינו כתב לעיל פ"ט דין ו' דהמחמם את המתכת עד שתעשה גחלת הרי זה תולדת מבשל והכא חייבו משום מבעיר הא לא קשיא דהכא כתב להדיא דאיירי בכוונתו לצרף ולעיל מסתמא איירי בשצריך לחמם כדי לתקנו או לעקמו או לעשותו כלי ואז שייך בו מבשל ואי קשיא הא קשיא דמדכתב ז"ל עד שתעשה גחלת משמע דבנעשה אור גמור קאמר ואז חייב משום מבשל וקשיא להרב המגיד בדחייתו להשגת הראב"ד שכתב וז"ל ומ"ש משום מבשל אינו נראה לי שכל דבר שהוא עצמו נעשה אור ושורף אין ראוי לומר המבשל אלא מבעיר וכו' ומאי דנראה לענ"ד דידוע שכדי לצרף בעינן שיעשה אור גמור כדמוכח מדברי הרה"מ אלו דקאי אדברי רבינו והכי מוכח נמי בפ' אמר להם הממונה אמר רב ביבי שלא הגיע לצירוף ופי' רש"י אינו מלובן כ"כ שיהא לו חיזוק על ידי מים ע"כ. משמע מהא שכדי לצרף בעינן שיהא מלובן גמור וכדברי הרה"מ ז"ל וכיון שכן בפ"ט מיירי רבינו בכעין מתיך כמ"ש שם וכן סיים ז"ל כללו של דבר בין שריפה [מלשון רפוי] גוף קשה באש או שהקשה גוף רך הרי זה חייב משום מבשל ע"כ. אמור מעתה דמ"ש עד שתעשה גחלת לאו דוקא דכיון שכוונתו לרככו אין צורך לזה שיתלבן לגמרי ואי נמי נאמר דווקא עושים כן הנפחים כדי שלא יצטנן בעוד שמרככים אותו וכיון שדעתו לרככו לאיזה תכלית שיהיה כיון שהגיע לאותו ריפוי הרי נתחייב משום מבשל אמנם גבי צירוף שמתלבן היטב אין שייך לחייבו אז משום מבשל וגם קודם לזה כשהגיע לשיעור רפיון אין לחייבו דאין כוונתו לריפוי ואינו חייב משום מבשל וכעין זה כתב הרב לח"מ ז"ל אלא שמדבריו משמע דבמצרף חייב תרתי משום מבשל ומשום מבעיר עיי"ש ואין נראה. עוד ראיתי להרב עראמה שפירש דעת רבינו דבצירוף לא בעי כל כך מלובן כמו רפיון וכו' עיי"ש ולא ידעתי איך יפרש דברי הרב המגיד שכתבתי ולשון הגמרא עם פירוש רש"י ז"ל.
עוד כתב הרב המגיד וזה תימה שאין עושים כן בגמר מלאכה ע"כ. ואפשר שכיון שבכל פעם שמחממים הברזל עושים כן וגם בחימום אחרון ס"ל לרש"י והרב אברהם בן דוד ז"ל דשפיר שייך לחייבו משום מכה בפטיש. עוד כתב הרב המגיד דמסוגיא דפרק כירה נראה שהצירוף הוא דבר תורה וכו' ונראה שהכריח כן מדפריך התם והלא מצרף ומשני כרבי שמעון דס"ל דבר שאין מתכוין מותר ואם היה דרבנן מאי איריא ר"ש אפי' רבי יהודה מודה בדרבנן זה נראה לענ"ד הכרח הרב ז"ל אמנם אם כן יקשה עליו בההיא דיומא דגריס אבל הכא צירוף דרבנן ושבות הוא ואין שבות במקדש ע"כ. דלמאי איצטריך לטעמא דאין שבות במקדש כיון שאינו מתכוין ושבות דרבנן אפי' ר"י מודה וכמ"ש רבינו שם וכן מצאתי להרב לחם משנה ז"ל וצ"ע.
