מעשה רקח/שבת/ג
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
מותר להתחיל וכו'. בנוסח אחר כתב יד מצאתי אפילו מערב שבת וכו' ורבינו השמיט איזה חלוקות האמורות שם פ"ק דשבת דף י"ח משום דסמך על המעיין דהוא הדין והוא הטעם והרב לח"מ ד"ה הרי הוא ככירה וכו' הקשה דאמאי לא הזכיר רבינו ההיא דאין נותנים חיטים לתוך רחים של מים וכו' ע"כ. ולא קשיא מידי דלמסקנא התם שרי וכבית הלל דלית להו שביתת כלים וכ"כ התוספות ואפשר דאיזה תלמיד כתב קושיא זו.
ב[עריכה]
כיצד פותקים וכו'. שם ומ"ש רבינו בכל הני עם חשיכה הכי איתא בברייתות דף י"ז ועיין בדברי רבינו פ"ה דין ד' ובדברי הרב המגיד פ"ו דין י"ט.
ושורין וכו'. נוסחא אחרינא כתיבת יד מצאתי דיו וסמנין ומורסן.
ואונין של פשתן וכו'. פירש רש"י ז"ל שהן אגודות של פשתן מנופץ ונותנים אותן בקדרה לתנור ומתלבן ע"כ. אמנם רבינו בפירוש המשנה שם כתב וז"ל אונין ערב המטוה שיבהילו בכדי שיעלה מהם ההבל וכו' וכן מנהג מבשלי המטוה להחם התנורים ולהשליך בהם מטוה הפשתים אחר שרייתו במים ואפר ויכסוהו בבגדים עד שיתלבן ע"כ. משמע שנותנים האונין עצמן בתנור בלא קדרה וכן משמעות לשונו כאן. ודע שמצאתי בהרמב"ם כתב יד משנת הקי"א החלוקות האלו מהופכין שבתחילה כתוב מדליקין את הנר וכו' ומניחים קדרה וכו' פורסין מצודות וכו' וטוענין וכו' ויש בדבר וכו'.
וטוענין וכו'. עמ"ש הרב המגיד מדרבי יוחנן דמחלק בין מחוסרין דיכה למחוסרין שחיקה וכו' נראה לענ"ד במה שיש להקשות עוד דאיך נאמר דלרבי יוסי בר חנינא לא הוה שמיעא ליה הא דרבי יוחנן ותו למאי דמסקינן הורה רבי חנינא כר"י דמשמע לדעת ר"י בר חנינא וכפשטא דברייתא דאף במחוסרין דיכה פליגי ועדין לא נתלחלח הדיו דקאמר לעיל דקתני עלה רבה בר בר חנה [אמר רבי יוחנן] דבמחוסרין דיכה לא פליגי דלכו"ע אסור ואי פליג ארבי יוחנן הוה ליה לפרושי ובאמת דפשט הסוגיא משמע דר"י בר חנינא שמעא להא דרבה בר בר חנה אמר ר"י דאם לא כן הוה ליה לומר כן כדקאמר לעיל ברייתא לא שמיעא ליה. ותו קשה דפשט הסוגיא משמע דלכולי עלמא מתניתין במחוסרין דיכה היא ורש"י ז"ל אמתניתין פירש דאין מחוסרין אלא שחיקה שכתב וז"ל ושוים וכו' ובגמ' פריך וכו' אבל הני אין נותנים קורה על גבי זתים עד שטוחנין תחילה ברחים וכן ענבים דורכים אותם תחילה ברגל ובלאו קורה נמי משקה נפיק ממילא אלא דלא נפיק כי השתא וכו' ע"כ. ותו יש לדקדק בדברי רבי אלעזר דקאמר והני נמי דהיינו מתניתין דקורה כמחוסרין דיכה נינהו בכ"ף הדמיון ואמאי לא אמר בהחלט והני נמי מחוסרין דיכה נינהו לכך נראה ודאי דלר"י בר חנינא הוה שמיעא ליה הא דרבי יוחנן ומשום דס"ל דמתניתין לאו מחוסרין דיכה היא אלא כמחוסרין שחיקה בעלמא וכדברי רש"י ז"ל להכי מייתי עלה דר"י היא דשרי במחוסרין שחיקה דהיינו אתי ממילא דאמרינן ואהא פליג ר"א כדמוכח במסקנא דס"ל דקורת בית הבד יש לדונה כמחוסרין דיכה דאסור לכו"ע ולהכי לא מדמי לה לההיא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא ולדידיה ר"י ור"ע פליגי אר"א דחלות דבש וזתים וענבים וכו' דאינהו שרו אף במחוסרין דיכה ולא מחלקי אכן מכיון שהורה ר"י בר חנינא הלכה למעשה כרבי ישמעאל וכלומר דמתניתין נמי כוותיה אתיא והורה להיתר ומאי דלא אמר כמשנתינו היינו משום דאגב אורחיה אשמועינן דאף דבעלמא הלכה כר"ע מחבירו הכא הלכה כבר פלוגתיה משום דבית שמאי ובית הלל פליגי עליה והוו רבים לגביה וכיון שכן מעשה רב וקי"ל כוותיה דבמתניתין לאו מחוסרין דיכה נינהו ועלו דברי רש"י ז"ל לפי המסקנא.
ובשום ובוסר ומלילות לכו"ע יש לחלק בין מחוסרין דיכה למחוסרין שחיקה וכמו שחילק רבינו בפ' כ"א וז"ל השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום אם מחוסרין דיכה אסור לגמור דיכתן בשבת ואם מחוסרין שחיקה ביד מותר לו לגמור שחיקתם בשבת לפיכך מותר לגמור שחיקת הריפות בעץ הפרור וכו' עיי"ש הרי דבמחוסרין דיכה לא חילק דבכל גווני אסור ומ"ש ואם מחוסרין שחיקה ביד ר"ל אפילו ביד שרי וסוף לשונו יוכיח שהתיר בעץ הפרור ואין צריך לומר אם נשחק מעצמו על ידי הכלי דשפיר דמי ופסק רבינו גם כן לההיא דחלות דבש וזתים וענבים דהמשקים יוצאים מעצמם כר"א דמתניתין ודלא כר"א דמדמי להו למחוסרין דיכה דמתניתין וההיא שכתב רבינו בפרק כ"ב שהביא הרב המגיד ז"ל כבר תירצה הרב ז"ל בטוב. ומעתה מ"ש הרה"מ לדברי רש"י י"ל דכוונתו בההיא דר"י ור"ע כמ"ש במתניתין דושוים. ומ"ש יניחם בכלים וכו' היינו עם הכובד שעליהם שהניחו מבעוד יום ואז המשקים יוצאים מעצמם וכמ"ש בד"ה דאתי ממילא וכו'. וכפי זה נתיישבו גם כן דברי הרי"ף ז"ל שהביא ההיא דר' יוחנן לפסק הלכה ופסק גם כן כרבי יוסי משום דלא פליג ארבי יוחנן כלל הוא הנראה לענ"ד ונכון. מלבד מ"ש הרה"מ והרמב"ן והר"ן ז"ל עיין עליהם.
ומדליקין את הנר וכו'. בזו לא כתב עם חשכה כמ"ש באינך דלעיל אלא מבערב כלומר מבעוד יום וכמ"ש לקמן דין י"ט ומדליקה מבעוד יום וכו' והיינו דחשו חז"ל שמא יחתה כמ"ש שם ופ"ק דשבת דף כ'.
ג[עריכה]
והולכים כל השבת וכו'. נראה דהכי פירושו אם רוצה להניחם עד אחר השבת ושוב כתב ואוכלים אותה בשבת פירוש או אם ירצה לאכלה בשבת בין הכי ובין הכי שרי.
ד[עריכה]
כיצד תבשיל וכו'. אין בכל דברי רבינו שבפרק זה עסק להטמנה כלל ואין כוונתו שתהיה הקדרה טמונה בגחלים קטומים וכמ"ש פ"ד אלא הדינים שכתב כאן הם הנזכרים בגמרא פרק כירה ושלא כפירוש רש"י ז"ל עכ"ל הרב המגיד ז"ל.
כדי להשלים בישולו. קאי גם לחמין שהזכיר ז"ל דגם במים שייך בישול. ופשוט.
לפיכך אם גרף האש וכו'. עיין ביאורו בירושלמי פרק כירה והרמ"ך ז"ל השיג על רבינו עיין למרן ז"ל.
ה[עריכה]
בד"א בכירה וכו'. משנה וגמרא שם והרמ"ך ז"ל השיג על רבינו הביאו מרן ז"ל עיין עליו.
ו[עריכה]
ולמה אסרו וכו'. דעת רבינו היא זו וראוין הדברים למי שאמרן וכ"כ הרב המגיד ז"ל.
ז[עריכה]
לפיכך אם הסיקוהו בזפת וכו'. משנה וגמרא שם והרמ"ך ז"ל השיג על רבינו במה שאסר לסמוך אף היכא דגרף וקטם עיין למרן ז"ל.
ואם הסיקוהו בקש וכו'. שם דף ל"ח מתניתין כופח שהסיקוהו בקש ובגבבא הרי זה ככירה בגפת ובעצים הרי הוא כתנור ובגמ' סבר רב יוסף למימר דלסמוך לתנור שפיר דמי אתיביה אביי וכו' ע"כ. וקשה טובא לפי פסקו של רבינו דאי פסק כאביי לא אסיר בכופח אלא באינו גרוף וקטום דוקא ורבינו אסר אף בגרוף וקטום והיא קושיית הרמ"ך ז"ל ומרן ז"ל כתב דדברי הפוסקים כדברי רבינו ע"כ. רמז למ"ש ז"ל והביאו הרא"ש שם דפסקינן כאביי ולא מטעמיה בפירושא דמתניתין דבהא קי"ל כרב אדא בר אהבה. ומאי דנראה לענ"ד עוד מלישנא דאילימא דקאמר אביי דמשמע דלפי האמת אינו כן וזה דאביי מתחילה לא היתה כוונתו אלא לחלוק על רב יוסף ומשו"ה מייתי ליה ממתניתין דהיה סבור אביי דמתניתין הכי מתפרשא אמנם כשראה הברייתא דמחלק בין תנור לכופח וקאמר בפירוש כן וגם דפשט הברייתא בכופח בגרופה וקטומה היא שהרי אסר הסמיכה בגפת ובעצים והתירה בקש וגבבה ואי אמרת בשלמא דבגרוף וקטום איירי שפיר דמחלק בין גפת ועצים גרוף לקש וגבבא דלא כדהוה ס"ד דאביי אלא אי אמרת אף באינו גרוף וקטום צ"ל דאסור פשיטא ואם כן לפי האמת לאביי אף בגרוף וקטום איירי ומ"מ בתנור אסיר דלא נקטינן דיוקא דמתניתין ממאי דפירש בהדיא הברייתא דאסר הסמיכה בתנור דלא כרב יוסף ולא שבקינן פירושא מדיוקא. אלא דבמ"ש הברייתא דעל גבה אסור בהא לא קי"ל הכי אלא בסתם מתניתין דשרי כדקתני במתניתין דלעיל כירה שהסיקוה בקש ובגבבא נותנים עליה וכו' והכא קתני בקש ובגבבא הרי הוא ככירה דמשמע דשרי בכל גווני ובהכי אתי שפיר פסקו של רבינו דבתנור אסר בכל גווני ובכירה התיר בכל גווני כשהיתה גרופה ובכירה בקש ובגבבא דימהו לכירה להתיר ובגפת ובעצים אסר אף בגרוף וכאביי לפי המסקנא ודו"ק ומ"מ איני זז מדברי הגאונים זלה"ה.
הרי הוא ככירה וכו'. הקשה הרב לח"מ ז"ל דאמאי לא הזכיר דקטמה ונתלבתה וכו' ע"כ. ולענ"ד נראה דלא קשה מידי דהך ברייתא הובאה לבעיית מהו לסמוך וכו' ורבינו כבר הביאה לקמיה וז"ל ומותר לסמוך לכירה מבערב אע"פ שאינה גרופה וקטומה. ומכ"ש נלמד דין קטמה וכו' ונראה פשוט וק"ל.
ח[עריכה]
תבשיל חי וכו'. שם דף י"ח ומ"ש בין בכירה וכופח בין בתנור. הקשו התלמידים דהכא שרינן בנתבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו אף בתנור ולעיל אסרינן בתנור במצטמק ויפה לו אף בגרוף משום גזירה שמא יבעיר הניצוצות הנשארות ואמאי לא גזרינן הכא נמי שמא יבעיר כדי שלא יזיק התבשיל כיון שהוא מצטמק ורע לו והרי אפילו ביפה לו גזרו מכ"ש ברע לו. וצריך לומר דמיטינך הוא דכיון דמצטמק ורע לו ואפילו הכי משהא אותו בתנור על גבי האש פשיטא דאסוחי אסח דעתיה מיניה משא"כ לעיל דמ"מ חייש דילמא מרוב ההבל חם יחתה כדי לבער שלא ישרפהו וכיון דמצטמק ויפה לו לא אסח דעתיה מיניה.
וכן כל תבשיל וכו'. במה שסיים הרב המגיד והרשב"א ז"ל כדעת אחרים כתב הרב לחם משנה שהוא ט"ס וצ"ל והרא"ה וזה דלעיל ד"ה לפיכך וכו' כתב היפך זה ונראה דיפה כיון הרב לח"מ ועיין עוד בדברי הרה"מ לקמן ד"ה והוא וכו'.
אבר חי. מרן ז"ל כתב דבפירוש המשנה כתב רבינו בשר או ירק דר"ל דלאו דוקא בשר אלא הכל תלוי בקצת מעשה המוכיח דומיא דשריותא דכירה קטומה דהיינו קטומה כל דהו ע"כ. ומשמע דר"ל דגם דרבינו כתב כאן אבר חי לאו דוקא הוא תדע שמתחלה כתב לשון לכאורה וכו' ולדידי קשה טובא פירוש זה חדא דבגמרא אמרינן ואי שדא ביה גרמא חיה ופי' גרמא הוא אבר כמו דין גרמא דעשיראה והתם נמי מוכח דבעינן בשר שקשה קצת להתבשל משום דאסח דעתיה דומיא דקדרה חייתא וכמ"ש רש"י ז"ל וכן ההיא דעקורה וטוחה דבכולי האי לא טרח ומדכר ותו דמהיכן הוציא מרן דקטומה שאמרו היינו קטומה כל דהוא הא בגרופה לא אמרינן הכי אף לפי דעתו ז"ל ותו דרבינו כתב לעיל לפיכך אם גרף או שכסה אש הכירה באפר וכו' הרי דבחדא מחתא מחתינהו. ואם הוציאו ממ"ש בפירוש המשנה וז"ל וגם אינו צריך להשים דשן ע"ג גחלים כדי שיועמו והוא אמרם עד שיתן את האפר וכו' ע"כ. מהא לא איריא דכוונת הרב שם לומר דכשלא נתבשל כלל או שמצטמק ורע לו אז מותר להשהותו על גבי גחלים ועל זה כתב דאינו צריך בכי הא להשים הדשן כדי שיועמו דהיינו מ"ש עד שיתן את האפר דזה לא נאמר אלא בנתבשל חצי בשולו ומצטמק ויפה לו עיי"ש שהוא מבואר ומעתה מ"ש שם בשר או ירק על כרחך צ"ל חדא מתרתי או דתיבת ירק היא טעות כי היכי דלא ליפלוג אסתם תלמודא ואמה שכתב כאן, ולפחות נאמר דהך ירק הוי דומיא דבשר כגון מין ירק שצריך בישול טוב כמו הבשר ובהכי אתי שפיר ודו"ק שוב ראיתי להרב ב"י או"ח סי' רנ"ב שהביא מהירושלמי ומגמרא דידן כן עיי"ש ומ"מ בירק אין הכרח וכמ"ש.
ט[עריכה]
עד מוצאי שבת. משמע בין לו בין לאחרים אף דהסברא מנגדתו בפרט בנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו אם לא שנאמר על דרך מ"ש פ"ו לפיכך וכו' וכמ"ש הרב המגיד ז"ל ויותר נראה לפרש דלו דוקא נאסר ותיבת ימתין נמי שכתב ז"ל מוכח דקאי אנפשיה וכן יש ללמוד ממ"ש ספ"ו בהדרגה עיי"ש ועיין בדברי הרב המגיד ומרן ז"ל.
ואם שכחו וכו'. הסכמת הרב המגיד ומרן ז"ל שרבינו היה גורס בבעיא שניה בגמרא דף ל"ח עבר ושכח במקום עבר ושיהא וכן נראה גירסת הרי"ף ז"ל ובזה נסתלקו השגות הראב"ד והרמ"ך והטור ז"ל על דברי רבינו עיין עליהם.
י[עריכה]
כל שמותר וכו'. היינו תבשיל חי וכו' שהזכיר בדין ח' והראב"ד והרמ"ך ז"ל השיגו על רבינו וישוב דברי רבינו פשוטין עיין להרב המגיד ומרן ז"ל.
והוא שלא הניח וכו'. לכאורה רבינו קיצר במקום שהיה לו להאריך דהתם דף ל"ח איכא כמה חילוקים בדין זה דאיכא מאן דס"ל דעל גבי קרקע אסור ואיכא מאן דס"ל דמותר ואיכא מאן דס"ל דאם אין דעתו להחזיר אף שלא הניחם על גבי קרקע אסור להחזיר ואיכא מאן דס"ל דעל גבי קרקע נמי יש לחלק בין דעתו להחזיר ללא והשתא מה נפשך או פסק רבינו לקולא כיון דהוי מידי דרבנן או פסק לחומרא משום דקרוב לבא לבשל וכמ"ש הר"ן ז"ל אי פסק לקולא הוה ליה להתיר על גבי קרקע ולפחות בדעתו להחזיר ואי פסק לחומרא הוה ליה לאסור אף בעודן בידו אם אין דעתו להחזיר ותו קשה דרבי תדאי דקאמר הכי רבי אמי קאמר עליה דיחיד הוא ואין הלכה כמותו וכמ"ש רש"י ז"ל ולזה י"ל דרבי אמי לא הוה שמיעא ליה ההיא דרב דימי ורב שמואל בר יהודה משמיה דרבי אלעזר דקמסייע לרבי תדאי וההיא דחזקיה גם כן מסייע ליה להכי פסק כוותיה ומה גם דמעשה רב כדמוכח מדברי רבי אמי ומשום שדבר זה יש בו צד קולא וצד חומרא כאמור נקט רבינו הדרך האמצעי שהוא מוסכם מרוב האמוראים שם וכפשט מימרת רבי תדאי. אכן מאי דקשה טובא דאמאי השמיט בעיית תלאה במקל או הניחה על גבי מיטה או פינה ממיחם למיחם והמפרשים ז"ל כתבו בזה דפסק לקולא ועם כל זה היה לו לפרש ונראה לענ"ד דרבינו סבור דהנך בעיי לא קיימי אלא אמאן דמחלק בדעתו להחזיר אאין דעתו להחזיר אף בעל גבי קרקע ובעי בהני מי דיינינן ליה בסתמא כאין דעתו להחזיר או לא ודלא כפי' רש"י וכיון דפסק כרבי תדאי בסתם לא הוצרך להזכיר דמה שנפרש בפשט דברי רבי תדאי נפרש גם כן בדבריו דפשיטא דכוונתו להקל דדוקא על גבי קרקע.
בגפת או בעצים וכו'. משמע הא אם הוסקו בקש וגבבא שרי ולעיל דין ה' אסר אפילו בקש וגבבא וי"ל דבגרוף שרי בקש ובגבבא. ובמכוסה משמע דאסור כמ"ש שם אכן בכופח שהבלו מרובה מכירה ומעט מתנור כשהוסק בקש וגבבא אף שאינו גרוף ולא מכוסה שרי ודו"ק.
יא[עריכה]
אסור להכניס מגריפה וכו'. ומ"ש בגמרא דאפילו בעקורה איכא משום שמא יגיס היינו דוקא גבי צמר ליורה ומשום צובע וכ"כ הרב לח"מ ז"ל ועיין לקמן דין י"ז ותתורץ שפיר לפי זה קושית הרמ"ך על רבינו דפשיטא דבקדרה חייתא כי היכי דלא גזרינן שמא יחתה משום דאסוחי אסח דעתיה מיניה הוא הדין והוא הטעם דאין לגזור שמא יגיס מהך טעמא וגם ע"פ שיטת רבינו ודו"ק.
ובהרב המגיד שהם בהגסה. צ"ל שאין. וכ"ש צ"ל וכל שיש. חייב. צ"ל חיוב. ד"ה ומותר וכו'. ומתחיל הדיבור לא ימלא וכו' והוא דין י"ב. מתה למד. צ"ל אתה למד.
ומותר להחזיר וכו'. ירושלמי סוף פרק במה טומנין מכירה לכירה מותר וכו' ומר רבי ירמיה בר' שמעון אפילו מכירה שהבלה ממועט לכירה שהבלה מרובה מותר מכירה לטמינה אסור מטמינה לכירה אסור מטמינה לטמינה צריכה ע"כ. כלומר דמטמינה לטמינה לא נתבאר דינו אי שרי או אסיר ועיין בדברי רבינו פ"ד.
יב[עריכה]
לא ימלא אדם וכו'. ובגמרא אמרו לא תמלא אשה ואין בזה קפידא שהאשה בכלל אדם כדכתיב ויקרא את שמם אדם. בהרב המגיד ופירש רבינו והטעם באלו לפי שהם קלי הבישול וכו' ואחרים פירשו מפני שהם צריכים בשול הרבה ואין היום והלילה די להם וכו' ע"כ. קשה טובא איך יתכן שיחלוקו ז"ל במציאות כזה דחד לימא דבבישול כל דהוא סגי וחד לימא דבעי יום ולילה אם לא שנאמר דקלי הבישול ר"ל תחילת בישול שהם ראויים קצת לאכילה ואחרים מפרשים בגמרא הבישול ממש וצריך לומר שטבע אלו הקטניות הוא כן שמתחילה הם מתבשלים קצת ואותו קצת הוא קל ושוב להשלים הבישול גמור צריך זמן הרבה.
יג[עריכה]
תנור שנתן לתוכו וכו'. נראה להדיא שפוסק ז"ל כר' ירמיה מדפתי וכלישנא בתרא דאיתא התם דף י"ח אכן קצת קשה דהתם משמע ללישנא קמא וגם ללישנא בתרא אליבא דר' ירמיה מדפתי דמתניתין דאין צולין וכו' בצלי בתנור איירי ואם כן אמאי כתב רבינו לקמן על גבי האש דהיינו בשרא אגומרי כרב אשי והוא פוסק דלא כוותיה ומלבד כל זה קשה תו ללישנא קמא לרב אשי דאיירי בבשרא דברחא וגם ללישנא בתרא דפריך ליה מברחא ולא שריק ומותיב ליה מהך מתניתין דאיך אפשר לפרש כן בביצה ובצל דליבעו כל כך בישול כמו בשרא דברחא ואנן קי"ל דשיעור סתירה כשיעור צליית ביצה ואיכא מאן דאמר גם לגומעה משמע שהוא זמן מועט והמוחש לא יוכחש דביצה ובצל הם קלי הבישול טפי אם לא שנאמר חדא מתרתי או דמתניתין לצדדים קתני אי נמי דבבצל וביצה אין החששא שמא יחתה אלא אדרבא לאידך גיסא שמא יסיר האש לשלא ישרף וכההיא דכתב רבינו גבי תנור בדין ו'. ולקושיא ראשונה י"ל דכיון דר' ירמיה מצי לתרוצי הך מתניתין כפשטא דבשיל אגומרי קאמר ולהכי תני בשר סתם דכייל אפילו בשר גדיא וגם הגמרא לא גילה מהך מתניתין איך כוונתו לדעת ר"י משום דפשוט הוא ודו"ק.
יד[עריכה]
ומפני זה וכו'. משנה שם דף י"ז ועיין מ"ש בזה בדין ב'.
טו[עריכה]
ומותר לשלשל וכו'. משנה שם דף י"ט ופירוש משלשלים תולין וכ"כ רבינו בפירוש המשנה שם.
שבני חבורה זריזין הם. וליכא למיחש שמא יחתה ואנן בעינן שיהיו גחלים דוקא דאם הסיק התנור וגרף את כל האש ותלהו בתנור וצלהו אין זה צלי אש כמ"ש רבינו פ"ח דקרבן פסח.
טז[עריכה]
ויהיו ראוים לאכילה. בגמרא דף י"ט אמרו וכמה כמאכל בן דרוסאי ורבינו ס"ל דהיינו חצי בישולו והיינו מ"ש ויהיו ראוים לאכילה וכ"כ הרב המגיד ז"ל אמנם קצת קשה ללישנא דעד שיצולו הרבה וכו' מפני שהם כמצטמק ורע לו שכתב דלפי זה הרי צריכין עדיין בישול גמור ולא מקרי מצטמק ורע לו ויש ליישב דבהמשך זמן הבישול קאמר.
ומפני זה וכו'. מבואר בגמרא שם הדין והטעם.
יז[עריכה]
הא למדת וכו'. שם הגמרא מסקנא דמלתא ועיין בריש הפרק דין ב'.
יח[עריכה]
אין נותנים את הפת וכו' או באש. הך או באש קאי אחררה שהזכיר. ובגמרא דף כ' אהך מימרא דרבי אליעזר אומר עד שיקרום התחתון שלה בעי תחתון האיך דגבי תנור או דילמא תחתון האיך דגבי האור ת"ש ר"א אומר כדי שיקרמו פנים המדובקים בתנור ופי' רש"י וז"ל דגבי תנור שהככרות נדבקים בדופני התנור סביב הלכך מבעיא ליה הי קרוי תחתון הנך פנים דגבי דופני התנור או פנים הפונים למטה לחלל התנור לצד האור מודבקים בתנור וחומרא היא דפנים שכלפי האור ממהרים לקרום ע"כ. נראה מדבריו ז"ל דבעיית הש"ס היינו משום דבת"ק ליכא ספיקא דכיון דקתני פניה סתם פני הפת הם העליונים שפניהם כלפי חלל התנור ור"א דפליג וקאמר כדי שיקרום התחתון מספקא לן הך תחתון אי הוי לגבי התנור כלומר הפנים המדובקים בתנור שמתבשל יותר מהר דקרי תחתון או דילמא לישנא דתחתון אפשר דמקיל טפי דהיינו האיך דגבי האור כלומר תחתית הפת ממש שהוא קרוב לאש בתחתית התנור והם שני לשונות תחתון דשייכי בפת כשהוא בתנור דר"א לא קתני פנים התחתון משום דלא מיקרו פנים ממש והכי דייקי דברי רש"י ז"ל שכתב או פנים הפונים למטה לחלל התנור לצד האור ע"כ. ונמצא שלתירוץ הש"ס שהם הפנים המדובקים בתנור הוא לחומרא דיותר קל מתבשל תחתית הפת כיון שהוא כנגד האש ממש ממה שהוא דבוק לדופני התנור ונמצא לפי זה דלעולם ר"א מקיל טפי מת"ק דיותר בקל מתבשל הצד המדובק בדופני התנור שהוא חם הרבה שכיון ששלט האור באותם האבנים הרי קלטו כל החום ותכף כשמניח הפת בהם מתחלת הקרימה שהחום הוא בעצמם והראיה שהאשה האופה מכנסת ידה לתוך אויר התנור להדביק הפת ואינה יכולה ליגע בדפנות מפני חומם והיא מדבקת הפת בלא נגיעה כלל וגם טבע האש נראה שהוא כן והמוחש לא יוכחש ולפי זה חומרא שכתב רש"י היינו לגבי אידך גיסא דהאיך דגבי האור ות"ק כדקאי קאי דלעולם הוא מחמיר יותר ודייקי נמי דברי ר"א דלא קתני עד שיקרום התחתון דהוה משמע דלא סגי בפניה דקאמר ת"ק אלא כדי שיקרום דסגי בהכי אלא דהש"ס מספקא ליה אי הוי קולא גמורה או דילמא קולא טפי מרבנן ולעולם דלאו [מיקל] כל כך ומתרץ שפיר דבהכי אין מחלקותם רחוקה כל כך אלא דחד קאמר פנים של מעלה וחד פנים של מטה זה היה נראה לענ"ד בפשט דברי רש"י ודיוקא דמתניתין כאמור ובהכי אתי שפיר דברי הירושלמי שהביאו התוספות ז"ל דמשמע דר"א הכא אזיל לקולא כלומר לגבי ת"ק.
אמנם התוספות ז"ל הבינו דברי רש"י דפנים שכלפי האור היינו סתם פנים דפת דהיינו העליונים כשהוא על הארץ וכלפי האור היינו כלפי אויר התנור ששולט בו הבל האור שהאור עצמו הוא לצד מטה ולפי זה מספקא לי גם כן בדברי הת"ק במה שנפרש דברי רבי אליעזר ולא ידעינן אי ר"א מקיל או מחמיר יותר ופי' ז"ל דבמסקנא ר"א מחמיר ונראה דהבינו זה גם כן מדברי רש"י שכתב וחומרא היא ולפי זה נתקשו ז"ל מהירושלמי דבאמת הדבר מבואר דס"ל דר"א מקיל במתניתין. ומה שהכריח להתוספות לפרש כן בדברי רש"י נראה שדייקו במ"ש או פנים הפונים למטה לחלל התנור דר"ל מה שפונה לחלל אויר התנור שהבל האור שולט בו וממ"ש וחומרא היא פי' דקאי אפלוגתא דת"ק וכן הבין הר"ן ז"ל ולדידי חזי לי דאי מצינן לפרושי כוונת דברי רש"י עמ"ש לעיל הלא טוב כי היכי דלא ליפלוג גמרא דידן אירושלמי מלבד מ"ש שטבע האבנים וחרסים של התנור לקלוט יותר חמימות מהאויר וכן מצאתי בדברי הרמב"ם בפי' המשנה וז"ל ור"א סבר כי אפילו לא נשאר מן היום אלא כדי שיקרמו פניה הדבקים בחרס התנור שהם קופאים קודם מן הפנים שהם כלפי אויר התנור וכו' ע"כ. הרי שהוא ז"ל מפרש הסוגיא דהאיך דגבי האור ר"ל לצד מטה ור"א מקיל טפי מת"ק כמ"ש.
ולענין פסק ההלכה רבו הדעות דהרא"ש והרי"ף ז"ל פסקו כת"ק מדהביאו המשנה כצורתה ואילו היו פוסקים כרבי אליעזר היה להם לפרש דכוונתו לפנים המדובקים בתנור כדמסיק בגמרא וכן בפסקי הרא"ש ז"ל פסק להדיא כת"ק והר"ן ז"ל גריס רבי אליעזר בן יעקב ופסק כמותו דמשנתו קב ונקי ובכל נוסחאות שלפנינו ליתי ולא בהרא"ש והרי"ף ז"ל והסמ"ג ז"ל פסק כר"א ורבינו לפי נוסחתינו פוסק כר"א בלי ספק אלא דפליג לפי זה אמ"ש בפירוש המשנה וכמ"ש הרב כ"מ והוא ז"ל הזכיר שיש נוסחא אחרת בדברי רבינו שאינם מדובקים ואז הוה פוסק כת"ק. ויותר נראית נוסחתינו משום שקלא וטריא דעביד תלמודא בדברי ר"א דמשמע דהלכה כמותו. ומ"ש הרב המגיד דאפשר שרבינו מפרש דר"א לפרושי דברי ת"ק אתא קשה טובא דמהירושלמי שהזכירו התוס' משמע דפליג מדקאמר מודה ר"א בלחם הפנים ואי לא פליג למאן מודה וכן הקשה הרב ב"ח ז"ל ותו דלשון אומר מסתמא משמע שחולק וברמזין הביאו הרב מג"א או"ח סי' רנ"ד כתב שדעת הטור שכתב כדברי רבינו לפסוק כת"ק. ולא ידעתי מאין הוציא דבר זה אם לא שנאמר דמפרש או פניה שכנגד האש שכתב דקאי אפת ולא אחררה כמ"ש הרב ב"י והכי ס"ל להרב ב"ח אלא דכפי זה הוי נגד הירושלמי הנ"ל. ומאי דקשה לי להרב ב"י שהבין שהטור פוסק כר"א אמאי לא הקשה עליו דחולק על אביו הרא"ש ז"ל כמבואר בפסקיו ובקיצור שכתבם הוא גופיה ז"ל וקושיא זו איתא גם כן למפרשים שפירשו דהטור פוסק כת"ק עיין גם כן להרב מגן דוד [ט"ז] ז"ל דקשה ממ"ש הטור בקיצור פסקי הרא"ש. והנראה לענ"ד כמ"ש דיותר טוב לפרש דברי המפרשים ז"ל באופן שלא יחלוק הירושלמי אגמרא דידן והמעיין בזה יראה דכל הפוסקים שוים מלבד מ"ש התוס' בדעת רש"י ודו"ק.
וכשהוא רודה וכו'. ברייתא פרק כל כתבי דף קי"ז ומסיק דאף דרדיית הפת היא חכמה ואינה מלאכה כמה דאפשר לשנויי משנינן וכבר ביארו רבינו ריש פרק כ"ב עיי"ש.
יט[עריכה]
בין ע"ג מנורה. בגירסאות שלפנינו בגמ' דף כ"א איתא בין ע"ג קרקע בין ע"ג כירה ואולי נוסחת רבינו ע"ג מנורה וכן הוא בתוספתא פ"ב שם וכן העתיק הרב ב"י או"ח סי' רנ"ה ומכאן רצה ללמוד הרב בני חיי ז"ל דאם עשה מדורה הרי נפטר מלהדליק נר שבת כיון שטעם הדלקת נר שבת הוא משום שלום הבית והא איכא ובפרט אם עושה מדורה על גבי מנורה דהיה ליה כנר ממש וכו' ע"כ. ולענ"ד אין דעתי נוחה בזה דנר שבת נתקנה משום שלום הבית ומשום עונג שבת כמ"ש רבינו פ"ה ואיכא בנייהו יחיד שדר בביתו לבדו דמשום שלום ליכא ומשום עונג איכא ובמדורה ליכא עונג לאורו או לאכול ולשתות האמנם אם באנו לחלק כגון שתהיה מנורה דולקת מנרות של שעוה וכיוצא כרוכים יחד שדינם כאבוקה דהוי כמדורה פשיטא ודאי דשפיר דמי דהא איכא נמי עונג ודע ששם הכריח מהברייתא ומדברי הפוסקים ז"ל ולענ"ד נראה דיש לחלק ולצדד והסברא היא עמוד ההוראה עיין מ"ש פ"ט דהלכות ברכות בשם הרב כנסת הגדולה ז"ל.
רוב עביו ורוב הקיפו. סוף פ"ק עץ יחידי רב אמר רוב עביו ואמרי לה ברוב הקיפו אמר רב פפא הלכך בעינן רוב עביו ובעינן רוב הקיפו כתנאי ר' חייא אמר כדי שתשחת העץ ממלאכת האומן ר' יהודה בן בתירא אומר כדי שתאחז האש משני צדדים ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר את שני קצותיו אכלה אש ותוכו נחר היצלח למלאכה ע"כ. ואיכא למידק דאמאי הצריך רב פפא תרוייהו אי רוב עביו הוי טפי לימא רוב עביו ואם רוב הקיפו הוי טפי לימא רוב הקיפו ומתחלה היה נראה דמדקדוק הלשון קאמר הכי מדקאמר ואמרי לה ברוב הקיפו דמשמע דר"ל רוב עביו דקאמר רב ר"ל ברוב הקיפו נמי ולהכי פסק לחומרא דבעינן תרוייהו והיה נראה כן נמי מדברי רש"י שפירש ד"ה שני קצותיו אכלה אם בידוע שתוכו נחר וכו' דמשמע דמאן דאמר רוב הקיפו ר"ל מלבד רוב עביו אמנם ממה שכתב ז"ל ד"ה כתנאי רוב עביו או רוב הקיפו משמע דבחדא מנייהו סגי וגירסת הרי"ף ז"ל היא רב אמר רוב עביו ושמואל אמר רוב הקיפו וסתמא משמע דבחדא מנייהו סגי ולפי זה מ"ש רש"י בידוע שתוכו נחר ר"ל שכבר יבש עד שאין ראוי עוד למלאכה אבל אה"נ דעדיין לא נשרף ואם כן צריך לומר דרב פפא גופיה משום דלא מכרעת ליה הי מנייהו עדיף נקט לחומרא דבעינן תרוייהו.
כא[עריכה]
היתה מדורה של קנים וכו'. שם דף כ' אמר רב הונא קנים אין צריכין רוב אגדן צריכין רוב גרעינין [אין]צריכין רוב נתנם בחותלות צריכין רוב מתקיף לה רב חסדא אדרבא אפכא מסתברא קנים מבדרן אגדן לא מבדרן גרעינין מבדרן נתנם בחותלות לא מבדרן אתמר נמי אמר רב כהנא קנים שאגדן צריכין רוב לא אגדן אין צריכין רוב גרעינין (אין) צריכין רוב נתנם בחותלות אין צריכין רוב ע"כ. וגירסת רבינו להיפך וכ"כ הרב המגיד ועיין להרב ב"י סימן רנ"ה.
כב[עריכה]
מדורה של זפת וכו'. שם ופירש רש"י ז"ל רבב שומן ושעוה וכל דבר הניתך גבבה שגובבין מן השדה ע"כ. אמנם רבינו נראה שהיה גורס קירא להדיא והיינו שעוה וכגירסת הרי"ף ז"ל וא"כ לדעתו רבב אינו אלא שומן וק"ל.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |