אבן האזל/שבת/יב

אבן האזל ‏ שבת יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

המבעיר כל שהוא חייב והוא שיהא צריך לאפר אבל אם הבעיר דרך השחתה פטור מפני שהוא מקלקל, והמבעיר גדישו של חבירו או השורף דירתו חייב אע"פ שהוא משחית מפני שכוונתו להנקם משונאו והרי נתקררה דעתו ושככה חמתו ונעשה כקורע על מתו או בחמתו שהוא חייב.

בהא דאמרינן מדאיצטריך קרא למישרי מילה הא חובל בעלמא חייב ומדאסר רחמנא הבערת בת כהן הא מבעיר בעלמא חייב הקשו בתוס' בשבת דק"ו ע"א דלילף כולה מילתא מהבערה דבהבערה איכא נמי נטילת נשמה ותירצו דהתם הקלקול בא בשעת התיקון אבל לענין הבערה התיקון בא אחר הקלקול ועוד תירצו משום דבאמת היינו אומרים דמשום נטילת נשמה לא הי' חייב משום דהוא מקלקל ורק משום דהבערה לא דחי שבת דמקלקל בהבערה חייב, וקשה דאכתי מנ"ל דמקלקל בהבערה חייב אימא דכל האיסור הוא דוקא משום נטילת נשמה דילפינן ממילה דמקלקל בחבורה חייב, אלא דבפשיטות יש לומר דהא בקרא כתיב לא תבערו ומוכח דהאיסור משום הבערה לא משום נטילת נשמה רק דע"כ תוס' לא דייקו כן דלפי"ז לא הקשו מעיקרא כלום וע"כ דניחא להו למיפק מלא תבערו גם אי האיסור משום נטילת נשמה משום דבאמת גבי הבערת בת כהן מה ששורפין אותה בהפתילה אם אפי' היתה פתילה מוכנת מערב שבת נקרא עיקר ההבערת בת כהן הבערה ששורפין אותה בהפתילה של אבר וזה ג"כ הבערה כיון דהוא תולדות האש ושורף, וא"כ משמע דתוס' ס"ל דמ"מ כיון דבחדא מעשה הוא אין הכרח דהחיוב יהי' רק משום הבערה וא"כ קשה כנ"ל, ועוד יותר קשה לפירש"י דמפרש מה לי בישול פתילה דחייב על בישול הפתילה משום בישול וכן מוכח ביבמות ד"ו וא"כ מוכח ע"כ דלא תבערו הוא לאו דוקא אלא ילפותא שלא נשרוף את בת כהן יהי' המלאכה מאיזה אב שיהי' ולא איכפת לן אם המלאכה הוא בישול הפתילה (וע"כ צריך לומר לפירש"י דא"א לעשות הפתילה מערב שבת ומשום עשיית הפתילה אינה צריך שהי' כלל ותיכף נעשית, וא"כ אי נגמר דינה של בת כהן מאתמול וכבר הכינו הפתילה למה לא שרפו אותה דאסור לענות את דינה, וע"כ דלא הי' אפשר לעשות הפתילה מאתמול ובזה הי' רשות להמתין כיון דדינה בשריפה וא"כ צריך לעשות בשבת ודוחק דעל עשיית הפתילה הי' שהות ועל הנתינה לתוך פי' כבר לא הי' שהות בערב שבת דזה דוחק, עכ"פ מוכח מד' רש"י דהוא משום נטילת נשמה).

והנה הרמב"ם פסק דחובל הוא משום מפרק ונטילת נשמה הוא דוקא בשוחט דנוטל באמת הנשמה אבל חבלה אין בה משום נטילת נשמה, ולדברי הרמב"ם מוסבר יותר הא דאמרינן חובל וצריך לכלבו דבענין נטילת נשמה לא שייך לצרף הא דצריך לכלבו דגבי נטילת נשמה העיקר הוא הנטילה וזה הוי משאצל"ג, אבל משום מפרק מוסבר שפיר. ולפי"ז ניחא הא דאין לומר דבהבערת בת כהן מחייב משום חובל דהא אין כאן משום מפרק כלל, ומשום נטילת נשמה חשיבא משאצל"ג, אלא דבאמת משמע דהרמב"ם אינו מפרש כהתוס' דקאי אליבא דר"ש דהא הרמב"ם לא פסק דין דחובל וצריך לכלבו שאני מכל המקלקלין ולא דין דמקלקל בחבורה חייב וע"כ משום דסובר דהוא אליבא דר' יהודה דמחייב משאצל"ג, דאי כתוס' הי' לו לכתוב דין דכל המקלקלין פטורים חוץ מחובל וצריך לכלבו, (אך באמת גם לפי' הרמב"ם מוסבר דוקא לפי שיטתו שהוא משום מפרק דאם הי' משום נטילת נשמה הי' הדין כמו חופר גומא וא"צ אלא לעפרא) וע"כ דהרמב"ם אינו מפרש כפי' התוס' דחובל וצריך לכלבו הוא אליבא דר"ש, אלא כפירש"י דהוא אליבא דר"י ואליבא דר"י הי' שפיר חייב גם אם האיסור משום נטילת נשמה, אך דברי יתכנו לשיטת רמב"ם ולפי' התוס' דקאי אליבא דר"ש.

עכ"פ להרמב"ם דמפרש דחובל משום מפרק מוכח דצריך לפרש הא דכל המקלקלין פטורים חוץ מחובל ומבעיר דלאו דבהני תרי אבות מלאכה חובל ומבעיר חייב מקלקל או דקלקול חשיב כמתקן, דהא אב דחובל הוא מפרק ובמפרק בעי תיקון, וע"כ דלפי"ז צריך לומר ההסבר באופן דלאו דהחידוש הוא בחומר האבות מלאכה אלא דהחידוש הוא בהני שני המלאכות דחייב בהם על הקלקול.

ולפי"ז לא קשה דילמא הבערת בת כהן הוא לאו משום הבערה אלא משום נטילת נשמה דבאמת נטילת נשמה כאן הוא מקלקל ונטילת נשמה אינו חובל ולכן ע"כ החיוב משום הבערה ושפיר יש ראי' דמקלקל בהבערה חייב, אכן בהא דקאמר מה לי בישול פתילה יש לומר דבאמת בזה גופא חולקים ר"י ור"ש דר"ש סובר דאף דאיכא בישול פתילה מ"מ צריך ע"כ לומר דאיכא תיקון בהבערה דאי לא"ה הי' מקלקל כיון דהתכלית הוא קלקול ולכן צריך ע"כ לומר דמקלקל בהבערה חייב, ור' יהודה סבר דכיון דאיכא בישול פתילה הוא מלאכה בלא תיקון אחר ולכן ע"כ לא צריך לחידושא דמקלקל בהבערה דבלא זה חייב אלא דר' יהודה לטעמי' ע"כ לא צריך לבישול פתילה כלל דהא סבר דקורע בחמתו ג"כ חייב, ומה שדחקו הראשונים לדמות דין בישול פתילה לדין קורע בחמתו קשה טובא.

ולפי"ז נוכל לומר דהגמ' שלנו קאי דוקא אליבא דר' שמעון דלר' יהודה דחייב משאצל"ג ודאי קשה קושיית התוס' דהא איכא נטילת נשמה אבל לר' שמעון ע"כ צריך להבערה אך מ"מ לר' יהודה לא קשה מלא תבערו דבאמת איכא נמי משום הבערה כיון דחייב משאצל"ג והא דאמר הגמ' מה לי בישול פתילה דבאמת גם ר' שמעון מודה מדין בישול פתילה אלא דסבר דמ"מ הוי מקלקל וצריך לדין מקלקל בהבערה - וממילא לא קשה קושיית התוס' בכאן דהא נטילת נשמה הוא אחר ההבערה ונשאר מקלקל גמור.

המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר וחייב. המכבה כל שהוא חייב אחד המכבה את הנר ואחד המכבה את הגחלת של עץ אבל המכבה גחלת של מתכת פטור, ואם נתכוין לצרף חייב, שכן לוטשי הברזל עושים מחמים את הברזל עד שיעשה גחלת ומכבין אותו במים כדי לחסמו, וזהו לצרף שהעושה אותו חייב והוא תולדת מכבה, ומותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים כדי שלא יזוקו בה רבים.

השגת הראב"ד המחמם וכו' כתב הראב"ד למה לא משום מבשל כמו סיכתא לאתינא דמירפא רפי והדר קמיט, עכ"ל, א"א והמחמם את הברזל והמצרפו במים אינו מכבה אבל הוא מכה בפטיש שגומר את חסומו מ"מ חיוב אין בו דצירוף דרבנן הוא עכ"ל.

אחד המכבה וכו' כתב הראב"ד ואם הוא מכבה למה אינו חייב אע"פ שאינו מתכוין ופסיק רישיה ולא ימות הוא ואפילו לא יהא צריך לצרופו והא איהו כר"י ס"ל, ועוד מה בין גחלת של מתכת לגחלת של עץ והלא בשתיהם לדבריו יש בהן משום מבעיר ומשום מכבה ובפרק מילה אמרינן ממתקין החרדל בגחלת של מתכת ביו"ט אבל לא בגחלת של עץ ועוד דבמסכת יומא אמרינן צירוף דרבנן הוא וחיובא ליכא וביו"כ שרי ליה בטבילת כ"ג משום מצוה ואפילו לר' יהודה דאמר דבר שאינו מתכוין אסור עכ"ל.

ביומא דף ל"ד ע"ב אר"י עששיות של ברזל היו מחמין מערב יה"כ ומטילין לתוך צונן כדי שתפיג צינתן ופריך והלא מצרף ומשני רב ביבי שלא הגיע לצירוף אביי אמר אפי' תימא משהגיע לצירוף דבר שאין מתכוין מותר ומי אמר אביי הכי והתניא בשר ערלתו אפי' במקום שיש שם בהרת יקוץ והוינן בה קרא ל"ל ואמר אביי לר' יהודה דאמר דבר שאינו מתכוין אסור, ומסיק בגמ' הני מילי בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן כ"ה גירסת רש"י, ופירש דר' יהודה אוסר דוקא באיסורי דאורייתא אבל לא באיסורי דרבנן וצירוף דרבנן, ובתוס' הק' ע"ז מגמ' דשבת מ"א ע"ב דאמר אביי גופיה דמיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף ור' יהודה היא דאמר דבר שאינו מתכוין אסור, וכתבו בתוס' דמצי לשנויי דצירוף עששיות דוקא דרבנן אבל צירוף מיחם הוי דאורייתא, והק' עוד בתוס' לפירש"י וגרסי בגמ' ה"מ בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן ואין שבות למקדש ופירושו דכי אוסר ר"י דבר שאינו מתכוין מדאורייתא דוקא בשאר איסורין כבמילה בצרעת אבל באיסורי שבת אסור לר"י רק מדרבנן משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה וזהו דאמר אבל הכא צירוף דרבנן היינו דבלא מתכוין הוי צירוף דרבנן ואף דמדרבנן עכ"פ אסור וכדאמרי' בכירה לכן אמר דאין שבות במקדש.

ובדעת הרמב"ם דסובר דצירוף דאורייתא לכאורה יש ליישב בין לפירש"י ובין לפי' התוס', דיש לומר דהרמב"ם מחלק בין צירוף עששיות דצירופן אינו אלא מדרבנן ובין צירוף גחלת דצירופן הוי דאורייתא וכמש"כ התוס' לפירש"י, איברא דברי התוס' אינם עולין אלא לדעת רש"י דס"ל דחיוב הצירוף הוא משום מלאכת מכה בפטיש דע"ז שפיר חילקו בין צירוף כלים דיש בזה משום גמר מלאכה לצירוף עששיות אבל לדעת הרמב"ם דסובר דבחמם את הברזל ובמצרפו במים איכא משום מבעיר ומכבה לכאורה לא שייך לחלק בזה, אבל המ"מ הביא מד' הרמב"ן שכתב לחלק שאין בעששיות צירוף כמו בגחלת לפי שהן חמות הרבה ומפשירות המים ואין מצטרפות לגמרי אלא במים צוננין, ולפי"ז אתי שפיר סוגית הגמ' לד' הרמב"ם, ויש לומר עוד דהרמב"ם גורס כהתוס' ובאמת צירוף הוי דאורייתא והכא משום דלא מתכוין הוא הוי דרבנן ומותר משום דאין שבות במקדש.

ומדברי הרמב"ם בהל' עבודת יוה"כ מבואר דגורס בגמ' ואין שבות למקדש דכתב מלבנין עששיות של ברזל באש מבערב ולמחר מטילין אותן במים כדי להפיג צינתן שאין שבות במקדש, ודבריו צ"ע דאם נימא דמפרש כד' התוס' וניחא שפיר סוגית הגמ' דאזיל אליבא דר"י דסובר דדשא"מ אסור מדרבנן וצריך לומר דמותר משום דאין שבות במקדש אבל הרמב"ם הא פסק בפ"א דשבת כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר וא"כ למה כתב טעמא משום דאין שבות במקדש, ואם נימא דהוי פסיק רישיה א"כ הוי איסור דאורייתא, וזה הקשה הלח"מ שם, והביא ד' הרמב"ם שכתב כאן דהמכבה את הגחלת פטור ואם נתכוין לצרף חייב ומבואר דאינו חייב אלא בכונה אף דהוי פס"ר וכ' ע"ז המ"מ וז"ל ומדברי רבינו שכתב שהכל תלוי בכונתו נראה שכל שאינו מתכוין אינו ראוי לומר בו פס"ר וליחייב, מפני שכשהוא מתכוין עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי, דומה לקטימת קיסם שזכרנו בפי"א שכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שיניו אע"פ שראוי לכך בקטימתו פטור, שכל שהוא מפני תיקון כלי מי שאינו מתקנו פטור ואפי' לר' יהודה המחייב בדשא"מ וקרובים לזה ד' הרמב"ן והדבר מוכרח לומר כן לפי שיטת רבינו עכ"ד, ולפי"ז יפרש הרמב"ם הסוגיא ביומא דאיירי בפסיק רישיה וצירוף הוי דרבנן גם בפס"ר כיון דאינו מתכוין לצירוף, וכתב עוד הלח"מ אבל מד' המ"מ שם נראה דאית ליה לרבינו מהך לישנא דהכא דבצירוף דעששיות אפי' במתכוין הוי דרבנן, וקשה א"כ לפי"ז למה תלה אביי באינו מתכוין ואמר דשא"מ מותר אפי' מתכוין ליכא אלא איסורא דרבנן ואין שבות במקדש וצ"ע עכ"ל.

והנה מה שהקשה הלח"מ על דברי המ"מ אין על המ"מ תמיהתו כי המ"מ הביא כן בשם הרמב"ן וכנ"ל וא"כ מה שקשה על המ"מ קשה על הרמב"ן, ואין לומר דהרמב"ן אינו גורס בגמ' ואין שבות במקדש כמו דרש"י אינו גורס, דהמ"מ הביא שם ד' הגמ' עם הך גירסא וע"ז הביא ד' הרמב"ן, אלא דעיקר קושייתו כבר יישב הריטב"א ביומא בהך סוגיא שכתב דאף דצירוף דרבנן לא התירו במקדש אלא שבות קל, אבל שבות חמור שדומה למלאכה נוהג אף במקדש כדמוכח בפ' בתרא דעירובין וכדכתיבנא התם וצירוף במתכוין לא שרינן במקדש, אבל כשהוא שלא במתכוין דאיכא תרתי למעליותא שרינן ליה עכ"ל.

אכן בדברי המ"מ לכאורה הוא חזרה מדבריו הקודמים דבהל' א' הביא מדברי הרמב"ן דבעששיות לא הוי צירוף מה"ת וע"ז כתב ולזה יראה לי דעת רבינו נוטה ממש"כ בפ"ב מהל' יוה"כ, ובהל' ב' כשכתב הרמב"ם דחיוב צירוף הוא כשמתכוין לצרף כתב שמדבריו נראה שהכל תלוי בכונתו ודליכא פס"ר גבי צירוף, ולפי"ז הא אין שום הוכחה מדבריו בהל' יוה"כ דמלבנין עששיות דבעששיות אפילו אם מכוין ליכא איסור מה"ת דכיון דליכא פס"ר הא שפיר לא הוי אלא שבות, ובאינו מתכוין הא שפיר יש לומר דאין שבות במקדש, דדוקא במתכוין לצרף וצירוף הוא דרבנן כתב הריטב"א דבמלאכה גמורה דרבנן לא שרינן שבות, אלא דבסוף דברי הריטב"א כתב אבל כשהוא שלא במתכוין דאיכא תרתי למעליותא שרינן ליה, ומשמע דבאינו מתכוין לחוד דאיכא איסורא דרבנן לא שרינן, ובזה מבואר מש"כ המ"מ ע"ז שכתב דבצירוף ליכא איסור פס"ר, וקרובים לזה ד' הרמב"ן משמע דכונתו במה שתירץ הרמב"ן הא דעששיות משום דליכא בזה צירוף מן התורה, ולפי ד' הריטב"א דמ"מ בזה לחוד לא היינו אומרים אין שבות במקדש, וזהו שכתב דצ"ל גם לד' הרמב"ן דליכא בצירוף דין פס"ר, וממילא איכא בזה תרתי למעליתא איסור צירוף דרבנן ואינו מתכוין.

אלא דמ"מ אף דצריכין אנו ליישב כן דברי המ"מ אבל נראה דאין מן הצורך להכניס כונה זו בדעת הרמב"ם, וכיון שכתב הרמב"ם דאיסור צירוף מה"ת הוא דוקא כשמתכוין לצרף וכמו שהסביר המ"מ לכן אין צריך לומר עוד בדעתו דסובר דבעששיות ליכא איסור צירוף מה"ת אפילו כשמתכוין לצרף, ושפיר יש לומר דבזה אמרינן אין שבות במקדש, ואף דהריטב"א מוכיח מסוף עירובין דבמלאכה גמורה דרבנן לא אמרי' אין שבות במקדש, מ"מ באינו מתכוין כיון דאין בו איסור מלאכה התירו, ומש"כ מדברי הריטב"א כיון דאיכא תרתי למעליותא אין מזה הוכחה כלל דהריטב"א הא אזיל שם לפרש ד' הגמ' דמתרץ אביי אליבא דר' יהודה דסובר דבר שאין מתכוין אסור, והביא ד' רש"י דאינו גורס ואין שבות במקדש, וכתב דסובר רש"י דאף דר' יהודה סבר דשא"מ אסור ה"מ באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן מותר גם לר"י, והביא מה שחלקו עליו התוס' בזה, ובזה כתב הריטב"א ליישב הגירסא דאין שבות במקדש והיינו דבצירוף דרבנן וגם הוי אינו מתכוין בזה אמרינן אין שבות במקדש, א"כ לר' יהודה אינו מתכוין לחוד לא מהני כלל אלא דבאיסור דרבנן כשנצטרף לזה אינו מתכוין אמרינן בזה אין שבות במקדש, עכ"פ הריטב"א כתב כן אליבא דר"י דסובר דשא"מ אסור, אבל להלכה דדשא"מ מותר ורק היכי דאיכא פס"ר אסור וכיון דבצירוף ליכא איסור פס"ר בזה שפיר אמרינן אין שבות במקדש, ולא צריך לטעמא דבעששיות ליכא איסור תורה אפי' במתכוין.

ומבואר דלפי"ז אין אנו צריכין לומר בדעת הרמב"ן דסובר כדעת הרמב"ם דבצירוף ליכא איסור פס"ר כיון שסובר דבעששיות ליכא איסור צירוף מן התורה, וכבר סגי זה דהוה אינו מתכוין לומר בזה אין שבות במקדש, וכמו דסגי לר' יהודה דסובר אינו מתכוין אסור מן התורה ומ"מ מהני זה דהוי אינו מתכוין לומר אין שבות במקדש, ולהרמב"ם אף דלהלכה מבואר לשיטתו דסובר דבאיסור צירוף ליכא פס"ר לכן אף דעכ"פ איסור דרבנן איכא מ"מ אמרינן בזה אין שבות במקדש, אלא שאנו צריכין לפרש לשיטת הרמב"ם ד' הגמ' דאמר אבל הכא צירוף דרבנן והגמ' הא קאי אליבא דר' יהודה דסובר דדבר שא"מ אסור מה"ת, אבל באמת המ"מ בעצמו כשהביא הגמ' דיומא להקשות על ד' הרמב"ם דסובר דצירוף דאורייתא כתב ויש לדחותה ולומר שהוא לדעת אביי בלבד ואין הלכה כמותו אלא כרב ביבי דאמר דוקא בשלא הגיע לצירוף ואח"כ כתב אבל הרמב"ן ז"ל וכו' כמו שהבאנו, ולפי"ז שפיר יש לומר בדעת הרמב"ם כתירוצו של המ"מ וא"צ לחדש דעששיות שאני, ומה שכתב המ"מ אח"כ דמד' הרמב"ם בהל' יוה"כ משמע כד' הרמב"ן, היינו שלא כתב בשלא תגיע לצירוף, אבל זה מיושב כמש"כ הרמב"ם דבצירוף ליכא פס"ר, ולהלכה דשא"מ מותר, אף דבזה איכא איסור דרבנן, אבל אמרינן בזה אין שבות במקדש.

ב

המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר וחייב. המכבה כל שהוא חייב אחד המכבה את הנר ואחד המכבה את הגחלת של עץ אבל המכבה גחלת של מתכת פטור, ואם נתכוין לצרף חייב, שכן לוטשי הברזל עושים מחמים את הברזל עד שיעשה גחלת ומכבין אותו במים כדי לחסמו, וזהו לצרף שהעושה אותו חייב והוא תולדת מכבה, ומותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים כדי שלא יזוקו בה רבים.

השגת הראב"ד המחמם וכו' כתב הראב"ד למה לא משום מבשל כמו סיכתא לאתינא דמירפא רפי והדר קמיט, עכ"ל, א"א והמחמם את הברזל והמצרפו במים אינו מכבה אבל הוא מכה בפטיש שגומר את חסומו מ"מ חיוב אין בו דצירוף דרבנן הוא עכ"ל.

אחד המכבה וכו' כתב הראב"ד ואם הוא מכבה למה אינו חייב אע"פ שאינו מתכוין ופסיק רישיה ולא ימות הוא ואפילו לא יהא צריך לצרופו והא איהו כר"י ס"ל, ועוד מה בין גחלת של מתכת לגחלת של עץ והלא בשתיהם לדבריו יש בהן משום מבעיר ומשום מכבה ובפרק מילה אמרינן ממתקין החרדל בגחלת של מתכת ביו"ט אבל לא בגחלת של עץ ועוד דבמסכת יומא אמרינן צירוף דרבנן הוא וחיובא ליכא וביו"כ שרי ליה בטבילת כ"ג משום מצוה ואפילו לר' יהודה דאמר דבר שאינו מתכוין אסור עכ"ל.

ביומא דף ל"ד ע"ב אר"י עששיות של ברזל היו מחמין מערב יה"כ ומטילין לתוך צונן כדי שתפיג צינתן ופריך והלא מצרף ומשני רב ביבי שלא הגיע לצירוף אביי אמר אפי' תימא משהגיע לצירוף דבר שאין מתכוין מותר ומי אמר אביי הכי והתניא בשר ערלתו אפי' במקום שיש שם בהרת יקוץ והוינן בה קרא ל"ל ואמר אביי לר' יהודה דאמר דבר שאינו מתכוין אסור, ומסיק בגמ' הני מילי בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן כ"ה גירסת רש"י, ופירש דר' יהודה אוסר דוקא באיסורי דאורייתא אבל לא באיסורי דרבנן וצירוף דרבנן, ובתוס' הק' ע"ז מגמ' דשבת מ"א ע"ב דאמר אביי גופיה דמיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף ור' יהודה היא דאמר דבר שאינו מתכוין אסור, וכתבו בתוס' דמצי לשנויי דצירוף עששיות דוקא דרבנן אבל צירוף מיחם הוי דאורייתא, והק' עוד בתוס' לפירש"י וגרסי בגמ' ה"מ בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן ואין שבות למקדש ופירושו דכי אוסר ר"י דבר שאינו מתכוין מדאורייתא דוקא בשאר איסורין כבמילה בצרעת אבל באיסורי שבת אסור לר"י רק מדרבנן משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה וזהו דאמר אבל הכא צירוף דרבנן היינו דבלא מתכוין הוי צירוף דרבנן ואף דמדרבנן עכ"פ אסור וכדאמרי' בכירה לכן אמר דאין שבות במקדש.

ובדעת הרמב"ם דסובר דצירוף דאורייתא לכאורה יש ליישב בין לפירש"י ובין לפי' התוס', דיש לומר דהרמב"ם מחלק בין צירוף עששיות דצירופן אינו אלא מדרבנן ובין צירוף גחלת דצירופן הוי דאורייתא וכמש"כ התוס' לפירש"י, איברא דברי התוס' אינם עולין אלא לדעת רש"י דס"ל דחיוב הצירוף הוא משום מלאכת מכה בפטיש דע"ז שפיר חילקו בין צירוף כלים דיש בזה משום גמר מלאכה לצירוף עששיות אבל לדעת הרמב"ם דסובר דבחמם את הברזל ובמצרפו במים איכא משום מבעיר ומכבה לכאורה לא שייך לחלק בזה, אבל המ"מ הביא מד' הרמב"ן שכתב לחלק שאין בעששיות צירוף כמו בגחלת לפי שהן חמות הרבה ומפשירות המים ואין מצטרפות לגמרי אלא במים צוננין, ולפי"ז אתי שפיר סוגית הגמ' לד' הרמב"ם, ויש לומר עוד דהרמב"ם גורס כהתוס' ובאמת צירוף הוי דאורייתא והכא משום דלא מתכוין הוא הוי דרבנן ומותר משום דאין שבות במקדש.

ומדברי הרמב"ם בהל' עבודת יוה"כ מבואר דגורס בגמ' ואין שבות למקדש דכתב מלבנין עששיות של ברזל באש מבערב ולמחר מטילין אותן במים כדי להפיג צינתן שאין שבות במקדש, ודבריו צ"ע דאם נימא דמפרש כד' התוס' וניחא שפיר סוגית הגמ' דאזיל אליבא דר"י דסובר דדשא"מ אסור מדרבנן וצריך לומר דמותר משום דאין שבות במקדש אבל הרמב"ם הא פסק בפ"א דשבת כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר וא"כ למה כתב טעמא משום דאין שבות במקדש, ואם נימא דהוי פסיק רישיה א"כ הוי איסור דאורייתא, וזה הקשה הלח"מ שם, והביא ד' הרמב"ם שכתב כאן דהמכבה את הגחלת פטור ואם נתכוין לצרף חייב ומבואר דאינו חייב אלא בכונה אף דהוי פס"ר וכ' ע"ז המ"מ וז"ל ומדברי רבינו שכתב שהכל תלוי בכונתו נראה שכל שאינו מתכוין אינו ראוי לומר בו פס"ר וליחייב, מפני שכשהוא מתכוין עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי, דומה לקטימת קיסם שזכרנו בפי"א שכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שיניו אע"פ שראוי לכך בקטימתו פטור, שכל שהוא מפני תיקון כלי מי שאינו מתקנו פטור ואפי' לר' יהודה המחייב בדשא"מ וקרובים לזה ד' הרמב"ן והדבר מוכרח לומר כן לפי שיטת רבינו עכ"ד, ולפי"ז יפרש הרמב"ם הסוגיא ביומא דאיירי בפסיק רישיה וצירוף הוי דרבנן גם בפס"ר כיון דאינו מתכוין לצירוף, וכתב עוד הלח"מ אבל מד' המ"מ שם נראה דאית ליה לרבינו מהך לישנא דהכא דבצירוף דעששיות אפי' במתכוין הוי דרבנן, וקשה א"כ לפי"ז למה תלה אביי באינו מתכוין ואמר דשא"מ מותר אפי' מתכוין ליכא אלא איסורא דרבנן ואין שבות במקדש וצ"ע עכ"ל.

והנה מה שהקשה הלח"מ על דברי המ"מ אין על המ"מ תמיהתו כי המ"מ הביא כן בשם הרמב"ן וכנ"ל וא"כ מה שקשה על המ"מ קשה על הרמב"ן, ואין לומר דהרמב"ן אינו גורס בגמ' ואין שבות במקדש כמו דרש"י אינו גורס, דהמ"מ הביא שם ד' הגמ' עם הך גירסא וע"ז הביא ד' הרמב"ן, אלא דעיקר קושייתו כבר יישב הריטב"א ביומא בהך סוגיא שכתב דאף דצירוף דרבנן לא התירו במקדש אלא שבות קל, אבל שבות חמור שדומה למלאכה נוהג אף במקדש כדמוכח בפ' בתרא דעירובין וכדכתיבנא התם וצירוף במתכוין לא שרינן במקדש, אבל כשהוא שלא במתכוין דאיכא תרתי למעליותא שרינן ליה עכ"ל.

אכן בדברי המ"מ לכאורה הוא חזרה מדבריו הקודמים דבהל' א' הביא מדברי הרמב"ן דבעששיות לא הוי צירוף מה"ת וע"ז כתב ולזה יראה לי דעת רבינו נוטה ממש"כ בפ"ב מהל' יוה"כ, ובהל' ב' כשכתב הרמב"ם דחיוב צירוף הוא כשמתכוין לצרף כתב שמדבריו נראה שהכל תלוי בכונתו ודליכא פס"ר גבי צירוף, ולפי"ז הא אין שום הוכחה מדבריו בהל' יוה"כ דמלבנין עששיות דבעששיות אפילו אם מכוין ליכא איסור מה"ת דכיון דליכא פס"ר הא שפיר לא הוי אלא שבות, ובאינו מתכוין הא שפיר יש לומר דאין שבות במקדש, דדוקא במתכוין לצרף וצירוף הוא דרבנן כתב הריטב"א דבמלאכה גמורה דרבנן לא שרינן שבות, אלא דבסוף דברי הריטב"א כתב אבל כשהוא שלא במתכוין דאיכא תרתי למעליותא שרינן ליה, ומשמע דבאינו מתכוין לחוד דאיכא איסורא דרבנן לא שרינן, ובזה מבואר מש"כ המ"מ ע"ז שכתב דבצירוף ליכא איסור פס"ר, וקרובים לזה ד' הרמב"ן משמע דכונתו במה שתירץ הרמב"ן הא דעששיות משום דליכא בזה צירוף מן התורה, ולפי ד' הריטב"א דמ"מ בזה לחוד לא היינו אומרים אין שבות במקדש, וזהו שכתב דצ"ל גם לד' הרמב"ן דליכא בצירוף דין פס"ר, וממילא איכא בזה תרתי למעליתא איסור צירוף דרבנן ואינו מתכוין.

אלא דמ"מ אף דצריכין אנו ליישב כן דברי המ"מ אבל נראה דאין מן הצורך להכניס כונה זו בדעת הרמב"ם, וכיון שכתב הרמב"ם דאיסור צירוף מה"ת הוא דוקא כשמתכוין לצרף וכמו שהסביר המ"מ לכן אין צריך לומר עוד בדעתו דסובר דבעששיות ליכא איסור צירוף מה"ת אפילו כשמתכוין לצרף, ושפיר יש לומר דבזה אמרינן אין שבות במקדש, ואף דהריטב"א מוכיח מסוף עירובין דבמלאכה גמורה דרבנן לא אמרי' אין שבות במקדש, מ"מ באינו מתכוין כיון דאין בו איסור מלאכה התירו, ומש"כ מדברי הריטב"א כיון דאיכא תרתי למעליותא אין מזה הוכחה כלל דהריטב"א הא אזיל שם לפרש ד' הגמ' דמתרץ אביי אליבא דר' יהודה דסובר דבר שאין מתכוין אסור, והביא ד' רש"י דאינו גורס ואין שבות במקדש, וכתב דסובר רש"י דאף דר' יהודה סבר דשא"מ אסור ה"מ באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן מותר גם לר"י, והביא מה שחלקו עליו התוס' בזה, ובזה כתב הריטב"א ליישב הגירסא דאין שבות במקדש והיינו דבצירוף דרבנן וגם הוי אינו מתכוין בזה אמרינן אין שבות במקדש, א"כ לר' יהודה אינו מתכוין לחוד לא מהני כלל אלא דבאיסור דרבנן כשנצטרף לזה אינו מתכוין אמרינן בזה אין שבות במקדש, עכ"פ הריטב"א כתב כן אליבא דר"י דסובר דשא"מ אסור, אבל להלכה דדשא"מ מותר ורק היכי דאיכא פס"ר אסור וכיון דבצירוף ליכא איסור פס"ר בזה שפיר אמרינן אין שבות במקדש, ולא צריך לטעמא דבעששיות ליכא איסור תורה אפי' במתכוין.

ומבואר דלפי"ז אין אנו צריכין לומר בדעת הרמב"ן דסובר כדעת הרמב"ם דבצירוף ליכא איסור פס"ר כיון שסובר דבעששיות ליכא איסור צירוף מן התורה, וכבר סגי זה דהוה אינו מתכוין לומר בזה אין שבות במקדש, וכמו דסגי לר' יהודה דסובר אינו מתכוין אסור מן התורה ומ"מ מהני זה דהוי אינו מתכוין לומר אין שבות במקדש, ולהרמב"ם אף דלהלכה מבואר לשיטתו דסובר דבאיסור צירוף ליכא פס"ר לכן אף דעכ"פ איסור דרבנן איכא מ"מ אמרינן בזה אין שבות במקדש, אלא שאנו צריכין לפרש לשיטת הרמב"ם ד' הגמ' דאמר אבל הכא צירוף דרבנן והגמ' הא קאי אליבא דר' יהודה דסובר דדבר שא"מ אסור מה"ת, אבל באמת המ"מ בעצמו כשהביא הגמ' דיומא להקשות על ד' הרמב"ם דסובר דצירוף דאורייתא כתב ויש לדחותה ולומר שהוא לדעת אביי בלבד ואין הלכה כמותו אלא כרב ביבי דאמר דוקא בשלא הגיע לצירוף ואח"כ כתב אבל הרמב"ן ז"ל וכו' כמו שהבאנו, ולפי"ז שפיר יש לומר בדעת הרמב"ם כתירוצו של המ"מ וא"צ לחדש דעששיות שאני, ומה שכתב המ"מ אח"כ דמד' הרמב"ם בהל' יוה"כ משמע כד' הרמב"ן, היינו שלא כתב בשלא תגיע לצירוף, אבל זה מיושב כמש"כ הרמב"ם דבצירוף ליכא פס"ר, ולהלכה דשא"מ מותר, אף דבזה איכא איסור דרבנן, אבל אמרינן בזה אין שבות במקדש.

יד

המוציא משאו על ראשו, אם היה משאו כבד כגון שק מלא או תיבה ומגדל וכיוצא בהן שהוא משים על ראשו ותופס בידו חייב, שכן דרך המוציאין ונמצא כמוציא על כתפו או בידו, אבל אם לקח חפץ קל כגון שהניח בגד או ספר או סכין על ראשו והוציא והוא אינו אוחז בידו הרי זה פטור שלא הוציא כדרך המוציאין, שאין דרך רוב העולם להוציא החפצין מונחין על ראשיהם, המעביר חפץ מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים, אע"פ שהעבירו למעלה מראשו חייב.

השגת הראב"ד, המעביר חפץ וכו' א"א אין זה הפירוש נכון למה שאמר דרך עליו אלא כך פירושו האדם העומד במקומו ונוטל חפץ מצד ימינו ומניחו בצד שמאלו לסוף ד' אמות אע"פ שכשהגיע לנגד עצמו הרי הוא כמו שהניחו באמצע שהוא מקום פטור כיון שלא הניחו חייב ואם הניחו או עכבו בידו שם מעט פטור כמו שאמרו אדם עומד על האסקופה ונוטל מבעה"ב עכ"ל.

והנה פסק הרמב"ם זהו דינא דרבא כפי מה שפירש"י בגמ' שבת ח' ע"ב גבי מעביר דרך עליו, והראב"ד פירש כפי' הר"ח שהובא בתוס' שם, וההכרח לפירוש זה הוא קושית התוס' דאי דרך עליו היינו במעביר למעלה מעשרה ברה"ר שהוא מקום פטור א"כ היינו רבנן דבן עזאי גבי המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו ומאי פריך לרבא מההיא דאיסקופא הא רבנן דבן עזאי מיחייבי בכה"ג ולכן הוצרכו התוס' לפרש דמיירי במעביר כנגד גופו וקמ"ל דלא הוי הנחה, וצריך באמת להבין לשיטת רש"י והרמב"ם דזו היא פליאה דפריך לרבא והלא זהו שיטת רבנן דבן עזאי, וגם התוס' בעירובין ל"ג ע"א פירשו שם כרש"י והרמב"ם.

והנה התוס' בעירובין שם כתבו בהא דאמר ר"א בשבת צ"ב ע"א דהמוציא משאו למעלה מעשרה טפחים חייב שכן משא בני קהת, היינו דוקא אם אח"כ הניח ברה"ר למטה מעשרה, וראיתי בשערי ציון להגרב"צ מבילסק ז"ל דהקשה דא"כ מאי פריך הגמ' בהזורק צ"ז ע"א בהא דתניא מרה"י לרה"י ועובר ברה"ר עצמה ר"ע מחייב וחכמים פוטרים אילימא במעביר למטה מי' הוא דמחייב למעלה מי' לא מחייב והאמר ר"א המוציא משאו למעלה מי' חייב, דמה דמיון הוא דהא במעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר לא נח החפץ למטה מי' ומחייב רק משום מעביר ברה"ר ולכן אמר שפיר ועובר ברה"ר עצמה דדוקא למטה מי' חייב עיי"ש, והנה השערי ציון תלה קושיתו דוקא לשיטת התוס' דסברי דמעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר חייב כמו מושיט דלשיטת הרשב"א דסובר דפטור בכה"ג והגמ' בהזורק שם מפרש הרשב"א דקאי אי ס"ל כבן עזאי דמהלך כעומד דמי דלפי"ז מיושב דחשיב כמונח במקום חיוב למטה מי', ואנכי לא אבין כלל כונתו דמה מהני מה דמהלך חשיב כעומד, הא עכ"פ לא הוי כמונח בקרקע והא לא עדיף מהלך כעומד מאילו עומד ממש ובעומד הא סברי התוס' דפטור כל זמן שלא הניח למטה מעשרה.

ואמנם עיקר דברי התוס' שכתבו דלא מיחייב ר"א במוציא אלא בהניח למטה מי' צ"ע, ובשערי ציון כתב דחידוש דין דמוציא משאו למעלה מעשרה חייב הוא משום דאף דלמעלה מעשרה הוי מקום פטור מ"מ חייב דהוי כמו המוציא מרה"י לרה"ר דרך סטיו דחייב לרבנן דבן עזאי, וצריך להבין דא"כ מה הוצרך להביא האי דינא דר"א ומה חידש הא ברייתא היא דפליגי בזה רבנן ובן עזאי דפוטר הוא רק משום דסובר דמהלך כעומד דמי וחשיבא הנחה במקום פטור הא בלא"ה חייב, וזוהי באמת קושית התוס' גבי דינא דרבא במעביר דרך עליו לפירש"י, אמנם לפי' התוס' בעירובין שם קשה עוד דא"כ היינו דרבא לפי פירושם שם דדרך עליו הוא למעלה מעשרה כפירש"י והרמב"ם, (וגם צ"ע מה צריך ר"א למילף האי דינא ממשא בני קהת אי לאו דנימא דהא דר"א הוא דוקא במוציא על כתפו כמש"כ בפנ"י שבת ח' ע"ב אבל לא מוכח כן בתוס' שם וצע"ג).

והנראה בזה דלא דמי דינא דרבא במעביר דרך עליו להא דרבנן דבן עזאי, דהתם גבי פלוגתא דרבנן ובן עזאי במוציא מרה"י לרה"ר דרך מקום פטור הרי היתה עכ"פ הוצאה מרה"י והכנסה לרה"ר אלא דההוצאה הי' לכרמלית וההכנסה מכרמלית מ"מ הא נתקיימה שם מעשה הוצאה מרה"י והכנסה לרה"ר כדינה משא"כ בהא דרבא דעיקר המלאכה דהיינו ההעברה ד' אמות ברה"ר נעשתה שלא כהלכתה והיתה במקום פטור ואף דעשה העקירה וההנחה למטה מי' במקום חיוב, הלא אין בכח העקירה וההנחה כשהם לעצמם לחיי כלל בלא ההעברה וחסר כל עצם מעשה החיוב והיינו חידושא דרבא דאף במעביר ד' אמות ברה"ר למעלה מי' דהוי מקום פטור נמי חייב ולא שייך למיפרך היינו דרבנן דבן עזאי.

ובזה נוכל לחלק בין דינא דרבנן ובן עזאי להא דאדם עומד על האיסקופה דפריך מזה בגמ' על דינא דרבא דהכא גבי איסקופה אין החסרון משום דכשיבוא החפץ על האיסקופה יהיה במקום פטור ומהיי"ט פטור דהא זהו דינא דרבנן דבן עזאי דמוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב, רק משום דכשהאדם עומד על האסקופה במקום פטור ומושיט ידו לרה"י ומוציא ואח"כ מושיט ידו לרה"ר ומכניס הוי בשעת ההוצאה מרה"י וההבאה לרה"ר אגודו במקום פטור ואין כאן אלא עקירה ברה"י והנחה ברה"ר בלא הוצאה והכנסה כלל כיון דאגודו במקום פטור ולא נעשה כלל עצם מעשה ההוצאה וההכנסה במקום חיוב, וזהו ממש דינא דרבא דבהעברה דד' אמות ברה"ר אף דעצם מעשה ההעברה נעשתה במקום פטור מ"מ חייב משום עקירה והנחה ברה"ר וה"נ בדין דיהא חייב באסקופה אף דחסר מעשה ההוצאה מרשות לרשות כיון דעכ"פ היתה כאן עקירה ברה"י והנחה ברה"ר, אמנם זה תלוי בביאור הסוגיא בשבת צ"ב ע"א דפריך שם וביד חייב והתנן פשט בעה"ב וכו' שניהן פטורין ומשני התם למעלה מג' הכא למטה מג' ופירש"י דטעמא דלמעלה מג' פטור משום דלא נח ולא משום אגד גופו ובתוס' כתבו בשם ר"י דלמעלה מג' אית לן למימר שמיה אגד וכדאמרינן ידו בתר גופו גריר, ונמצא דלפי' ר"י אפשר לומר כמש"כ דכיון דבלמעלה מג' אמרינן ידו בתר גופו גריר ואין ידו חשיב כרשות שהיא שם א"כ חסר בההיא דאיסקופה מעשה ההוצאה מרשות לרשות, אכן לפירש"י דפירש דאין החסרון משום מעשה ההוצאה עצמה אלא משום דלא חשיב הנחה למעלה מג' נוכל לומר דמפרש הא דאמר בגמ' איפוך קאי אכלי בלבד דמזה פריך בגמ' אבל יד כדקאי קאי וסובר אביי דבין ביד בין בכלי חייב ורבא סובר דבין ביד בין בכלי פטור וכ"כ הרשב"א והמ"מ בפי"ג הל' ו', ולפי"ז קושית הגמ' ממתני' ומה דמחלק בין למעלה מג' בין למטה מג' אינו אלא לאביי אבל רבא סובר דלעולם פטור ומשום דאגד יד שמיה אגד וחסר במעשה ההוצאה, ושפיר פריך מההיא דאסקופה על הא דאמר רבא דבמעביר ד' אמות ברה"ר דרך עליו חייב דאף דאגודו במקום פטור משום דאגד יד שמיה אגד מ"מ יתחייב כמעביר למעלה מעשרה וכנ"ל, ובדעת הרמב"ם דסובר להדיא בפי"ג הל' ו' דבלמטה מג' חייב ואגד יד לא שמיה אגד ע"כ צריך לומר דמפרש כפי' התוס' דלמעלה מג' אית לן דאגד יד שמיה אגד.

ואכתי צריך ליישב קושית התוס' מעירובין צ"ט ע"א מהא דתנן עומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר ובלבד שלא יוציא חוץ לד' אמות ודייק בגמ' הא הוציא חייב חטאת לימא מסייע לרבא דאמר המעביר חפץ מתחילת ד' לסוף ד' והעבירו דרך עליו חייב, ולפירש"י והרמב"ם בהא דרבא מה ענין זה לזה, ואף דרש"י פירש בעירובין שם דדייק הא הוציא חייב אע"ג דהוא עומד בגבוה והגביהו למעלה מעשרה והעבירו, אבל פירושו קשה מאד דמנלן לדייק הכא דאיירי במגביה למעלה מעשרה ולסייע מזה לרבא וכ"ש לאותביה, וכבר הקשו התוס' שם צ"ח ע"א דגג מאן דכר שמיה דרשות היחיד קתני במתני' ולא גג, אכן לפמש"כ נוכל לומר דגם הכא חשיב כאיגודו במקום פטור דלענין דין העברה דד' אמות ברה"ר הוי עמידת האדם ברה"י כעמידה במקום פטור דהא כיון שאגוד ידו לרה"י אין להיד דין רה"ר מדין אגד יד וא"כ אין כאן מעשה העברה ברה"ר וע"כ הא דחייב בהוציא חוץ לד' הוא משום דהעיקר הוא העקירה בתחלת ד' וההנחה בסוף ד' והיינו דרבא דמעביר למעלה מי' חייב, והנה לפי"ז לכאורה יקשה לדברינו ממתני' דריש שבת פשט העני את ידו לפנים ונטל דחייב נימא בזה ג"כ דכיון דאגד יד שמיה אגד אין כאן הוצאה מעליא מרה"י, אכן לא דמי דלענין דין הוצאה מרשות לרשות אין חסרון בזה דאגיד ידו ברשות השניה דזהו דרך ההוצאה ועיקר החיוב דמושיט הוא מה ששינה מרשות לרשות ונמצא דהאגד יד הוא תחלת ההוצאה וכך נעשית ההוצאה משא"כ כשעומד ברה"י ומטלטל ד' אמות ברה"ר דלענין העברת ד' אמות ברה"ר אין סיוע במה שאגוד לרה"י ואין זה מעצם ההעברה לכן לא חשיבא העברה מעליא ברה"ר כשהוא עומד ברה"י כדפירשנו, (וצ"ע ברמב"ם פט"ו הל' א' ועמש"כ שם).

ובדינא דר"א דמוציא משאו למעלה מעשרה חייב שכן מצינו במשא בני קהת היה אפשר לומר דאין חידוש לחייב אף בהוציא דרך מקום פטור אלא דכיון שכן היה משא בני קהת זהו דרך חיובה, ואף דלמעלה מעשרה ברה"ר חשיב מקום פטור זהו דוקא לענין זורק בכותל או אפילו בנותן על אחד העומד במקומו אבל בדרך הוצאה כשהולך עם המשא כיון שכן היה משא בני קהת הוי מקום חיוב וחשיב לגבי זה אויר רה"ר אף למעלה מי', ואם עמד לפוש חייב כיון דהוי רה"ר אף דלא הניח למטה מי', וזהו באמת שיטת הרשב"א בשבת דף צ"ט ע"ב, אבל לשיטת התוס' בעירובין ל"ג דצריך שיניח למטה מי' ובודאי דכמ"כ צריך שגם העקירה תהא ממקום שהוא למטה מי' וא"כ אין זה אלא דין העברה דרך מקום פטור וקשה טובא למה צריך לפי שיטתם הילפותא דמשא בני קהת והא היינו רבנן דבן עזאי, ונראה דלפי שיטת התוס' צריך לומר דעיקר הלימוד ממשא בני קהת הוא דלא נימא דאין זה דרך הוצאה והיינו דכיון דטעמא דלמעלה מעשרה ברה"ר הוי מקום פטור הוא משום דדרך ההוצאה הוא רק למטה מי' דשם הוא עיקר תשמיש רה"ר ולפי"ז אפשר דגם לרבנן דבן עזאי דמחייבי בהוציא דרך מקום פטור הכא בהוציא דרך למעלה מי' פטור גם לדידהו כיון דאין זה הוצאה כדרך המוציאין, והא אף לרבנן דחייב דרך מקום פטור נראה בפשטות דאילו עשה שם במקום פטור הוצאה שלא כדרך המוציאין פטור דאף דשעת ההעברה במקום פטור אינו גורם בחיוב ההוצאה צריך בכל זאת שתהיה כפי תנאי ההוצאה ומשום דמעשה ההוצאה כולה צריך להיות כדרכה וכל שינוי בדרך ההוצאה חשיב כמו הפסק והא ודאי דאף לרבנן אם יתן החפץ לאחר להעביר את המקום פטור ויקח ממנו בחזרה והוא יעשה הנחה ברה"ר דבר פשוט דפטור דכבר נפסקה מעשה ההוצאה, ולכן אם היינו אומרים דלמעלה מעשרה אין דרך הוצאה וחשיב שלא כדרך המוציאין היה פטור אף לרבנן וצריך משום זה הלימוד דמשא בני קהת דלמעלה מעשרה הוי דרך הוצאה וממילא הוי כמוציא מרה"י לרה"ר דרך מקום פטור דחייב לרבנן דבן עזאי אבל דוקא בעקר והניח למטה מי'.

ומדברי הרמב"ם בפי"ב הל' י"ב משמע נמי דהחידוש דמוציא על כתיפו חייב היינו דהוי הוצאה כדרך המוציאין דכתב המוציא בין בימינו בין בשמאלו כו' חייב מפני שהוציא כדרך המוציאין וכן המוציא על כתפו חייב שכן היה משא בני קהת כו' אבל המוציא לאחר ידו ברגלו כו' פטור שלא הוציא כדרך המוציאין ומבואר דחידושא דמשא בני קהת היינו דחשיב כדרך ההוצאה, מ"מ נראה דסבירא ליה כהרשב"א דאפילו עמד לפוש חייב ודלא כהתוס' דצריך דוקא הנחה למטה מי' מדלא פירש דצריך שיניח אח"כ למטה מי'.

ויש לעיין לדברי הרמב"ם מה חידש ר"א, והנה רש"י בגמ' צ"ב ע"א פירש על דינא דר"א דמיירי בהוציא בידו גבוה מן הארץ עשרה דאילו במונח על כתפו מתניתין היא, אבל הרמב"ם דהביא להדיא הך דינא דר"א במוציא על כתפו קשה לדידיה מאי קמ"ל ר"א, ואפילו אם נדחוק ונימא דר"א הביא רק הדרשא דמשא בני קהת אכתי קשה מהגמ' בשבת צ"ז ע"א דפריך למעלה מעשרה מי לא מחייב והאמר ר"א, ואם נימא דהחידוש דלמעלה מעשרה חייב במתניתין תנן ור"א טעמא קאמר א"כ אמאי פריך בגמ' מדאמר ר"א.

והנה בדינא דמעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר יש מחלוקת בין התוס' והרשב"א דדעת התוס' בשבת ב' ע"א ובעירובין ל"ג ע"א דמעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר חייב כמו מושיט, והרשב"א בפ' הזורק כתב דפטור ודוקא מושיט חייב שכן היתה עבודת הלוים, ונראה דזה תלוי בפלוגתת הראשונים בר"פ הזורק אי ילפינן דין הוצאה מקרא לאיסור או רק דגלי קרא דהוצאה חשיבא מלאכה וכיון דהיתה במשכן אסורה ככל מלאכות שבת, דלפי גירסתנו בגמ' שם פריך וממאי דבשבת קאי דילמא בחול וגמר ג"ש והיינו דבהוצאה כתיבא קרא להדיא דאסור והא דצריך קרא לאסור צריך לומר כמש"כ התוס' דמה דהוי במשכן לחוד לא הוי מהני לגבי הוצאה ליחייב משום דהוי מלאכה גרועה ולכן צריך קרא, ולפי"ז יש לעיין מנלן דמושיט מרה"י לרה"י דרך רה"ר חייב ומה מהני שכך היתה עבודת הלוים והא לא מהני בהוצאה מה דהוי במשכן, וע"כ משום דהוא גדר אחד והכל ילפינן מקרא ומוכח דמרה"י לרה"י דרך רה"ר הוא בכלל הוצאה מרשות לרשות וכמו במוציא מרה"י לרה"י חייב הכי נמי מושיט מרה"י לרה"י הוי הוצאה מרשות לרשות וא"כ בדין דאף מעביר מרה"י לרה"י חייב, ולפי"ז צריך לומר דמה דפליגי בגמ' אי ילפינן זורק ממושיט היינו דוקא זורק דלא הוי דרך הושטה כלל ואין דרך לזרוק (וכדפריך שם זורק מנלן) אבל מעביר שפיר ילפינן דהיינו מושיט, אבל אם נימא דילפינן מקרא רק דהוצאה חשיבא מלאכה וכמו שפירש ר"ה גאון וכ"כ התוס' שם בשם ר"ח דל"ג וממאי דבשבת קאי, ולפי"ז באמת לא ילפינן אלא מוציא מרה"י לרה"ר או איפכא אבל מושיט מרה"י לרה"י דרך רה"ר לא ידעינן אלא משום דמצינו כן במשכן שכך היתה עבודת הלוים, ויש לומר דכיון דהתורה קראה לזה עבודה חשיבא מלאכה ואסור הושטה כמו שאר מלאכת שבת וכדכתיב מלאכת עבודה, עכ"פ לא מצינו למילף לאיסורא אלא ממש כמו דהוי במשכן ובמשכן הי' דוקא מושיט ולא מעביר וכמו שהוכיח הרשב"א מהא דשתי גזוזטראות זו כנגד זו דפטור אפי' במושיט וע"כ דילפינן דומיא דמשכן, ולדעת התוס' צ"ל דדרך ההושטה היא רק בשתי גזוזטראות זו בצד זו אבל זו כנגד זו ומפסיק רה"ר אינה הושטה בכך ולא הוי דומיא דמלאכת המשכן.

(הרשב"א בחידושיו לעירובין בדף ל"ג ע"א כתב להוכיח עוד דלא כדעת התוס' דמעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר חייב דא"כ יתחייב במושיט מרה"י לרה"ר, וצ"ע הא באמת חייב משום הוצאה, ונראה דכונתו דבמושיט מקבל השני מידו ובהאי גוונא פטור בהוצאה מרשות לרשות מדין זה עוקר וזה מניח, אבל התוס' לשיטתם בשבת דף ג' ע"א דבמושיט נמי פטור במקבל מידו ואינו חייב אלא בנותן ביד השני, עוד אפשר דכוונתו דיתחייב אף במושיט מרה"י לרה"ר למעלה מעשרה, והרשב"א סובר בשבת ה' ע"א דבנותן לתוך ידו של אדם למעלה מעשרה פטור עיי"ש דיש בזה פלוגתת הראשונים).

ואם נימא דהרמב"ם ס"ל כשיטת התוס' דמעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר חייב הי' מיושב דהיינו דיליף ר"א ממשא בני קהת דבכה"ג חייב וזהו דפריך בגמ' צ"ז ע"א למעלה מעשרה מי לא מחייב והאמר ר"א, אכן לפי"מ שבארנו דדין מעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר תלוי בזה אי צריך בהוצאה קרא לאיסור או דילפינן רק דחשיבא מלאכה, ואי נימא דילפינן רק דהוצאה חשיבא מלאכה ע"כ דליכא למילף אלא הוצאה מרשות לרשות ומושיט דוקא חייב משום שכן היתה עבודת הלוים אבל לא מעביר וכנ"ל ולפי"ז ע"כ דדעת הרמב"ם דמעביר פטור דז"ל הרמב"ם בהל' ח' הוצאה והכנסה מרשות לרשות מלאכה מאבות מלאכות הוא ואע"פ שדבר זה עם כל גופי תורה מפי משה מסיני נאמרו, הרי הוא אומר בתורה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא הא למדת שההבאה מלאכה קורא אותה עכ"ל, הרי מבואר דהרמב"ם מפרש כפי' ר"ה גאון דילפינן מקרא רק דהוצאה חשיבא מלאכה, ולמש"נ ע"כ דס"ל דדוקא מושיט חייב אבל מעביר פטור.

ונראה דלשיטת הרמב"ם צריך לומר דהחידוש דמתני' בשבת צ"ב הוא דהוצאה למעלה מעשרה חשיבא הוצאה כדרך המוציאין, אבל המשנה היה אפשר לפרש דזהו רק בשהניח אח"כ למטה מעשרה וחייב מדין מעביר מרה"י לרה"ר דרך מקום פטור וזהו דינא דרבנן דבן עזאי, והא דתנן במתני' המוציא על כתפיו, ולא מידו היינו משום דבידו אפשר דאין דרך הוצאה למעלה מעשרה וגרע ממעביר דרך מקום פטור משום דכל שהוציא שלא כדרך המוציאין חשיב כמו הפסק בהוצאה וכנ"ל, וחידש ר"א דאף אם נשאר עומד לפוש עם המשא על כתפו למעלה מעשרה חייב, דממשא בני קהת ילפינן לא רק דחשיבא דרך הוצאה למעלה מי' אלא גם דלגבי משא חשיבא למעלה מי' מקום חיוב כמו למטה מי' וחייב אף כשעמד לפוש וההנחה הוי למעלה מעשרה וכשיטת הרשב"א וכן מוכח בפשיטות מדברי הרמב"ם דסובר כן מדלא הזכיר דצריך הנחה למטה מי', ועפי"ז מיושב מה דמביא הגמ' בשבת צ"ז מהא דר"א משום דמתני' אפשר לפרש דאיירי בשהניח למטה מי' והתם מיירי בשעמד למעלה מי' וכדפירשנו.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.