ב[עריכה]
אבל המכבה גחלת של מתכת פטור. שם דף מ"ב ונלמד מדאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת ברה"ר בשביל שלא יזוקו בה רבים אבל לא גחלת של עץ ופסקו רבינו לקמיה ועיין להרב המגיד והפר"ח ז"ל.
ומותר לכבות וכו'. כבר נתבאר ופי' רש"י גחלת של מתכת שמשליכים לחוץ עם פסולת של ברזל דלא שייך כבוי בהכי מדאורייתא ומדרבנן אסורא והיכא דאיכא נזקא לרבים לא גזרו על השבות ע"כ. והריב"ש בתשובה סי' ק"א כתב דטעם היתר גחלת של מתכת לא מפני שיכשל בה אדם אלא מפני שלא יכוה בה וכבר פירש בעל הלכות דגחלת של מתכת אין חומה ניכר לפי שאף בתר דאזיל סומקא עדין יש בה כח לשרוף ומפני זה יזוקו בה רבים מבלי מבין אבל גחלת של עץ כל זמן שיהיה בה כח לשרוף תהיה אדומה ויכירו בה הרבים וכו' ע"כ. ובאמת שהדברים מגומגמים [וכבר נתעורר הרב ז"ל שם] דמשמע מדבריו דאיסור גחלת של עץ שוה לגחלת של מתכת אלא דבשל מתכת התירו מפני שהזיקה מצוי מבלי מבין משא"כ בשל עץ שהכל מרגישין בה וזה אינו דשל עץ אסורה מדאורייתא ושל מתכת אינה אסורה אלא מדרבנן ולענ"ד נראה דהרב ז"ל נרגש דאמאי לא התירו גם בשל עץ להוציאה משם ולסלקה לצדדים פחות פחות מד"א דאינו אסור אלא מדרבנן כי היכי דהתירו הכיבוי גמור בשל מתכת משום דאין איסורו אלא מדרבנן להכי הוצרך לתת טעם דבשל עץ לא רצו להתיר אפילו הטלטול משום דחזותא מוכיח עליה שהיא גחלת וכל העוברים ושבים מרגישים בה וישמרו ממנה משא"כ בשל מתכת דגם שמראיה עמוק ואינו ניכר היא שורפת ומכיון שבין הטלטול בה בין הכיבוי אינו אלא מדרבנן התירו בכיבוי להדיא לסלק כל מין נזק הוא הנראה לענ"ד בכוונת הרב אם הוא פוסק כרבי יהודה דאם יפסוק כרבי שמעון דס"ל מלאכה שאין צריך לגופה פטור אין כאן שום קושי וזו היא שיטת רוב הפוסקים עיין להרב ב"י ס"ס של"ד.
הנותן שמן וכו'. ביצה דף כ"ב כדברי רבינו וכ"כ רש"י בשבת דף כ"ט אמתניתין דלא יקוב וכו' וכתבו התוס' גבי נוטל מן השמן וכו' דאינו ר"ל מפני שממהר כבוי דלא הוי אלא גרם כבוי ואינו חייב אלא היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנו מכבה קצת ומכסה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר ולכך נראה ככבוי וכו' ע"כ. וכלומר דאמטו להכי הוא חייב וכבר ביאר רבינו בדין ד' ובמקומות אחרים שגרם כבוי מותר ועיין להמגן דוד [ט"ז] והמפרשים ז"ל באו"ח סי' תקי"ד.
ג[עריכה]
דליקה שנפלה. כתב הרב המגיד ז"ל גם זה כרבי יהודה וכו' וכן מבואר בירושלמי פ' כל כתבי וכו'. ואני בעניי לא מצאתי בירור זה שם ואולי אשגרת קולמוס הוא או ט"ס וצ"ל דקאי אסכנת נפשות שמבואר שם בסוף הפרק.
שאין איבוד ממון וכו'. דבר פשוט הוא שבשביל איבוד ממון אין להתיר מלאכה דאורייתא לדעת רבינו דפוסק כרבי יהודה דמלאכה שאצל"ג חייב עליה והרמ"א ז"ל בס"ס של"ד כתב דבזמן הזה שיש לחוש לסכנת נפשות שאנו שרויין ביניהם שרי ובפרט אם יש לחוש לסכנת חולה או זקן או קטן ומ"מ הכל לפי הענין. ואם חילל שבת בשביל זה עיי"ש ולהרב שיירי כנסת הגדולה ז"ל.
ד[עריכה]
ומותר לעשות וכו'. משנה שם דף ק"כ וכרבנן. ומכאן יש ללמוד לאותם נשים שנוהגות היתר כשאוחז האור במפה וכיוצא שכופין קערה על גבה כדי שיכבה שאם האש נכבה תכף ומיד הוי כיבוי גמור ואסור ואם האש שורף והולך אף שכשמגיע לקצוות הקערה יכבה דמי לנתינת מים ושרי דגרם כיבוי הוא וכן יש ללמוד מההיא דכופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה [דמשמע הא בשביל שיכבה הנר אסור].
וכופין קערה וכו'. שם במשנה ופי' רש"י ע"ג הנר ובלבד שלא יכבה ואע"פ שנוטל כלי להצלת קורה שאינה ניטלת בשבת הא אותבינין מינה לרבי יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל ושנייה בצריך למקומו ע"כ. ועיין לרבינו פכ"ה.
ה[עריכה]
תיבה שידה ומגדל וכו'. שם במשנה ופי' רש"י עור של גדי לח ע"כ. ועיין לרבינו בפירוש המשנה שם.
ו[עריכה]
טלית שאחז בה האור וכו'. מבואר בגמ' שם והרב המגיד ז"ל כתב שדעת רבינו כדעת הרשב"א שמחלק בין נותן בכלי מים לכבות הניצוצות לנותן מים בצד הטלית וכו' ע"כ. והרב בעל שלטי הגבורים ז"ל נסתפק בדברי רבינו אם מ"ש ונותן מים מן הצד קאי גם לטלית שאחז בה האור או קאי אספר תורה דוקא והיינו משום דמים איכא מאן דאסר משום מלבן ואפשר שזו ג"כ דעת רבינו עיי"ש ולענ"ד נראה דשפיר אפשר להבין כוונת רבינו דשרי אף במים תדע שכתב לשון ואם כבתה כבתה דלשון זה קאי אטלית דבס"ת כתב ואם כבה כבה ואין להשיב מלשון שכתב מן הצד שעדיין לא נתלה בו האור דלשון בו לא קאי אספר תורה גופיה אלא קאי אאותו צד שעדין לא נתלה בו האור ותו דאם איתא הוה ליה לפרש החילוק בין מים לשאר משקים ומה גם דמשמעות הענין מורה דלא קאי אלא אטלית ולא אספר תורה שאם יתן מים בס"ת הרי ימחק הכתב ודאי ויתקלקל בידים ואם ישים המים מאחורי הכתב מסתמא יעברו אל העבר האחר שהרי צריך הוא ליתן עליו מים כשיעור שיכבה האש ולא יצמצם בזה. אכן מה שיש לגמגם בדברי רבינו שכיון שהתיר נתינת המים מכ"ש פושט וקורא או מתכסה ואין לומר דלישנא דברייתא נקט שהרי בגמ' מוכח דהך ברייתא דלא שריא אלא פושט וקורא פושט ומתכסה פליגא אדרבי יהודה דשרי נתינת מים אם לא שנאמר דכל כמה דאפשר למעוטי באיסורא עדיף ולהכי כתב תחילה פושט ושוב כתב דין נתינת מים כלומר אם אי אפשר בזה אף נתינת מים שרי ועיין להרב ב"ח וכנסת הגדולה ומג"א בדינים אלו באו"ח סי' של"ד.
שכח נר וכו'. רבינו העתיק דברי הברייתא ולא ביאר באיזה נר איירי והתוס' הכריחו דעל כרחך בנר של שעוה וכיוצא הוא אם לא שנאמר דס"ל כהרב בעל הערוך שהביאו ז"ל דבפסיק רישיה בעינן דניחא ליה ממש וכמו שכתב הרב המגיד ז"ל.
ז[עריכה]
נכרי שבא לכבות וכו'. מבואר במשנה שם ומ"מ לומר לו להדיא אסור משום שבות אפי' בדבר שאין איסורו אלא מדרבנן והגהות מיימוני הביא וז"ל שמעתי שכתב הר"ש מברנבור"ק שרבו רא"מ צוה לשפחה לילך עם בחורים לחלוץ מנעליהם בלילי שבת כדי שתקח הנר להאיר לעצמה והיו גם הם משתמשים לאורו ע"כ. ועיין להרב מגן דוד [ט"ז] ז"ל.
אבל קטן וכו'. שם ובגמרא ש"מ קטן אוכל נבלות בי"ד מצווין להפרישו אמר ר' יוחנן בקטן העושה לדעת אביו דכוותה גבי גוי דקעביד אדעתא דישראל מי שרי גוי אדעתא דנפשיה עביד ופי' רש"י על דעת אביו בקטן שידע להבחין שכבוי זה נוח לאביו ועושה בשבילו. גוי אדעתא דנפשיה עביד ואפילו יודע שנוח לו לישראל הוא להנאת עצמו מתכוין שיודע שלא יפסיד ע"כ. והכריחו התוס' ז"ל דהיינו דוקא בקטן שלא הגיע לחינוך וכו' וכ"כ בפסקיהן ז"ל ודע דרש"י ביבמות דף קי"ד פירש בעושה על דעת אביו פי' אחר דנראה דסותר למ"ש כאן ועיין להרב ב"י ס"ס של"ד שישב דבריו ועיין מ"ש בס"ד בפכ"ד דין י"א.
ח[עריכה]
הוצאה והכנסה וכו' הא למדת וכו'. מהסוגיא שם דף צ"ו והדבר מבואר שרבינו לא היה גורס הוצאה גופא היכא כתיבה דמשמע היכא כתיבה דאסורה וכדברי הרב המגיד בשם רבינו האיי וגם צריך לומר דלא גריס וממאי דבשבת קאי וכו' וכדעת ר"ח שהביאו התוס' ז"ל ומ"מ הענין מגומגם דפשטא דסוגיין משמע דלאיסור ההוצאה בא מדקאמר וקאמר להו משה לישראל לא תפיקו ותיתו מרשות היחיד דידכו לרשות הרבים ומשמע ודאי דזה מיהא גריס רבינו משמע דלענין איסור גמור קאמר.
ט[עריכה]
אין המוציא וכו'. עיין לרבינו פי"ח בשיעורי ההוצאות ובפי"ג בדיני עקירה והנחה.
ומ"ש בספרי רבינו כשיעור המועיל. בנוסח אחר כתב יד איתא כשיעור המוציא ונראה שהוא ט"ס.
י[עריכה]
הזורק וכו'. שם דף צ"א ועיין להרב המגיד ז"ל.
יא[עריכה]
קופה שהיא מלאה חפצים וכו'. פרק המצניע דף צ"א איפליגו חזקיה ור' יוחנן במליאה חרדל והוציא מקצתה אי חייב או לא וקאמר דמר סבר אגד כלי שמיה אגד ומר סבר לא שמיה אגד וכן נמי איפליגו אביי ורבא שם ורבינו פסק כר"י ורבא דקאי כוותיה כמבואר בדבריו אלא דתמיהה לי טובא דהתם פריך תלמודא למאן דאמר אגד כלי שמיה אגד מברייתא דקתני הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגנבה קודם שיבא ליד איסור שבת היה מגרר ויוצא פטור שהרי איסור גנבה ואיסור שבת באים כאחד ואי ס"ד אגד כלי שמיה אגד קדים ליה איסור גנבה לאיסור שבת אי דאפקי דרך פיו ה"נ הב"ע דאפקי דרך שוליו והאיכא מקום חלמה וכו' בנסכה ופריך וכיון דאיכא שנצין מפיק ליה עד פומיה ושרי ושקיל ושנצין אגידי מגאואי דליכא שנצין ואיבעית אימא דאית ליה ומכרכי עלויה וכו' ופי' רש"י היה מגרר ויוצא שלא קנאה בהגבהה אלא בהוצאה מבית הבעלים פטור וכו' ובכתובות פריך אי דאפקיה לרה"ר איסור גניבה ליכא דרה"ר לאו מקום קניה הוא ומוקי לה בצידי רה"ר א"נ שצרף ידו למטה מג' וקבלה, קדים ליה איסור גניבה דכיון שהוציאו מקצתו קנה כל המעות שמבחוץ שיכול להוציאו דרך פיו ולענין שבת מפטר דאגידי גבי רה"י ע"י הכלי דרך שוליו וכיון דלא מצי למשקל לא קני בהגבהתו, מקום חלמה מקום התפירה שיכול לקרוע ולהוציא, בנסכה שהן חתיכות ארוכות וכל זמן שמקצתן בפנים לא קנה, מפיק ליה עד פומיה ושקיל וכיון דמצי למשקלינהו קני ולענין שבת לא מחייב עד דמפיק לשנצין דעל ידו הוא אגוד לרה"י שהרי לא יצאו, ומכרכי עילויה שאין יכול להוציאו בלא שנצין ע"כ. משמע להדיא דלמאן דאמר אגד כלי שמיה אגד על כרחך הך דמגרר ויוצא דפטור לא מיתוקמא אלא בדאפקי דרך שוליו דוקא וגם כשבתוך כיס זה הם חתיכות ארוכות דכל זמן שמקצתן בפנים לא קנה וכמ"ש רש"י וכמו כן בדליכא שנצין א"נ דאית ליה ומכרכי עילויה אבל בלאו הכי ומכ"ש אי אפקיה דרך פיו חייב משום שבת ומשום גניבה דקדים ליה איסור גניבה לאיסור שבת כמבואר.
ורבינו פ"ג דגניבה העתיק דין הברייתא דקתני בסתם ולא חילק בין דרך פיו לדרך שוליו ולא בחלמה ולא בנסכה ולא בשנצין והדבר תמוה הרבה דכיון דפסק בפרקין כמ"ד אגד כלי שמיה אגד על כרחיה היה לו לחלק דלאו בכל גווני איירי ותו דכיון דרה"ר לא קני הוה ליה לפרש דאיירי בצידי רה"ר אי נמי בשצירף ידו למטה מג' וכדברי רש"י ז"ל ודוחק לומר דרבינו גירסא אחרת היתה לו חדא דמ"מ ההיא דצידי רה"ר א"נ בשצירף הוה ליה לפרש ותו דהרשב"א זלה"ה הביא גירסת הגאונים בההיא עיי"ש ואילו היתה גירסא אחרת מסתמא ודאי היה מזכירה וכעת צל"ע. שוב ראיתי להרח"א נר"ו שעמד בזה והוסיף להקשות על הרב ב"י חו"מ סי' שנ"א שכתב הדין ולא חילק עיי"ש וצ"ע.
יב[עריכה]
המוציא בין בימינו וכו'. משנה שם דף צ"ב ופי' רש"י בשם רבינו יצחק בר יהודה מצאתי שאמר בשם רב האי שמפורש בתלמוד ירושלמי ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטרת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה אחד בימין ואחד בשמאל והקטרת בחיקו והחביתין בכתף ע"כ. ובירושלמי שלפנינו כתוב באופן אחר עיי"ש ובגמ' אמר רבי אליעזר המוציא משאוי למעלה מי' טפחים חייב שכן משא בני קהת ופירש רש"י שמעבירו בידו למעלה מעשרה ע"כ. אמנם מדברי רבינו נראה שהוא מפרש שנושא המשא על כתיפיו למעלה מעשרה ור"א קאי אמתניתין וכו' משום דבגמ' יליף דמשא הלוים שעל כתיפם למעלה מעשרה הוה והיינו טעמא נמי דנתן טעם רבינו לדין זה ממשכן וכו' דלכאורה קשה דמאי איריא הרי כל המלאכות אין למדין אלא ממשכן אלא לפי שאין דבר זה ברור בפסוק דאף דבקרא כתיב בכתף ישאו שהיה זה למעלה מעשרה מנא לן וגם בגמ' לא ילפי לה אלא דרך רמז ואסמכתא דקראי לכך הוצרך רבינו לכתוב דדרשה גמורה היא וכו' וגם בפירוש המשנה כתב רבינו וז"ל הוצאת בני קהת לארון היתה בכתף וקראה השי"ת עבודה שנאמר כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו ע"כ. וקשה קצת דלמאי איצטריך לטעמא דקראה השי"ת עבודה הרי כל המלאכות אנו למדין ממשכן אף שהכתוב לא קראם עבודה והתוס' יו"ט ז"ל לא תירץ כלום לזה עיי"ש והרב קול הרמ"ז ז"ל כתב דכלפי מה שאנו מחייבים לנושא על כתפו אפי' דבר קל וכו' כתב כן עיי"ש ועוד נראה לענ"ד לפי שאין דרך להוציא על הכתף אלא להסבלים וכיוצא אבל שאר בני אדם ובפרט לאנשים חשובים וכו'. אין דרכם לשאת שום דבר על הכתף וא"כ הוה ס"ד שלא כל אדם יתחייב על זה לכך הוצרך רבינו לכתוב דקראה השי"ת עבודה וכיון שכן הויא מלאכה גמורה לחייב כל אדם.
יג[עריכה]
אבל המוציא וכו'. משנה שם כדברי רבינו וכתב הרב המגיד ז"ל דבפיו אם היה אוכל וחשב להוציא חייב ופסקו רבינו פי"ג דין ג' משום דמחשבתו משויא ליה מקום ע"כ. ודוקא באכילה נאמר זה משום דדרכו בכך אבל באינך אפילו חישב כיון דאינו דרך הוצאה לא אלימא מחשבתו לחייבו. ופשוט ועיין להרב לח"מ ז"ל.
יד[עריכה]
אם היה משאוי כבד וכו'. שם דף צ"ב. ודברי רבינו מגומגמים דקשיא דיוקא אדיוקא דמתחילה כתב דבמשא כבד ותופס בידו חייב הא במשא קל אפילו אוחז בידו פטור ושוב כתב דבמשא קל אם אינו אוחז בידו פטור דמשמע הא אם אוחז בידו חייב ושמעתי מי שרצה לתת חילוק בין תופס לאוחז דבדבר קל כיון שאוחז בידו שהוא יותר מתופס הרי הוא כאילו מוציאה בידו ממש וחייב אמנם אין נראה כן מדברי הרב המגידז"ל ולענ"ד נראה דכוונת רבינו דבמשא כבד דוקא הוא דאיכא לפלוגי בין אוחז בידו ללא אבל בדבר קל שאין דרך להוציאו בראשו כלל אפילו אם אינו אוחז בידו שהוא יותר דרך מאוחז בידו פטור דודאי כשמוליך חפץ קל בראשו וגם אוחזו בידו אחוכי קמחיכו עליה דאפילו קל שבקלים אינו עושה כן ומעשה שטות הוא והכי דייקי דבריו ז"ל שסיים שאין דרך רוב העולם להוציא החפצים מונחים על ראשיהם ולשון חפצים קאי אבגד או ספר או סכין שהזכיר ז"ל שהזכירם בלשון זה ומינה נשמע דדבר קל על הראש אין דרך כלל בין שאוחזו בידו ללא. וכן נראה שהבין הרב קרית ספר ז"ל וז"ל המוציא משוי כבד על ראשו ותופס בידו חייב וכו' אבל חפץ קל שאינו כדרך המוציאים פטור הרי דבחפץ קל פטר סתם בין אוחז בידו בין לא וקרוב לומר דגם במשא כבד לא שאני לן בין אוחז בידו ללא כיון דדרך העולם לישא משאות על ראשיהם ואף בלא אחיזת יד ומ"ש ותופש החפץ בידו לאו לדיוקא אתא אלא דבר בהוה. אי נמי כלפי כובד המשא כתב כן וזהו שכתב שכן דרך המוציאים ונמצא כמוציא וכו' ומעין זה כתב הרב לח"מ ז"ל אלא שפירושו דחוק עיין עליו.
ומדברי הרה"מ ז"ל משמע דס"ל דכוונת רבינו לחלק בין במשא כבד בין בדבר קל בין תפוש בידו ללא וא"כ קשה דכי פריך תלמודא ותבטל דעתו אצל כל אדם ומתרץ אלא אי איתמר הכי איתמר המוציא משוי על ראשו פטור את"ל אנשי הוצל וכו' בטלה דעתם אצל כל אדם ואם איתא אמאי משבש לה להך דרב משום רבי חייא מחיוב לפטור לימא דחייב דקאמר היינו באוחז בידו אבל אם אינו אוחז בידו פטור ואת"ל אנשי הוצל וכו' אלא ודאי דס"ל לש"ס דבמשא קל אין לחלק כלל ובכל גווני פטור ואפשר לפרש כן בדברי הרה"מ כמ"ש. אלא דקצת קשה לפי זה וגם לדברי הרה"מ דאיך נאמר דכדי יין וכדי שמן מקרי דבר קל כמ"ש רש"י ז"ל.
המעביר חפץ וכו'. שם דף ט' אמר רבא המעביר חפץ מתחילת ד' לסוף ד' ברה"ר אע"פ שהעבירו דרך עליו חייב ופי' רש"י דרך עליו שהגביהו למעלה מי' וכו' וכתב הרב המגיד ז"ל שדעת רבינו כפי' רש"י ז"ל שפירש דרך עליו דהיינו למעלה מעשרה וקצת קשה דאמאי לא כתבו רבינו להדיא ומאי איריא למעלה מראשו דנקט אפילו למטה מראשו אם הוא למעלה מעשרה טפחים חייב אם לא שנאמר דמלתא פסיקתא נקט דלמעלה מראשו לעולם מקום פטור וכן נראין דברי הרב קרית ספר שכתב למעלה מראשו שהוא מקום פטור וכו' עיי"ש. שוב מצאתי לרש"י ז"ל פ' המוצא תפילין דף צ"ח שפירש כדברי רבינו וק"ל. ואכתי קצת קשה עמ"ש הרה"מ דדינו של רבינו אמת לדברי הכל דמנ"ל הא לדעת התוספות והראב"ד דדרך עליו ר"ל כנגד גופו שהוא למטה מעשרה והס"ד היה דהוי כמונח מעתה דרך מקום פטור מנ"ל דחייב וי"ל דנפקא ליה מדרבנן שהביאו התוס' במוציא מחנות לפלטיה דרך סטיו דחייב עיי"ש.
טו[עריכה]
מותר לאדם וכו'. הרב המגיד ז"ל גמגם בלשון זה דמשמע דפסק כרבנן בעירובין דף מ"ה דשמונה על שמונה יהבינן ליה כלומר ארבע מכל צד והיינו והוא עומד בצידן ושוב הכריח דממ"ש פכ"ז נראה דמרוח אחד לבד קאמר ואליבא דרבי יהודה עיי"ש וקצת קשה דרבינו כתב לקמיה ואם היו שלשה והאמצעי מובלע ביניהם הוא מותר עמהם והם מותרים עמו דמשמע דפסק כרבי אליעזר א"נ כחכמים וי"ל דיתכן שיהיו רחוקים ח' אמות והאמצעי בסוף הששה ושנים החיצונים ביררו כלפי האמצעי דאז יש לאמצעי שתי אמות עכ"פ עם שנים החיצונים והם אסורים זה עם זה.
וראיתי למרן ז"ל שתמה על רבינו שסתם דבריו ולא פירש דפישוט ידים ורגלים היינו אמות מרווחות כמ"ש בש"ס לרבי מאיר ע"פ פי' רש"י ועוד תמה שפסק כר"מ לגבי רבי יהודה וכו' [ור"ל שכן פסק רבי יעקב בר אידי אמר ר' יוחנן כדאיתא התם דף מ"ו] ותירץ דס"ל כהרי"ף והרא"ש דארבע אמות מצומצמות היינו לר"מ וכו' וכמסקנא דריש פ"ק דעירובין ודלא כר"י וכו' ע"כ. ולפי דבריו אכתי קושיא קמיתא לא מיתרצה על נכון דאכתי קשיא דהוה ליה לפרש ולא לסתום ולולי דמסתפינא אמינא דרבינו ס"ל דמרווחות דאמרינן הכא רוצה לומר דיהבינן ליה לכל עבר שמעביר או זורק האלכסון וכמ"ש לקמיה דין י"ח והיא מימרא דרב אחא בר יעקב בפ' מי שהוציאוהו דף נ"א ומוכח מינה דס"ל כר"מ דהכא דאילו לר"י כיון דמצומצמות סגי אין צורך לאלכסון כלל ומכ"ש מכל צד וכדברי רבינו וכיון שכן לא הוצרך רבינו לפרש דבעינן מרווחות דכבר עתיד לבארו לקמיה ומינה אתה למד למה הוכרח לפסוק כר"מ ונמצא לפי זה דקיל שבת בענין זה מכלאים ושאר דברים דלא יהבינן להו אלכסון בזה כמ"ש פ"ח דכלאים ואף דקי"ל דאמות של כלאים בעינן שוחקות לחומרא וכמ"ש רבינו שם מ"מ לא הזכיר דיהבינן ליה גם האלכסון והקיל טפי גבי שבת מכח מימרא דרב אחא בר יעקב כאמור. ומ"ש מרן ז"ל דאסיקנא בריש עירובין דבטפחים עציבות משחינן לחומרא י"ל דסבירא ליה לרבינו דהתם לאו מסקנא היא דפלוגתא היא עיין שם ותדע דרב אחא בר יעקב מקיל טפי כאמור.
כבנוניות. נוסח אחר כתב יד בינוניות.
טז[עריכה]
היו שנים וכו'. גם זה מבואר שם ועיין בפירוש להמשנה שכתב דבשבת ויום טוב איירי ובשאירע השיתוף לב' בני אדם וכו'.
יז[עריכה]
לפיכך מותר לאדם וכו'. דברי רבינו מגומגמים הרבה דהמסקנא פ' המוצא תפילין דף צ"ז מוכח להדיא דלא התיר רבי יהודה אלא בחבית דהפקר ומים דהפקר דאיהו מודה ודאי דאין החפץ יכול להלך יותר מרגלי בעליו כדאיתא התם ומוכח נמי דליכא מאן דפליג ואם כן היכי סתם כאן דבכל ענין מותר והרב המגיד כתב להליץ בעד רבינו ולי הצעיר צל"ע.
יח[עריכה]
הואיל ויש לו וכו'. שם דף נ"א א"ר אחא בר יעקב המעביר ארבע אמות ברה"ר אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן וממ"ש רבינו לקמיה מבואר דלחיוב דוקא קאמר אבל איסורא איכא דלא הותר להדיא אלא ד' אמות בלא אלכסון דאל"כ לא עשו חז"ל שום הרחקה לדבר דלא ליתי לעבור על ד"ת ויש שיטות אחרות בזה עיין להרב המגיד ז"ל ועיין עוד להרב ב"י סי' שמ"ט.
יט[עריכה]
נמצא כאן וכו'. הראב"ד והרמ"ך ז"ל השיגו על רבינו לשיטה זו ועיין למרן ז"ל ובמ"ש ואי ה' מותר ד' פטור. ט"ס הוא וצ"ל ואי ה' פטור ד' פטור.
בא"ד דלא לשתמיט תנא וכו' ותמיהא לן נמי לדבריו א"כ עמוד גבוה עשרה וכו' ע"כ. היינו בדיק לן רבא דאיתא התם וכבר התוספות ז"ל הרגישו בזה ותירצו משום דנפיק מנייהו האלכסון עיי"ש הכי נמי יש לומר לדעת רבינו ולישנא דגמרא נקט ומכל שכן שכבר גילה דעתו בפרקין ודו"ק.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |