אבן האזל/שבת/ב

אבן האזל ‏ שבת ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

כשעושים דברים האלו אין עושין אותן לא ע"י נכרים לא ע"י קטנים ולא ע"י עבדים ולא ע"י נשים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם אלא ע"י גדולי ישראל וחכמיהם, ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואלו האפקורסים שאומרים שזה חילול שבת ואסור עליהן הכתוב אומר גם אני נתתי לכם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם.

הא למדת, דברי הרמב"ם צריך ביאור ונראה דכוונתו דמצינו במה דאמר הגמ' בב"ק פ"ה ע"א ורפא ירפא מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות דלא נימא רחמנא מחי ואיהו מסי א"כ אפשר דהחולי בא לשם עונש וא"כ היה אפשר לומר דאסור לחלל עליו את השבת לרפאותו ויהיה השבת סיוע ועזר להעונש שענש ד' להאדם בעבור חטאיו, ולזה אמר הא למדת שאי אפשר שיהיו משפטי התורה עזר וסיוע להעונשין אפי' אם האדם מחוייב בהם, ולשון נקמה הוא עונש כמו בפ"ח מהל' תשובה הל' ה'.

ד

החושש בעיניו והוא שיהיה בשתיהם או באחת מהם ציר או שהיו דמעות שותתות מהן מרוב הכאב או שהיה דם שותת מהן או שהיה בהן קדחת וכיוצא בחלאים אלו הרי זה בכלל חולים שיש בהן סכנה ומחללין עליו את השבת ועושין לו כל צורכי רפואה.

הרמב"ם השמיט הא דאמר בגמ' ותחלת אוכלא לאפוקי סוף אוכלא ומשמע דאינו מפרש כפירש"י דגם בסוף החולי יש קצת קידחא, וכן הפמ"ג ואחריו המשנה ברורה כתבו דבסוף החולי אף שיש הסמנים הללו אין מחללין, דא"כ לפי"ז הי' להרמב"ם להביא דתחלת אוכלא דוקא וע"כ דמפרש דכל אלו אינם אלא בתחלת אוכלא ולכן אינו צריך להביא אך דינא כיון שהביא הסמנים דדוקא כל זמן שיש הסמנים האלו מחללין.

ומש"כ והוא שיהיה ציר נראה דזה הוא גירסת הרמב"ם בגמ' במקום דיצא צירא וכ"כ בביאור הגר"א סי' שכ"ח, אבל בטור הגירסא בד' הרמב"ם ציר או דיצא.

טז

שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלותו והעלה דגים בלבד פטור מכלום, נתכוין להעלות דגים והעלה דגים ותינוק פטור אפילו לא שמע שטבע הואיל והעלה תינוק עם הדגים פטור.

השגת הראב"ד שמע עד הדגים פטור, כתב הראב"ד ז"ל הנך מילי פלוגתא דרבה ורבא נינהו במנחות, ורבא לקולא דאמר זיל בתר מעשיו והוא פסק כרבא אע"ג דתלמיד הוא לגביה דרבה עכ"ל.

עיין במ"מ דכתב דגירסא הפוכה היתה להראב"ד וגירסתנו הוא להיפך דרבה הוא דסבר דפטור דאזלינן בתר מעשיו והנה לפי"מ שבארנו בפ"א מהל' יו"ט דפלוגתא דרבה ורב חסדא בפסחים מ"ו ע"ב באופה מיו"ט לחול דרבה דסובר דפטור משום הואיל ומקלעי אורחין אזיל לטעמיה דסבירא ליה במנחות ס"ד ע"א דאזלינן בתר מעשיו ולא בתר מחשבתו ולכן אין לחייבו באופה לחול משום דילמא מקלעי אורחין ונמצא דמעשיו צורך אוכל נפש עיי"ש ולפי"ז ע"כ דהגירסא במנחות הוא דרבה הוא דס"ל דפטור משום דאזלינן בתר מעשיו.

יח

מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם מפקחין עליו.

צ"ע איזה מלאכה הוא פקוח הגל ולכאורה היה נראה שהוא מלאכת סותר אם הוא סותר גם חלק הבית שנשאר, אבל מדברי המפרשים ראיתי שפי' מפקח פותח וכן הוא בערוך, ע"כ נראה דהחיוב הוא משום בונה וכן מצאתי בשולחן עצי שטים במלאכת בונה דלהסיר הזבל מן הרחוב הוא בונה וכ"כ המג"א בסי' רמ"ד סקפ"ה.

כב

המהלך במדבר ולא ידע מתי הוא יום שבת מונה מיום שטעה ששה ומקדש שביעי ומברך בו ברכות היום ומבדיל במוצאי שבת, ובכל יום ויום ואפילו ביום זה שהוא מקדש ומבדיל בו מותר לו לעשות כדי פרנסתו בלבד כדי שלא ימות, ואסור לו לעשות יותר על פרנסתו שכל יום ויום ספק שבת הוא, ואם ידע שהוא שמיני או חמשה עשר ליציאתו וכיוצא בזה המנין הרי זה מותר לעשות מלאכה באותו היום שהרי הדבר ודאי שלא יצא בשיירא בשבת, ושאר הימים חוץ מיום זה עושה כדי פרנסה בלבד.

השגת הראב"ד המהלך עד באותו יום, כתב הראב"ד פי' יום אחד יתר על שביעיות אותו יום ניתר בכל מלאכה עכ"ל.

דברי הראב"ד הוא תימה דמה אשמעינן וכמש"כ המ"מ דפשוט הוא ולא ניתן ליכתב, וביחוד דברי המ"ע שכתב יפה פירש לפירושו של רבינו, וראיתי להמרכבת המשנה דפירש דכונתו של הראב"ד בהשגה על מה שכתב הרמב"ם ושאר הימים אף מיום זה עושה כדי פרנסה דקשה למה יעשה בשאר ימים כדי פרנסתו והא באותו יום דודאי חול הוא יכול לעשות לשאר הימים, אבל א"א לכווין כן בד' הראב"ד דאין זכר לזה בדבריו, ונראה דכונת הראב"ד דהא דאמרינן דאם זוכר המנין עושה מלאכה באותו היום זהו דוקא אם זוכר למנין שביעיות והיינו דאף שאינו יודע באיזה יום יצא אבל יודע המנין של שביעיות, שכל הזמן מנה כך וכך שבועות מיום שיצא מביתו עם כך ימים, אבל אם זוכר למשל שהיום שלשה וארבעים או חמישים ליציאתו והיינו שמנה לעצמו מספר הימים ולא היה בדעתו לחשבון שבועות אינו הוכחה דהמנין נכון הוא דבקל אפשר לטעות במספרים גדולים ביום אחד ולמחר חשב שמחזיק ביום פחות ממה שהחזיק, וזהו שכתב דדוקא יום אחד יתר על שביעיות מותר במלאכה, אכן הרי"ף בהא דאמר רבא אם היה מכיר מקצת היום שיצא בו גורס אם היה מכיר סכום היום שיצא ולשון סכום משמע גם שיודע כל המספר הגדול ואשמעינן הראב"ד דהגירסא אינה נכונה אלא דוקא אם היה מכיר היום שיצא והיינו ע"י מספר שבועות.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.