מעשה רקח/שבת/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
דחויה היא שבת וכו'. יומא דף פ"ג ומדברי מרן ז"ל מוכח דר"ל דהיכא דאפשר למעוטי באיסורא ממעטינן ולא אמרינן הואיל והותרה לגמרי הותרה עיין עליו והרח"א נר"ו כתב דנפקא מינה היכא שיש גוים מזומנים או נבלה מזומנת או החולה יכול בעצמו לחלל השבת ע"כ. ובההיא דגוים מזומנים שכתב נר"ו מספקא לי ממ"ש רבינו לקמן וז"ל כשעושים דברים אלו אין עושים לא על ידי כותים וכו' והטעם כמ"ש ז"ל שלא יאמרו שלא ניתנה שבת לידחות על ידי ישראל ויסתכן החולה ובההיא דחולה יכול לעשותה כתב האיסור והיתר דאפילו דהחולה עצמו יכול לעשותה על ידי הדחק מותר לבריא לעשות לו שהותרה בכהאי גוונא.
ב[עריכה]
אמדוהו ליום השבת וכו'. מימרא דרב יהודה אמר רב אמתניתין דפרקא בתרא דיומא דף פ"ד וכתב מהר"ם בן חביב שם בספר שמות בארץ וז"ל ומשמע דאפילו הוא סמוך למוצאי שבת דלא נשאר משבת רק שעה או חצי מחללין ומתוך תשובת הרשב"א שכתב הרב ב"י יו"ד ס"ס קל"ד לא משמע הכי וצ"ע ע"כ. ומתוך דברי רבינו נראה פשוט דאין ממתינין כלל שהרי דימהו לחול לגבי חולה שיש בו סכנה ועוד כתב לקמן ואסור להתמהמה וכו' ועיין עוד להרב המגיד לקמן ד"ה וכל שאפשר וכו'.
ומדליקין לו וכו'. שם דף קכ"ט.
ג[עריכה]
גדולי ישראל וחכמיהם. שם ומרן ז"ל פירש דרוצה לומר גדולי לאפוקי קטנים ישראל לאפוקי כותים וחכמיהם למעוטי נשים ע"כ. וכ"כ בב"י וקשה קצת דמילת גדולי הוא סמוך ואם איתא הוה ליה לומר גדולים וישראל וכו' ותו דהוי יתור נפיש דמכיון שכתב דאין עושים ע"י אלו מכלל דאחריני שרו דאלא מאן ובפירוש המשנה דפרק מפנין פירש גדולי ישראל ולא נקט וחכמיהם כי הכא זאת ועוד כי שם כתב ולא עמי הארץ ומוכח דאפילו גדולים אסור אם הם עמי הארץ דכקטנים דמו ולפי זה אפשר דכוונתו כאן נמי כי התיבות דגדולי ישראל וחכמיהם כולא חדא מלתא היא ולאפוקי גם כן עמי הארץ אף אם הם גדולים בשנים וכאן לא הזכיר עמי הארץ בהדי אינך משום דאינו בברייתא ומ"מ צ"ל דכוונתו הכא דהיכא דליכא חכמי ישראל יעשו אותו עמי הארץ ולא אינך דקילי טפי.
ואסור להתמהמה וכו'. וכתבו התוס' ביומא שם דאפילו היכא דאפשר בגוי מצוה בישראל שמא יתעצל הגוי וכו' ע"כ. ואפשר דגם לזה נתכוון רבינו.
שנאמר אשר יעשה וכו'. עיין מ"ש פ"ה דיסודי התורה.
ד[עריכה]
החושש בעיניו וכו'. רבינו לא הזכיר סוף אוכלא ופצוחי עינא המוזכר בגמרא דעבודה זרה דף כ"ח משום דמכלל הן אתה שומע לאו והלח"מ כתב דנלמד מדין כוחל עיניו שכתב לקמן עיי"ש.
כל צרכי רפואה וכו'. אפשר שדקדק לכתוב כן על פי מ"ש בפירוש המשנה ס"פ יוה"כ וז"ל ואין הלכה כרבי מתיא בן חרש בזה שהוא מתיר להאכיל לאדם ביום צום כפור הכבד של כלב שוטה כשנשך כי זה אינו מועיל אלא בדרך סגולה וחכמים סוברים כי אין עוברים על המצוות אלא ברפואה בלבד ר"ל בדברים המרפאים בטבע והוא דבר אמיתי הוציאו הדעת והניסיון הקרוב לאמת אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאים בסגולתן אסור כי כחם חלוש אינם מצד הדעת וניסיונו רחוק טענה חלושה מן הטוען וזה העיקר דעהו וזכרהו כי הוא עיקר גדול עד כאן לשון הזהב וכן דקדק ז"ל בדין ו'.
ה[עריכה]
וכן אם יש מכה וכו'. ע"ז דף כ"ח מימרא דרב אדא בר מתנה אמר רב ועיין בדברי הרב המגיד ז"ל בחילוקי דין זה. ודע שרש"י ז"ל כתב שם דמכה של חלל היינו בחלל גופו והתוספות הביאו משם הירושלמי כל שהוא מן החלל ולפנים ע"כ. משמע דהבינו ז"ל בדעת רש"י שאין בכלל זה מן הפה ולפנים ורבינו פירש הדבר להדיא שכתב מן השפה ולפנים בין בפיו וכו' וכן הוא משמעות הש"ס שם.
מן השפה ולפנים בין בפיו וכו'. שם ודקדק לכתוב מן השפה ולפנים והדר מפרש כי היכי דלא נטעי ועיין להרב ב"י או"ח סימן שכ"ח.
וכן כל חולי וכו'. יומא דף פ"ד.
ו[עריכה]
הבולע נימא וכו'. ע"ז דף י"ב וכתבו התוספות שם ואע"ג דבבכורות פ' אלו מומין משמע שגם אחר ששתה העלוקה הוא יכול לחיות הרבה מכל מקום מחללין עליו את השבת וכו' מידי דהוה אמכה שעל גב היד וגב הרגל דחשיבי כמכה של חלל לחלל את השבת ואע"פ שפעמים מתרפא מאיליו ע"כ. וכבר מבואר כל זה בדברי רבינו שכתב אפילו ספק וכו' ועיין עוד פי"א מהלכות רוצח.
וכן מי שנשכו וכו'. יומא דף פ"ד ושם דף פ"ה למדו מהיכן נפקא לן דפיקוח נפש דוחה שבת מכמה קראי עיי"ש ועיין מ"ש לעיל דין ד'.
או אחד מזוחלי עפר. שבת דף קכ"א והיתר ההריגה בשבת לכל המזיקין עיין בדברי רבינו פי"א ומ"ש שם בס"ד.
ז[עריכה]
פטורים מכלום וכו'. לשון זה משמע שיש קצת איסור וכמ"ש מרן ריש פרק א' ומדכתב אחר זה שכולם ברשות הביאו דר"ל דהותר מפני פקוח נפש משמע דאין בו שום צד איסור כלל. וצריך לומר דטעמא דברשות הביאו לא אתא אלא לפוטרו היכא דהביאו בזה אחר זה או הבריא בראשונה אמנם לעולם על כל פנים שום צד איסור עשו וקל להבין.
ח[עריכה]
יכרתו עוקץ אחד. במנחות דף ס"ד ועיין להתוספות שם ופשיטא לן דשתים בעוקץ אחד ושלש בעוקץ אחד שתים מייתינן שלש לא מייתינן דלרבויי בשיעורא אסור הר"ן והרשב"א והרא"ש הביאם הרב המגיד ז"ל ומסתברא ודאי דאיירי דשניהם מוכנין לפניו דאל"כ היותר קרוב ומהר עדיף.
ט[עריכה]
המבשל לחולה וכו'. פ"ק דחולין דף ט"ו מסקנא דגמרא והלכתא וכתב מרן בשם המפרשים ז"ל שלמוצאי שבת מותר לבריא לאלתר ואין צריך להמתין ככדי שיעשו וכו' ע"כ. והרב כנסת הגדולה או"ח סימן שי"ח כתב שאם היה יום טוב אסור דאין שבת מכין ליו"ט מהרי"ל ז"ל, לקוטי מהר"י ווי"ל ז"ל סי' ב'.
מותר לבריא וכו'. גם זה שם הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא וכו' וכתב הרא"ש וז"ל ואם תאמר והא אין יכול למולחה בשבת וי"ל שיאכלנו באומצא בלא מלח ואע"ג דאיכא לאו בדם האברים וכו' היינו כשפירש מן הבשר אבל כל זמן שלא פירש אין בו שום איסור כדמוכח לקמן וכו' ע"כ. וטעם איסור המליחה בשבת איתיה בפרק כלל גדול דף ע"ז וכמ"ש הר"ן ז"ל שם דאף דקי"ל אין עיבוד באוכלין הני מילי לענין חיוב אבל מדרבנן אסור וכ"כ התוס' שם מההיא דשמונה שרצים דף ק"ח אין מולחים צנון בשבת ופסקו רבינו פ' כ"ב עיי"ש. מעתה רבינו דס"ל דאפי' באוכל בשר חי בעי מליחה והדחה כמ"ש להדיא פרק שישי דמאכלות אסורות וז"ל והרוצה לאכול בשר חי מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה ואחר כך יאכל ע"כ. ואם כן לדידיה תקשה איך הותר לבריא לאכול בשר זה חי בשבת הא בעי מליחה ואינו יכול למולחה בשבת כקושית הרא"ש ז"ל אם לא שנאמר כמו שכתבו התוספות שם דף י"ד ד"ה ונסבין חבריא וכו' דהיינו בעבר ומלחה עיי"ש אי נמי אפשר דלדעת רבינו לא נאסר כי אם במולח להניח אמנם במולח כדי לאכול מיד אפילו מדרבנן שרי דלא שייך בזה כבישה וכו' כמ"ש פכ"ב ודמי למולח ביצה דשרי לגמרי ועיין בספר דמשק אליעזר בזה הפרט. ועם כל זה עדין לבי מהסס לפי תירוץ זה משום דהכא קמכשיר ליה לאכילה מאיסור להיתר על ידי המליחה. ועיין למרן וב"י או"ח שם שהאריך בדין שוחט לחולה וכו' והביא חילוקי הפוסקים ז"ל לענין מוקצה אי בעינן שיהא חולה מבעוד יום דוקא או אפילו בשבת גופיה. אמנם רבינו זלה"ה לא חילק בדבר כלל וק"ל.
י[עריכה]
עושים לו כל צרכיו וכו'. קצת קשה דמכיון שכתב עושים לו כל צרכיו ע"י כותי וכו' אמאי איצטריך תו לפרושי לבשל לאפות ולהביא מרשות לרשות היה די באומרו אומרים לכותי לעשות לו כל צרכיו. וי"ל דאיצטריך כי היכי דלא נטעי לומר דמכיון שהוא חולה שאין בו סכנה לא שרינן אמירה לגוי אלא בכולל עשה כל צרכי חולה זה אבל לומר לו בפרטות כל כי האי לא שרינן משום דכמה דאפשר למעוטי באיסור שבות ממעטינן דומה למ"ש הפוסקים ז"ל וכו' להכי איצטריך לפרש וק"ל.
כוחל עיניו מן הכותי. משמע דאפילו עמיץ ופתח. והרב עראמה ז"ל כתב להיפך ואין נראה כלל דבגמ' דביצה דף כ"ב מסקינן מסייע כי הך אין בו ממש ומעשה רב ועיין להמגן דוד [ט"ז] סי' שכ"ח.
ובדברי הרב המגיד שכתב אבל חושש והוא מתחזק והולך כבריא וכו' ר"ל שיש לו איזה מיחוש בעלמא קל דבזה אין להתיר כלל. ומ"ש לקמן אבל באבר אחד כיון דאין בו סכנה לא הותר לישראל אפי' שבות גמור. וזהו שלא התירו לכחול אלא מן הכותי ע"כ. היינו שחושש באותו אבר הרבה אלא שאין בו סכנה ואמטו להכי אסרינן על ידי ישראל ושרינן ע"י כותי מה שאין כן לעיל דלא שרינן אפי' על ידי כותי ובזה יתיישב מ"ש הלח"מ ז"ל עיי"ש. אלא דאכתי קשיא לי דכאן כתב הרה"מ דלכחול את העין [דווקא] בסוף האוכלא היינו שחולה ממנו כל הגוף תדע שכתב שנופל למשכב מחמתו ועוד שדימהו לחיה ובהא נמי קעסיק ז"ל ושרי גם לישראל כיון שאינו אלא משום שבות ואם כן קשה דאמאי כתב רבינו וכן כוחל עיניו מן הכותי ומאי איריא כותי אפי' ישראל שרי דכוחל אין בו אלא משום שבות כמבואר בדברי רבינו פרק כ"ג והרה"מ גופיה דימה לקמן חולי אבר אחד שאין בו סכנה לכוחל את העין שלא הותר אלא על ידי כותי ועל כרחך באינו כולל כל הגוף קאמר דאי לאו הכי שרי אף לישראל כמו שביאר גם כן שם וצריך לומר דכוחל בסוף אוכלא דווקא הוא שנופל למשכב וזה שרי גם על ידי ישראל אבל כוחל שכתב רבינו לאו בסוף אוכלא הוא אלא שכוחל להאיר מאור עיניו מפני שחושש בהם קצת ועיין להרב פרי חדש או"ח סימן תצ"ו ועם זה גם כן אין אנו צריכים למה שנדחק הלח"מ ז"ל עיי"ש.
ומכל מקום משמע מדברי הרה"מ דמ"ש אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה וכו' רוצה לומר שאין בו סכנת האבר שיאבד ויבטל ומשו"ה לא התירו אלא שבות ע"י גוי אבל אם יש סכנת ביטול האבר משמע דהוי דומיא דחולי הכולל כל הגוף תדע שכתב עוד אבל מלאכה גמורה בישראל לא הותרה אפילו בסכנת אבר אחד אלא בסכנת נפשות ע"כ. מדנקט מלאכה גמורה בישראל משמע דשבות בעלמא שרי אף לישראל גופיה דאם לא כן לימא אבל בישראל גופיה אפילו שבות אסור וגם מסתברא לומר כן מההוא עובדא דאמתא דרב יהודה דפקעא עינא ודרש עלה עין שמרדה מותר לכוחלה ופי' רש"י ורוצה לצאת כאדם שמורד ויוצא והתם שרינן אפי' על ידי ישראל וכן משמע מדברי רבינו פ"א דיו"ט שכתב דמותר לכחול את העין אע"פ שאין שם חולי משמע דאפי' סכנת אבר ליכא וכן משמע מהרה"מ שכתב דלפי שהנאת הגוף הוא שרי עיי"ש אבל מרן ז"ל לא הבין כן בדברי הרב המגיד ומשמע דגורס התם פקעא עינא ומתה כגירסת הרי"ף ז"ל והיינו כמ"ש שם דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלו והבין ז"ל דכוונת הרה"מ דאף שיש סכנת אבר אם אינו כולל כל הגוף לא הותר אלא על ידי גוי ע"כ. ומ"ש הרה"מ אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה. ר"ל סכנת נפשות אף שיש סכנת אבר ומפני זה הקשה עליו דלא נרמז בלשון רבינו חילוק בין סכנת אבר לחולי הכולל כל הגוף כלומר דבסכנת אבר ואינו כולל כל הגוף לא שרי אלא שבות ע"י גוי ובחולי הכולל כל הגוף שרי אפילו ע"י ישראל ולענ"ד נראה דאינו מוכרח אחרי המחילה הראויה מכבוד רבנותו זלה"ה וק"ל. שוב זכיתי שכיונתי לדעת הרמ"א או"ח סי' שכ"ח.
ובעיקר ספיקו של הרא"ש שהביא מרן בשם הטור ראיתי חזות קשה שהקשה עליהם ז"ל הרב מגן דוד [ט"ז] שם מההיא דפ"ב דביצה דף כ"ב אמימר שרא למיכחל עינא מגוי בשבתא אמר ליה רב אשי מאי דעתיך דאמר עולא בריה דרב עילאי כל צרכי חולה עושים על ידי גוי בשבת ואמר רב המנונא כל דבר שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה הני מילי דלא מסייע בהדיה אבל מר קמסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח אמר ליה מסייע אין בו ממש ע"כ. מוכח מהך עובדא דבליכא סכנת אבר לא שרי אלא ע"י גוי וע"י ישראל אפילו שבות אסור אם כן מאי מספקא ליה להרא"ש ופסק דין זה הרא"ש והטור סי' תצ"ו ובאמת שטרחתי ליישב דברי הרא"ש לומר דלעולם לא היה שם חולי רק מיחוש בעלמא ומאי דמדמה להו היינו להקשות לאמימר מאי דעתיך וכו' אבל לפי האמת לא שוו א"נ דהתם מיירי לשחוק הסמנים גם כן דזה לא הותר לישראל כלל ומה שדחה הרב גם זה מההיא דיו"ט של ר"ה היה מקום לדחותו דהאי כדיניה והאי כדיניה ומ"ש רש"י ז"ל אינו אלא פי' המילה ולא נחית לפירוש הענין אלא שעם כל זה אכתי קשה מדמסיק אבל מר קמסייע בהדיה וכו' מסייע אין בו ממש משמע דבכוחל גרידא קאמר. ומאי דאפשר בדוחק דהרא"ש ז"ל נסתפק בחולי הכולל כל הגוף וגם חושש באבר אלא שאין בו סכנה והך דאמימר מפרש לה באינו כולל כל הגוף אלא במיחוש אבר וההא פריך ליה מאי דעתיך כלומר לדמות מיחוש אבר גרידא לחולי הכולל כל הגוף אפי' לפי דעתך הא מר קמסייע בהדיה וההא מתרץ דאינו וכו' ולדידן לא קיימא לן כאמימר אלא בעינן נמי שכולל כל הגוף ויש ליישב דברי הרא"ש בכה"ג ודו"ק.
מעלים אזנים וכו'. ע"ז דף כ"ח אמר רבה בר זוטרא א"ר חנינא מעלים אזנים בשבת תני רב שמואל בר יהודה ביד אבל לא בסם איכא דאמרי בסם אבל לא ביד ופירש רש"י מעלים אזנים גידי אזנים פעמים שיורדים למטה ומתפרקין הלחיים וצריך להעלותם ויש סכנה בדבר ורבינו נראה דסבירא ליה דאין סכנה בדבר ועיין מ"ש פ' כ"א.
ומעלים אנקלי. שם דף כ"ט אמר ר' יהושע בן לוי מעלין אונקלי בשבת מאי אונקלי אמר רב אבא אסטומכא דליבא ופירש רש"י אסטומכא דופני בשר שתחת הלב והוא טרפשא. לישנא אחרינא תנוך שכנגד הלב שקורין ניבל"א ופעמים שנכפף לצד פנים ומעכב את הנשימה וזהו עיקר ע"כ.
ומחזירין את השבר. שבת דף קמ"ח וכתב הרב המגיד ז"ל שהרמב"ן חולק על רבינו וס"ל שלא התירו בחולי שאין בו סכנה כל מין שבות אלא דוקא שבות שיש בו שינוי ונעשה כלאחר יד עיי"ש.
יא[עריכה]
היולדת וכו'. דע ששלשה זמנים הזכיר רבינו ביולדת ובשלשתם כתב שמחללין עליה את השבת אחד כאן שכתב כשכורעת לילד ושוב הזכיר בדין זה בשעה שהיא צועקת בחבליה שזה מסתמא קודם לכורעת לילד ובדין י"ג כתב משיתחיל הדם להיות שותת ומסתמא הוא אחר שישבה על המשבר דהיינו כשכורעת לילד ובפרק מפנין דף קכ"ט איפליגו מאימתי פתיחת הקבר אמר אביי משעה שתשב על המשבר רב הונא בריה דרב יהושע אמר משעה שהדם שותת ויורד ואמרי לה משעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה ע"כ. ונראה דרבינו פסק ככולהו לקולא משום דהוי ספק נפשות ולקולא וכדאיתא התם גבי אמרה צריכה אני וכו' ואם כן צריך לומר שחברותיה נושאות אותה באגפיה היינו צועקת בחבליה שהזכיר רבינו דאל"כ מנא ליה הא ומה צורך להזכירו כיון שדעתו ז"ל דדוקא כשכורעת לילד או הדם שותת אמנם בפירושו להמשנה שם כתב וז"ל אבל אין מתחילין בחילול שבת עד שתשב על המשבר ויתחיל הדם להיות שותת ומאותה שעה עד תשלום ג' ימים מחללין וכו' ע"כ. ונראה לענ"ד להשוות המידה דלא פליג אמ"ש כאן דשם כתב דרך כלל למה שהוא לרוב הנשים וסתמא דמלתא וכאן נחית לדינא בפרטות שיש נשים לפעמים שצועקים בחבליהם קודם ישיבתם על המשבר ויש שמתחיל הדם להיות שותת ויש אחר זה ונקטינן בכולהו לקולא ועיין להרב ב"י או"ח סי' ש"ל ויש שיטה אחרת להרי"ף ז"ל עיין עליו ודברי רבינו נראין ודו"ק.
ממקום למקום. בפירוש המשנה פירש רבינו אפילו מחוץ לתחום.
ואע"פ שאינה רואה. הלשון מיותר ואפשר שהוא פירוש מ"ש בגמ' דף קכ"ח דאמרה אי איכא מידי חזיין חברותי ועבדין לי.
וכל שאפשר לשנות משנין וכו'. שם דף קכ"ט כמה דאפשר לשנויי משנינן ומדכתב רבינו דין זה גבי חיה ולא גבי חולה שיש בו סכנה אדרבא כתב לעיל דין ב' דשבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול משמע להדיא דסבירא ליה דחיה שאני וכמ"ש הרב המגיד ז"ל שכאב היולדת וחבליה הם כדבר טבעי לה ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה ולפיכך החמירו לשנות במקום שאפשר ולא החמירו בחולים וכו' ושוב הביא שהרמב"ן ז"ל ס"ל מהא דהוא הדין לכל חולה של סכנה דהיכא דאפשר לשנות משנין ע"כ. ונראה לענ"ד פשוט דגם להרמב"ן ז"ל היינו בתנאי שאינו מתעכב יותר בשינוי זה דאל"כ הרי קי"ל דאסור להתמהמה כמ"ש רבינו לעיל והוא מהגמרא והירושלמי עיי"ש. ולמ"ש הרה"מ דמלשון רבינו נראה דלא נאמר השינוי אלא בחיה ולא בחולה שיש בו סכנה וזהו שכתב הרי הוא כסכנת נפשות ע"כ. כתב הרב חיים אבואלעפיא נר"ו דהרה"מ נראה דגריס כסכנת בכ"ף וגרסינן בבי"ת ואין הכרח שרבינו חולק על הרמב"ן ע"כ. ואחר המחילה עיקר הכרח הרה"מ הוא ממ"ש רבינו לעיל כללו של דבר חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים דאין לעשות שום שינוי ומה שהביא ממילת כסכנת אינו אלא לרווחא דמלתא שכך הייתה גירסתו אמנם מבואר הוא שחולקים בזה ודו"ק והב' גירסאות כבר מצאתים בכתב יד.
יב[עריכה]
אין מיילדים את הכותית בשבת. ע"ז דף כ"ו ולא ידעתי מה היא תמיהתו של מרן ז"ל בפ"ט דע"ז שתמה למה לא הזכיר רבינו דין זה והרי כתבו כאן שהוא מקומו וגם הוא ז"ל בשלחנו הטהור נמשך אחריו ביו"ד סי' קנ"ד ובאו"ח סי' ש"ל. ויש מי שנדחק דכוונת מרן למה לא כתב הטעם והדוחק מבואר דכאן גבי שבת היה לו לתמוה כן ותו דאין שייך בזה תמיהה וצ"ע.
ואין חוששין לאיבה. פירוש דיכלי למימר להו דידן דמנטרי שבתא מחללינן עלייהו דידכו דלא מנטרי שבתא לא מחללינן כדאיתא פרק אין מעמידין דף כ"ו.
שאין שם חילול. היינו כמ"ש התוס' שם ד"ה סבר רב יוסף וכו' היושבת על המשבר שכבר נעקר הולד לצאת אי נמי כיון דכלו לו חדשיו פסקו גידוליו ע"כ.
את בת גר תושב. מבואר מדאמרינן בכמה מקומות שאנו מצווין להחיותו וכדאיתא בפ' השוכר דף ס"ה ועיין להרב כנסת הגדולה או"ח סימן ש"ל שהתיר לילד להקראים בשבת דאף שהם חוטאים בנפשותם מ"מ הא מנטרי שבתא.
יג[עריכה]
חיה משיתחיל וכו'. עיין להרח"א נר"ו ובמה שכתבתי לעיל דין י"א. בהרב המגיד לאו ברייתא. צ"ל לאו בריותא ור"ל שאף שנראה לנו שאין בה חולי כ"כ אינו אמת שכשיולדת אינה מרגשת אלא אחרי כן וכ"כ הרב ב"ח ז"ל. הרבה שבחיל. צ"ל שהרבה בחול.
ואחר שתלד וכו'. שם דף קכ"ט אמרו נהרדעי וכו' כדברי רבינו והרב המגיד ז"ל כתב בשם רב אחא דתוך שלשה אפילו היא והרופאים אומרים שאינה צריכה מחללין והרמב"ן נחלק ואמר שלא נאמרו אלו הדברים אלא כשאין שם חכמה ובקי וכו' אבל יש שם ואומרים אינה צריכה אין מחללין ע"כ.
והני ג' ימים לא נתבאר אם בעינן מעת לעת או לא ובפ"ב דמילה כתב רבינו דחולה ממתינין לו שבעת ימים משהבריא מעת לעת והיה נראה דשני התם דאין שם חילול שבת דהא עכ"פ הויא מילה שלא בזמנה היא ומה לנו אם נמתין משא"כ הכא דאיכא חילול שבת אלא דמתוך הסוגיא דיבמות דף ע"א לא משמע הכי דיש נ"מ גם בחולה לענין קרבן פסח וכו'. ובשו"ת תרומת הדשן סי' קמ"ח הכריח לענין תענית יוה"כ דאם ילדה בז' בתשרי צריכה להתענות ודלא כאשר"י דס"ל דבעינן מעת לעת ולההיא דחולה תירץ דיש לחלק בין חולה הגוף מחמת לידה ובין חולה הגוף דעלמא ופסק כוותיה הרב ב"י או"ח סי תרי"ז ועיין להרב מעיל שמואל ז"ל.
יד[עריכה]
במקומות הקרים. זה כתב רבינו מסברא ובגמרא שם אמרו סתם אמר רב יהודה אמר שמואל עושים מדורה לחיה בשבת סבור מינה לחיה אין לחולה לא בימות הגשמים אין בימות החמה לא ולא היא לא שנא חיה לא שנא חולה לא שנא בימות הגשמים לא שנא בימות החמה איתמר אמר רבי בר אבין אמר שמואל הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז ע"כ. ומבואר דעת רבינו ששמואל לא בא אלא לדחות מה שאמרו בימות החמה לא מפני שהחיה הרי היא כהקיז דם דודאי שפעה דם הרבה אבל לחולה כדקאי קאי והרמב"ן ז"ל חלק עליו עיין להרב המגיד ז"ל.
אבל אין עושים מדורה לחולה וכו'. הנה הרב המגיד ז"ל הבין דעת רבינו בחולה שאין בו סכנה אמנם מרן ז"ל חלק עליו וסבירא ליה דאיירי בחולה שיש בו סכנה עיין עליו ואף שאיני כדאי להכריע נראה לענ"ד דלפי מה שכתב רבינו בתחילת הפרק וז"ל כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להם ע"כ. מעתה אם איתא דהכא איירי בחולה שיש בו סכנה והטעם דאסור לעשות מדורה היינו משום דאפשר לחממו על ידי בגדים כל כי האי הוה ליה לפרש על פי מ"ש לעיל ודו"ק.
וביום השלישי וכו'. הני חמין שהוחמו בשבת לא קאי אלא איום השלישי או אחר המילה אבל לפני המילה אסור לגמרי ותדחה המילה עד למחר וכן השיב רבינו לחכמי לוניל ז"ל הביאו מרן ז"ל פ"ב דמילה ועיין להרב המגיד ז"ל. ודע שמצאתי בהרמב"ם כתב יד קדמון משנת הקי"א ואחר כתב יד משנת הקס"ב שנמחק תיבת למילה וכתוב במקומה להדיח בחמין וכו'.
טו[עריכה]
האשה שישבה על המשבר וכו'. פ"ק דערכין אמתניתין דהאשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד ישבה על המשבר ממתינין לה ואמרינן בגמרא ישבה על המשבר מ"ט כיון דעקר גופא אחרינא הוא אמר רב יהודה אמר שמואל האשה שיצאה ליהרג מכין אותה כנגד בית הריון כדי שימות הולד תחילה וכו' למימרא דהיא קדמה ומיתה ברישא והא קיימא לן דוולד מית ברישא דתנן תינוק בן יומו נוחל ומנחיל וכו' דוקא בן יום אחד אבל עובר לא דהוא מיית ברישא וכו' הני מילי לגבי מיתה איידי דוולד זוטרא חיותיה עיילא טיפה דמלאך המות ומחתך להו לסימנים אבל נהרגה היא מיתה ברישא והא הוה עובדא ופרכיס עד תלת פרכוסי מידי דהוי אזנב הלטאה דמפרכסת אמר רב נחמן אמר שמואל האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין ומקרעים את כריסה ומוציאין את הולד פשיטא וכו' לא נצרכא להביא סכין דרך רשות הרבים וכו' ע"כ. ופירש רש"י אבל עובר אם מתה מעוברת לא ירתי לה קרובי העובר דהוא מית ברישא ומשני הני מילי דהוא מית ברישא לגבי מיתה כשהיא מיתת עצמה ופרכינן לגבי מיתה מי מיית היא ברישא והא וכו' ופרכיס לאחר מיתת אמו זנב הלטאה אם חותכים אותה מפרכס החתיכה ואע"פ שאין בה חיות ומקרעין את כריסה דזמנין דמקרי דהיא מייתא ברישא ע"כ.
ובסוגיא זו איכא למידק טובא דלפום הך מימרא דרב נחמן אמר שמואל נראה דהוולד אף שמתה אמו יכול להתקיים ולחיות ומשמע ודאי דהיא מייתא ברישא ואם כן כי מתרץ ליה דההוא עובדא דפרכס מידי דהוה אזנב הלטאה כלומר ולעולם דהוולד מיית ברישא אמאי לא מותיב ליה מהך דהאשה שישבה על המשבר דמוכח מינה דאפשר שתמות אמו תחילה וכמ"ש רש"י ז"ל ומשום הכי התירו לחלל שבת כגון להביא סכין דרך רשות הרבים ואלו הוה בריא לן דהוולד לעולם מיית ברישא פשיטא שלא היו מתירים לחלל שבת ואם כן ההיא דפרכס תלת פרכוסי הוה אתיא כפשטא.
והדבר מבואר דאין כאן קושיא דמימרא דרב נחמן אמר שמואל אינה אלא באשה שישבה על המשבר דאמרינן לעיל שכבר נעקר הוולד לצאת ומהאי טעמא ממתינין לה עד שתלד אמנם בלאו הכי לעולם דהוולד מית ברישא וכן דקדק רש"י שכתב בההיא דאבל עובר לא אם מתה מעוברת כלומר שמתה מעצמה בלי חולי הלידה דהיינו ישבה על המשבר דבכי הא אי אפשר שיחיה וכי פריך ליה מההוא עובדא דפרכס מתרץ ליה נמי בכי האי גוונא משום דלא משכחת לה בשום פנים שיחיה דאם לא כן אלא שבאחת מני אלף אפשר שיחיה הוה ליה לתרץ דחז"ל לא דברו אלא בהווה ורגיל ולא חיישי למיעוטא דמיעוטא ומעתה לא תקשה נמי דאמאי נקט בההיא מתניתין דנחלות תינוק בן יומו דמשמע שכבר נולד לישמועינן רבותא אפילו בישבה על המשבר דכיון דלאו מלתא פסיקתא היא דאפשר שימות מחמת חבלי לידה לא נקיט ליה ונקט תינוק בן יומו שכבר ניצול דהוי מלתא פסיקתא וכזה תירצו התוס' פרק מי שמת דף קמ"ב ובנדה דף מ"ד, ומבואר גם כן מדבריהם דדוקא במתה מעצמה הוא דאמרינן דאין שום מציאות שיחיה אמנם בנהרגה אי נמי מתה מחמת לידה דהיינו בישבה על המשבר לא מעתה בהכרח לומר שמ"ש רש"י דזמנין דמקרי דהיא מייתא ברישא הדבר מבואר דלא קאי אלא לדברי ר"נ אמר שמואל דהיינו בישבה על המשבר דוקא דאם לא כן קשה כל מה שהקשינו.
והוזקקתי לזה מפני שראיתי להרב מג"א או"ח סי' ש"ל שכתב דמשמע מתשובת רמ"א סי' מ' דלעולם קורעים אותה דבספק נפשות אזלינן לקולא ואחרי המחילה הראויה הדבר קשה טובא כמ"ש ומה שהקשה שם מדברי התוספות דחולין דף ל"ח התירוץ נראה לענ"ד מבואר ממ"ש בפ' מי שמת ובנדה ועל כרחך חדא מנייהו נקטו וגם מדברי רש"י דפרק אלו טריפות לא קשיא דכוונת רש"י אינה אלא אמתה מעוברת ולא בישבה על המשבר וכן פירש ז"ל בההיא דנדה שציין בד"ה אבל עובר וכו'.
ותמהתי ממ"ש הרב עוד שם דמדסתמו הרמב"ם והמחבר משמע דלעולם קורעים ונסתייע גם כן מדברי רש"י שכתב דזמנין דמקרי דהיא מייתא ברישא דמשמע דלעולם קורעים ודלא כהתוספות שחילקו בין מתה מחמת לידה א"נ נהרגה למתה מחמת עצמה שהיא גמרא ערוכה הנ"ל ולא זכיתי להבינו חדא דהרמב"ם והרב ב"י לא סתמו דבריהם ומשמע דפרשום ביתר שאת דבשבת שם פסקו האשה שישבה על המשבר ומתה דמשמע ישבה על המשבר דוקא והיינו טעמא כמ"ש בגמרא דגופא עקר הוא וזו היא מימרת רב נחמן אמר שמואל וביו"ד סי' י"ג פסק דין שחט את הבהמה ומצא בה [בן] תשעה חי והפריס על גבי קרקע דטעון שחיטה והרמב"ם ז"ל הביאו פ"ה ממאכלות אסורות דהיינו כדאמרינן התם וכדברי התוספות דבנהרגה נמי אמו מייתא ברישא אבל במתה מעצמה איני רואה שום פוסק שיאמר שמותר לחלל עליו שבת כיון דלא שייך פקוח נפש כלל דהיא מייתי ברישא ודאי והוי נגד גמרא ערוכה ותו קשה לי דמתחילה משמע מדבריו דהחילוק הוא בין נעקר ללא נעקר משמע דהכל הוא בשעת לידה ושוב כתב דהרמב"ם והמחבר הם נגד תוספות והתוספות כתבו להדיא דהחילוק הוא בין מתה מחמת לידה ונהרגה למתה סתם עיין עליהם כי דבריהם מבוארים וכן נראה גם כן מדבריו ז"ל בסוף לשונו כשהביא חילוק התוספות ומה גם שייחס לרש"י ז"ל מה שאינו נראה כלל אחרי המחילה וגם התוספות לא חלקו על דבריו בזה כלל וההיא דנוחל ומנחיל שכתב ז"ל וכן דברי הסמ"ע אינו ענין לזה עיין עליו. סוף דבר שגבו ממני דבריו ז"ל וצל"ע ואין בידי כל הספרים כעת לראות הענין על נכון.
שאין חזקתו חי. הלכתא גברוותא השמיענו ז"ל דמחללין שבת אפילו באין חזקתו חי ומכאן ראיה עוד למה שכתבתי בדין ב' ועיין מ"ש בדין ג' וכתב הרמ"א בשם האיסור והיתר ז"ל דמה שאין נוהגים עכשיו כן אפי' בחול משום דאין בקיאין במיתת האם בקרוב כל כך שאפשר לולד לחיות ע"כ. ועם כל זה נראה ודאי דהוי הפך דעת רבינו שהרי אפילו באין חזקתו חי קאמר דדחי שבת מכ"ש וק"ו בחול להצלת נפש מישראל וק"ל.
טז[עריכה]
כיצד ראה תינוק וכו'. דין זה איתיה בפ' יוה"כ דף פ"ד ודין נתכוון להעלות דגים בפ' רבי ישמעאל דף ס"ד והיא פלוגתא דרבא ורבה ורבינו פסק כרבה דפטור וכ"כ פ"ב דשגגות ובדין ראה תינוק ס"ל דכו"ע מודו ביה וכמבואר שם ומזה הוליד ג"כ ההיא דשמע ופירש מצודה להעלותו והעלה דגים בלבד דפטור דאפילו רבא דמחייב אינו מחייב אלא מפני שכוונתו היתה לאיסור ומלאכת מחשבת אסרה תורה ולא איכפת ליה במעשה כלל אמנם אם נתכוון להיתר ואדרבא למצוה פשיטא ופשיטא דפטור שהרי ברשות עשה.
ומאי דאיכא לאיסתפוקי הוא בנתכוון להעלות דגים עם תינוק והעלה דגים בלבד מי נימא כיון שמחשבתו ומעשיו היו באיסור חייב או דילמא הרי נתכוון גם להיתר והוא היה רוצה שיתקיימו שניהם והרי לא נעשית מחשבתו ופטור. תו איכא לאיסתפוקי בדליכא פקוח נפש בנתכוון לעשות דבר אסור עם דבר המותר יחד ונעשו שניהם מה דינו דאילו בפקוח נפש פשיטא דפטור שהרי אפי' בנתכוון להעלות דגים והעלה דגים עם תינוק פטר ליה רבינו מכ"ש בהא. ונראה לענ"ד דבזה פשיטא דחייב דכיון שנעשית כל מחשבתו מהי תיתי דליפטר הרי עשה כל מה שחשב והוא עשאה בלי קדימה ואיחור ובשלמא גבי פקוח נפש בשביל המצוה רבה שעשה ניצול מן העונש להורות כמה גדול כחה של פקוח נפש וברשות עשה אבל בעלמא לא ומינה נמי בנתכוון להיתר ואיסור בלא פקוח נפש ונעשה האיסור לבד דחייב דההיתר בכי הא כמאן דליתיה וכן יש ללמוד מדברי רבינו פ"א עיי"ש. ובאידך ספיקא איכא למימר נמי מההיא דנתכוון להעלות דגים והעלה תינוק עם דגים דאמרינן בגמרא דפטור משום דזיל בתר מעשיו משמע אבל אם מעשיו הם באיסור כגון דא חייב אף דבזה יש מקום לומר דזיל בתר מעשיו דקאמר היינו לרבותא ולעולם דגם בזה ליפטר מטעם דהרי ברשות עשה והוא נתכוון לפקוח נפש דכיון דקי"ל מלאכת מחשבת אסרה תורה הרי העיקר היא המחשבה ואין סברא לומר דרבינו יסבור דהעיקר הוא המעשה ודי לנו לומר ששוים הם וכי היכי דאזלינן אפי' בתר המעשה לפוטרו מכל שכן בתר המחשבה כן נראה לענ"ד ודו"ק.
יז[עריכה]
ננעל הדלת בפני תינוק. ביומא דף פ"ד אמרינן אע"ג דקמכוין למתבר בסיפי ורבינו נראה שלא היה גורס כן אלא אע"ג דמתבר בסיפי וכן היא גירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל והלח"מ נדחק בזה עיי"ש. אכן לפי גרסתינו קשה דאמאי לא נקט הכי בצד כוורי ובאידך. וצ"ל לפי זה דדוקא במתבר בסיפי דאינו אלא איסור דרבנן דכל המקלקלים פטורים ולא מקרי על מנת לתקן אלא בשצריך לגוף המלאכה וכמ"ש רבינו סוף פרק א' משו"ה הקילו אבל באיסור דאורייתא לא ודו"ק.
נפלה דליקה וכו'. רבינו השמיט מפסיקין דאיתא התם דר"ל בכלי חרס מלאים מים דמכל שכן הוא ואי נמי מפרש כדברי התוס' דקמ"ל אפילו לאתויי דרך רשות הרבים מ"מ מלתא דפשיטא היא דכבר כתב ז"ל דשבת לענין סכנת נפשות הרי הוא כחול כמ"ש בריש פרקין וההיא דחצר אחרת נלמד מדברי רבינו וכ"כ הלח"מ ז"ל.
יח[עריכה]
מי שנפלה עליו מפולת וכו'. שם וכתב הרב המגיד דאפילו בספק ספיקא מחללין את השבת וכ"כ הטור סי' שכ"ח ואף דהכי מסתברא מ"מ נראה דמפשט דברי הש"ס לא משמע כן וכבר נתעוררו בזה הלח"מ והרמב"ם ז"ל ונראה לענ"ד דנפקא להו מדאמרינן התם במתניתין שכל ספק נפשות דוחה שבת ורבינו ג"כ כתב בריש פרקין דהרי הוא כחול לענין זה וק"ל. ודע שמצאתי בהרמב"ם כתב יד משנת הקי"א שכתוב במקום ספק הוא שם וכו' ספק חי ספק מת.
יט[עריכה]
בדקו עד חוטמו וכו'. רבינו פסק כחכמים ולהכי לא חילק בין מצאוהו דרך רגליו למצאוהו דרך ראשו לעולם בודקים עד חוטמו וכן פסק להדיא מרן ב"י בשו"ע סי' שכ"ט.
כ[עריכה]
היתה חצר וכו'. כל פרטי ודקדוקי דין זה עיין בהרב בן חביב בספר שמות בארץ שם ושפתים ישק. אכן במ"ש דבלשון רבינו קשה דיוקא אדיוקא ולא תירץ כלום על כרחך לומר דרבינו לא נחית הכא לדקדק בדבריו שלא נטעה מכיון שביאר תחילה דבקבועים דהיינו בשכולם בחצר אחד אפילו אלף עכו"ם וישראל אחד מפקחים ועל כרחך היינו טעמא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וגם ממ"ש בהדיא בפט"ו מהלכות איסורי ביאה וכן מצאתי להרב לח"מ ז"ל. במרן ז"ל הביא תשובת רבינו לחכמי לוניל ז"ל ויש בה הרבה טעיות עיין במגדל עוז. ומ"ש בסוף דבריו שמדברי הרב המגיד יתיישב. לא ידעתי איך מתיישב. בהרה"מ ז"ל שנעקרו עליו. תיבת עליו נמחק. כתב דפליג. צ"ל אלא שכתב.
כב[עריכה]
המהלך במדבר וכו'. רבינו לא פירש היתר ההליכה דאיתא התם דף ס"ט ופשוט הוא דמדסתם משמע דס"ל דשרי ומ"ש הרב המגיד וכן נראה מפירוש רש"י שפי' דקידושא ואבדלתא אינו אלא משום היכר בעלמא כדי שלא תשתכח שבת ממנו ואם איתא מאי פריך תלמודא במאי מנכר הא איכא תחומין ומזה נראה דלפירוש קמא שכתבו התוספות דמניעת ההליכה לא חשיבה היכר על כרחך לא מפרשי כפי' רש"י דאם איתא בכל דהוא סגי אלא מפרשים ז"ל דבעינן היכר גמור לשמירת שבת כלומר שיקבל קדושת שבת עליו ולא מטעמא כדי שלא ישתכח וכן הר"ן ז"ל שפירש כפי' רש"י ז"ל הקשה קושיא זו ותירץ כדברי רבינו תם שכתבו התוס'.
כדי פרנסתו וכו'. מסתברא דהיינו דוקא באין לו מה יאכל ואפילו לחם דאם לא כן אין ראוי לו לחלל שבת כלל ודייק דברי רבינו שכתב כדי שלא ימות וכ"כ הטור או"ח סי' שמ"ד ופסקו הרב ב"י ז"ל. אלא דקשה קצת במ"ש הרב מגן אברהם וז"ל ואע"ג דרוב ימים הם חול זה מקרי קבוע ע"כ. ולא ידעתי מאי קאמר חדא דכיון דיש לו מה יאכל מהיכא תיתי להתיר מכח רוב כיון דעל כל פנים איכא ספיקא דשבת בכל יום ותו דהיכי שייך לומר רוב בדבר שעוקר כל הגוף ותו דהיכי שייך קבוע בימים כיון שהוא דבר שאין בו ממש ודו"ק.
ואם ידע וכו'. נראה פשוט שאם נתן דעתו לזכור יום שבת בשני ליציאתו דקי"ל דמתחיל למנות אותו יום ולסוף ששה עושה שבת בשביעי דנמצא דאותו יום הוא שמיני ליציאתו פשיטא שיכול לעשות באותו יום כל מלאכתו דודאי לאו שבת הוא אלא צריך הוא למנות מיום שלישי וכן נמי אם נתן דעתו ביום ט' ליציאתו צריך שיתחיל לחשוב יום י' וכן על זה הדרך עד לעולם וכן נראה מדברי הר"מ די בוטון בתשובה סי' כ"ח והביאו השיירי כנסת הגדולה סי' שמ"ד.
כג[עריכה]
ובעיר הסמוכה לספר וכו'. [ונ"א מצאתי בכ"י וכפר הסמוכה] בגמרא דעירובין דף מ"ה אמרינן אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ובבל כעיר הסמוכה לספר דמיא ותרגומא נהרדעא ופי' רש"י תרגומא איזו היא עיר בבבל דהויא סמוכה לספר נהרדעא שהיתה סמוכה לגוים מצד אחד ולעירות שיושבים בהם בני גולה מצד שני ע"כ. ולכאורה קשה דאם כן מאי קמ"ל הרי כבר תני בברייתא דלעיל דבעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש וכו' והדבר פשוט דרש"י ז"ל כוונתו לומר דאף דלא מקרי סמוכה לספר ממש ר"ל מצד המלכיות כי הכל הוא ממלך אחד שהרי בבני גולה קאמר ודין הברייתא הוא בספר שהוא עיר המבדלת בין גבול ישראל לגבול האומות אפילו הכי מכיון שבמקצת אותו מלכות יש באיזה עיירות מצד אחד כולם ישראל או שאותה העיר היא סוף ישיבת ישראל הרי נדון כספר לענין זה וכן נראה גם כן ממ"ש בפרק מרובה דף פ"ג גבי ההיא דלא יגדל אדם את הכלב וכו' ובעיר הסמוכה לספר שרי וקאמר התם נמי דבבל כעיר הסמוכה לספר דמי תרגמא נהרדעא ופי' רש"י בבל שם המדינה ועיר אחת שבה נקראת נהרדעא ואותה העיר סמוכה לספר ואשמועינן רב נחמן דהואיל ויש בבבל ישוב קבוע וישראל הרבה מותר לגדל כלבים בעיר הסמוכה לספר כאילו היא מארץ ישראל ע"כ. הרי שכוונתו דאף שאינה מארץ ישראל כלומר שהוא חוצה לארץ ואינו ארצינו אלא ממלכות האומות אפי' הכי כיון שיש בהם ישוב קבוע וישראל הרבה שפיר דמי ועיין להרב תורת חיים שפירש כן אלא שהוא ז"ל נראה שלא הבין כן בדברי רש"י ז"ל והדבר מבואר שזו היא כוונתו כמ"ש. מעתה קצת קשה למה לא הזכירו רבינו בדין זה ולא בפ"ה מהלכות נזקי ממון וגם בהרי"ף והרא"ש והרב ב"י ז"ל לא מצאתיו וצריך לומר דמשום דמלתא דפשיטא היא לא הזכירוהו ודוחק.
וכשיצילו את אחיהם וכו'. דין זה הוא ברייתא בעירובין דף מ"ה דפריך תלמודא אלא אי קשיא הא קשיא דתנן בראשונה לא היו זזין משם כל היום התקין רבן גמליאל הזקן שיש להם אלפים אמה לכל רוח ולא אלו בלבד אמרו אלא אפי' חכמה הבאה לילד והבא להציל מן הגייס ומן הנהר ומן המפולת ומן הדליקה הרי הם כאנשי העיר ויש להם אלפים אמה לכל רוח ותו לא והא אמרת כל היוצאין להציל חוזרין למקומם ואפילו טובא אמר רב שחוזרין בכלי זיין למקומם כדתניא בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה פעם אחת הכירו בהם אויבים ורדפו אחריהם ונכנסו ליטול כלי זיינן ונכנסו אויבים אחריהם דחקו זה את זה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו אויבים באותה שעה התקינו שיהיו חוזרין למקומם בכלי זיינן רב נחמן בר יצחק אמר לא קשיא כאן שנצחו ישראל את אומות העולם כאן שנצחו אומות העולם את עצמם ע"כ. ונראה ברור דהך חוזרין בכלי זיינן למקומם ר"ל אפילו לבתיהם דלא כתירוצא קמא דרב יהודה אמר רב וכמ"ש רש"י שם וטעמו ונימוקו עמו משום דהתם קאי תלמודא בשכבר נעשה מעשה עיי"ש אמנם הכא על כרחך למקומם דקאמר ר"ל לבתיהם ממש מכח עובדא דברייתא ואם כן קשה דמה הועיל רב לקושיית מתניתין דבראשונה דלא שרי אלא אלפים אמה ותו לא ואם נאמר דההיא מתניתין מוקמינן לה בלא כלי זיין קשה תרתי חדא דלהציל מן הגייס מסתמא בעי כלי זיין ותו דאיך יתכן דבלא כלי זיין אינו יכול להלך אלא אלפים אמה ותו לא ובכלי זיין אף לביתו יכול לילך ולמעבד איסורא דאורייתא ואיסורא דרבנן לא שרינן ומלבד זה כל בתר איפכא הוא דיותר מתפחד האדם בשאין כלי זיינו עמו דאין לו במה להציל עצמו מן האויבים מכשהוא חגור בכלי זיינו דאין פחד האויב כל כך לנגד עיניו. ואפשר לומר דחז"ל לא רצו להתיר בשאין עמו כלי זיין מאידך גיסא דאפשר שאינו מתפחד כל כך דכיון שהאויבים ידעו שאין עמו כלי זיין שכבר נטלוה ממנו תו לא קפדי עליה משא"כ בשכלי זיינו עמו שיחושו שמא ירדוף עוד אחריהם ולכך התירו לו לחזור למקומו.
והיותר נראה לענ"ד עיין מ"ש רש"י ז"ל בהך ברייתא וז"ל מניחין כלי זיינן בחזירתן בבית החיצון שמוצאין חוץ לחומה ע"כ. נראה מדבריו דבראשונה נמי היו חוזרין בכלי זיינן אלא שלא היו מוליכין אותם לביתם אלא היו מניחים אותם בבית החיצון סמוך לחומה שלא לחלל שבת ואם כן צריך לומר דהך בית סמוך לחומה היה מסתמא בתוך אלפים אמה למקום שהיו עורכין שם המלחמה וכשראו בית דין שזה לא היה מספיק משום מעשה שהיה גזרו והתקינו מחדש שיהיו רשאים לחזור אפי' לביתם בכלי זיינן והשתא אתי שפיר דההיא מתניתין דולא אלו בלבד אמרו וכו' נשנית קודם הך דבראשונה וכיון שראו שגם זה לא הועיל וכו' כדי שלא תהא מכשילן לעתיד לבא התירו לגמרי לחזור בכלי זיינן והיינו טעמא שכתב רבינו ז"ל.
אלא דקשה טובא ממ"ש רבינו סוף פרק כ"ז וז"ל וכל היוצאים להציל נפשות ישראל מיד כותים או מן הנהר או מן המפולת יש להם אלפים אמה לכל רוח ממקום שהצילו בו ואם היתה יד הכותים תקיפה והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו וכו' הרי אלו חוזרין בשבת למקומם ובכלי זיינן ע"כ. והשתא קשה תרתי חדא דפסק אלפים אמה ותו לא דהיינו ההיא דולא אלו בלבד אף דלזה היה אפשר שהבין הסוגיא כתירוצא קמא שכתבנו ותו דמ"ש ואם היתה יד הכותים תקיפה והיו מפחדים וכו' משמע דדוקא ביד הכותים תקיפה הא לאו הכי אסור ובפרקין כתב שלא תהא מכשילן לעתיד לבא דמשמע דהתירו חזירתן משום הליכתן בכל גווני ובאיזה מציאות שיהיה ותו דמנא ליה לרבינו חילוק זה דיד הכותים תקיפה אי ס"ל כתירוצא דרב נחמן בר יצחק דמתרץ כאן שנצחו ישראל את אומות העולם כאן שנצחו אומות העולם את עצמם בחילוק זה לא שייך יד כותים תקיפה דרנב"י לא נחית לזה ולא חילק אלא דבנצחו אומות העולם אז באותה שעה דהיינו אותו שבת יש להם לירא שמא יחזרו לרדוף אחריהם כיון שראו שהשעה משחקת להם והשטן מרקד ביניהם לומר רדפו מהר אחריהם עוד כי תשיגום ואף שיד ישראל תקיפה ולפחות בשוים יש להם לירא מהם ואם נצחו ישראל את אומות העולם [אף את"ל שיד הכותים תקיפה] על כל פנים באותה שעה לבם נמס כדונג ולא יתנו לב לשוב עוד לרדוף כיון שראו כי קצור קצרה ידם ואין לאל ואף שיד הכותים תקיפה ויש לחוש שיתקבצו לבא על ישראל לא יהיה באותה שעה ובאותו יום לחלל שבת על זה ללא צורך ובאמת שהדבר אצלי קשה טובא דלענין לפסוק כתירוצא קמא דרב ותירוצא דרנב"י לא הוה קשה ולא מידי דדרך הפוסקים לפסוק ככל התירוצים לקולא בענין סכנת נפשות אמנם מה שכתבתי קשה.
והנה הרב המגיד שם כתב וז"ל ומ"ש ואם היתה יד כותים תקיפה וכו' שם במי שהוציאוהו משנה וגמרא מפורש כן ע"כ. ואחרי המחילה רבתי מכבוד רבנותו ז"ל לענ"ד נראה צריך פירוש לפירושו דהיכן מצינו מפורש שם דין זה של יד הכותים וכו' אלא צריכנן למשכוני נפשין דכוונתו כתירוצא דרב נחמן דמחלק בין נצחו וכו' ורבינו שכתב ואם היתה יד הכותים תקיפה כוונתו שנצחו ישראל ורוצה לומר תקיפה בשעת המלחמה והכי דייקי דבריו ז"ל שכתב והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו דמשמע בשביל שנצחו אומות העולם כאמור לעיל וצ"ל דכאן פסק כהך תירוצא דזה הוא עיקר הדין דקי"ל כרב נחמן דהוא בתרא ובפ"ב פסק כאוקמתא דרב וכפשטא דברייתא לקולא דבספק נפשות מקלינן טפי ומטעמא דלא תהא מכשילן לעתיד לבא ועיין להרב כנסת הגדולה או"ח שיישב ההיא דפרק ב' כאמור ושכן נראה ממ"ש פ"ו מהלכות מלכים עיי"ש אכן מה שהקשה למרן ז"ל שכתב שם לשון ואפשר י"ל משום דבגמ' לא התירו אלא החזרה בכלי זיין ולא הוזכר שאר התירות שכתב רבינו שם אלא שרבינו על פי דרכו דסמיך אטעמא דשלא תהא מכשילן לעתיד לבא כתב כן.
כד[עריכה]
וכן ספינה וכו'. פ"ג דתענית דף י"ט ותוספתא שם.
ואפילו יחיד וכו'. כתב הרב כנסת הגדולה בשם הרב המאירי ז"ל בחידושיו לסנהדרין הרודף את חברו להרגו יראה שניתן להצילו אפילו בשבת ע"כ. ולדעת רבינו נראה לענ"ד פשוט. והרב ב"י סי' ש"ו התיר לחלל שבת למי שרוצים להכריחו שימיר דתו בין איש בין אשה ועיין להמג"א ומגן דוד [ט"ז] שם.
ומתריעים עליהם וכו'. כתב הרב לחם משנה דהך תרועה לא הוי בשופר כדכתב רבינו בפ"ה מהלכות תעניות בשופר בשבת דאין תרועה אלא בפה ע"כ. ובפ"ה שכתב ז"ל ט"ס הוא וצ"ל פ"ב דשם כתב וז"ל ובכל מקום אין צועקים ולא מתריעים בשבת כמו שאמרנו חוץ מצרת המזונות שצועקים עליה אפילו בשבת אבל אין מתריעים עליהם בחצוצרות בשבת ע"כ. נראה שהרב ז"ל רצה להוכיח מזה דבשבת אין לתקוע כלל בכלי ואי מהא לא איריא שהרי כתב שם בפ"א וז"ל אין גוזרים תעניות על הצבור לא בשבתות ולא בימים טובים וכן אין תוקעים בהם לא בשופר ולא בחצוצרות וכו' אלא אם כן היתה עיר שהקיפוה גוים או נהר או ספינה המטורפת בים וכו' אבל אין תוקעים אלא אם כן תקעו לקבץ את העם לעזור אותם ולהצילן ע"כ. הרי בפירוש שמיע לן דתקיעה בשופר או בחצוצרות אסר ולא התיר אלא כשתוקעים לקבץ העם לעוזרם אם כן הכא נמי שהתיר לעזור על כרחין היינו בחצוצרות כיון שהוא לקבץ העם שיבואו לעזרה ומ"ש בפ"ב לאו דוקא לעזרה אלא לתפלה ולעורר הלבבות וכיוצא כמ"ש שם בריש פ"א וכ"כ הרב חיים אבואלעפיא נר"ו. ומאי דקשיא לי במ"ש מרן ז"ל שם פ"ב דההיך התרעה שכתב רבינו היינו בפה ובתפילה וכ"פ רש"י ז"ל ופשוט הוא שאין דוחין שבת לתקוע בחצוצרות שאין תקיעתם דבר ברור שיציל ע"כ. וקשה דאם הוא מצות עשה כמ"ש רבינו פ"א מה לנו אם יציל אם לא יציל כדי לעזור את אחיהם הותר ומצות עשה של תורה לא שרי ודו"ק.
כה[עריכה]
צרין על עיירות וכו'. ברייתא דשבת דף י"ט ובפ"ו מהלכות מלכים כתב רבינו דין זה ולא הזכיר הני ג' ימים ומרן ז"ל כתב שהוא ט"ס ויש להגיהו שם וכמ"ש כאן והרב לח"מ ז"ל רצה לתקן דברי רבינו עיי"ש אמנם יותר נראה כמ"ש מרן עיין עליו. ובפרק ל' מאלו ההלכות הזכיר רבינו הטעם כדי שתתיישב דעת אנשי המלחמה עליהן שלא יהיו מבוהלים וטרודים בשבת.
ואין צריך לומר וכו'. בשני הרמב"ם קדמונים כתב יד משנת הקס"ב והקי"א מצאתי ואפי' בשבת עד שכובשין אותה ואע"פ שהיא מלחמת הרשות ואין צריך לומר וכו' ע"כ. ונראה שפת יתר ודו"ק.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |