סדר משנה/שבת/ב

סדר משנה שבת ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות וכו'. עכ"ל. א) כתב מרן ז"ל בכ"מ וז"ל דחויה וכו' בפרק כיצד צולין (דף ע"ז ע"א) איפלגי תנאי טומאה אי דחויה בצבור או הותרה. ופירש"י דחויה אע"ג דאכשר רחמנא וכו' לאו היתר גמור הוא אלא היכא דלא משתכחי טהורים וכו' ומשמע בגמ' דהלכה כמאן דאמר דחויה היא. (וע"ע שם דף ע"ט ע"א אמר רב חסדא ל"ש וכו' ושם דף פ' סוף ע"א וריש ע"ב) וכן פסק רבינו בפ' ד' מהל' ביאת מקדש ומשמע דכי היכי דאיפלגי בטומאה הכי נמי איפלגי בשבת לגבי חולה אם היא דחויה או הותרה וקי"ל כמ"ד דחויה וכ"כ הרשב"א והר"ן שהשבת דחייה היא אצל חולה וכו' עכ"ל מרן ז"ל.

והמורם מן האמור זאת התרומה דמרן ז"ל מדמה ותולה הך דחיות שבת אצל חולה בהך דדחיות טומאה בציבור. וממילא מאן דסובר גבי טומאה דאמרינן הותרה בציבור ה"ה נמי גבי דחיות שבת אצל החולה דאמרינן הותרה שבת לגבי פיקוח נפש. וכ"כ הרשב"א ז"ל להדיא בתשובותיו דהך דדחיות שבת אצל פיק"נ היא תלויה ועומדת בהך דטומאה הותרה בציבור או אם היא דחויה בציבור. הביאו מרן ז"ל בספרו הארוך בב"י א"ח סי' שכ"ח. ואביא לשונו בריש אות שלאחר זה.

ולדידי קשה לענ"ד טובא. חדא מהא דאמרינן ביומא דף ו' ע"ב וז"ל איתמר טומאת מת רב נחמן אמר הותרה היא בציבור. ורב ששת אמר דחויה היא בציבור. היכא דאיכא טמאין וטהורין בההוא בית אב כ"ע לא פליגי דטהורין עבדי טמאין לא עבדי. כי פליגי לאהדורי ולאתויי טהורין מבית אב אחריני ור"נ אמר היתר היא בציבור ולא מהדרינן. ורב ששת אמר דחויה היא בציבור ומהדרינן (ופירש"י ז"ל בד"ה דחויה היא בציבור וכו' וז"ל אעפ"י שהק"צ דוחה אותה. בקושי הותרה ולא היתר גמור וכל כמה דמצינן להדורי מהדרינן שיעשה בטהרה). איכא דאמרי אפי' היכא דאיכא טהורין וטמאין בההוא בית אב פליג רב נחמן ואמר עבדי נמי טמאין דכל טומאת מת בציבור רחמנא שריא וכו' עכ"ל הגמ' עם פירש"י ז"ל.

ואחרי כי כן הנה קשה לענ"ד בין לפי הלישנא קמא ובין לפי האיכא דאמרי. דלפי האיכא דאמרי הנ"ל דסובר דאפי' איכא באותו בית אב גם טהורין דליכא טירחא בזה אם יעשה רק ע"י הטהורין לחוד אפי' הכי אף הטמאין נמי עובדים. דטומאה בציבור הוא היתר גמור א"כ ממילא לר"נ גבי שבת וכן בכל האיסורים שבתורה הדין כן הוא אצל חולה שיש בו סכנת נפשות. דשבת וכל האיסורים שבתורה הותרו לגמרי אצל פיקו"נ והם היתר גמור אצל חולה זה האמור. ואעפ"י דאפשר להצילו בנפשו להחולה ההוא בלא שום דחיות איסור. מ"מ הותר האיסור אצלו. ואין אנו אחראין להצילו בנפשו להחולה ההוא בלא שום דחיות איסור. מ"מ הותר האיסור אצלו. ואין אנו אחראין להצילו בנפשו ע"י ההיתר דוקא. כגון שאחזוהו בולמס. ויש לפנינו היתר להאכילו וגם יש לפנינו איסור להאכילו הרשות ביד החולה הזה אם ירצה לאכול את האיסור וכן הרשות ביד האחרים להאכילו האיסור ולהניח ההיתר שלפניו. וא"כ תקשה על ר"נ מה יענה ליום פקודה כי יפקד הך ברייתא דיומא דף פ"ג ע"א וע"ב. והוא.

דתניא התם וז"ל ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל קל תחלה. טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה וכו' טבל ותרומה תנאי היא דתניא מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה. בן תימא אומר תרומה ולא טבל וכו' לימא תנאי היא דתניא מי שנשכו נחש וכו' ומאכילין אותו ואין צריך לעשר דברי רבי. ר' אלעזר בר"ש אומר לא יאכל עד שיעשר וכו' עכ"ל הסוגיא בקיצור. והנה לר"נ דס"ל לפי דעת מרן ז"ל בכ"מ הנ"ל דשבת הותרה אצל פיקו"נ. ומכ"ש שארי איסורים נבלה וטבל ותרומה דקילי טפי טובא משבת שהם היתר גמור אצל פיקו"נ דלא בעינן למיטרח כלל וכלל עבור ההיתר וכנ"ל א"כ לא מיבעיא כשיש לפנינו שני איסורים א' הוא איסור חמור וא' הוא איסור קל. שיהיה רשאי לאכול אף האיסור החמור ולהניח את האיסור הקל אם ירצה. אלא אפי' כשיש לפניו היתר ואיסור. ג"כ אם ירצה יהיה רשאי לאכול את האיסור ולהניח את ההיתר דהא לגבי פיקו"נ שניהם הם היתר גמור דא ודא אחת היא. וכמו שהוא כן התם גבי טומאה בציבור דהותר לגמרי אליבא דר"נ וכאמור לעיל וצ"ע לענ"ד.

וכמו כן קשה לענ"ד לר"נ הנ"ל מהך ברייתא דאייתי הגמ' בשבת דף קכ"ה ע"ב דתניא התם וז"ל דת"ר אם היתה צריכה לנר וכו' צריכה לשמן חבירתה מביאה לה שמן ביד וכו' עכ"ל הבריי'. ופירש"י ז"ל שם בד"ה ביד וכו' וז"ל בכפה ולא בכלי דכמה דאפשר משנינן עכ"ל רש"י ז"ל. וכן הוא להדי' בגמ' התם וז"ל רב אשי אמר אפי' תימא יש סחיטה בשיער וכו' כמה דאפשר לשנויי משנינן וכו' יע"ש בגמ'. ולר"נ הנ"ל למה זה צריך כלל וכלל לשנות הא היתר ברור וגמור הוא כל האיסורין שבתורה נגד פיקו"נ. (ודוחק לומר דהחכמים הם שהחמירו מדעתם היפה להצריך השינוי כל היכא דאפשר אף שהוא היתר גמור בלי פקפוק). ולפי דעת רבינו ז"ל דמחלק בין סכנת יולדת לבין שאר חולה שיש בו סכנת נפשות. וכמבואר לקמן הל' י"א ובמגיד משנה שם בסוף ד"ה וכל שאפשר לשנות משנין וכו' היה אפשר ליישב בזה בס"ד קושיא האמורה מהך סוגיא דשבת הנאמר. אבל לא כן לפי דעת הרמב"ן ז"ל שהביא המגיד משנה שם בריש אותו הדיבור דאינו מחלק כלל בין סכנת יולדת לבין שאר חולה שיש בו סכנה אלא שקולים הם תורה אחת ומשפט אחד השוה לכולם א"כ תשב באיתן הקושיא הנ"ל על ר"נ ודוק וצ"ע.

ודע דאף לפי מאי דמשני הגמ' ביומא דף זיי"ן ע"ב וז"ל דתניא ציץ בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו וכו' כהן גדול ביוה"כ וכו' הנח לכה"ג יע"ש הסוגיא היטב. וזאת תורת העולה היא העולה מהסוגיא ההיא דהוא פלוגתא דתנאי ר"י ור"ש דר"י סובר טומאה הותרה בציבור ור"ש סובר דטומאה דחויה היא בציבור. א"כ אפשר לומר דכל הנך ברייתות דאייתי הגמ' דיומא ודשבת הנ"ל. אתיין כר"ש דאיהו אמר טומאה דחויה היא בציבור וה"ה נמי דכל האיסורים שבתורה רק דחוים הם אצל פיקו"נ. ור"נ אמר לך אנא דאמרי כר"י דאמר טומאה הותרה בציבור. מ"מ קשה דרב ששת הוה לאתויי התם מהנך ברייתות ג"כ סייעתא דטומאה דחויה היא בציבור. וכמו דאייתי סייעתא התם ריש דף זיי"ן מהך בריי' דתניא היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת וכו' יע"ש בגמ' ומה נשתנו הנך ברייתות מהך ברייתא שהביא הוא. אדרבא על הך ברייתא שהביא הוא היה מקום לר"נ להשיב וכמו שאמרו בגמ' שם וז"ל אמר ר"נ מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה וכו' יע"ש בגמ' ופירש"י ז"ל שם בד"ה מודינא היכא דאיכא וכו' וז"ל דאע"ג דקרבן ציבור קרב בטומאה אינו נאכל בטומאה וכו' ובמנחה הנקמצת מודינא דמהדרינן לעשות בטהרה שיהיו שירים נאכלין עכ"ל רש"י ז"ל. והך שינויא דר"נ שייך שפיר התם על הך ברייתא שהביא רב ששת תלמודו בידו. מה שא"כ אם היה רב ששת מייתי ראייתו מהנך ברייתות הנ"ל. דלא היה פה להשיב לר"נ. וגם הדבר דחוק מאד לומר דר"נ יחלוק על כל הנך ברייתות ותנאי טובא מאד ויפסוק כיחידאי כר"י. דהך ברייתא דהביא הגמ' ביומא דף זיי"ן סוף ע"א וז"ל וכי איזה עון הוא נושא אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא ירצה וכו' ר"י עצמו קתני לה להך ברייתא דהא הך ברייתא היא שנויה בתו"כ וסתם ספרא הוא ר"י וא"כ אין כאן תנא אחר המסייע לר"י ושפיר הוי ליה ר"י יחיד נגד כל הנך תנאי הנזכרים בהברייתות הנ"ל. ועוד דע"כ צ"ל דר"נ לא היה יודע כלל (לפחות באותו השעה שהיה מחולק עם רב ששת) מהך ברייתא של וכי איזה עון הוא נושא אם עון פיגול וכו' האמורה לעיל מזה דאם לא כן למה לא אמר ר"נ מנא אמינא לה דתניא ונשא אהרן וכו' וכי איזה עון הוא נושא וכו' וכמו שאמר רב ששת מנא אמינא לה מהברייתא דאייתי הוא היה עומד ומקריב מנחת העומר וכו'. אלא ודאי דר"נ לא ידע כלל מהך ברייתא. ועוד בה שלישיה דנראין הדברים דר"נ וגם רב ששת גם שניהם לא היו יודעים אפילו מהך בריי' דאייתי הגמ' ביומא דף זיי"ן ע"ב וז"ל הגמ' תנאי היא דתניא ציץ בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו וכו' הנח לכה"ג ביוה"כ דטומאה הותרה לו בציבור וכו' יע"ש בגמ'. מדלא קא מסתייע ר"נ לדינו מהך בריי' מר"י ורב ששת שאינו מסתייע לדינו מהך בריי' מר' שמעון גם אם היו יודעים ר"נ ורב ששת מהך בריי' האמורה דהוא פלוגתא דתנאי. א"כ היה להם לר"נ לומר רק הלכה כר"י ורב ששת רק לומר הל' כר"ש מה זה שכאו"א מהם ר"נ ורב ששת אמרו הדין ההוא משמיה דנפשיה כאילו כאו"א מהם חידש הדין הזה מדעת עצמו. וכמו שרגילין זימנין טובא בש"ס להקשות כן. אלא ודאי הוא הדבר אשר דברתי בס"ד דר"נ ורב ששת לא ידעו כלל מהך בריי' דציץ בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו וכו' הנ"ל וסתמא דהגמ' הוא דאייתי התם להך בריי' לאסוקי מילתיה דר"נ ורב ששת כתנאי. וכיון שכן דר"נ לא ידע דר"י כוותיה ס"ל הנה קמה גם נצבה קושיתינו האמורה לעיל דהאיך יחלוק ר"נ על כל הנך תנאי הנזכרים בהנך ברייתות דיומא דף פ"ג ע"א וע"ב ובשבת דף קכ"ח ע"ב שהבאתי לעיל ואין עוזר לו לר"נ שום תנא. ואטו נאמר דר"נ ורב ששת לא ידעו גם מהנך תרתי ברייתות האמורות ומכל הנך תנאים הנזכרים בהו. ודוק.

ועוד קשה לענ"ד מהא דיומא דף פ"ג ע"ב דאמרינן התם וז"ל. לימא תנאי היא (ופירש"י ז"ל וז"ל לימא תנאי היא הך דרבה דאמר בדאפשר בחולין מתקנינן ליה ודחינן שבות דהפרשת תרומה בשבת מקמי אכילת טבל דעציץ שאינו נקוב דרבנן). דתניא מי שנשכו נחש קוראין לו רופא וכו' ומקרעין לו את התרנגולת וכו' ומאכילין אותו ואין צריך לעשר דברי רבי. ר' אלעזר בר' שמעון אומר לא יאכל עד שיעשר. נימא ר' אלעזר ב"ר שמעון היא ולא רבי. (ופירש"י ז"ל וז"ל לימא הא דרבה ראב"ש הוא דאמר מפרישין לו תרומה בשבת וכו' דאי רבי האמר אצ"ל לעשר) וכו' עכ"ל הגמרא עם פירש"י ז"ל.

ולפי דעת מרן ז"ל והרשב"א הנ"ל דלמ"ד טומאה בציבור ה"ה נמי דשבת הותרה אצל פיקו"נ ולא משגחינן אחר היתר כלל אפילו שניהם לפנינו האיסור וההיתר ואין צריכין לטרוח אחר ההיתר וכאמור לעיל. וא"כ האי מאי קושיא דאמר לך רבה אף רבי סבר דאי בעי לעשר דדחינן שבות דשבת של הפרשת תרומה בשבת מקמי איסור' טבל דרבנן. רק דהתם בברייתא קאמר רבי דאינו צריך לעשר דרבי הוא דסובר דאפי' בחול אם אירע כהאי גוונא דאינו צריך לעשר. דהוא ס"ל כר' יהודא דטומאה הותרה בציבור. וממילא נמי דהוא סובר דגם גבי פיקוח נפש. דכל האיסורים שבתורה הותרו לגבי המסוכן הזה לא רק דחויה וא"כ אף שהוא בימות החול וגם שאפשר בחולין מכל מקום אינו צריך לעשרו דהא האיסור וההיתר גם שניהם היתר הוא לגבי המסוכן הזה שנשכו נחש. אבל אם רבי היה סובר דטומאה דחויה היא בציבור ממילא נמי מכאן אתה דן לכל האיסורים שבתורה דגם כן אינן אלא רק דחויין לגבי פיקוח נפש. אבל לא שהותרו. וא"כ כל כמה דנוכל לטרוח ולעשות בהיתר אפילו גבי פיקוח נפש צריכין אנו לעשותו בהיתר ולא לעשותו באיסור ולפיכך רבה לשיטתיה מימר שפיר קאמר דאם אפשר בחולין צריך למיתקנינהו אף בשבת מטעם דדחינן הך שבות דהפרשת תרומה בשבת מקמי האיסור טבל דרבנן. (ודוחק לומר דמסתמא רבי כר"ש רבו ס"ל דטומאה דחויה היא בציבור ועי' בגמ' דמנחות דף ע"ב קרוב לסוף ע"א. וממילא גם כל האיסורים שבתורה הם רק דחויין אצל פיקו"נ ואפי' הכי קאמר דא"צ לעשר. שמע מני' דס"ל דלא כרבה אלא דלא דחינן שבות דהפרשת תרומה מקמי טבל דרבנן. אבל בימות החול אף רבי מודה דצריך לעשר. דאין זה ראיה חזקה כל כך להקשות בכח מכח זה קושית לימא כתנאי וכו' על רבה. ולדחוק לחלק בין טבל ירק דרבנן לבין טבל עציץ שאינו נקוב דרבנן וכמש"כ רש"י ז"ל שם בד"ה עד כאן לא קאמר רבי וכו' דבזה שייך אתי לאחלופי ובזה לא שייך יע"ש. גם זה צ"ע).

ואף גם זאת הנה מהתוס' דפסחים דף ע"ז ע"א בד"ה דלא אשכחן תנא וכו' נראה ג"כ שהם חולקים על הך סברת הרשב"א ומרן ז"ל בכ"מ הנ"ל. והוא שהם הקשו שם וז"ל וא"ת ומאי אולמא דר"ש טפי מדר"י אדרבא אשכחן וכו' דר"י ור"ש הלכה כר"י וכו' עכ"ל התוס'. והאי מאי קושיא הא איכא תנאי טובא דס"ל כר"ש ביומא דף פ"ג ע"א הת"ק דבן תימא ובן תימא. ושם ע"ב רבי ור' אלעזר בר"ש ד' מלכים גדולים דכולהו ס"ל דטומאה דחויה היא בציבור כר"ש מדס"ל להנך תנאי דגם שאר כל האיסורים שבתורה אצל פיקו"נ אינו אלא דחויה לא הותרה ממה שהם אמרו והם אמרו דכל היכא דניתן להצילו בנפשו בהיתר או אפילו רק באיסור קל אין מצילין אותו באיסור ולא באיסור חמור. והרי לפי דעת הרשב"א ומרן ז"ל הנ"ל מאן דסובר הכא גבי פיקו"נ דדחויה היא ה"ה נמי דסובר דטומאה דחויה היא בצבור וכדבר האמור לעיל. אלא ודאי צ"ל דהתוס' לא ס"ל סברת הרשב"א ומרן ז"ל הנ"ל דהם תלוים זה בזה. ודוק.

וראה זה כי אף גם זאת לפי הלישנא קמא דיומא דף וא"ו ע"ב הנ"ל קשה ג"כ לענ"ד על הרשב"א ומרן ז"ל הנ"ל. דנהי דיציב פתגם דלפי הך לישנא קמא הך בריי' דיומא דף פ"ג ע"א וע"ב הנ"ל ניחא דמאכילין אותו הקל קל תחלה. וכמו כן הך ברייתא דמס' שבת גבי יולדת הנ"ל ג"כ ניחא דהא גם גבי טומאה אף לר"נ דס"ל טומאה הותרה היא בציבור מ"מ כל כמה דאפשר לאהדורי אטהורים לפחות באותו בית אב הא מהדרינן. וה"ה נמי הכא גבי פיקו"נ דאמרינן כן דכל כמה דאפשר להצילו מן הסכנה בהיתר עבדינן ליה בהיתר ואין אנו רשאים לעשותו באיסור. והרי הכא בהך ברייתא הנ"ל. האיסור וההיתר שניהם לפניו וא"צ לטרוח אחר ההיתר.

אבל הא מיהא קשיא לענ"ד על הרשב"א ומרן ז"ל הנ"ל. דא"כ מאי פריך הגמ' התם דף פ"ג ריש ע"ב על רבה וז"ל. אפשר בחולין פשיטא וכו' דלמא רבה הכי קאמר היכא דאפשר בחולין וכו' היינו אפילו ע"י טירחא דהיינו שהוא צריך לטרוח להפריש ממקום אחר על טבל זה. אפילו הכי מטרחינן ליה וצריך לתקנו ולהפריש ממקום אחר תרומה. ודבר זה לא נשמע מן הברייתא דהתם ולא נודע לנו בפשיטות כל כך מכח הסברא גרידא. דאילו מן הברייתא לחוד הוי אמינא דדוקא היכא דטבל ונבלה שניהם לפניו ואין בנתינת זה יותר טירחא מבנתינת זה הוא דנותנין לו הקל קל תחלה. דהא אף אם נאמר דהותרו כל האיסורים שבתורה אצל פיקו"נ. מ"מ כל היכא דאפשר למיעבד בהיתר והוא בלא טירחא כלל אין אנו רשאים להאכילו איסור. כמו שהוא כן גבי טומאה בציבור דאם יש באותו בית אב טהורים וטמאים דטהורים עבדי וטמאים לא עבדי בטומאה וכאמור לעיל. אבל לא כן היכא דהוא צריך לטרוח כדי לתקן להטבל להפריש ממנו תרומה דהיינו היכא שאין לו פה עוד טבל אחר להפריש ממנו על הטבל הזה שלפניו אלא שהוא בריחוק מקום וצריך לטרוח אחריו. הרי זה דומה ממש כמו גבי טומאה בציבור. דלהדורי ולאתויי טהורים מבית אב אחריני. דלמ"ד טומאה הותרה בציבור א"צ לטרוח ולאתויי טהורים. ולמא"ד דחויה היא בציבור צריך לטרוח ולאתויי מבית אב אחריני כדי שהם יעשו קרבנות הציבור בטהרה וכמבואר בגמ' שם לפי הלישנא קמא.

ולפיכך שפיר הוי אמינא דאנן פסקינן דהיתר הוא בציבור גבי טומאה (וכמו שבאמת הרשב"א ז"ל בתשובה לא ברירא ליה דהל' כמ"ד טומאה דחויה היא בציבור וכמו שאביא לשונו לקמן סוף אות שלאחר זה ועי' מה שאכתוב עליו בס"ד שם). ודון מינה ואוקי באתרן דה"ה נמי דכל האיסורים שבתורה הם היתר גמור אצל פיקו"נ ואי"צ לטרוח ולאתקוני הנך טבלים לעשותן חולין גמורים. לזה קמשמע לן רבה דלא כן הוא. אלא דגבי טומאה אנן קי"ל כמ"ד טומאה דחויה היא בציבור. וממילא נמי דאמרי' גבי פיקו"נ דלא הותרו כל האיסורים לגביה אלא דדחויה היא האיסור איזה שיהיה לגבי פיקו"נ. וכיון שאין האיסור אלא דחויה לבד ממילא נמי דכל היכא דאפשר להצילו בנפשו בהיתר בחולין אף שצריך לזה טירחא כדי לתקן את הטבל מטבלו ולעשותו חולין גמורים. מ"מ צריך לטרוח ולתקן הטבל ההוא מטבלו כדי להאכילו היתר גמור דהיינו להאכילו חולין גמורים. ואין אנו רשאים להאכילו איסור. וכל זה צ"ע טובא לענ"ד על שני גדולי הדור הרשב"א ומרן ז"ל (אמנם מה שנראה לענ"ד בס"ד בכוונת רבינו ז"ל מהיכן נפקא ליה דשבת וכל האיסורים שבתורה שהם רק דחוים אצל סכנות נפשות. המצא תמצא לקמן אות ה').

ב) וצופה הייתי לגדול אדונינו הרשב"א ז"ל בתשו' והביאה ג"כ מרן ז"ל בספרו הארוך ב"י א"ח בסי' שכ"ח בד"ה היה החולה צריך לבשר וכו' שכ' וז"ל. והרשב"א כ' בתשו' ששמע בשם מהר"ם שהורה לשחוט אפי' במקום שיש שם נבלה להאכילו וכו' ול"נ שהכל תלוי במחלוקת. אם נאמר שבת דחויה היא אצל חולה. או נאמר שבת הותרה אצל חולה וכו' שלא אסרה תורה מלאכת שבת אצל החולה ושוחטין לחולה בשבת כדרך שאנו שוחטין לעצמינו ביו"ט וכו' וכדרך שאמרו בטומאה למ"ד טומאה הותרה בציבור וכו' (כצ"ל וכמבואר להמעי' בגוף תשו' הרשב"א ז"ל בסי' תרפ"ט יע"ש). אבל למ"ד דחויה היא מאכילין לו הנבלה שהוא צריך לאכול ואין אנו עוברים לשחוט לו וכו' ולא נדחה את השבת. וכדומה שההלכה היא כמ"ד דחויה היא ולא הותרה וכו' (ודע דבתשו' הרשב"א ז"ל שם הגיר' היא שהלכה כמ"ד שבת דחויה וכו' ולדעתי נראה בס"ד כי הלשון מתוקן ביותר כמו שהעתיק מרן הב"י ז"ל שהשמיט תיבת שבת וכנ"ל וקאי הלכה על טומאה בציבור וממילא נמשך גם לשבת לפי דעת הרשב"א ומרן ז"ל וכנ"ל אות הקודם. כי הפלוגתא מפורשת גבי טומאה בציבור ושייך גביה יותר לומר הל' כמ"ד משא"כ בשבת שלא נזכר הפלוגתא בפירוש לא שייך גביה כל כך הלשון הל' כמ"ד וכו' וק"ל) עכ"ל הב"י בשם תשו' הרשב"א ז"ל.

ולכאורה קשה לענ"ד על דברי הרשב"א ז"ל דהאיך כתב דאם שבת הותרה אצל החולה דשוחטין לצורך החולה בשבת כדרך שאנו שוחטין לצרכינו ביו"ט יע"ש בתשו' הרשב"א ז"ל. דהא לפי הלישנא קמא בסוגיא דיומא דף וא"ו ע"ב אמרי' דאף למאן דס"ל טומאה הותרה בציבור מ"מ היכא דאיכא טהורים באותו בית אב. מהדרינן אטהורים דידהו ולא עבדי הנך כהנים טמאים שבאותו בית אב. והבאתיו לעיל ריש אות הקודם. וליכא למימר דהרשב"א ז"ל פוסק כלישנא בתרא דהתם. דהא לפי מה שהעיד הר"ן ז"ל בשם הרשב"א ז"ל (בפ"ק דע"ז ועדותו נאמנה). דכל היכא דאיכא תרי לישני בגמ' בדאורייתא הולכין אחר המחמיר יע"ש בהר"ן. וא"כ בהאי דקמן דלישנא קמא הוא לחומרא. והתרת עבודתן של הכהנים הטמאים בקרבנות הא איכא איסור דאוריי'. וא"כ היה לו להרשב"א ז"ל לפסוק לפי שיטתיה כהלישנא קמא דמהדרינן אטהורין שבאותו בית אב אף למאן דסובר דטומאה הותרה בציבור.

מי וממילא נמי דה"ה הכא גבי פיקו"נ אף אם אמרינן דלגבי כל האיסורים שבתורה היתר הוא דהותרו אצל פיקו"נ דהא לפי שיטתו של הרשב"א ז"ל הא מדמה אהדדי טומאה בציבור ושארי האיסורים לענין פיקו"נ וכנ"ל. אבל מ"מ הדין דין אמת דאין מאכילין אותו אלא הקל קל תחלה ואף דצריך לזה קצת טורח. מכל שכן היכא דא"צ לטרחא כלל. והיינו שבת ונבלה מאכילין אותו נבלה דהוא איסור קל שאינו אלא לאו גרידא ואין מתירין לו לחלל שבת במלאכת השחיטה לשחוט לו בהמה. שהרי איסור מלאכת שבת הוא איסור סקילה. שהרי הרשב"א ז"ל ע"כ לא ס"ל סברת הר"ן ז"ל שהנבלה חמורה מאיסור שחיטה בשבת הואיל וגבי איסור נבלה עובר על כל כזית וכזית והביאו ג"כ מרן ז"ל בספרו הארוך ב"י א"ח בסי' הנ"ל ובש"ע שם סעי"ד (ועי' לקמן אות שלאחר זה מה שאכתוב בו בס"ד) וכדמוכח מדברי הרשב"א ז"ל עצמו הנ"ל וא"כ קשה למה זה כתב הרשב"א ז"ל דלמ"ד טומאה הותרה בציבור דה"ה דהותרה שבת אצל פיקו"נ דשוחטין לו בשבת ואין מאכי' אותו נבלה וכאמור לעיל. דאיפכא הוה ליה לשיטתיה למיפסק דמאכי' אותו נבלה ואין שוחטין לו בשבת אף אם אמרי' דשבת הותרה לגבי פיקו"נ ומכל שכן אם לא אמרי' אלא רק שבת דחויה היא אצל פיקו"נ. דבודאי ראוי לנו לומר דפסקינן דמאכילין אותו נבלה ואין מתירין לשחוט לצורך האכילה. וצ"ע לכאורה.

ועלתה במחשבה לפני תחלה ליישב בס"ד קושיא זו, והוא דהא הרשב"א ז"ל גופא כ' דכל היכא דאיכא תרי לישני בגמ' בדאוריי' אזלינן בתר החמור וכאמור לעיל אבל בשל סופרים הלך אחר המקיל וכמבואר שם משמו של הרשב"א ז"ל. והיא גם היא שיטתו של ר"ת ז"ל במס' ע"ז ד"נ ע"א בתוס' בד"ה בשל תורה הלך וכו' וה"ט דהרשב"א ור"ת דמחלקין בין דאוריי' לבין דרבנן הוא משום דסוברים דתרי לישנא הוי כמו ספיקא אנן היכא נעביד ולפיכך ספיקא דאוריי' הוא לחומרא וספיקא דרבנן הוא לקולא. וכן מטין ונראין ג"כ דברי התוס' דמס' ע"ז הנ"ל שהוא טעמו של דבר.

איברא הא תינח בכל הדינים שבתורה. אבל לא כן בפיקו"נ דאנן קי"ל בכל ספק פיקו"נ שהוא לקולא. א"כ דין דבר שהוא נוגע לפיקו"נ. אף שהוא מדאורייתא האיסור ההוא מ"מ דינו כדין דבר שהוא רק מדברי סופרים דכל היכא דאיכא תרי לישני בגמ' הולכין אחר המקיל. ולפיכך פסק הרשב"א ז"ל לענין פיקו"נ כהאיכא דאמרי ביומא התם דלמ"ד דטומאה הותרה בציבור דאפי' איכא טהורים באותו בית אב אפי' הכי טמאים נמי עובדים בטומאה. והיינו דאפי' היכא דליכא טירחא כלל נמי לא משגחינן באיסור טומאה כלל דהוא היתר גמור בציבור טומאת מת. וכדאמרי' בגמ' התם וז"ל דכל טומאת מת בציבור רחמנא שריא וכו'. ממילא נמי דהדין הוא כך ג"כ לענין פיקו"נ דהיתר גמור הוא אצלו וא"צ להשגיח כלל על איסור שבת אף דלית ביה טורח כלל. ודוק.

אבל אחרי ישוב נחמתי דאנן לא קי"ל ספק נפשות להקל אלא דוקא בדבר שיש בו תועלת להחולה הזה המסוכן להצילו בנפשו אבל לא כן הכא דבין כך ובין כך הנה החולה המסוכן ההוא הוא ניצול מסכנתו ולא ימות לשחת. שהחולה הזה הוא צריך לרפואתו לאכול בשר כך וכך כזתים. ומה לו להחולה הזה בכך לענין רפואתו אם אנו מאכילין אותו בשר נבלה או שמאכילין אותו בשר שחוטה מקרה אחד לשניהם בענין הרפואה. רק שהנ"מ הוא לדידן. אנן היכא נעביד. אם אנחנו נעבור על איסור מלאכת שחיטה בשבת בשביל החולה המסוכן הזה. או אם החולה הזה יעבור על האיסור במה שהוא יאכל נבלה. אבל בין כך ובין כך רפאות תהי לבשרו ושקוי לעצמותיו. הנה בדבר זה בודאי ספיקו הוא להחמיר בדאוריי' כמו שהוא כן בכל ספיקא דאוריי' שהרי אין תועלת והפסד יוצא לענין הפיקו"נ ע"י החומרא והקולא.

אמנם כן אף אם לכבודו של הרשב"א ז"ל כי רב הוא נכוף ראשינו תחת כפות רגליו ולסבול ממנו הדוחק העצום הזה והוא שנאמר דהואיל והוא לצורך פיקו"נ גם בזה האופן האמור הנה מ"מ ספיקו להקל (מה שהשכל ויושר הסברא ישתומם עליו וירתע לאחוריו וביותר לפי שלהרשב"א ז"ל דסובר דמה דספיקא דאוריי' לחומרא זה גופא הוא דאוריי'). אבל מה ראה על ככה הרשב"א ז"ל לפסוק שישחוט לו בשבת ולא יאכילנו נבלה לפום הסברא דשבת הותרה אצל פיקו"נ יע"ש בתשו' הרשב"א ז"ל לכל היותר היה לו לפסוק דאיזה שירצו יעשו אם ירצו ישחטו לצורכו בשבת. ואם ירצו יאכילוהו נבלה. דהא אם שבת הותרה אצל פיקו"נ גם איסור נבלה הותרה אצל פיקו"נ. והרי הנבלה הוא אצל המסוכן הזה הוא כמו בשר שחוטה. והרי היא כמו קדלי דחזירי שהיה היתר גמור אף שהיה מצוי לו היתר לפי דעת הרמב"ן ז"ל החולק על רבינו ז"ל. ואדרבא הא אכילת החולה הנבלה היא הרפואה עצמה. משא"כ שחיטה אף שהיא ג"כ היתר גמור אצל המסוכן הזה. אבל מיהא השחיטה אינה רפואת החולה רק היא הכשר והזמנה לצורך הרפואה. ולפחות היה לו לפסוק כמו שאמרנו דהברירה בידו לעשות כפי מה שירצה ויעשה מה שלבו חפץ אם לשחוט לצורך החולה ואם להאכילו נבלה וכנ"ל. וצ"ע לענ"ד.

ואפשר לומר לענ"ד בס"ד על צד הדוחק. והוא דהרשב"א סבירא ליה ג"כ טעמו ונמוקו של מהר"ם רוטנבורג ז"ל שהביא הוא עצמו שם בתשובה הנ"ל. והוא דיש חשש שהחולה ימנע עצמו מלאכול בשר הנבלה ויבא ע"י זה לידי סכנה יע"ש בתשובת הרשב"א ז"ל. ועיין בתשובות הרא"ש ז"ל כלל כ"ו סי' ה' ובפסקיו ביומא בפרק יום הכפורים סי' י"ד. ואני מוסיף בה דברים ונראה שדבריו בכלל דברי מהר"ם רוטנבורג ז"ל. והוא שאנו חוששין שאף אם יאכל מן בשר הנבלה כל השיעור שקצב לו הרופא לאכול מן הבשר. אבל אולי תקוץ נפש החולה בהאכילה ההיא להיותו נבלה. והדבר ידוע ברפואה ובטבעיות כי הדבר הנמאס והנגעל בעיני האדם. אם יאכלנו לא יבריאנו כ"כ כמו אלו לא הי' הדבר נמאס בעיניו. ומהר"ם רוטנבורג ז"ל אפשר דסבירא ליה דזה הוא שיכול לבא ע"י כך לידי סכנה רק דהרשב"א ז"ל בהא פליג על מהר"ם רוטנבורג ז"ל דמהר"ם ר"ב ז"ל סובר דאיכא למיחש ע"י זה שיבא לידי סכנה גמורה ולפיכך התיר הוא ז"ל לשחוט בשבת אפי' לדידן דאנן קיי"ל בשבת דחויה היא אצל פיקוח נפש. אבל הרשב"א ז"ל סובר דהך חששא אינו חשש לענין שיבא ע"י זה לידי סכנה. אלא דאיכא למיחש שיתאחר קצת רפואתו שאף שיצא מכלל הסכנה ע"י האכילה אבל רפואת תעלה שיתרפא לגמרי מיד זה לא יהיה לו אלא יאוחר דבר רפואתו וא"כ בשביל זה סבירא ליה להרשב"א ז"ל לדידן דקיי"ל שבת רק דחויה היא אצל פיקוח נפש אין אנו רשאין לחלל עליו את השבת לשחוט לצורך החולה ההוא אלא מאכילין אותו נבלה ומוטב שיאכל בשר נבלה וסוף סוף ינצל מהסכנה ואם יאוחר דבר רפואתו מה לנו בכך בשביל זה אין אנו מחללין עליו את השבת ואין זה דומה למה שכתב המג"א בסי' תרי"ח סק"ב בשם הב"ח וסייעתו ז"ל דהתם איכא למיחש שיסתכן שיבא לידי סכנה ע"י שיכבד עליו חוליו. אבל הכא הא ליכא חשש סכנה ולא יכבד עליו חליו רק שיתאחר קצת רפואתו להיות נרפא לגמרי מחליו. אבל הרשב"א ז"ל סובר דהך סברא של מהר"ם רוטנבורג ז"ל הנ"ל מהני לענין זה אם נאמר דשבת הותרה אצל פיקו"נ. דאז איכא היתר גמור לשחוט לצורך החולה כמו שאנו שוחטין לצורך עצמינו ביו"ט. רק דאעפי"כ היכא דיכול להצילו מן הסכנה בלא עשיית מלאכה ולית ביה שום טורח היה אסור לעשות המלאכ' לפי הלישנא קמא דיומא הנ"ל דהיכא דאיכא באותו בית אב כהנים טהורים טהורים עבדי טמאים לא עבדי. רק דהיכא דאיכא טירחא להביא כהנים טהורים מבית אב אחר הוא דא"צ למ"ד טומאה הותרה בציבור וכנ"ל. וא"כ הך סברא הנ"ל שנפש החולה קץ באכילת הנבלה ויאוחר דבר רפואתו כי יתרפא לגמרי. הנה זה בודאי לא גרע מטירחא קלה כמות שהיא להביא כהנים טהורי' מבית אב אחר דלמ"ד הותרה טומאה דלדידיה גם שבת הותרה וכנ"ל א"צ לטרוח אחר כהנים טהורים וה"ה הכא דא"צ לטרוח להאכיל להחולה דבר שנפשו קצה בו ויגרום לו איחור רפואתו לגמרי וכאמור לעיל ולפיכך מימר שפיר קאמר הרשב"א ז"ל דלמאן דסובר דשבת הותרה אצל פיקו"נ דמותר לו לשחוט לצורך החולה ולא להאכילו נבלה דבר שנפש החולה קצה בו ומאחר את רפואתו וכנ"ל אבל למאן דסובר דחויה היא אין להתיר בשביל זה חילול שבת שהיא בסקילה אלא מאכילין אותו נבלה. ואם יקוץ נפש החולה ויאוחר רפואתו בשביל זה אין לנו לדחות את השבת כיון שלפחות יצא מידי סכנה ובזה בס"ד מסתלקים כל הקו' הנ"ל ודוק ועדיין צ"ע.

ואשוב אתפלא ותמה תמה אקרא על מאור עינינו הרשב"א ז"ל בתשובה הנ"ל וכן הביאה מרן ז"ל בספרו ב"י וכנ"ל ריש אות זה. כ' וז"ל וכמדומה לי שהל' היא כמ"ד דחויה היא ולא הותרה וכו' וכאמור לעיל ריש האות הזה. והמבואר מדבריו אלה שאין הל' זו ברורה בידו של הרשב"א ז"ל אם הלכה היא דטומאה דחויה היא בציבור או לא. דאפשר דקי"ל דהל' היא טומאה הותרה היא בציבור. רק שהדברים מטין ונראין להרשב"א ז"ל יותר דהל' כמ"ד טומאה דחויה היא בציבור. שהרי כ' רק הלשון וכמדומה לי שהלכה היא כמ"ד דחויה וכו' ולמה כ' תיבת וכמדומה לי ולמה לא כ' בקיצור ובבירור והלכה כמ"ד דחויה היא וכו' אלא ודאי דאין הדבר ברור בעיניו.

ואנכי נוראות נפלאתי הפלא ופלא על הרשב"א ז"ל דודאי הדבר וברור דהל' היא כמ"ד דחויה הוא בציבור וליכא שום ספק בזה. אם אמת נכון הדבר כי דבר זה הוא תלוי בפלוגתא דר"י ור"ש. דר"ש הוא דסובר דחויה היא בציבור ור"י הוא דסובר הותרה היא בציבור עי' ביומא ד"ז ע"ב וא"כ היה מסתפק הרשב"א ז"ל הואיל דבכל מקום הל' כר"י נגד ר"ש (אלא דבזה יש להפליא ג"כ דא"כ היאך קאמר וכמדומה לי שהל' כמ"ד דחויה היא וכו' וכנ"ל דהיאך מדומה לו דבר זה דאדרבא היה לו לפסוק בבירור כמ"ד הותרה היא בציבור כר"י דהלכתא כוותיה נגד ר"ש וכאמור. אבל עוד אוסיף להפליא והוא). דאם זהו היתה ספיקו של הרשב"א ז"ל מה ספק יש כאן דהא ר' יוסי ס"ל להדיא ביומא ד"ח ע"א ובפסחים דף ע"ח ע"א דטומאה דחויה היא בציבור יע"ש בגמ'. (ועיין מש"כ התוס' בפסחים דף ע"ז ע"א בד"ה דלא אשכחן תנא וכו'). וא"כ מלבד דהוי לי' ר"י יחיד נגד רבים נגד ר' יוסי ור"ש ואין כר"י נגד ר"ש אלא כשר"ש הוא ג"כ יחיד בדבר לא כשתנא אחר מסייע ליה לר"ש נגד ר"י לבדו. אף זו דהא ר"י ור' יוסי הל' כר' יוסי אף שר' יוסי הוא לבדו ואין תנא אחר מסייע ליה מכל שכן היכא דמסייע ליה ר"ש.

ושניות לדברי סופרים דהא פליגי בזה ביומא ד"ז ע"ב ר"נ ורב ששת דר"נ סובר טומאה הותרה בציבור ורב ששת ס"ל דדחויה היא בציבור יע"ש בגמ' והרי זה כלל גדול דהלכתא כר"נ בדיני וכרב ששת באיסורי. ודוחק לומר דהרשב"א ז"ל ס"ל כמוהר"י קולון ז"ל בתשובותיו סוף שורש קס"ה שכ' דכל כללי פסקי ההלכות אינן אלא בדברים הנוהגים בזה"ז אבל לא בדברים שאינן נוהגין בזה"ז יע"ש בתשו' מהר"י קולון ז"ל ועי' במג"א סי' רי"ח ס"ק ג' דזה אינו חדא דמבואר בכמה מקומות מתשו' הרשב"א ז"ל וביתר חבוריו דהוא לא ס"ל להך כללא של מהר"י קולון ז"ל הנ"ל וגם הרשב"א ז"ל הוא נמשך ברוב המקומות אחר מאירי עינינו רש"י ורבותינו בעלי התוס' ז"ל ואינהו לא ס"ל להך כללא של מהר"י קולון ז"ל כדמוכח מהתוס' דזבחים ד"ו ריש ע"א בד"ה אחד מימר ואין שנים וכו'. ומרש"י במנחות דף נ"ב ריש ע"א בד"ה הי מנייהו אחריתי וכו'. ומדברי התוס' דשבת בדף ע' ע"ב בד"ה נודע לו על הקצירה וכו' ליכא להביא ראי' לדעת מהר"י קולון ז"ל הנ"ל: דז"א דהתוס' שם לא כתבו אלא דרבא ביבמות בפ' החולץ לא מיירי אלא בדברים הנוהגים בזה"ז אבל מדברים שאינם נוהגים בזה"ז לא מיירי רבא התם. אבל לא סתרו בזה כללי פסקי ההלכות שבש"ס בדברים שאינם נוהגים בזה"ז כמו שעשה כן מהר"י קולון ז"ל וכמבואר כן מלשון התוס' דשבת התם. וגם דאל"כ יסתרו דבריהם שבשבת שם לדבריהם שבזבחים הנ"ל. ודוחק לומר דהרשב"א ז"ל מסתפק הואיל ור"נ אתיא כר"י ורב ששת אתיא כר"ש ראוי יותר לפסוק כר"נ (דמלבד מש"כ בס"ד לעיל דאף ר' יוסי סובר כר"ש ממילא רב ששת אתיא כר' יוסי דעדיף לענין פסק הל' מר"ש. אף זו קשה) דזהו דוחק גדול כיון דיש כח ביד האמורא לפסוק כחד תנא ממילא הדרינן לקיבעא קמא דהלכה כרב ששת נגד ר"נ. ועוד דהא איכא אמוראי טובא דס"ל כרב ששת דטומאה דחויה היא בציבור. דרב חסדא ור' יצחק גם שניהם ס"ל דטומאה דחויה היא בציבור וכדאמרי' בפסחים דף ע"ט ע"א וז"ל א"ר חסדא ל"ש אלא שנטמאת הסכין וכו' קסבר רב חסדא טומאה דחויה היא וכו' וכן א"ר יצחק וכו'. וכן רב הונא ורב אדא בר אהבה ס"ל דטומא' דחויה היא בציבור וכדאמרי' בפסחים ד"פ סוף ע"א וז"ל איתמר היו רוב טמאי מתים ומיעוטן זבין רב הונא אמר אין תשלומין לפסח הבא בטומאה רב אדא בר אהבה אמר יש תשלומין לפסח וכו' דכ"ע טומאה דחויה היא בציבור וכו' יע"ש בגמ' וגם זה צ"ע לענ"ד.

ושלישית דהא אביי ורבא פסקו בזבחים ד' ל"ג ריש ע"א דתרווייהו ס"ל דטומאה דחויה היא בציבור וע"ש בגמ' וכיון דאביי ורבא פסקו כר"ש גם אנו צריכים לפסוק כך דהם אמוראי בתראי. ואעפ"י דאביי ורבא הוו תלמידי דר"נ ואין הלכה כתלמיד במקום הרב אבל הא הרשב"א ז"ל בעצמו ובכבודו כתב והביאו הר"ן בשבת קרוב לסוף פ' תולין דהלכה כרבא נגד ר"נ היכא שלא היה יושב לפניו. ואנח ביה סימנא יע"ש בר"ן. וכ"כ עוד הר"ן ז"ל הכלל הזה בשם הגאונים ז"ל בריש מס' סוכה בד"ה ולר' זירא דאמר וכו' וכ"כ הרב המגיד ז"ל בשם הרשב"א ז"ל לקמן הל' ט"ז בסוף ד"ה נתכוון להעלות דגים וכו' והכא הרי לא היה רבא יושב לפני ר"נ כשאמר הך שמעתתא דזבחים הנ"ל ושפיר נוכל לפסוק כרבא נגד ר"נ שהיה רבו של רבא.

ואפשר דהואיל ור"נ שמע סברתו של רבא מפי רב ששת ואפי' הכי חלק עליו הרי נחשב הך מימרא דרבא בזבחים כאילו היה יושב בפני ר"נ ואמרה להאי שמעתא דלית הלכתא כתלמיד נגד הרב כך אפשר לומר בס"ד דסובר הרשב"א ז"ל. אבל מ"מ קשה כיון דהך שמעתא דזבחים הנ"ל אמרו תרווייהו אביי ורבא. וא"כ הוו להו אביי ורבא לחוד (ומכ"ש בהדי רב ששת) רבים נגד ר"נ רבם. והלכה כתלמידים הרבים אפילו נגד רבם אם הוא יחיד נגדם. וכדמוכח בהגהות הראשונות של המרדכי בב"מ בפרק המפקיד בסי' תכ"ט מש"כ שם בשם הראבי"ה ז"ל. וגדולה מזו כתב הרא"ש ז"ל בנדרים סי' ח' שהוא מסתפק לומר דאפי' רבא לחוד ג"כ הלכה כמותו נגד רבה בר נחמני רבו יע"ש בהרא"ש. אלא שלפי מש"כ התוס' ביומא ד"ו ע"ב בד"ה א"ר תחליפא וכו' לחלק בין פסח לבין שאר קרבנות ציבור ואביא דבריהם לקמן אות ה' הנה אפשר ליישב קצת קושיא זו.

ורביעי בקודש קשה לענ"ד עוד על הרשב"א ז"ל בתשו' הנ"ל. מהא דאמרי' בפסחים דף ע"ז ע"א וז"ל דליכא תנא דשמעית ליה דאמר טומאה הותרה בציבור אלא ר"י וכו' עכ"ל הגמ'. וזה קאמרו התם סתמא דהגמ'. הרי מבואר מזה דסתם גמ' קאמר ושפתותיהם ברור מללו דר"י הוא יחיד בדבר זה במה דהוא סובר דטומאה הותרה בציבור וחוץ ממנו ליכא שום תנא בכל חכמי ישראל שיהיה סובר כר"י אלא כולהו ס"ל כר"ש דטומאה דחויה היא בציבור. וכיון דר' יוסי וכל חכמי ישראל כוותיה דר"ש ס"ל הנה בודאי הל' כר"ש. ובהגיע תור הלכה למעשה אנו צריכים להמשך אחר סתמא דהגמ' ומפיה אנו חיים. כי סתמא דהגמ' היו רבים מאד וגם היו בתראי טפי טובא. וא"כ הדבר שהלכה כר"ש וככל חכמי ישראל דס"ל דטומאה דחויה היא בציבור ואין הלכה כר"י דאמר טומאה הותרה בציבור. וממילא נמי דהוא כן לענין חולה שיש בו סכנה לענין שבת ושארי כל האיסורים שבתורה. דרק דחוים הם שבת ושארי כל האיסורים שבתורה אצל פיקו"נ לא שהותרו לפי דעת הרשב"א ומרן ז"ל שהבאתי לעיל ריש אות זה וריש אות הקודם הם המורים והם המלמדים כי טומאה בציבור ושבת ושאר איסורים אצל פיקו"נ תורה אחת להם. וכנ"ל סוף דבר מודה אני כי בעוונותי שרבו לא זכיתי לעמוד על תשו' הרשב"א ז"ל הלזו כי היא כולה מוקשה אצלי. ומי שדעתו רחבה מדעתי יתרץ ויישב דברי תשו' הרשב"א ז"ל הנ"ל ושכר הרבה יטול מן השמים. ודוק היטב בכל זה.

ג) ומדי  דברי בו ראיתי לעורר על מה שראיתי למרן ז"ל בספרו ב"י א"ח בסי' שכ"ח בד"ה היה החולה צריך לבשר וכו' שהביא בשם הר"ן ז"ל דנבלה מיקרי איסור חמור לגבי איסור שחיטה בשבת דאף שהשחיטה בשבת זדונו בסקילה ואכילת נבלה בזדון ליכא אלא מלקות. אבל בנבלה הרי הוא עובר בכל כזית וכזית שאוכל. משא"כ באיסור שחיטה בשבת שאינו עושה את האיסור אלא רק פעם אחת. וא"כ מאכילין אותו הקל קל דהיינו ששוחטין בשבת לצורך החולה ואין נותנין לו להחולה נבלה לאכול שהוא חמור וכאמור יע"ש בר"ן ובב"י. וכן פסק שם בש"ע בסי' הנ"ל סעי' י"ד בפשיטות בלי שום הבאת דעת מי ומי שיחלק על זה.

וטרם שאעורר על דברי הר"ן ז"ל ועל דברי מרן ז"ל בש"ע הנ"ל. ראיתי לעורר בס"ד על דברי המג"א שם סק"ט שהביא ג"כ לדברי הר"ן ז"ל הנ"ל וז"ל שוחטים לו דשבת הותרה אצל פיקו"נ וכו' אבל הר"ן ז"ל כתב הטעם דבנבלה עובר על כל כזית ממנה וכו' עכ"ל המג"א. ודבריו תמוהים לענ"ד דהאיך אפשר לומר דשבת הותר אצל פיקו"נ וכנ"ל דהא רבינו ז"ל פסק פה בהל' זו להדי' דשבת דחויה היא אצל פיקו"נ לא שהותרה והראב"ד ז"ל לא השיגו בזה ש"מ דאדויי אודי ליה וכן גבי טומאה בציבור פסק רבינו ז"ל כן לקמן בהל' ביאת מקדש פ"ד הל' י"ד וט"ו דרק דחויה היא בציבור לא שהותרה וגם שם הודה לו הראב"ד ז"ל. ולומר דכוונת המג"א הוא דהרא"ש ז"ל ורבו מהר"ם רוטנבורג ז"ל חולקים וס"ל דהל' כמ"ד טומאה הותרה בציבור דא"כ תקשה על הרא"ש ומהר"ם ר"ב ז"ל קושיות טובא כל הנהו ראיות ברורות שכתבתי בס"ד באות הקודם המה יתנו עדיהן דהל' כמ"ד טומאה דחויה היא בציבור. ועי' בכ"מ לקמן בהל' ביאת מקדש פרק והל' הנ"ל שכתב מקצת מהראיות האמורות. ומה יענו שפתי דעת הרא"ש ומהר"ם ר"ב ז"ל להנך ראיות האמורות.

וליכא למימר דהמג"א סובר דהרא"ש ומהר"ם ר"ב ז"ל בהא מודים לרבינו ז"ל במה שפסק גבי טומאה בציבור דטומאה דחויה היא. אכן בהא פליגי על רבינו ז"ל דהוא ז"ל מדמה דחיות פיקו"נ דשבת ודכל האיסורים לדחיות טומאה בציבור דכשם דטומאה בציבור לא הותרה אלא רק דחויה היא כך נמי לא הותרה שבת וכל האיסורים אצל פיקו"נ רק שדחוים. והרא"ש ומהר"ם ר"ב רבו ז"ל ס"ל דאין מדמין פיקו"נ לטומאה בציבור דאף דטומאה בציבור אינה אלא דחויה. אבל שבת וכל האיסורים הותרו לגמרי אצל פיקו"נ. ובזה היתה מסתלקת קושיתינו הנ"ל מכח הנך ראיות שכתבתי בס"ד באות הקודם.

אבל אי קשיא לי הא קשיא לענ"ד דאם נאמר דשבת הותרה אצל פיקו"נ כ"ש שאר עבירות שהותרו אצל פיקו"נ. וא"כ הרי החולה הזה יכול לאכול גם הנבלה ואינו עושה בו שום איסור כלל וכלל. הרי גם הנבלה הזאת היא בכלל מה שהותר לו לגמרי להחולה הזה המסוכן. ואף שכתב הרא"ש ז"ל בפ' יוה"כ סי' י"ד לחלק בין שבת לבין נבלה וז"ל בקיצור ושחוטה המאכל מותר אבל הנבלה המאכל עצמו אסור ואריה רביע עליה וכו' עכ"ל הרא"ש ז"ל בשם מהר"ם ר"ב ז"ל. דכיון דהוא היתר גמור. אין כאן לא אריה רביע עליה ואין המאכל עצמו איסור אצל החולה המסוכן ומה שהוא אסור לאחרים מה לו להחולה המסוכן הזה בכך אברי בשר נחירה במדבר היה היתר גמור ויותר דומה לזה תרומה ביד כהן דלדידיה הוא היתר ולישראל הוא איסור. וה"ה להחולה המסוכן הזה.

ברם לענ"ד נר' בס"ד כוונת הרא"ש בשם מהר"ם ז"ל כך (ואפשר שכוון המג"א ג"כ לכך אלא שקיצר ביותר שהיה לו לבאר). וראשון תחלה אעתיק לשון הרא"ש ז"ל שם בקיצור וז"ל. ורבי' מאיר השיב בתשו' ע"ז והביא דמיון מאוכל נפש ביו"ט דשוחטין ביו"ט וכו' אלא כיון דהתורה התירה לנו אוכל נפש ביו"ט הוי לדידן כל אוכל נפש ביו"ט כמו בחול. וה"נ כיון שהתירה התורה פיקו"נ. הוי כל מלאכה שעושה בשבת בשביל החולה שיש בו סכנה כאילו

טו

האשה שישבה על המשבר ומתה מביאין סכין וכו' שמא ימצא חי וכו' ואפי' לזה שאין חזקתו וכו'. עכ"ל. ועיין במגיד משנה ולקמן הלכה ח"י בד"ה מי שנפלה עליו מפולת ספק וכו' אות שני ושלישי ורביעי מה שכתבתי בס"ד הן בביאור הסוגיא ההיא והן בביאור דברי רבינו ז"ל פה.

יח

מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם מפקחין עליו וכו'. עכ"ל. א) וכתב הרב המגיד ז"ל וז"ל מי שנפלה עליו וכו' משנה שם (ביומא דף פ"ג ע"א וז"ל מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם ספק חי ספק מת ספק עכו"ם ספק ישראל מפקחין עליו את הגל וכו'). ומבואר בגמ' (שם דף פ"ה ע"א) דאפי' ס"ס כגון ספק יש שם אדם או לא. ואם יש שם ספק ישראל ספק עכו"ם. ואם הוא ישראל ספק חי ספק מת מחללין. ורבינו ז"ל לא חשש להזכיר זה מפני שיזכיר בסמוך (הל' כ') ואפי' ט' עכו"ם וא' ישראל (לישנא דהגמ' נקט הרב המגיד ז"ל אבל רבינו ז"ל כ' הלשון לקמן אפי' ישראל א' ואלף עכו"ם. אבל הענין אחד הוא מה לי ט' נגד א' מה לי אלף נגד א') מפקחין וכן ממה שיזכיר (בסמוך בהל' זו) מצאוהו חי מתבאר שאין ידוע להם אם הוא חי אם הוא מת עכ"ל הרה"מ ז"ל עם קצת תוספת ביאור.

וראשון תחלה אעתיק לך לשון הגמ' דיומא שם דף פ"ה ע"א וז"ל. מי שנפל עליו מפולת מאי קאמר. (פירש"י ז"ל וז"ל מאי קאמר. כל הני ספיקי דקתני מאי אתי לאשמעינן) לא מיבעיא קאמר. לא מיבעיא ספק הוא שם ספק אינו שם דאי איתא חי הוא דמפקחין. אלא אפי' ספק חי ספק מת מפקחין ולא מיבעיא ספק חי ספק מת דישראל אלא אפי' ספק עכו"ם ספק ישראל מפקחין וכו' עכ"ל הגמ' עם פירש"י ז"ל.

ופשטיות לישנא דהגמ' הנה מורה ובא שכל הספיקות הללו הנזכרים בהמשנה הנ"ל אינן ביחד באדם א' שנפלה עליו המפולת אלא שכל ספק וספק הוא לבדו ואו או קתני המשנה או שיש בו ספק הוא שם ספק אינו שם או ספק חי ספק מת. או ספק ישראל ספק עכו"ם. אבל הרב המגיד ז"ל מפרש להו דהנך שלש ספיקות איתנהו ביחד באדם א' שיש כאן ס"ס וכמבואר מדבריו הנ"ל. וכ"כ הטור א"ח בסי' שכ"ט וז"ל מי שנפלה עליו מפולת ספק חי ספק מת ספק שם ספק אינו שם ואפי' אם ת"ל שהוא שם ספק עכו"ם ספק ישראל מפקחין אעפ"י שיש בו כמה ספיקות וכו' עכ"ל הטור וכן הוא בש"ע שם סעי' ג' ועי' במג"א שם ס"ק ד' ותמה הלח"מ דמנ"ל להרב המגיד ז"ל להכריע שהפי' בהמשנה הוא כפירושו הנ"ל מה שהוא נגד פשטיות לישנא דהמתני' וע"ש בלח"מ שנדחק לתרץ. ובאמת אני תמה על הלח"מ שלא העלה על דל שפתיו כלל שגם הטור פירש כן כפירושו של הרב המגיד ז"ל ושגם על הטור תעבור כוס קושיתו.

ולדידי חזי לי בס"ד שהיה הכרח להרב המגיד ולהטור ז"ל לפרש כפירושם הנ"ל. והוא דהא כתב הרשב"א ז"ל בתשו' סי' ת"א דס"ס הוא כמו רוב וז"ל. ותדע לך עוד דהא ס"ס עדיף כרוב. ואפשר דאלים היתרו יותר מרוב. דהא ר' יהושע פוסל גבי יוחסין בחד רובא ומכשיר בס"ס וכו' עכ"ל הרשב"א ז"ל ועי' בש"ך י"ד בכללי הס"ס כלל ז"ך. וא"כ לכאו' קשה לענ"ד בסוגי' דיומא דף פ"ד ע"ב דאמרי' התם וז"ל א"ר יוסף א"ר יהודה אמר שמואל לא הלכו בפיקו"נ אחר הרוב. היכי דמי אי נימא דאיכא ט' ישראל ועכו"ם א' בינייהו רובא ישראל נינהו. אלא פלגא ופלגא ספק נפשות להקל. אלא דאיכא ט' עכו"ם וישראל א' הא נמי פשיטא דהוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכו' יע"ש הסוגי' באריכות דשקיל וטרי טובא לאוקמי שמעתתא דשמואל בשינויא דחיקא.

וקשיא לענ"ד דלמה הוצרך הגמ' ליכנס בפרצה דחוקה לשנויי שינויא דחיקא ולמה לא קאמר הגמ' דכוונת שמואל היא להיכא דאיכא ס"ס כגון פלגא עכו"ם ופלגא ישראל או שהוא מחצה על מחצה מכח הקביעות ואיכא כאן עוד ספק. דהיינו ספק אם הוא שם או לא או שיש כאן עוד ספק חי ספק מת וכדומה ספיקות אחרות. וא"כ הרי יש כאן ס"ס. הספק האחד ספק עכו"ם ספק ישראל. והספק השני ספק הוא שם ספק אינו שם. או ספק חי ספק מת. דאף דמכח הס"ס הרוב נוטה שלא לפקח את הגל. אבל אין הולכין אחר הרוב בפיקו"נ וממילא דאין הולכין נמי אחר ס"ס דדלמא שמואל ס"ל דס"ס לא עדיף מרובא.

ועוד דגם הרשב"א ז"ל גופא אפשר דלא אמר דס"ס עדיף מרוב אלא דוקא מרובא דליתא קמן אבל לא עדיף ס"ס מרובא דאיתא קמן. ותדע דהא הך ראי' שהביא הרשב"א ז"ל מר' יהושע דס"ס עדיף מרובא וכנ"ל. הא ר' יהושע התם מיירי רק ברובא דליתא קמן וכמבואר בסוגי' דכתובות התם. והטעם לחלק ביניהם הוא כמו שאומר בס"ד דהא ס"ס הוא רובא דאיתא קמן. דמצד הספק הראשון הוא פלגא ופלגא פלגא לאיסור ופלגא להיתר. ואח"כ ניתוסף עליו להתיר עוד הספק השני. הרי נתרבה צד ההיתר נגד צד האיסור וכמו שכתבתי בס"ד בזה באריכות לקמן בהל' ממרים פ"א הל' ד' בד"ה או יעמדו למנין וכו' אות ד' וה' וו' ורובא דאיתא קמן הוא עדיף מרובא דליתא קמן דברובא דאיתא קמן דאזלינן אבתריה כ"ע מודים וליכא מאן דפליג וברובא דליתא קמן איכא ר"מ ותנאי טובא דסוברים דלא אזלינן אבתריה. ולפיכך מימר שפיר קאמר הרשב"א ז"ל דס"ס עדיף מרובא דליתא קמן. אבל מרובא דאיתא קמן בודאי לא עדיף ס"ס דמאי עדיפותא איכא לס"ס נגד רובא דאיתא קמן אלא שקולים הם. ואם אין הולכין בפיקו"נ אחר שום רובא דהיינו אפי' אחר רובא דאיתא קמן הה"נ דלא אזלינן גבי פיקו"נ בתר ס"ס ולא משגחינן. וא"כ שפיר קשיא קושיתינו האמורה לעיל דלמה לא משני הגמ' שינויא רויחא כדבר האמור לעיל בס"ד וצ"ע לכאורה.

אלא ודאי צ"ל בס"ד לענ"ד דהפי' הוא כפירושו של הטור והרב המגיד ז"ל בהגמ' הנ"ל. דהיינו דהך משנה דהתם אשמעינן רבותא דאפי' איכא ס"ס. דהיינו דנצטרפו יחד באדם א' כל הספיקות השנוים שם במשנה. והם. ספק הוא שם וכו' ספק חי וכו' ספק ישראל וכו' אפי' הכי מפקחין עליו את הגל. וא"כ שפיר פריך הגמ' עלי' דשמואל פירכא הנ"ל היכי דמי אי נימא דאיכא ט' ישראל וכו' וכנ"ל ושוב א"א לומר דשמואל אשמעינן דלא אזלינן בתר ס"ס וכקושיתינו האמורה לעיל. דדבר זה לא איצטרך לשמואל לאשמעינן דכבר נודע זה מן המשנה דספק הוא שם וכו' ספק הוא חי וכו' ספק עכו"ם וכו' וכדבר האמור ודוק.

ומיושב בזה בס"ד לענ"ד מה דלכאו' קשה לענ"ד על הך סוגי' דיומא דף פ"ד ע"ב הנ"ל דמאי פריך הגמ' כלל וז"ל היכי דמי אי נימא דאיכא ט' ישראל וכו' וכנ"ל. וכי לא אסיק המקשן אדעתיה דאפשר לשנויי כמו שנאמר בס"ד. והוא דשמואל מיירי לענין אדם שהוא גוסס דהא קי"ל דרוב גוססין למיתה. והוי אמינא דלא נחלל עליו את השבת לפקח עליו את הגל או לחלל עליו את השבת לצורך רפואתו. לזה קמ"ל שמואל דגבי פיקו"נ לא אזלינן בתר רוב. אלא מחללין עליו את השבת כמו שמחללין על חולה דעלמא. וכ"כ להדי' התוס' במס' נדה דף מ"ד סוף ע"א בד"ה איהו מיית ברישא וכו' בסוף הדיבור שעל הגוסס מחללין את השבת אעפ"י דרוב גוססין למיתה. וז"ל דהא גוסס בידי אדם ההורגו פטור וכו' דרוב גוססין למיתה. ומחללין את השבת עליו כדאמר בפרק בתרא דיומא (היינו הסוגי' דרב יוסף א"ר יהודה אמר שמואל הנ"ל) דאין הולכין בפיקו"נ אחר הרוב עכ"ל התוס'. ולפחות ק' קושיתינו האמורה על התרצן התם. דלמה לא שני כדשנינן והיה מרויח בזה כל אידך שקלא וטריא דשקיל וטרי התם ממימרא דר' יוחנן. וצ"ע לכאו'.

אמנם כן לפי האמור בס"ד הנה הוא נכון דאי הוי משני כך הוי קשיא דמאי אתא שמואל לאשמעינן דדבר זה כבר נודע בין החיים מן המשנה דהתם דקתני בה וז"ל מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם ספק חי ספק מת ספק עכו"ם ספק ישראל מפקחין עליו את הגל וכו' דקשיא עליה קושית הגמ' דשם דף פ"ה ע"א וז"ל מאי קאמר וכו' וצריכת לשנויי כדשני הגמ' התם וז"ל לא מיבעיא קאמר וכו' דהיינו דאיכא ס"ס וכפי פירושו של הרב המגיד והטור ז"ל הנ"ל. ואף דס"ס הוא רובא אפי' הכי לא אזלינן בתר רובא של הס"ס ומפקחין עליו את הגל. הרי דהוא מוכח מן המשנה דלגבי פיקו"נ לא אזלינן בתר רובא.

ולפיכך הוכרח התרצן לשנויי כדשני וז"ל לא צריכא דפרוש לחצר אחרת מהו דתימא כל דפריש מרובא פריש קמ"ל וכו' יע"ש וע"ז לא שייך להקשות כקושיתינו האמורה לעיל מזה והוא דכבר ידעינן ליה מהמשנה וכמו כן המקשן כשאמר וז"ל פלגא ופלגא וכו' ט' עכו"ם וישראל א' וכו' יע"ש לא קשיא דכבר מוכח כן מהמשנה וכאמור. דזה אינו דמקום יש בראש לחלק בין הך רובא של המשנה ובין הך רובא של מאמר שמואל. והוא עפ"י מה דאמרינן במס' כריתות דף טו"ב ע"ב וז"ל א"ר חייא אמר רב היו לפניו שתי חתיכות אחת של חלב וא' של שומן ואכל א' מהן ואינו יודע איזו אכל חייב. חתיכה ספק של שומן וספק של חלב ואכלה פטור. א"ר זירא מ"ט דרב קסבר שתי חתיכות אפשר לברר איסורו. (ופירש"י ז"ל וז"ל אפשר לברר איסורן וכו' הילכך שתי חתיכות ונשארה האחת. אפשר שיבא לאחר זמן בקי שיכיר אם זהו הנותרת שומן ודאי חלב אכל וכו'). חתיכה אחת א"א לברר איסורו וכו' (ועוד אמרו שם דף ח"י ע"א) אמר ר"נ אמר רבה בר אבוהו אמר רב היו לפניו שתי חתיכות אחת של וכו'. אמר ר"נ מ"ט דרב קסבר שתי חתיכות איקבע איסורא חתיכה אחת לא קבעה איסורא וכו' עכ"ל הגמ' עם פירש"י ז"ל. והנה התוס' שם דף טו"ב ע"ב בד"ה מדסיפא בשתי חתיכות וכו' כתבו דגם העושה מלאכה בבין השמשות של יציאת השבת נקרא איקבע איסורא שהרי איקבע איסורו כל היום שעבר יע"ש בתוס' (ועי' בפר"ח י"ד בכללי ס"ס כלל א').

ודבריהם לא שייכא אלא למה שכתבו התוס' שם והוא לענין עושה מלאכה בין השמשות ואינו לצורך פיקו"נ. כמבואר בתוס' שם. אבל לענין ספק פיקו"נ לא מיקרי שבת איקבע איסורא. שהרי לענין פיקו"נ כל היום השבת מותר לעשות מלאכה ואף למ"ד שבת דחוייה היא אצל פיקו"נ. סוף סוף כיון שמותר לו לעשות מלאכה בשביל פיקו"נ והזריז הרי זה נשכר ומשובח שוב לא שייך לענין פיקו"נ לומר דאיקבע איסורא דהא כבר מתחלת ליל שבת לא נאסר לכל מה שצריך לפיקוח נפש. שהרי אין חילוק בין דחויה לבין הותרה שבת אצל פיקוח נפש כ"א לענין זה היכא דאפשר להצילו בנפשו להמסוכן הזה בלא חילול שבת רק שצריך לזה טירחא מרובה הנה לדידן דקי"ל שבת דחויה היא אצל פיקו"נ צריך לטרוח להצילו בנפשו בלי חילול. והרי אנן קאמינן השתא במי שניתן להצילו בנפשו ע"י חילול שבת דהיינו שא"א להצילו מן הסכנה באופן אחר כ"א ע"י חילול שבת. וא"כ גבי פיקו"נ כזה בודאי לא שייך למימר סברת התוס' הנ"ל דהספק שלו מיקרי איקבע איסורא. דהא לגבי פיקו"נ כזה לא נאסר היום המלאכה.

ואחרי כי כן בין דשמואל ס"ל כר' זירא בטעמא דקאמר לעיל משום דאפשר לברר איסורו. ובין דס"ל לשמואל כר"נ דהטעם הוא משום דאיקבע איסורא. הא מיהא טובא יש לחלק בין הך רובא של הס"ס דקתני המשנה לבין הך רובא דמיירי ביה שמואל במימרא דיליה לפי האוקימתא דהגמ' הנ"ל דפריש לחצר אחרת וכו' וכמו שאבאר בס"ד לפנינו.

וביאור דבר זה הוא. דבשלמא במשנה א"א לברר איסורו. שהרי אין כאן בספק סכנה אלא אדם אחד רק דמספקינן ביה כל הנהו ספיקות ספק אם הוא שם או לא ואינך ספיקי. והנה הך ספק אם הוא שם א"א לבררו שהרי אף אם יפוקח הגל למחר ולא ימצא שם כבר אפשר שנאכל מנחשים ועקרבים שישנן תחת הגל או שגררוהו משם למקום אחר וכדאמרינן כהאי גוונא במס' נדה דף ס"א ע"א וז"ל ורבנן בשלמא התם אימר עורב נטלה וכו'. יע"ש בגמ' והוא קאי התם על גל טמא שנתערב בין שני גלים טהורים. ועי' ברש"י בפסחים דף יו"ד ע"א בד"ה כל דבר שבחזקת טומאה וכו' וברש"י בבכורות דף כ"ה ע"ב בד"ה בשלמא גבי טומאה וכו'. וביותר אינך ספיקות שבמשנה שם בודאי א"א להתברר. שהספק של חי הוא עכשיו או אם מת הוא עכשיו. א"א להתברר. שהרי אף אם ימצא אח"כ מת עדיין לא נתברר שגם עכשיו היה מת. וכן הספק אם הוא עכו"ם או ישראל אף אם ימצא אח"כ חי ואישתקל מילולו. מי יעלה לנו השמימה ויגידה לנו אם עכו"ם הוא או ישראל.

וכמו כן לפי טעמו של ר"נ בכריתות התם ופסק רבינו ז"ל כוותיה לקמן בהל' שגגות פ"ח הל' ב' וג' (ועי' בכ"מ שם ובס' ברכת הזבח במס' כריתות התם מ"ש). דטעמא טעים משום דאיקבע איסורא. הא בהך משנה דמס' יומא הנ"ל לא איקבע איסורא דהא ליכא כאן אלא אדם אחד (ושבת לגבי פיקו"נ לא מיקרי איקבע איסורא וכאמור לעיל). ואינו אלא כמו חתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן ואכלו דהוא פטור מאשם תלוי מהאי טעמא דלא איקבע איסורא אליבא דר"נ.

אבל לא כן בהך מימרא דשמואל דמיירי בדאיכא כאן פלגא ופלגא לפי ההוי אמינא ולפי המסקנא מיירי בדאיכא כאן ט' עכו"ם וישראל אחד ופירש אחד מהם או כולם ונפלה המפולת על אחד מהם ואיני יודע אם עכו"ם הוא או אם ישראל הוא. הרי איקבע איסורא דהא איכא כאן נמצא וכאן היה ודאי עכו"ם שבשבילו אסור לחלל עליו את השבת. והוי ליה ממש כשתי חתיכות לפניו אחת של חלב ואחת של שומן ואינו יודע איזהו של חלב ואיזהו של שומן ואכל אחת מהן דהוא חייב אשם תלוי דאיקבע איסורא והה"נ הכא.

ואף גם לפי טעמו של ר' זירא בכריתות התם דקאמר משום דאפשר לברר איסורא וכנ"ל הא גם כאן אפשר לברר איסורא דכשם דהתם אפשר לבררו הואיל ואם יבא בקי לאחר זמן ויכיר את השומן ואז ידע כי הוא אכל האיסור החלב. ה"ה נמי הכא אפשר להתברר איסורו שהרי אפשר שיבא לאחר זמן הישראלי לפנינו ויעמוד חי ש"מ למפרע זה שנפל עליו המפולת היה עכו"ם. לפיכך הואיל ואית ביה חומרא זו דאפשר לברר איסורו או דאיקבע איסורא. הוי אמינא דנאמר דניזל בתר רובא ולא נהיה רשאים לפקח עליו את הגל. לזה קמ"ל שמואל דאפילו הכי מפקחין עליו את הגל דאף בכה"ג לא אזלינן בתר רובא גבי פיקו"נ. ודוק היטב.

ב) ומקום אתי עמי בס"ד להביא עוד ראיה לענ"ד לפירושו של הטור והרב המגיד ז"ל האמור לעיל ריש אות הקודם דכוונת המשנה דיומא התם הנ"ל באות הקודם. היא דאפי' היכא דאיכא ס"ס מ"מ מחללין עליו את השבת ומפקחין עליו את הגל. והוא דבערכין ד"ז סוף ע"א אמרי' וז"ל אמר ר"נ אמר שמואל האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין ומקרעין את כריסה ומוציאין את הולד וכו' לא נצרכא אלא להביא סכין דרך רה"ר. ומאי קמ"ל דמספיקא מחללינן שבתא. תנינא. מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם ספק חי ספק מת. ספק עכו"ם ספק ישראל מפקחין עליו את הגל. מהו דתימא התם הוא דהוה ליה חזקה דחיותא. אבל הכא דלא הוה ליה חזקה דחיותא מעיקרא אימא לא קמ"ל וכו' עכ"ל הגמ' ועי' ברש"י שם.

ולכאורה קשיא לענ"ד דמאי פריך הגמ' תנינא מי שנפלה עליו מפולת וכו' דלמא הא קמ"ל שמואל. והוא דשמואל מיירי במימרא דיליה באשה שישבה על המשבר ואין אנו יודעים אם כלו לו חדשיו להולד או לא. ובלאו הכי צריכים אנו לאוקמי מימרא דשמואל בהכי. מלבד מכח מה דסתמא קאמר. אף זו דאל"כ תקשה מאי קמשני הגמ' וז"ל אבל הכא דלא הוה ליה חזקה דחיותא מעיקרא וכו' וכנ"ל. דאם ידעינן בודאי שכלו לו חדשיו למה לא הוי ליה חזקה דחיותא מעיקרא הא מיד שכלו לו חדשיו מיד אית ליה חזקת חי שיהיה נולד כדרך כל הנולדים ויחיה ויהיה הולך וגדל ויהי לאיש ככל האנשים. והיא אמו גם היא אית לה חזקת חי אף כי הרתה יש לה חזקה שתלד כמו שרובא דרובא נשים הרות ויולדות.

ודבר זה א"א לומר דאוקמינן התינוק על החזקה שלא נעקר הולד תחלה כמו שהיה מחובר תחלה כך מסתמא היה מחובר בעת זו שמתה אמו דכל כמה דיכולים אנו לאוקמינן ליה על החזקה הראשונה מוקמינן ליה. וא"כ אמרינן דאוקמינן הך חזקה שלא נעקר הולד תחלה נגד הך חזקת חי. ודל תרווייהו חזקות מהכא. דזה אינו דהא הך חזקה שלא נעקר הולד מהאם אינו חזקה כלל. ולפחות הוא רק חזקה קלישתא שהרי היא עשויה להשתנות להיות נעקר. ועי' במג"א סי' ח' ס"ק י"א (ועי' בס' בית שערים שער שני דלת טו"ב ושער י"א דלת שלישי מש"כ בס"ד בזה באריכות). וגם עתה אחרי מות האם בודאי הא נעקר הולד. וא"כ עתה בשעת הספק הא איתרע החזקה בודאי וממילא אין כאן חזקה כלל הך חזקה של לא נעקר הולד. וכמש"כ סברא זו להדיא התוס' ביבמות דף ס"ח סוף ע"א בסוף ד"ה רישא פסולי כהונה וכו' וז"ל. כיון דהשתא דאתי קמן הוי ודאי בן ט' אע"פ שהיה ספק כשבא עליה לא מוקמינן ליה אחזקה קמייתא אלא אזלינן בתר השתא. שהוא ודאי בן ט' דחזקא קמייתא איתרע לה עכ"ל התוס'. ועי' לקמן בהל' איסורי ביאה פ"ט הל' ג' בד"ה טמאה למפרע עד כ"ד וכו' מש"כ בס"ד באריכות בזה הכלל ובדברי התוס' הנ"ל.

אלא ודאי צ"ל הוא הדבר אשר דברתי בס"ד לעיל. דהגמ' מוקי להמימרא דשמואל הנ"ל אף בולד דלא ידעינן ביה אם כלו לו חדשיו או עדיין לא כלו לו חדשיו. דהא סתמא קאמר שמואל ולא חילק ולא פילג גם מסתמא דמילתא לא קים לן בגוויה אם כלו חדשיו או לא אם לא על צד הזרות. ואיפו זאת מימר שפיר קאמר הגמ' וז"ל אבל הכא דלא הוה ליה חזקה דחיותא וכו'.

ואחרי כי כן קשה מאי פריך הגמ' וז"ל ומאי קמ"ל דמספיקא וכו' תנינא מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם וכו' וכנ"ל. דהא טובא אשמעינן שמואל דאילו מן המשנה דיומא הנ"ל. לא הוינן ידעינן דמספיקא מחללינן שבתא. אלא דוקא היכא דליכא אלא ספק אחד דהיינו או ספק הוא שם ספק אינו שם. או דאיכא ספק חי ספק מת. או דאיכא ספק עכו"ם ספק ישראל. אבל היכא דאיכא ס"ס כגון בהך מימרא דשמואל דאשה היושבת על המשבר דאיכא כאן ס"ס שלא לחלל עליו את השבת. הספק האחד הוא שמא לא כלו חדשיו ואין מחללין עליו את השבת שהרי הוא נפל. והספק השני הוא דלמא לא נעקר הולד קודם שמתה אמו. דאז הולד מיית ברישא וכמ"ש ברש"י ז"ל שם סוף ע"א בד"ה מקרעין את כריסה וכו' וז"ל דזימנין דמיקרי דהוא מיית ברישא עכ"ל רש"י ז"ל. והיינו דזימנין דמיקרי דהולד נעקר תחלה דאז אינו מיית במיתת האם. אלא שאין זה דבר מצוי להיות הולד נעקר קודם מיתת האם. ועי' בתוס' דב"ב דף קס"ב ריש ע"ב בד"ה דהוא מיית ברישא וכו' ובתוס' דמס' נדה דף מ"ד סוף ע"א בד"ה איהו מיית ברישא וכו' ועי' במג"א בסי' ש"ל ס"ק יו"ד. וסוף סוף המבואר מדברי רש"י ז"ל הללו. דאין זה ודאי שיהיה הולד חי אלא רק שאפשר שחי יחיה אם יקרה כה שיעקר קודם מיתת האם. וממילא הרי איכא כאן ס"ס וכאמור והוי אמינא דלא נחלל עליו את השבת לזה קמ"ל שמואל. דאף דכאן נמצא וכאן הי' ס"ס שלא לחלל עליו את השבת אפילו הכי מחללינן עליו את השבת. וצ"ע לכאורה לענ"ד.

והנה הטור והרב המגיד קשיא להו קו' זו. אם נאמר דהמשנה דיומא לא מיירי בס"ס וכקושית הלח"מ שהבאתי לעיל ריש אות הקודם. ולפיכך הוכיחו מזה דהגמ' סוברת זה למילתא דפשיטא דהפי' בהמשנה הנ"ל היא דאיכא כל הנך ספיקות יחד דאיכא ס"ס וספיקות טובא. ואפילו הכי קתני המשנה דיומא הנ"ל דמפקחין עליו את הגל. והיינו דהגמרא דערכין הנ"ל הוכיח כן מכח קושית הגמ' דיומא דף פ"ה ע"א וז"ל מאי קאמר וכו' ולזה שפיר פריך הגמ' עליה דשמואל תנינא מי שנפלה עליו מפולת ספק וכו' וא"כ מזה הוכיחו הרב המגיד והטור ז"ל דהפירוש בהמשנה הוא כפירושם הנ"ל. ועוד דהא מהך מימרא דשמואל בערכין באשה שישבה על המשבר וכו' וקורעין וכו' הנ"ל מוכח דאפילו היכא דאיכא ס"ס שלא לחלל עליו את השבת מ"מ מחללינן עליו את השבת וכנ"ל וכיון שהדין דין אמת גם פירושא של המשנה מסתמא כך וסוף סוף אזדא לה בס"ד מתוך האמור קו' הלח"מ שהבאתי לעיל ריש אות הקודם מה שהקשה על הרב המגיד והטור ז"ל הנ"ל מה שהק' מנ"ל להטור והרב המגיד ז"ל לפרש המשנה כפירושם דאיכא כל הספיקות ביחד ולהמציא מזה דין חדש לקולא. דמתוך האמור ליתא. ודוק היטב.

ג) ומתוך דבר הלכה האמורה בס"ד באות הקודם הנה מקום אתי עמי ליישב קו' הרב המגיד ז"ל שהבאתי לעיל ריש אות ראשון מה שהקשה על רבינו ז"ל דלמה לא העתיק דאפילו איכא ס"ס דאעפ"כ מחללין עליו את השבת וכנ"ל. והנה בודאי אין כוונת קושיתו דהיה לו לרבינו ז"ל להביא דאפילו איכא שלש ספיקות דאפי' הכי מחללין עליו את השבת כי הך דהכא. ספק הוא שם וכו' ספק חי וכו' ספק עכו"ם וכו' דמה לי תרי ספיקות ומה לי שלש ספיקות. וכמ"ש כן התוס' בפסחים דף יו"ד ע"א בד"ה ספק ביאה טהור וכו' ובב"ב דף נ"ה ע"ב בד"ה ר"א מטהר וכו'. ואינו דומה למש"כ הש"ך בי"ד בכללי הס"ס כלל כ"ח. והחילוק שביניהם דעת לנבון נקל. אבל כוונת קושיתו של הרב המגיד ז"ל היתה שלפחות היה לו לרבינו ז"ל לאשמעינן דאף בדאיכא ס"ס שלא לחלל מ"מ מחללין עליו את השבת דגבי פיקו"נ לא אזלינן בתר ס"ס. וממילא נדע דאף בדאיכא ספיקי טובא שלא לחלל עליו את השבת דאפי' הכי מחללין עליו את השבת דמה לי תרי ספיקי ומה לי ספיקי יותר וכאמור בשם התוס' דפסחים ודב"ב.

וראה זה מה שתי' הרב המגיד ז"ל בתירוצו הראשון וז"ל. ורבינו ז"ל לא חשש להזכיר זה מפני שיזכיר בסמוך ואפי' ט' עכו"ם וכו' וכדלעיל ריש אות ראשון ואחרי העתרת המחילה הראויה לפי כבוד תורתו אומר אני בס"ד דאין זה תי' מספיק. דמ"ש רבינו ז"ל לקמן הל' כ' וז"ל ואפי' ישראל א' ואלף עכו"ם וכו'. מזה אין ראיה ולא נשמע הדין הזה דלא אזלינן גבי פיקו"נ בתר ס"ס. דהא אפשר לומר דרבינו ז"ל מיירי התם בענין דידעינן בודאי שהוא עדיין חי. דאין כאן אלא ספק אחד ספק עכו"ם ספק ישראל ותו לא. דהא מ"ש רבינו ז"ל לקמן בהל' כ' אינו נמשך כלל לא למ"ש פה בהל' ח"י ולא למ"ש לקמן בהל' שלאחר זו הל' י"ט וכ"כ הלח"מ.

אמנם תירוצו של הרב המגיד ז"ל מה שתי' וז"ל. וכן ממה שיזכיר מצאוהו חי מתבאר וכו' יע"ש במגיד משנה הנה התי' הזה הוא נכון. ואף דליכא כאן אלא שתי ספיקו' ובמשנה הא איכא שלש ספיקות אבל כבר כתבתי בס"ד לעיל מזה בשם התוס' דפסחים ודב"ב דאין חילוק בין שתי ספיקות לבין שלש ספיקות ויותר הרבה אלא שקולים הם ובמאזני' ישאו יחד. והמשנה כיון שהתחילה למנות הספיקות היא מונה והולך כל הספיקות שהן נקל המציאות בענין זה. אף דליכא בזה נפקותא לדינא כי כן דרך המשנה וק"ל.

איברא כי כן לפי האמור בס"ד באות הקודם. בלאו הכי מיושב קו' הרב המגיד ז"ל הנ"ל. דהא רבינו ז"ל כתב לעיל הל' ט"ו וז"ל האשה שישבה על המשבר ומתה מביאין סכין בשבת אפי' דרך רה"ר וקורעין את כריסה ומוציאין את הולד שמא ימצא חי. שספק נפשות דוחה את השבת ואפי' לזה שאין חזקתו חי עכ"ל רבינו ז"ל. והנה ביאר כאן דאפי' איכא ס"ס שלא לחלל עליו את השבת אפי' הכי מחללין עליו את השבת דהא הכא מיירי אפי' בלא נודע לנו שכלו לו חדשיו וכמו שאבאר בס"ד.

והראיה לזה שתים הנה. חדא מדמיסתם סתם רבינו ז"ל ולא חילק ולא פילג דדין זה הוא דוקא כשנודע לנו שכלו לו חדשיו אבל לא נודע לנו שכלו לו חדשיו ליתא להך דינא ואין זה דרך הפוסק למיסתם כ"כ וביותר דסתמא מילתא לא נודע לנו שכלו לו חדשיו וכאמור לעיל אות הקודם. וזאת שנית מוכח כן מדסיים רבינו ז"ל ואפילו לזה שאין חזקתו חי וכו' וכנ"ל. ואי בדידעינן דכלו לו חדשיו הרי יש לו חזקת חי וכדבר האמור בס"ד לעיל אות הקודם. ואדרבא גדולה מזו אשמעינן רבינו ז"ל בזה דאפי' איכא ס"ס שלא לחלל עליו את השבת וגם לית ליה חזקת חי. אפילו הכי פיקו"נ שלו דוחה את השבת וכאמור לעי' מזה. ומכ"ש וק"ו בן בנו של ק"ו היכא דאית ליה לזה שנפל עליו המפולת חזקת חי רק דאיכא ס"ס לחוד שלא לחלל עליו את השבת כהך גוונא דהמשנה דיומא הנ"ל דלא אזלינן בתר ספיקא ומחללין עליו את השבת ודוק.

ד) ואמרינן מתוך דבר הל' האמור לעיל אות ראשון בס"ד להביא ראיה לדינו של ס' עולת שבת בש"ע א"ח סימן שכ"ט סעיף ג' ס"ק ד' על מה שפסק בש"ע שם וז"ל מי שנפל עליו מפולת ספק חי ספק מת ספק הוא שם ספק אינו שם וכו' מפקחין עליו אעפ"י שיש בו כמה ספיקות וכו' עכ"ל הש"ע. וכתב בס' עולת שבת הנ"ל וז"ל. ספק הוא שם וכו' וכוונת המחבר בכאן בספק זה דהיינו שמא קדמו אנשים אחרים ולקחוהו מן הגל. אבל אם הספק הוא אם מתחלה נפל עליו המפולת אין מפקחין. וצ"ע לדינא וכו' עכ"ל ס' עולת שבת:

וכעת נתגלה אור עולם ספרו של אדוני אבי מ"ו זצללה"ה ס' מחצית השקל שכ' בסי' הנ"ל בד"ה ס"ק ב' וכו' וז"ל ופי' וכו' ועי' באה"ע וכו' כיון דבכל וכו'. מ"ש בש"ע סעי' ג' מי שנפלה וכו' כ' בס' תוספת שבת ס"ק ב' וז"ל כתב הע"ש דהיינו שמא (וכאמור לעיל) וכו' וצ"ל דטעמו הוא משום דמוקמי' ליה אחזקתיה. ואין זה מוכרח דהא קי"ל דרובא עדיף מחזקה וכו' וכיון דבפיקו"נ לא אזלי' בתר רובא כ"ש דלא אזלי' בתר חזקה וכו' עכ"ל ס' ת"ש. ולענ"ד ספק של הע"ש הוא מצד אחר. דנהי דחזינן דבפיקו"נ הולכים להקל אפי' נגד רוב וא"כ כ"ש נגד חזקה. אבל בצירוף שניהם יחד דהיינו רוב וגם חזקה אפשר דאין הולכין נגדן להקל (אף כצ"ל) בפיקו"נ. ולפי מ"ש הרשב"א בתשו' סי' ת"א והביאו הש"ך וכו' דהטעם דאזלינן בס"ס להקל דע"י ספק הראשון הוי מחצה על מחצה. וכשניתוסף הספק השני נתרבה צד ההיתר והוי ההיתר רוב והאיסור מיעוט וכו' וא"כ כשיש ספק אם נפלה עליו מפולת. דאיכא חזקה (דמוקמינן ליה אחזקתו דעד השתא שלא נפלה עליו המפולת) והכא איכא גם ס"ס הוי ליה רובא וחזקה אולי כה"ג לא אזלינן להקל בפיקו"נ וכו' עכ"ל אאמ"ו זצללה"ה ודברי פח"ח ושפתים ישק.

ואני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה נקיטנא בשפולי גלימא של אאמ"ו זצללה"ה ומביא לו ראיה לסברתו (אם כי דבריו א"צ חיזוק וראיה) דכל היכא דאיכא הצטרפות שניהם יחד רובא וגם חזקה מיעוטא כמאן דליתא דמי וליכא מאן דחש ליה לההוא מיעוטא והוא מסוגי' דיבמות דף קי"ט ע"ב (ואאמ"ו זצללה"ה שם רמז להך סוגיא ובלי ספק כוון לזה שאכתוב אך שקיצר בו או שהמעתיקים השמיטו בזה). דאמרינן התם וז"ל רישא חזקה לייבום וכו' סיפא חזקה לשוק והוי ליה זכרים מיעוטא דמיעוטא ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש ר"מ וכו' עכ"ל הגמ'. הרי שלך לפניך מבואר דכל היכא דמצטרפין יחד גם שניהם רובא וגם חזקה נעשה המיעוטא מיעוטא דמיעוטא. ואפילו ר"מ לא חייש ליה. והיינו משום דמיעוטא דמיעוטא בודאי כמאן דליתא דמי. כאילו אין כאן שום דבר המתנגד להרוב והחזקה. אלא כאילו הוא כולו כך כמו שהוא הרוב והחזקה וא"כ האיך נחלל עליו את השבת דהא הוא כאילו ודאי מת או כאילו ודאי לא נפלה עליו המפולת. ועי' לקמן בהל' עבודת יוה"כ פ"ה הל' ח"י בד"ה הי' טרפה פסול שנאמר וכו' אות שני מה שכתבתי בס"ד עוד שם בשם אאמ"ו זצללה"ה. וק"ל:

ואולם כן הנה מקום אתי עמי בס"ד להביא ראיה אחרת לדינו של ס' עולת שבת האמור לעיל. והוא דהא בערכין ד"ז ע"ב פריך הגמ' התם על מימרא דר"נ אמר שמואל האשה שיושבת על המשבר וכו' הנ"ל. וז"ל ומאי קמ"ל מספיקא מחללינן שבתא תנינא מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם ספק חי ספק מת וכו' מהו דתימא התם הוא דהוי ליה חזקה דחיותא. אבל הכא דלא הוי ליה חזקה דחיותא מעיקרא אימא לא קמ"ל וכו' עכ"ל הגמ'. והמבואר מזה דשמואל לא אשמעינן אלא דאף אם אין לו חזקת חי דמעיקרא דאפילו הכי מחללין על ספק פיקו"נ את השבת. זה החידוש הוא דאתא לאשמעינן ותו לא מידי.

ואחרי כי כן ק' לענ"ד למה נקט שמואל הרבותא דיליה רק באשה שישבה על המשבר דנהי דיציב פתגם דאין כאן חזקת חי להילד היולד הזה שיהיה מסייע לומר שיחללו עליו את השבת. אבל הא מיהא גם איפכא אין לו חזקה להך עובר לומר שלא יחללו עליו את השבת. ולמה לא אמר שמואל רבותא טפי ולמינקט גוונא באופן שיהיה כאן ס"ס וגם שיהיה לו חזקה שלא לחלל עליו את השבת כגון הך גוונא של ס' עולת שבת הנ"ל או שנפל המפולת על גר שידעינן שמל אבל לא ידעינן אם ג"כ כבר טבל או אם לא טבל עדיין דאם אמת נכון הדבר שעדיין לא טבל. א"כ אסור לחלל עליו את השבת שהרי עדיין אינו כישראל אלא עדיין הוא כעכו"ם לכל דבר. אבל אם ג"כ כבר טבל הרי דינו ככל המון ישראל ורשאי וצריך לחלל עליו את השבת. והרי יש לו חזקה קמייתא שעדיין לא נרפא ממילתו ולא טבל עדיין. והרי הוא לכל דבר עדיין כעכו"ם. וגם יש בלאו הכי ס"ס כגון ספק הוא שם ספק אינו שם וספק חי ספק מת. וכמו כן באשה שישבה על המשבר ואנו ידעינן בודאי שבאתה להתגייר אבל אנו מסופקים בה אם כבר טבלה לשם גירות או לא טבלה עדיין. שאם היתה היא טובלת לשם גירות. ממילא גם בנה זה שהיתה מעוברת עמו בשעת הטבילה יש לו דין ישראל גמור לכל דבר. וכמבואר כן ביבמות דף ע"ח סוף ע"א דאמרינן התם וז"ל ואלא הא דאמר רבא עכו"ם מעוברת שנתגיירה בנה א"צ טבילה וכו' יע"ש בגמ' ועי' לקמן בהל' איסורי ביאה פי"ג הל' זיי"ן. והרי היא ובנה העובר יש להם חזקת עכו"ם שהם בחזקתן הראשונה שלא טבלו עדיין. וגם הרי אין אנו יודעים אם כלו לו חדשיו להולד המעובר הזה או אם עדיין לא כלו לו חדשיו וממילא איכא כאן נמצא וכאן היה גם כן ספק ספיקא שלא לחלל עליו את השבת וכאמור לעיל אות שני. וא"כ הרי יש כאן רובא (שהוא הס"ס) וחזקה שניהם יחד שלא לחלל עליו את השבת. והיה לו לאשמעינן רבותא טפי דאפי' הכי מחללינן עליו את השבת דגבי פיקו"נ לא אזלינן אפי' בתר רובא וחזקה אף שמצטרפין יחד.

ולא זו בלבד. אלא דאף זו קשה לענ"ד דמאי פריך הגמ' עלי' דשמואל וז"ל ומאי קמ"ל דמספיקא מחללינן שבתא תנינא מי שנפלה עליו מפולת וכו' וכאמור לעיל. דדלמא שמואל מיירי באשה האמורה לעיל מזה שהיא ספק גיורת ואשה זו היא יושבת על המשבר ומתה דאיכא כאן רובא וחזקה שלא לחלל עליו את השבת וכאמור וקמ"ל שמואל דאפי' הכי מחללין עליו את השבת. ודבר זה לא נשמע ולא נדע מהך משנה דיומא מי שנפלה עליו מפולת ספק וכו' דאף דקתני התם וז"ל ספק הוא שם ספק אינו שם וכו' מ"מ כבר אפשר לפרש המשנה ההיא כמו שפירשה בס' עולת שבת הנ"ל דהיינו דמיירי דידעינן בודאי דנפלה המפולת עליו רק מה דאנו מסופקים אם עדיין הוא שם תחת המפולת או אם אינו שם תחת המפולת. היינו שאנו מסופקים אם כבר הוציאו משם אדם אחר או לא וכאמור לעיל בשם ס' עולת שבת. ממילא אין כאן חזקה שלא לחלל עליו את השבת. רק רוב לחודא הוא דאיכא דהיינו הס"ס. ולזה קמ"ל שמואל דינו הנ"ל דאשה היושבת על המשבר וכו' וממילא ידעינן דהפירוש בהמשנה ג"כ הוא במה דקתני ספק הוא שם וכו' דלא ידעינן כלל בודאי שנפל עליו המפולת שגם בזה אנו מסופקים אם נפלה עליו המפולת כלל או לא. ואף דאיכא כאן רובא וגם חזקה שלא לחלל עליו את השבת מ"מ מחללין עליו את השבת. אלא ודאי צ"ל דדבר זה היתה מילתא דפשיטא ולסברא ברורה בעיני סתמא דהגמ' דכל היכא דאיכא רובא וגם חזקה שניהם יחדיו שלא לחלל עליו את השבת שאין מחללין עליו את השבת וכדינו של ס' עולת שבת וכסברתו של אאמ"ו זצללה"ה האמורים לעיל. והוא דכל היכא דמצטרפים יחד רובא וחזקה שלא לחלל עליו את השבת מיעוטא כמאן דליתא דמי ואיכא כאן כולו שלא לחלל עליו את השבת וכנ"ל ודוק.

איברא לפי מש"כ בס' משמרת הבית להרשב"א ז"ל בית ראשון שער ראשון ד"ז ע"ב ובד"ח ע"א (וכ"כ מהרש"א ז"ל בחולין דף י"א ע"א בד"ה בא"ד אלא ילפינן מפרה אדומה וכו' לפי תירוצו הראשון שם) דהא אמרינן דסמוך מיעוטא אצל חזקה. זה אינו אלא מדרבנן לדידן דקי"ל דאזלינן בתר רובא ממילא מיעוטא כמאן דליתא דמי יע"ש בס' משמרת הבית ובמהרש"א וא"כ לדידהו בכל רובא המיעוטא הוא כמאן דליתא דמיא וכאילו היה כולו כן כמו שהוא. ומה דקאמר הגמ' ביבמות רישא חזקה לייבום וכו' סיפא חזקה לשוק ורובא לשוק וכו' וכאמור לעיל היינו לענין מדרבנן דברישא היא אסורה לפחות מדרבנן ובסיפא אפילו מדרבנן מותרת. אבל מדאורי' ליכא חילוק אם החזקה היא מסייעת לרוב דכיון דאזלינן בתר רובא הוי ליה ככולו כך וכאמור ממילא איכא גמגום קצת בדינו של ס' עולת שבת הנ"ל דכיון דגבי פיקו"נ לא אזלינן בתר רובא אף דהוא נחשב מדאורי' כאילו הוא כולו כך ה"ה נמי אף דאיכא רובא וחזקה לא אזלינן אבתריה לענין פיקו"נ. דהא מדאורי' רובא גרידא ורובא בהדי חזקה שקולים הם ותורה אחת ומשפט השוה לכולם ולא שייך גבי פיקו"נ לומר דרבנן אחמירו ביה. וצ"ע לענ"ד.

כ

היתה חצר שיש בה עכו"ם וכו' פירש אחד מהם לחצר אחרת וכו' מפקחין עליו וכו'. עכ"ל. וע"ע בהל' שלאחר זו בדין זה. ומרן ז"ל הביא שחכמי לוניל ז"ל שאלו לרבינו ז"ל דמדבריו נראה דבדאיכא רוב עכו"ם שאין מפקחין עליו את הגל. והרי בגמ' דיומא דף פ"ד ע"ב ובדף פ"ה ע"א מבואר נגד זה. דשם מבואר דאפילו בדאיכא רוב עכו"ם נמי מפקחין עליו את הגל.

ורבינו ז"ל השיב להם דנהי דשמואל הוא דסובר כן דאפילו ברוב עכו"ם נמי מפקחין עליו את הגל. אבל ר' יוחנן הא פליג התם וסובר דאפילו בפיקו"נ גם כן הולכין אחר הרוב. וגם רב נראה שחולק על שמואל בדין זה. שהרי רב מוקי ליה התם לענין להחיותו אבל לא ליחסו. ולא מיירי כלל וכלל מענין זה של לפקח עליו את הגל. משמע מזה דרב חולק על שמואל בדינו. ואפילו תימא דמכח הך דיוקא אין הכרח עדיין דרב פליג עליה דשמואל בדין הזה. אבל הא מיהא ר' יוחנן פליג עליה בדין הזה דר' יוחנן סובר דאף בפיקו"נ הולכין אחר הרוב והרי זה כלל גדול בפסקי ההלכות דשמואל ור' יוחנן כל היכא דפליגי הל' כר' יוחנן ע"כ תשובתו של רבינו ז"ל לחכמי לוניל ז"ל.

וראיתי לבאר בס"ד דברי רבינו ז"ל הנ"ל קצת והוא שאין ראיה מדבריו הנ"ל לומר דרבינו ז"ל סובר כדעת הסוברים דכשחולקים רב ושמואל גם שניהם על ר' יוחנן דמ"מ הלכה כר' יוחנן וכמו שראיתי יש טועים לומר כן בדברי רבינו ז"ל. דזה אינו דאפשר דגם הוא ז"ל סובר דאם רב ושמואל שניהם חולקים על ר' יוחנן דהלכה כרב ושמואל דהוי לי' ר' יוחנן יחיד נגד רבים נגד רב ושמואל וכמו שהרבה מהפוסקים ז"ל סוברים כן. אבל זה דוקא כשרב ושמואל גם שניהם פליגי בפירוש על ר' יוחנן. אבל הכא אף אם אין הכרח דרב פליג עליה דשמואל. אבל גם זה אינו מוכרח דרב ס"ל ג"כ כשמואל. ממילא אין הפלוגתא הלזו אלא ככל הפלוגתות שבש"ס של שמואל ור' יוחנן. ולא נודע בו דעת רב היאך היא דהלכה כר' יוחנן ופשוט.

והרמ"ה ז"ל (הביאו מרן ז"ל בכ"מ פה) האריך להקשות עליו ותוכן קושיתו היא דהא אמרי' בסוגיא דהתם וז"ל לא קשיא הא דפריש כולהו והא דפריש קצתייהו וכו' יע"ש בגמ'. וא"כ הרי דשמואל ור' יוחנן לא פליגי כלל אהדדי אלא שפה אחת ודברים אחדים לשניהם. מר אמר חדא ומר חדא ולא פליגי. דר' יוחנן מיירי בפרוש כולהו ושמואל מיירי בפרוש מקצתן. ומדברי מרן ז"ל בכ"מ נראה ממה שתירצו חכמי לוניל ז"ל עבור רבינו ז"ל דרבינו ז"ל והרמ"ה ז"ל בהא פליגי דהרמ"ה ז"ל סובר דתינוק מושלך דינו כפירש מקצתו ורבינו ז"ל סובר דתינוק מושלך דינו כפירש כולהו יע"ש בכ"מ באורך תשובת חכמי לוניל ז"ל להרמ"ה ז"ל. ועי' בתוס' דכתובות דף ט"ו ע"א בד"ה דלמא אזלא איהי וכו' ובס' אסיפת זקנים שם ע"ב בד"ה הא דאמרינן לא שנו אלא להחיותו וכו' מש"כ בשם הרמב"ן ז"ל בדעת קדושים שני שרי צבאות ה' הרי"ף ורבינו ז"ל. והדבר צריך ביאור במה פליגי וביותר מה הכריחו לרבינו ז"ל ומה ראה על ככה לעשות פלוגתא בין ר' יוחנן ובין שמואל. ועי' במג"א סי' שכ"ט ס"ק ב'. ובבית שמואל סי' ד' ס"ק נ"ח ובהגהות מרן הרמ"א ז"ל שם סעי' ל"ד (ועי' בחידושי על ש"ע אה"ע).

וראה זה כי מרן ז"ל בכ"מ הביא שחכמי לוניל ז"ל השיבו להרמ"ה ז"ל ורוצים לתרץ ולומר דרבינו ז"ל סובר דלפי מה דמסקינן בסוגיא דהתם דשמואל ממילא הדר ביה משינויא קמא ממה דמחלק בין פריש כולהו לבין פריש מקצתו יע"ש בכ"מ. ולכאורה הדבר תמוה לענ"ד דמה ראה על ככה רבינו ז"ל ומה הגיע אליו ליכנס בפרצה דחוקה כל כך ומה הכריחו לכל זה לעשות פלוגתא בין ר' יוחנן ובין שמואל חנם אין אונס ומכריח לכך. מה שהפוכו חובה עלינו זה כלל גדול בתורה למעוטי במחלוקת עדיף טפי וכך היא חובתינו למשכוני נפשן כל כמה שנוכל להשוותן ולקרב את הרחוקים בזרוע. ומש"כ מרן ז"ל בכ"מ בשם חכמי לוניל דגירסת רבינו ז"ל בגמ' היתה תיבת אל"א שהוא מורה ובא דהדר ביה עכשיו משינויא קמא. ואם כי מרן ז"ל העיד בגדלו שכן הוא במקצת נוסחאות. הן כל אלה הוא דוחק יותר. דהנה על הגמ' גופא תקשה מה דחקו להתרצן ההוא לחזור משינויא קמא ולחדש עי"כ ולומר דשמואל ור' יוחנן פליגי אהדדי. הלא טוב אמנה יותר לומר דשניהם צדקו יחדיו. ולא פליגי אהדדי ר' יוחנן ושמואל. ועי' בלח"מ מה שגם הוא הקשה על דברי הכ"מ בשם חכמי לוניל ז"ל הנ"ל. והנה הסוגיא שממנה מקור דברים אלו המצא תמצא במס' יומא בדף הנ"ל מן אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל אין הולכין בפיקו"נ אחר הרוב וכו' עד שם דף פ"ה ע"א. אידך פלגא נימא ליה אייתי ראיה דלאו ישראל אנא ושקול וכו' ועי' ברש"י ובתוס' התם ובהרא"ש שם בסי' ט"ז ובהר"ן מש"כ פוק עיין בהו.

ואולם את אשר אני אחזה לי וחלקי אמרה נפשי בס"ד בישוב דעת עליון דעת רבינו ז"ל הוא. דהוא ז"ל הכריח דע"כ צ"ל דהגמ' סובר לפי המסקנא דתינוק מושלך דינו כפירשו כולהו שאז אין כאן קביעות כלל וכפי פירושו של רבינו ז"ל וגם לפי המסקנא מוכרח הגמ' לומר דשמואל ור' יוחנן פליגי אהדדי והם חולקים בעיסתן. דשמואל ס"ל דאפילו נמי כשפירשו כולהו. אפ"ה אין הולכין בפיקו"נ אחר הרוב אפילו היכא דליכא קבוע כלל וכה"ג דאמרינן שפירשו כולהו דאז ליכא קביעות כלל. ולר' יוחנן כל דליכא קביעות כלל כגון שפירשו כולהו הולכין אחר הרוב אפי' בפיקו"נ וממילא הל' כר' יוחנן נגד שמואל וכתשובתו של רבינו ז"ל לחכמי לוניל ז"ל שהובא בכ"מ.

וביאור דברים הדברים אלה הדברים הוא דקשיא ליה לרבינו ז"ל על המקשן התם דקא פריך וז"ל ומי אמר שמואל הכי והתנן מצא בה תינוק מושלך וכו' ואם רוב ישראל ישראל. מחצה על מחצה ישראל. ואמר רב לא שנו וכו' ושמואל אמר לפקח עליו את הגל וכו' עכ"ל הגמ'. ופירש"י ז"ל ריש דף פ"ה בד"ה ושמואל אמר וכו' וז"ל לפקח עליו את הגל דאם רוב ישראל (ר"ל הוא דדינו כישראל שמפקחין עליו את הגל) אבל במחצה ומחצה לא (ר"ל דאז אין מפקחין עליו את הגל) וכ"ש ברוב עכו"ם עכ"ל רש"י ז"ל.

וקשה לענ"ד טובא דהאיך אסיק המקשן אדעתיה לומר דשמואל יהיה סובר או שום אחד דמחצה על מחצה אין מפקחין עליו את הגל והא תלמוד ערוך הוא בידינו זה כלל גדול דכל ספק נפשות להקל. וזה הוא מילתא דפשיטא מבלי שום חולק ואין דובר דבר נגד זה. ובא האות על זה שהרי המקשן הקודם לו הוא שהקשה שם וז"ל. אלא פלגא ופלגא ספק נפשות להקל אלא דאיכא ט' עכו"ם וישראל אחד הא נמי פשיטא דהוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכו' יע"ש הסוגי'. הרי שלך לפניך דהי' זה מילתא דפשיטא בעיניה דאף כשהוא מחצה על מחצה דאמרינן ספק נפשות להקל. ואפי' אינו מחצה על מחצה ממש רק שדינו הוא כאילו הי' מחצה על מחצה אפ"ה אמרינן ביה בפשיטות גמור דכל ספק נפשות הוא להקל וכ"ש וק"ו בן בנו של ק"ו כל היכא דהוא מחצה על מחצה ממש דאמרינן גביה ספק נפשות להקל. והאיך עלתה על דעתו של המקשן הזה לומר דיהי' שמואל סובר דאין מפקחין עליו את הגל במחצה על מחצה. וצ"ע לכאורה.

והנראה לענ"ד בס"ד ליישב את זה הוא דשם במס' מכשירין בהך משנה (פ"ב מ"ז) דקתני בה מצא בה תינוק מושלך אם רוב וכו' פליג ר"י שם וקא' וז"ל ר"י אומר הולכין אחר רוב המשליכין עכ"ל המשנה. דהמבואר מזה דר"י הוא דסובר דאפילו בעיר שרובה ישראל ג"כ לא מהני הרוב ההוא להחזיקו כישראל. אלא דאזלינן בתר רוב המשליכין. ורוב המשליכים ילדיהם הם עכו"ם יע"ש היטב במשנה ובפירוש רבינו שמשון ובפירוש רבינו עובדיא מברטנורא ז"ל.

ולכאורה אפשר לומר בס"ד לענ"ד. דאף אם אמת נכון הדבר דהחכמים שם פליגי עליה דר"י וס"ל דלא אזלינן בתר רוב משליכין שהם עכו"ם אלא דאזלינן בתר רוב אנשי העיר ההיא שנמצא בה התינוק אם רובם הם ישראלים אז התינוק הנמצא בה דינו כדין תינוק ישראל. ואנן קי"ל כהנך חכמים דרבים הם נגד ר"י (דהיינו הת"ק נחשב בכל מקום כרבים). היינו משום דהת"ק סובר דהך רובא דרוב אנשי העיר הם ישראלים עדיף ואלים טפי מהך רובא של רוב משליכין עכו"ם הם. ואמינא בה טעמא בס"ד והוא. דהא הך רובא דרוב בני העיר הם ישראלים הוא רובא דאיתא קמן. אבל הך רובא של רוב המשליכין הם עכו"ם הוא רק רובא דליתא קמן. והרי בכל מקום אלים ועדיף טובא רובא דאיתא קמן מרובא דליתא קמן ולפיכך סובר הת"ק דאזלינן בתר רוב בני העיר. ולא אזלינן בתר רוב המשליכים.

(ודע דלכאו' לולי דברי כל הפוסקים ז"ל כבר הי' עולה על דעתי דעת פעוטות לומר בס"ד דהת"ק ור"י בהא פליגי דכל חד וחד לשיטתיה הוא דשייט ואזיל. והוא דהא ידוע דסתם ת"ק דר"י הוא ר"מ. ור"מ לשיטתיה הא לא אזיל בתר רובא דליתא קמן כלל דהוא חייש למיעוטא. אבל ברובא דאיתא קמן הא ליכא מ"ד דלא אזלינן אבתריה דכ"ע מודים דלא חיישינן למיעוט וכדמוכח מהסוגיא דחולין דף י"א ע"א בסוגיא דאזלינן בתר רובא יע"ש בגמ'. וכ"כ להדי' התוס' ביבמות דף ס"ז ריש ע"ב בד"ה אין חוששין למיעוט וכו' וביתר מקומות בש"ס. ולפיכך שפיר פסק הת"ק שהוא ר"מ דאזלינן בתר רוב בני העיר שהוא רובא דאיתא קמן לא בתר רוב המשליכין שהוא רק רובא דליתא קמן דלא אזלינן אבתריה. משא"כ ר"י לשיטתיה דהוא ס"ל אזלינן בתר רובא אפי' דליתא קמן ולא חיישינן למיעוט. ממילא לדידיה לא עדיף הך רובא דאיתא קמן מהך רובא דליתא קמן. לזה שפיר קאמר דבתינוק המושלך לא אזלינן בתר רוב בני העיר אף שהוא רובא דאיתא קמן אלא אזלינן בתר רובא דליתא קמן דהיינו רוב המשליכין. דהא איכא נמי רובא דעלמא דמסייע לרוב המשליכין ורובא דעלמא הם עכו"ם. ואף אם מיירי ביושבת בין ההרים דלא שייך רובא דעלמא. עי' בב"ב דף כ"ג ע"ב. אבל נהי דביושבת בין ההרים ליכא רובא דעלמא ברם הא מיעוט מיהא איכא דאיכא מיעוט אינשי מעלמא שהולכים אף בין ההרים. וא"כ אותו המיעוט מסייע לרוב המשליכין. אלא דלפי זה הי' ראוי לפסוק כר"י דאמר דאזלינן בתר רוב משליכין ושלא לפסוק כהת"ק דאמר דאזלינן בתר רוב בני העיר שהרי אנן קי"ל דאזלינן בתר רובא בכל מקום ולא חיישינן למיעוטא כר"מ וכריהטא דכולהו תלמודא. והנה כל הפוסקים שפה אחת ודברים אחדים כולם פסקו בהך משנה דמס' מכשירין הנ"ל כהת"ק ולא כר"י. מוכח מזה דכל הפוסקי' ז"ל לא פירשו להך משנה האמורה כפירושינו האמור. ובטלה דעתי דעת קלישתא נגד דעתם דעת קדושים ודוק).

ואחרי כי כן סובר המקשן דמקשה ומי אמר שמואל הכי והתנן מצא בה תינוק מושלך וכו' דבמחצה על מחצה היינו טעמא דשמואל דסובר דאין מפקחין עליו את הגל. ואף דבכל מקום קי"ל ספק נפשות להקל. שאני הכא דאיכא טעמא להחמיר. והוא כיון דליכא כאן רובא דאיתא קמן. דהא אנן קאמינן השתא היכא דליכא רוב בני העיר ישראלים אלא שהם רק מחצה על מחצה. א"כ לפחות ראוי לנו למיזל ולילך אחר רובא דליתא קמן שהם רוב המשליכים ילדיהם שהם עכו"ם. ולפיכך סובר שמואל לפי דעת המקשן הנ"ל דאין מפקחין עליו את הגל במחצה על מחצה. אמנם זה ניחא אם נאמר דאזלינן בתר רובא אף בנפשות. אבל אם נאמר דאין הולכין בנפשות אחר הרוב ליתא לדבר האמור דהי' ראוי לנו לומר אף במחצה על מחצה דמפקחין עליו את הגל והנה כל מן דין שפיר הק' המקשן דקשיא דברי שמואל אהדדי. דלעיל אמר שמואל דאין הולכין בפיקו"נ אחר הרוב. והכא אמר דבמחצה על מחצה דאין מפקחין עליו את הגל מכח מה דאזלינן בתר רובא של רוב המשליכין וכאמור ודוק.

ברם לפי זה לכאו' יקשה למה זה הוצרך הגמ' לדחוק ולשנויי ביומא בסוגי' דהתם בשינויא דחיקא וז"ל כי איתמר דשמואל ארישא איתמר אם רוב עכו"ם עכו"ם אמר שמואל לענין פיקו"נ אינו כן וכו' יע"ש הסוגיא. דהוצרך לשנות לישנא דאיתמר משמיה דשמואל התם ראשון תחלה. דהיינו דבתחלה נאמר משמיה דשמואל שהי' אומר וז"ל ושמואל אמר לפקח עליו את הגל וכו' יע"ש בהסוגיא. ואח"כ שינה לשונו ואמר וז"ל אמר שמואל ולענין פיקו"נ אינו כן וכו' וכנ"ל. ולמה לא שני ליה שינויא רוויחא להניח נוסחת מימרא דשמואל כמו שנאמרה ראשון תחלה לפקח עליו את הגל. רק דהי' לו לשנויי דהא דקאמר שמואל דמפקחין עליו את הגל לא קאי על הרישא לחוד מה דקתני בה אם רוב ישראל ישראל. אלא דהך מימרא דשמואל קאי גם על הך בבא של מחצה על מחצה וכו'. ושם ג"כ שפיר מפקחין עליו את הגל. אע"ג דאיכא רובא רוב משליכים שהם עכו"ם וליכא נגדו רוב בני עיר ישראלים וכאמור לעיל מ"מ שמואל לשיטתיה הוא דשייט דהוא סובר דגבי פיקו"נ אין הולכין אחר הרוב ולית מאן דמשגח ביה. (כיון דהנה זה בא מכח קבע לפי שיטתו של רבינו ז"ל דאיהו קאי בשיטתו של הרא"ש ז"ל).

וליכא למימר דעדיין תקשה עליה דשמואל מהרישא דבבא דקתני בה דרוב עכו"ם עכו"ם ובודאי אין מפקחין עליו את הגל. ותקשה מזה עליה דשמואל. דלדידיה למה באמת לא יפקחו עליו את הגל. דהא הוא סובר דאין הולכין בפיקו"נ אחר הרוב. דזה אינו קו' דדלמא סובר שמואל דדוקא בשביל רוב אחד הוא דאין הולכין בפיקו"נ אבתריה. אבל לא כן היכא דאיכא תרי רובי דאז הוי המיעוט כעין מיעוטא דמיעוטא דלא חייש ליה אפי' ר"מ וסייעתו דחיישי למיעוטא בכל מקום אבל במיעוטא דמיעוטא לית מאן דחייש ליה. (אע"ג שאינו דומה לגמרי למיעוטא דמיעוטא). אע"פ דהכא הוא קבוע אבל כיון דהך קבוע אינו קבוע גמור ואמיתי אלא שהחכמים הם עשאו כעין קבוע. וכמ"ש כן הרב המגיד ז"ל פה לחלק בין הך דהכא לבין מה שהוא קביעות גמור יע"ש. בהא מודה שמואל דאפי' בפקו"נ ג"כ אזלינן לפחות כל היכא דאיכא תרי רובא. ומשום הכי כשהם רוב בני העיר עכו"ם דכאן נמצא וכאן הי' תרי רובא רוב בני העיר עכו"ם ורוב המשליכין הם עכו"ם. איפו זאת שפיר אזלינן בתרייהו אפי' גבי פיקו"נ ואין מפקחין עליו את הגל.

וסברא זו לחלק בין חד רובא לבין תרי רובא בדבר שאינו קבוע גמור. דבחד רובא הוא דאמרינן כמחצה על מחצה דמיא אפי' בדבר שאינו קבוע גמור. אבל בדאיכא תרי רובא אפי' כשהוא קבוע אם רק אינו קבוע גמור שוב לא הוה כמחצה על מחצה. לא מלבי עניתי כן סברא זו לחלק יצאת. אלא און מצאתי לי בס"ד מדברי גדול ליהודים הרשב"א ז"ל. והוא דבגיטין דף ס"ד ע"א אמרינן וז"ל א"ר יצחק האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם ומת שלוחו אסור בכל הנשים שבעולם חזקה שליח עושה שליחותו וכו' יע"ש בגמרא. והתוס' שם בד"ה אסור בכל הנשים וכו' הק' דלפי הך חששא שהשליח קידש אחת לזה המשלח אם כן מאז והלאה יהיה אסור לכל העולם לקדש שום אשה שבעולם. פן האשה ההיא שהוא רוצה לקדש עתה היא האשה אשר נתקדשה ע"י השליח שמת להמשלח וא"כ הרי היא אשת איש. ותירצו התוס' דכיון דקבוע זה אינו קבוע גמור מדאורי' היה מותר אף להמשלח בכל הנשים שבעולם. רק דרבנן עשאוהו כאילו הוא קבוע קבע גמור וקנסוהו לאסור להמשלח הזה בכל הנשים שבעולם הנה לא קנסוהו אלא להאיש הזה המשלח שהוא עשה שלא כהוגן שצוה להשליח לקדש לו אשה סתם ולא הזכיר לו שם האשה מי ומי שיקדש עבורו אבל לא כן כ"ע שהם לא עשו שלא כהוגן כי מה הי' להם לעשות להם לא קנסו רבנן ולא עשאוהו לקביעות אלא הניחו אותו על דין תורה ומדאורי' אין כאן קביעות ומותר לכל אדם לקדש לכל אשה דאזלינן בתר רובא שלא נתקדשו יע"ש בתוס'.

וראה זה הרשב"א ז"ל בחידושיו למס' גיטין שם ובס' אסיפת זקנים למס' נזיר דף י"ב ע"א תירצו לקושיתם של התוס' הנ"ל באופן אחר והוא דלכ"ע שריא כל אשה ואשה לקדשה מכח חזקת פנויה מה שיש לכל אשה ואשה ואוקמינן לה אחזקתה שעדיין היא פנויה ולא נתקדשה עדיין ע"י השליח ההוא שמת. משא"כ לגבי זה שאמר לשלוחו צא וקדש לי אשה לא מהני הך חזקה. דנהי דיציבא מילתא שזאת האשה שהוא רוצה לקדש עתה מוקמינן לה אחזקת פנויה שלה שעדיין היא פנויה ולא נתקדשה מהשליח ההוא שמת. אבל הא מיהא כבר אפשר הדבר שהיא קרובה של המקודשת לו ע"י השליח שקידש אשה אחת בודאי מכח החזקה דשליח עושה שליחותו וכאמור וא"כ היא אסורה לו מכח קרובת מקודשתו יע"ש היטב בחידושי הרשב"א ז"ל ובס' אסיפת זקנים.

ולכאורה הדברים הללו של הרשב"א ז"ל וס' אס"ז הנ"ל צריכים ביאור. דהא אינהו לא רצו לתרץ כתירוצם של התוס' דגיטין הנ"ל שאינו אסור אלא רק מדרבנן ולגבי דידיה זה המשלח הוא דאסרוהו משום קנס אבל לכ"ע שלא פשעו לא קנסוהו אלא הם רוצים לתרץ באופן אחר להיות שהם סוברים דדינא קאמר הגמ' לא קנס דמצד הדין אסיר המשלח ההוא בכל הנשים שבעולם. וא"כ תקשה דעדיין מה יושיענו תירוצם זה שתי' הרשב"א ז"ל וס' אס"ז הנ"ל דעדיין ק' גם לפי תירוצם הנ"ל שיהיה גם המשלח ההוא מותר לקדש לו אשה איזהו שירצה. אף דלגבי דידיה לא מהני ולא מידי הך חזקת פנויה שיש לכל אשה ואשה וכדברי הרשב"א ז"ל וס' אס"ז הנ"ל. אבל מ"מ יהיה מותר לו לקדשה מכח רובא דהא רוב נשים לא נתקדשו וגם אינן קרובות האשה ההיא שנתקדשה ע"י שליח. והרי רובא וחזקה רובא עדיף. וא"כ אם אנו מתירין לכל בני העולם לישא נשים מכל אשר בחרו מכח החזקה של חזקת פנויה שיש לכל אשה ואשה וכדבר שנאמר לעיל. מכ"ש שראוי לנו להתיר לישא אשה לזה שאמר לשלוחו צא וקדש לי אשה. מכח רובא דהוא עדיף טפי וכאמור וצ"ע לכאורה לענ"ד.

וצריכין לומר ע"כ לענ"ד בס"ד בכוונת הרשב"א ז"ל וס' אס"ז הנ"ל. דכוונתם הוא כך. דהא גם גבי כ"ע איכא נמי הך היתירא לישא אשה מכח מה דאזלינן בתר רובא דרוב נשים לא נתקדשו ע"י השליח ההוא שמת וכמ"ש כן התוס' דגיטין הנ"ל ובזה לא פליגי הרשב"א ז"ל וס' אס"ז הנ"ל על התוס' אלא גם הם מודים לזה. והא דנקטו הם בלשון תירוצם טעם ההיתר מכח מה דאזלינן בתר חזקה וכדלעיל ולא קאמרי' מטעם רובא. היינו משום דהרשב"א ז"ל וס' אס"ז הנ"ל ס"ל דמכח רובא לחוד לא היינו מתירים לשום אדם לקדש אשה. כיון דהוא קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואין כאן רוב. אעפ"י שהקבוע הזה אינו קביעות גמור. מ"מ כיון שהחכמים חששו לחומר איסור א"א ואיסור ממזרות ועשאוהו מדרבנן לקביעות גמור כבר הי' אסור לכל אדם לקדש אשה. דהיינו אומרים לפחות מדרבנן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואין כאן רוב. ומכח חזקה לחוד ג"כ לא היינו מתירין לשום אדם לישא אשה. מכח כ"ש מרובא לחוד. דלא מהני להתיר לישא אשה אע"ג דרובא עדיף מחזקה. וא"כ החמירו החכמים נגד רובא שלא לילך אחריו לחומר איסור א"א ואיסור ממזרות. מכ"ש שהחמירו החכמים מכח הנך טעמים שלא לילך בתר חזקה. רק השתא דאיכא גבי כ"ע שניהם יחד רובא וחזקה בהדי הדדי. הנה בהצטרפות שניהם יחד הוא דמתירין לכ"ע לישא אשה. ומה שנקטו הרשב"א ז"ל וס' אס"ז הנ"ל בלשון תירוצם טעם ההיתר לכ"ע מכח חזקה. היינו משום דרובא דשייך בה לא איצטרכו למימר ולאשמעינן דהוא דבר מבואר בעצמו. דאשה אחת שנתקדשה ע"י השליח ההוא שמת נגד כל הנשים הוא רק מיעוט ואינך נשים הן הרוב. משא"כ לענין חזקה דאשמעינן דהך חזקת פנויה היא חזקה ולא אמרינן דהא איכא אשה אחת בעולם דאיתרע בה הך חזקה שהיתה פנויה ועכשיו היא מקודשת שנתקדשה ע"י השליח ההוא שמת אלא אמרינן דכל אשה ואשה הבאה לפנינו והיא אומרת לא נתקדשתי מוקמינן לה אחזקתה חזקת פנויה שלה שחזקת פנויה של הך אשה הנצבת עמנו לא איתרע. ועוד דהתוס' בכתובות דף ע"ה ע"ב בסוף ד"ה אבל היכא דליכא חזקה דממונא וכו' כתבו בשם הרשב"א ז"ל דחזקת פנויה אינה חזקה חשובה כל כך כמו חזקת הגוף יע"ש בתוס' ובס' אס"ז שם קרוב לסוף ד"ה לא תימא ר' יהושע לא אזיל וכו' יהבי ביה טעם וז"ל ותירצו בתוס' דחזקת פנויה חשיבא כמאן דליתא כלל לגבי חזקת הגוף משום שעומדת לינשא וכו' וחזקת פנויה נמי לא חשיבא כלל אפי' שלא כנגד חזקת הגוף כיון דעומדת לינשא וכו' עכ"ל ס' אס"ז. וא"כ אפשר דהרשב"א ז"ל בחידושיו הנ"ל סובר ג"כ כהרשב"א בעל התוס' ז"ל הנ"ל וכן נמי סובר ס' אס"ז בנזיר שם ושפיר הוי אמינא דלא תהני גם בהך דהכא חזקת פנויה גבי האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה וכו' לזה קמ"ל הרשב"א ז"ל בחידושיו וס' אס"ז הנ"ל דאזלינן בתר חזקת פנויה אם ליכא חזקה כנגדה. ולפיכך גבי דידיה דהיינו גבי זה שאמר לשלוחו צא וקדש לי אשה דלא מהני ליה ולא מידי הך חזקת פנויה להתירו לישא אשה דאף שהיא פנויה אבל דלמא היא קרובתה והיא אסורה עליו משום איסור ערוה וכדבר שנאמר לעיל בשם הרשב"א ז"ל וס' אס"ז. רק רובא לחוד הוא דאיכא. ממילא מכח הרוב לחוד אין אנו מתירין גבי קבוע אעפ"י שאינו קבוע גמור. זה הוא הנראה בס"ד לענ"ד בכוונת הרשב"א ז"ל וס' אס"ז הנ"ל ודוק.

ומעתה צא ולמד אם התירו הרשב"א ז"ל וספר אסיפת זקנים הנ"ל בדבר שאינו קבוע גמור ע"י רובא וחזקה לא כ"ש דנתיר לפחות היכא דליכא קבוע גמור ע"י תרי רובא דהא רובא עדיף מחזקה. וא"כ שפיר קשיא קושיתינו שהקשינו לעיל והוא דמאי פריך הגמרא עליה דשמואל דדלמא היינו טעמא דהמשנה דקתני בה אם רוב עכו"ם עכו"ם דאין מפקחין עליו את הגל הוא משום דאיכא תרי רובא שלא לפקח עליו את הגל רוב בני העיר עכו"ם. וגם רוב המשליכין הילדים הם עכו"ם וכאמור לעיל וצ"ע לכאורה לענ"ד.

אמנם זה אינו דהתרצן שתירץ כי איתמר דשמואל ארישא איתמר וכו' הי' סובר לסברא. דהך דתינוק מושלך בשוק הוא כמו פירשו כולהו וכמו שהוא כן באמת דעת רבינו ז"ל ודלא כדעת הרמ"ה ז"ל החולק עליו. וא"כ היאך אפשר לומר דשמואל סובר דבמחצה על מחצה נמי מפקחין עליו את הגל דתקשה מאי טעמא דשמואל דסובר הכי. דהא הכא הוא פירשו כולהו וכאמור וליכא כאן קבוע כלל. והרי לפחות איכא כאן נמצא וכאן היה חד רובא שלא לפקח עליו את הגל. דהיינו רוב משליכים הם עכו"ם. ונגד הך רובא הא ליכא שום דבר המנגדו וא"כ שוב אין מפקחין עליו את הגל. דמהיכי תיתי לומר לחלל עליו את השבת דניזל בתר הך רובא דרוב משליכים ילדיהם הם העכו"ם. כיון דליכא כאן קבוע כלל וכלל. דהא הוא נקרא פירשו כולהו. וכמו שסובר כן ר' יוחנן דבכזה אין מחללין עליו את השבת.

ודבר זה ליכא למימר. דבאמת שמואל פליג עליה דר' יוחנן דשמואל ס"ל דאף דליכא כאן קבוע כלל דהיינו שפירשו כולהו. אפ"ה לא אזלינן בתר רובא בפיקוח נפש ודלא כר' יוחנן דתקשה עליה דשמואל א"כ מאי טעמא דהרישא דהמשנה מה דקתני בה דרובא עכו"ם הרי הוא עכו"ם והיינו דאין מפקחין עליו את הגל. דלמה זה לא יפקחו עליו את הגל. דנהי דאיכא כאן רוב בני העיר עכו"ם הא שמואל ס"ל דאין הולכין בפיק"נ אחר הרוב. וליכא למימר כשנויי דשנינן לעיל. והוא דבקביעות גרוע כזה שאינו קביעות גמור אפי' שמואל מודה ואזיל דלפחות היכא דאיכא תרי רובא שלא לפקח עליו את הגל דאזלינן אבתרייהו דהנך תרי רובא רוב בני העיר עכו"ם ורוב משליכים הם עכו"ם וכמו שכתבנו בס"ד לעיל בזה. דדבר זה לא שייך למימר אלא כי איכא כאן לפחות מקצת קביעות הוא דשייך לחלק בין דאיכא כאן רק חד רובא לבין דאיכא כאן תרי רובא דלגבי חד רובא מיקרי לי' קבוע והוי כמע"מ מה שא"כ היכא דאיכא תרי רובא דאז לא מיקרי קבוע כלל אפי' קביעות שאינו גמור דהיינו שאינו קביעות אפי' מדרבנן אבל לא כן כל היכא דליכא קבוע כלל מ"ל חד רובא ומ"ל תרי רובא כך לי תרי רובא כמו חדא רובא אם לא אזלי' לגבי פיקו"נ בתר חד רובא והיינו משום דכתיב וחי בהם וכו' ודרשינן מיניה שלא יבא לידי מיתה בשום אופן כלל וכמו שכתבו כן התוספות שם בדף פ"ה ריש ע"א בד"ה ולפקח הגל אינו כן וכו' הוא הדין נמי לענין תרי רובא דדרשינן כן ולא אזלינן אבתרייהו דתרי רובא להמית נפשות אשר לא תמותנה. ואם נאמר דלא דרשינן להך קרא של וחי בהם וכו' לדרשא של התוספות הנ"ל ממילא נמי אזלינן אף גם בתר חד רובא וכמו שהולכין בכל דיני התורה אפי' בתר חד רובא. ולפיכך לא היה הגמרא יכול לשנויי כן והוכרח לשנויי כדשני כי איתמר דשמואל ארישא איתמר וכו'. וסוף סוף כבר מוכח מזה דהתרצן סובר דהך דתינוק מושלך בשוק נקרא פירשו כולהו כדעת רבינו ז"ל הנ"ל.

ולפום דין קשה קושיא אחריתי והוא דהיאך משני התרצן וז"ל כי איתמר דשמואל ארישא איתמר אם רוב עכו"ם אמר שמואל ולענין פיקו"נ אינו כן וכו' יע"ש בגמרא ריש דף פ"ה. דהיינו דאפי' בדאיכא רוב בני העיר עכו"ם אפ"ה מפקחין עליו את הגל. ואעפ"י שאין כאן קבוע כלל דהיינו פירשו כולהו אפ"ה ס"ל לשמואל דגם פיקו"נ לא אזלינן בתר רובא דכתיב וחי בהם וכו' וכדרשתן של התוספות האמור לעיל מזה. והרי הוא חולק בדבר זה על ר' יוחנן. דהא כל היכא דפירשו כולהו בודאי הא סובר ר' יוחנן דאזלינן בתר רובא כיון דליכא כאן שום קביעות כלל אפי' קביעות שאינו קביעות גמור והא עד השתא קאי הגמרא דלא פליגי שמואל ור' יוחנן אהדדי.

אלא ודאי צריכין לומר כדברי רבינו וסיעת מרחמוהי חכמי לוניל ז"ל וכגירסתם האמור לעיל דגרסינן בגמ' תיבת אל"א דהיינו דגרסי' בגמ' אלא כי איתמר דשמואל ארישא איתמר כו' דהיינו דלפי הך מסקנא דהגמרא אמרינן דבאמת פליגי אהדדי ר' יוחנן ושמואל זה או' בכה וזה או' בכה דשמואל הוא דסובר דאפי' בשפירשו כולהו דאין כאן קביעות כלל אפילו קביעות שאינו קביעות גמור. אפ"ה לא אזלינן גבי פיקו"נ בתר רובא דהוא דרש להך קרא של וחי בהם וכו' לכדדריש להו בתוספות בד"ה ולפקח הגל וכו' האמור לעיל. ולפיכך שמואל לשיטתיה שפיר מותר לפקח עליו את הגל אפי' היכא דרוב בני העיר הם עכו"ם. ור' יוחנן ס"ל דכל היכא דליכא קביעות כלל אפי' קביעות כזה שאינו קביעות גמור. אז אפי' בפיקו"נ הולכין ג"כ אחר הרוב. וממילא דאסור לפקח עליו את הגל כשרוב בני העיר הם עכו"ם דהוא לא דריש להך קרא של וחי בהם וכו' כדדרשי להו התוספות הנ"ל אליבא דשמואל. וכיון שכן דפליגי אהדדי שמואל ור' יוחנן בהך דינא האמור ממילא הדרינן לכללן דשמואל ור' יוחנן הלכה כר"י (ומכ"ש הכא דאפשר דגם רב ס"ל כר' יוחנן וכנ"ל) וכדברי רבינו ז"ל בתשובתו לחכמי לוניל ז"ל האמור לעיל ריש הדיבור הזה ודו"ק היטב).

כג

ובעיר הסמוכה לספר וכו' עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין וכו'. עכ"ל. טעמא דהא מילתא עיין ברש"י בערובין בדף מ"ה ע"א בד"ה לספר עיר שמבדלת בין וכו' שכתב וז"ל שמא ילכדוה ומשם תהא הארץ נוחה ליכבש בפניהם עכ"ל רש"י ז"ל. אבל בתשו' הראב"ן ז"ל סי' שס"ג כתב טעם אחר וז"ל ואסור לאדם לפתוח דלת כנגד המדורה וכו' אבל בזה"ז שאנו מתי מעט וכו' ותניא עיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא על עסקי ממון יוצאין עליהן בכלי זיין בשבת דכיון דסמוכה לספר אם יעמדו ישראל על ממונם יהרגום ולא ייראו כיון דסמוכים לעכו"ם אחרים וכו' עכ"ל הראב"ן ז"ל ותמיהני קצת שלא הזכיר כלל מפירש"י ז"ל הנ"ל.

וקצת ראיה יש להביא לענ"ד בס"ד לפירושו של מאור עינינו רש"י ז"ל הנ"ל והוא דבגמ' שם אמרינן וז"ל ובעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיינן וכו' עכ"ל הגמ'. דלכאו' יש לדייק. למה לה להברייתא להאריך בלישנא ולומר אפי' לא באו על עסקי נפשות דמה הי' חסר אם לא היה קתני לתיבות הללו אלא היה קתני רק ובעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיינן וכו'.

אמנם לפי פירש"י ז"ל האמור לעיל הוא נכון בס"ד ומדוקדק הדק היטב. והיא דבש"ע א"ח סי' שכ"ט סעי' זיין פסק מרן הב"י ז"ל וז"ל יש מי שאומר שבזה"ז אפי' באו על עסקי ממון מחללין שאם לא יניחנו ישראל לשלול ולבוז ממונו יהרגנו וכו' עכ"ל השו"ע וכתב המג"א שם ס"ק ה' וז"ל שאם לא יניחנו. וצ"ע דיניחנו ליקח הממון ולא יחלל שבת. ואפשר כיון דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו חיישינן שמא יעמוד אחד נגדם ויהרג ולכן מחללין אבל באדם יחידי יניח ליקח ממונו ולא יחלל שבת וכו' עכ"ל המג"א.

והמורם מזה דיש חילוק בין ציבור לבין יחיד דביחיד אסור לחלל את השבת לצאת בכלי זיין וללחום נגד השוללים והבוזזים שהרי אדם אחד הן האדם שליט ברוחו שיעמיד עצמו על ממונו ויניחנו לשלול שלל ולבוז בז ולא יתריס נגדו וא"כ לא יבא הדבר לכלל עסקי נפשות ואין כאן אלא עסקי ממון ובשביל עסקי ממון אינו רשאי לחלל את השבת. אבל לא כן בציבור מותר לחלל עליו את השבת אעפ"י שלא באו אלא על עסקי ממון. דמ"מ הא מיהא איכא למיחש שאף שעתה אינם באים אלא על עסקי ממון אבל לבסוף יבא הדבר לידי עסקי נפשות שאפשר שאחד מן הרבים ההם שלא יהיה שליט ברוחו לראות את יגיע כפו זרים אוכלים אותו ויתריס נגד השוללים והבוזזים ויבא הדבר ח"ו לידי סכנות נפשות כי האידנא בכל מקום דינו כעיר הסמוכה לספר. ועיין בהגמ"י אות יו"ד.

ומעתה הנה כי כן יש נפקותא לדינא בין פירושו של רש"י ז"ל ובין פירושו של הראב"ן ז"ל הנ"ל. והוא אם כאן נמצא וכאן היה ציבור יראי ה' וחושבי שמו ית'. והם יושבים בעיר הסמוך לספר והם יודעים בנפשם שאין אחד מהם שלא יהיה שליט ברוחו לכלוא את הרוח טועים רוח חמדת הממון. אלא כולם יקדישו את קדוש ישראל יום השבת הגדול והקדוש ולא יתריסו ולא יעמדו נגד השוללים והבוזזים אלא יניחו להם לשלול שלל ולבוז בז. הנה אלה וכאלה אף שהם עומדים בעיר הסמוכה לספר אסור להם לצאת בשבת בכלי זיין וללחום נגדם לפי פירושו של הראב"ן ז"ל הנ"ל. שהרי העכו"ם ההם לא באו על עסקי נפשות רק על עסקי ממון. וגם הם יודעים בעצמם שלא יבא הדבר לבסוף לעסקי נפשות שכל אחד מכיר ויודע עצמו ואת חבירו (וביותר אם היא עיר קטנה ואנשים בה מעט והם מכירים זה את זה כי כולם אהובים והאנשים האלה שלמים הם ביראת ה'). מה שא"כ לפי פירושו של רש"י ז"ל הנ"ל לא בלבד שמותר להם לצאת בשבת בכלי זיין נגדם וללחום עמהם. אלא אף זו שהם מחויבים לחלל את השבת ולצאת בנשק ובכלי זיין נגד הבאים ההם אף שלא באו אלא לשלול שלל ולחיש בז. דהא מיהא איכא למיחש שמא ח"ו אח"כ יכבשו העיר ואח"כ תהיה ח"ו הארץ כולה נוחה ליכבש בפניהם וכדברי רש"י ז"ל הנ"ל והיאך רשאים הם לוותר ח"ו הפסד ארץ ישראל.

ולפיכך לא היתה הברייתא יכולה למיתני בקיצור ובעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיינן וכו' וכמו שדקדקנו לעיל. והוא דאי הוי קתני הכי הוי אמינא דהטעם הוא כמ"ש הראב"ן ז"ל שיכול הדבר לבא לידי עסקי נפשות והיינו אם יעמדו ישראל נגדם ולא יניחום לשלול שלל יעמדו העכו"ם עליהם ויהרגום והעכו"ם לא ייראו הואיל והם עומדים על הספר וסמוכים לעכו"ם אחרים וכדברי תשו' הראב"ן ז"ל הנ"ל וממילא אם נוסדו יחד כל אנשי העיר ההיא ואמרו כלם שפה אחת ודברים אחדים כי למען קדושת יום השבת כי קדוש היום לאדוננו ישלטו ברוחם להניחם לשלול שלל ולא לעמוד נגדם ואף שהיא עיר הסמוכה לספר אינן רשאים לצאת נגדם בכלי זיין ולחלל את השבת ומכ"ש שאינן מחויבים לצאת נגדם. לזה קמ"ל הברייתא דאינו כן דהיינו דקתני ובעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיינן וכו' וכנ"ל והיינו דהבריי' קאמרה דאפילו ידעינן בודאי שלא באו על עסקי נפשות שלא יבא הדבר כלל לידי עסקי נפשות דהיינו שהוא באופן האמור שבני העיר ההיא העומדים על הספר נועצו יחדיו לבלתי יתריסו נגדם כשהעכו"ם ישללו אותם וממילא ליכא כאן שום חשש עסקי נפשות וכדכתבינן אפ"ה לא בלבד שרשאין לצאת נגדם בכלי זיין ולחלל את השבת אלא אף זו יוצאין בכלי זיינן וכו' שהם מחויבים לצאת בכלי זיין וללחום נגד העכו"ם ההם בשביל א"י שלא יכבשו את העיר ולבסוף תהיה הארץ כולה נוחה ליכבש בפניהם וכמ"ש רש"י ז"ל הטעם וכדבר האמור לעיל בס"ד ודו"ק.

והראב"ן ז"ל אפ"ל בס"ד לענ"ד דהוא תירץ להך דיוק האמור לעיל כך. דהכי קאמ' הבריי' דלא מיבעיא אם אין אנו יודעים על מה באים רק שהעכו"ם ההם הם אומרים שאינן באין אלא על עסקי קש ותבן דבודאי יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת דאנו חוששין דפיהם דיבר שוא ואולי זה הוא מתחבולתם וערמימותם כדי שלא לצאת נגדם לקראת נשק וללחום עמהם כי יודעים שהישראלים לא יחללו את השבת בשביל עסקי ממון ובאמת שבע תועבות בלבם כי הם באים על עסקי נפשות. אלא אפי' אנו יודעים בבירור שאין בדעתם ובמחשבותם על עסקי נפשות רק שהם באים על עסקי קש ותבן אפ"ה יוצאין נגדן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת. דאיכא למיחש שאף שעתה אין כוונתם על עסקי נפשות מ"מ איכא למיחש שאח"כ יבא הדבר ח"ו לידי עסקי נפשות וכטעמו של הראב"ן ז"ל.

ומתוך האמור בס"ד הנה מתבארים אצלי בזה דברי רבינו ז"ל לקמן בהל' זו שפסק וז"ל ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות וכו' או שצרו סתם יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת וכו' עכ"ל. וכתב מרן ז"ל בכ"מ בד"ה עכו"ם שצרו וכו' וז"ל אעפ"י שלא נזכר בגמ' דין צרו סתם. כתבו רבינו משום דספק נפשות להקל עכ"ל הכ"מ ואם כי דבריו בעצמותן הם דברים נכונים וראוים אליו. אבל להעמיס ולהלום זה בכוונת רבינו ז"ל במחילה מכבוד תורתו וקדושתו של מרן ז"ל הדבר דחוק מאד. כי אין זה דרכו של רבינו ז"ל בחיבורו זה לכתוב דינים מחודשים מכח הסברא גרידא כידוע ולפחות זה דרכו בקדש לכתוב תיבות ויראה לי ופה לא עשה מאומה מזה. עי' בלח"מ מה שתי' הוא.

ואולם כן לפי האמור בס"ד הנה יש לו ראיה לרבינו ז"ל מן הגמ' לדין הזה של צרו סתם דמחללין את השבת. והוא דגם רבינו ז"ל מפרש הטעם מה דקתני בהבריי' בערובין שם ובעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו על עסקי נפש אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיינן וכו' כמו שפירש הראב"ן ז"ל והיא דאנו חוששין שאף שעתה אינם באים על עסקי נפשות אבל הא מיהא למיחש מיהא בעי שמא יבא הדבר לידי ספק נפשות שאחד מבני העיר יעמוד נגדם ולא ירצה להניחם לשלול שלל ולבוז בז וע"י זה יבאו לידי סכנות נפשות וכדבר האמור לעיל. וא"כ הרי עינינו הרואות דאף דעתה אין לפנינו בודאי ובבירור שום עסק נפשות וסכנה מ"מ מפני הספק וחששא גרידא שמא יבאו אח"כ לידי סכנה ועסק נפשות כבר מותר לצאת בכלי זיין ולחלל את השבת. מעתה דון מניה ואוקי באתרן דק"ו וכ"ש הוא היכא דצרו סתם ואין אנו יודעים אם באו רק על עסקי ממון או אם באו על עסקי נפשות דמכח הספק הזה דמותר לצאת כנגדן בכלי זיינן ולחלל עליהן את השבת. (ודע דאף לפי פירש"י ז"ל בההיא דעיר הסמוכה לספר וכו' הנ"ל וכפי מה שפירשתי בס"ד לעיל לפי פירושו של רש"י ז"ל מה דקתני הבריי' תיבות הללו אפי' לא באו על עסקי נפשות וכו' ג"כ אפשר להביא מזה ראיה לדינו של רבינו ז"ל בההוא דינא דצרו סתם הנ"ל דהא מיהא משמע דהבריי' סוברת דכן הוא הסברא החיצונה טעמו ודינו של הראב"ן ז"ל רק דהבריי' אשמעינן גדולה מזו וכמו שכתבנו בס"ד לעיל) וא"כ דברי רבינו ז"ל יש להם מקור בגמרא. ודוק.

אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן וכו' ומחללין עליהן את השבת וכו'. עכ"ל. אמרינן בעירובין (והעיר עליה המגיד משנה) דף מ"ה ע"א וז"ל דרש ר' דוסתאי דמן בירי מאי דכתיב ויגידו לדוד לאמר. הנה פלשתים נלחמים בקעילה והמה שוסים את הגרנות. תנא קעילה עיר הסמוכה לספר היתה. והם לא באו אלא על עסקי תבן וקש וכו' וכתי' וישאל דוד בה' לאמר האלך וכו' ויאמר ה' אל דוד לך והכית וכו' מאי קמיבעיא ליה אי לימא אי שרי אי אסר הרי בית דינו של שמואל הרמתי קיים. אלא אי מצלח אי לא מצלח דיקא נמי וכו' עכ"ל הגמ'.

והתוספות שם בד"ה אי מצלח אי לא מצלח וכו' הקשו וז"ל וא"ת היכי דריש ר' דוסתאי דמחללין עליו את השבת דלמא חול הי'. ואי משום דמספקא ליה דכתי' וישאל דוד. הא מסקינן אי מצלח אי לא מצלח (ר"ל דשאלתו היתה אם יצליח וזה השאלה שייך אף בחול) וכו' עכ"ל התוס' ומה שתירצו שם עי' ברש"י שם בד"ה והם לא באו וכו' שכ' בצחות לשונו הזהב וקוצר דבריו הנעימים לתירוצם של התוס' ועי' בס' תורת חיים מה שגמגם בתי' של התוס' ועי' בחי' הריטב"א ז"ל שם מש"כ בזה.

וחלקי אמרה נפשי בס"ד בישוב קו' התוס'. והוא דבשמואל חלק א' פרשה כ"ג מן פסו' ב' עד סוף פסו' ה' וז"ל. וישאל דוד בה' לאמר האלך והכיתי וכו' ויאמר ה' אל דוד לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה. ויאמרו אנשי דוד אליו הנה אנחנו פה ביהודה יראים ואף כי נלך קעילה וכו' ויוסף עוד דוד לשאול בה' ויענהו ה' ויאמר קום רד קעילה כי אני נותן את פלשתים בידך. וילך דוד ואנשיו קעילה וכו' וישמע דוד את יושבי קעילה עכ"ל הפסוקים. ולכאו' יפלא מה זו שאלה ששאל דוד הע"ה שנית באורים וכי לא הי' די לו בשאלתו ותשובתו הראשונה. וכבר עמד בקו' זו ג"כ הרד"ק ז"ל בביאוריו שם ותי' וז"ל ומפני דבריהם (של אנשיו) הוסיף דוד הע"ה לשאול ולא מפני עצמו. כי הוא בפעם הראשונה היה בוטח. אלא מפני אנשיו הוסיף לשאול. וכשראו אנשיו שהבטיחו האל פעמים הלכו עמו עכ"ל הרד"ק ז"ל. ותירוצו לכאו' יפלא יותר דאם אנשיו ח"ו לא האמינו בה' ובתשובת האורים והתומים. א"כ מה יתן ומה יוסיף תשובת האורים והתומים שוב שנית הלא בריבוי הדברים לא יתחזקו הדברים. אבל האמת האנשים הללו אם כי לא הגיעו בצדקתם למעלות ומדרגות דוד הע"ה ורב המרחק ביניהם אבל הא מיהא אנשים הללו שלמים היו ביראת ה' להאמין בה' ובאורים ותומים וא"כ ותשב באיתן קושיתינו הנ"ל מה זה היה כי שאל נשאל דוד זה פעמים ולמה לא היה מאמין מיד להתשובה הראשונה.

והרלב"ג ז"ל שם תי' וזהו תוכן וכוונת תירוצו. כי המענה הראשונה היתה מסופקת שאפשר שיובן ממנה שהוא ילך לקעילה. אבל מאמר והכית בפלשתים והושעת את קעילה אינו מאמר הבטחה אלא רק מאמר התנאי. שאם יהיה יכול להם להפלשתים ויכה אותם הנה בזה יושיע לקעילה. וזולת זה אין תשועה לקעילה. ולזה יראו אנשי דוד מרדת קעילה. שלא יקרה להם מהרע כמו שקרה לישראל במלחמת פלגש בגבעה שלא בחנו התשובה המסופקת מה שהיה אז האורים והתומים משיבים להם. ולזה הסכים דוד לשאול שוב שנית. ולזה בא אליו התשובה של האורים והתומים בתשובה מבוארת ובלתי מסופקת כלל היא אומרת שיצלח ויכה אותם בודאי שיתן הפלשתים בידו יע"ש בביאור הרלב"ג ז"ל.

ותירוצו לכאו' ג"כ מוקשה מאד. חדא דהיאך בתחלה רצה דוד הע"ה לילך לקעילה מכח התשובה הראשונה של האורים והתומים לולי אנשיו כי הם עוררוהו לשאול שנית. וכי לא היה דוד הע"ה מבין ומשיג מה שאנשיו הבינו השיגו שהתשובה הראשונה היא תשובה מסופקת שאפשר שלא יצליחו. וזאת שנית ק' ביותר על האורים ותומים מה ראו על ככה בפעם הראשונה להשיב תשובה מסופקת ולמה לא השיבו מיד תשובה מבוררת בשלמא התם גבי מעשה פלגש בגבעה לא קשיא על מה שבפעם הראשונה והשניה לא השיב תשובה מבוררת עד הפעם השלישית. כי שם היה הקב"ה רוצה שיהיו נענשים הבנ"י ויפלו לפני בני בנימין אם מטעם החטא שאמרו רבותינו ז"ל על מה שלא מיחו בפסל מיכה. ואם מטעם החטא שאמרו המפרשים ז"ל יעויין עליהם. אבל הכא שרצה הקב"ה מיד שילכו ויצליחו. א"כ למה לא ביאר להם התשובה מיד.

ולפיכך נר' בס"ד דחדא יתיישב באידך ושני הפירושים של הרד"ק ז"ל ושל הרלב"ג ז"ל הנ"ל צדקו יחדיו. והוא דבאמת גם התשובה הראשונה היתה מבוארת שהוא מאמר הבטחה שיכו הפלשתים ויצליחו. והוא דאותו היום שבת היתה. וא"כ היאך אמרו לו האורים והתומים שילך ביום השבת והרי הוא הולך עם כלי זיינו והיאך רשאי לחלל את השבת בשלמא אם יצליח ויושיע את קעילה מותר לו לחלל את השבת שהרי קעילה היתה עיר הסמוכה לספר ומחללין עליה את השבת אפי' אם לא באו הפלשתים אלא בשביל עסקי תבן וקש. אבל אם לא יצליחו דוד ואנשיו במלחמה ההיא ולא יושיע את קעילה היאך רשאי לחלל את השבת חנם אין דבר ומדהרשה לו האורים והתומים לילך ביום ההוא שהי' שבת. שמע מיניה שמאמר והכית בפלשתים והושעת את קעילה הוא מאמר הבטחה (ודע דלגבי שמיא ליכא ספיקא דלא שייך שהאורים והתומים היו ח"ו מסופקים) שהבטיחם שיכו את הפלשתים ויושיעו את קעילה. ולפיכך היה לבו של דוד הע"ה נכון ובטוח ללכת לקעילה ללחום בפלשתים. אבל המון עם אנשיו הם אמרו כי עדיין הם מתייראים כיון שלא נודע ביאור תשובת האורים והתומים שיצליחו אלא רק מכח הוכחה וראיה האמורה. הנה אמרו אלה האנשים כי אין התשובה הזאת מבוארת כי מי יודע איזהו תשובה יש על ההוכחה ההיא האמורה ולא רצו לילך לקעילה והוצרך דוד הע"ה לשאול שנית למען אותן האנשים וכמ"ש הרד"ק ז"ל הנ"ל. ואז באה להם לשאלתם תשובה מבוארת כי אני נותן את פלשתים בידך וכו' וכדברי הרלב"ג ז"ל הנ"ל. וא"כ כבר מוכח מזה דאותו היום יום שבת היה ואפ"ה הי' מותר להם לחלל את השבת כדי להציל קעילה רק מצד עסקי ממון ששוסים את הגרנות ש"מ דעיר הסמוכה לספר מחללין עליה את השבת אפי' באו רק על עסקי תבן וקש. ואזדא לה קושית התוס' דערובין הנ"ל ודוק.

או שצרו סתם יוצאין עליהן בכלי זיין וכו'. עכ"ל מה שהקשה מרן ז"ל בכ"מ דדין זה של צרו סתם לא נזכר בגמ' יע"ש בכ"מ ועי' בלח"מ. ועי' לעיל הל' זו בסוף ד"ה ובעיר הסמוכה לספר וכו' מש"כ בס"ד מקור דברי רבינו ז"ל הללו.

כה

צרין על עיירות וכו' שלשה ימים קודם לשבת וכו' ולא כבש יהושע יריחו אלא בשבת. עכ"ל. אמרינן בירושלמי והביאו ג"כ מרן ז"ל בכ"מ. והוא בשבת פרק קמא סוף הל' ח' ובמועד קטן פ"ב הל' ד', וז"ל אין מקיפין על עיר של עכו"ם פחות משלשה ימים קודם לשבת. הדא דתימר במלחמת הרשות אבל במלחמת חובה אפי' בשבת. שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת. דכתיב כה תעשה ששת ימים. וכתיב וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים וכו' עכ"ל הירושלמי.

וראיתי להגאון מהר"ש יפה ז"ל ביפה מראה שם נתקשה בדברי הירושלמי והוא דמנא ליה דהמנין הזה היה למנין יום השבוע שהיה יום הראשון של ימי ההיקף ביום הראשון של ימי השבוע. וממילא היה יום השביעי של ימי ההיקף ביום השביעי של ימי השבוע יום שבת קדש. דלמא התחיל ההיקף באחד משאר ימי השבוע ומנין הימים הנא' בקרא היה למעשה ההיקף ההוא וממילא לא היה יום השביעי של ימי ההיקף שבו ביום נכבשה יריחו ביום השבת אלא היה היום ההוא באחד משאר ימי השבוע יע"ש ביפה מראה. (ודע דלכאו' היה אפ"ל בס"ד דקדריש ליה כן מאות הה' שבראש תיבת השביעי דהיה די באמרו וביום שביעי תסובו את העיר וכו' מאי השביעי דקאמר. אם לא דבא אות הה' להורות על השביעי הידוע והוא יום שבת קודש. ושוב מצאתי ראיתי כן בס' כלי יקר על יהושע להרב מוהר"ר שמואל לאניידו ז"ל בסוף ד"ה ושבעה כהנים ישאו שבעה שופרות וכו' שכתב כן. והנאני, ועי' במס' מגילה דף י"ב ריש ע"ב אמר רבא יום השביעי שבת היה וכו' וע"ש במהרש"א בחי' אגדות שכ' בזה ולפי האמור בס"ד אפ"ל גם שם כן. אמנם לפנינו יתבאר בס"ד ישוב אחר לקושית היפה מראה האמור מנ"ל להירושלמי דיום השביעי שבת היה).

ודע דקו' הגאון בעל יפה מראה ז"ל הנ"ל בקושיתו מנ"ל דהיה יום השביעי שבת לא היתה אלא על לשון הירושלמי מ"ש שלא נכבשה יריחו אלא בשבת וכו' וכנ"ל אבל מה שהוכיח הירושלמי מזה דמותר לחלל את השבת. זה מוכח בלאו הכי אף שלא היה יום השביעי שבת דהא מיהא א"א לשבעה ימים בלא שבת. וא"כ היאך חיללו את השבת במה שהוציאו את הארון מרה"י לרה"ר והעבירוהו ד' אמות ברה"ר ואח"כ חזרו והכניסוהו מרה"ר לרה"י. וכן בענין שבעה השופרות שהיו בידי שבעה הכהנים. אלא ודאי כיון שכל זה היה לצורך כבישת יריחו. ליכא איסור. וק"ל.

וראה זה מה שהקשה עוד בעל יפה מראה ז"ל שם. מנ"ל להירושלמי לומר דאותן השבעה ימים של היקף היו ימים רצופים זה אחר זה דלמא לא היו ימים רצופים זה אחר זה יע"ש ביפה מראה. במחילה מכבוד תורתו זו אינה קושיא כלל דבכל התורה כולה בכל מקום שנאמר ששת ימים או שבעת ימים הם רצופים לא ימים מופסקים וכדתניא בתורת כהנים סדר תזריע פרק א' פיסקא זיין דדריש ג"כ כך מה יום רצוף וסמוך אף שלשים רצופים וסמוכים יע"ש בתורת כהנים.

אמנם לקו' הראשונה של הגאון בעל יפה מראה ז"ל האמורה לעיל מה שהק' מנא ליה להירושלמי לומר דהתחלת ימי ההיקף היה ביום הראשון מימי השבוע וממילא היה יום השביעי של ימי ההיקף יום שנכבשה יריחו ביום השבת דלמא יום התחלת ימי ההיקף לא היה ביום הראשון של ימי השבוע אלא ביום אחר וממילא יום השביעי של ימי ההיקף יום שנכבשה בו יריחו לא היה ביום השבת וכאמור לעיל אפשר לומר בס"ד לענ"ד דהירושלמי קשיא ליה דמיותר תיבת וביו"ם בקרא של וביום השביעי תסובו את העיר דלא הוי ליה למיכתב אלא ובשביעי תסובו את העיר וכו' דהא הך תיבת ובשביעי קאי על תיבת הימים שנזכר גבי ששת ימים. אלא ודאי דקאי תיבת וביו"ם להורות ביום אפי' בשבת. יום המיוחד. וכמו שדרשו כן בקרא של וביום השמיני ימול ביום אפי' בשבת מכח מה דלא כתיב ובשמיני ימול. וק"ל.

איברא מה שהקשה עוד הגאון בעל ס' יפה מראה שם. והוא דמנ"ל להירושלמי להוכיח מזה דגבי מלחמת מצוה מותר אפי' להתחיל ביום השבת לצור על העיר ולהלחם עליה מכח הך מעשה של יריחו וכאמור לעיל. שהרי כיון שהירושלמי גופא מודה דיום השביעי גבי יריחו היה שבת וכדבר שנא' לעיל. והנה כי כן התחילו לצור על יריחו ביום הראשון מימי השבוע. ומעתה כי כן הנה התחילו ששת ימים קודם לשבת וזה דבר שהוא מותר אפי' במלחמת הרשות. אבל עדיין מנ"ל לומר דבמלחמת מצוה מותר אפי' ביום השבת להתחיל ולצור על העיר. יע"ש בס' יפה מראה מה שתירץ בזה. ובמחילה מכבוד תורתו תירוצו בזה המקום אינו מחוור כמו שיראה הרואה בספרו שם.

והנראה לענ"ד בס"ד בישוב קושית ס' יפה מראה הנ"ל הוא בהקדים. דע דהרי"ף ורבינו וסייעתם ז"ל פליגי עם הרז"ה וסייעתו ז"ל בפרק קמא דשבת דף י"ט ע"א בסוגיא דאין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת. והוא דהרי"ף ורבינו וסייעתם ז"ל סוברים דהא דאמרינן דגבי ספינה דאין מפליגין תוך ג' ימים קודם לשבת. וכמו כן לענין מלחמת הרשות שאין צרין על עיר לכבשה תוך שלשה ימים לשבת. לאו מטעם איסור מלאכה נגעו בה דאם הוא יודע בודאי שיצטרך לעשות מלאכה היה אסור להפליג בספינה או לילך למלחמה לצור על עיר אפילו מיום ראשון בשבוע. אלא דבאמת אין כאן הטעם משום איסור מלאכה כלל. שהרי קודם השבת אינו יודע בודאי ובבירור שיצטרך לעשות מלאכה ביום השבת בספינה וכמו כן גבי מלחמה מי יודע אם יצטרך לעשות מלאכה ביום השבת כי שמא יכבשו העיר קודם שבת כי אין מעצור לה' להושיע ברוב זמן או במעט מהזמן אפילו היא עיר דלתים ובריח ובצורה בשמים. לא יפלא ממנו כל דבר. או שמא תהיה העיר נכבשת אחר השבת. ובשבת יהיו יכולים לנוח סביבות העיר ולא יצטרכו לחלל את השבת כלל. ואם אח"כ אירע לו בספינה או במלחמה שהוא צריך לחלל את השבת הרי הוא אז שעת הסכנה ומותר לו לחלל את השבת. כי דחויה היא שבת אצל פיקו"נ. אלא שהטעם הוא מה שצריך להפליג בספינה וכן לצור על העיר דוקא שלשה ימים קודם לשבת. ואינו רשאי להתחיל בהן תוך שלשה ימים לשבת. הוא משום דכל שלשה ימים הראשונים בין בספינה ובין במצור הם מוטרדים ומבוהלים ואינם יכולים לענג את השבת כראוי לו משא"כ אחר ג' ימים שכבר יצא מלבם הטרדה והבהלה. זה הוא דעת הרי"ף ורבינו וסייעתם ז"ל וכן הוא מבואר בדברי רבינו ז"ל לקמן פרק שלשים הלכה י"ג.

אבל הרז"ה וסייעתו ז"ל הם סוברים (עי' בס' המאור והמלחמות שם). דאפי' אם הוא יודע בבירור שיעשה מלאכה בשבת שיהיה צריך לכך. אם רק הוא מפליג בספינה ג' ימים קודם לשבת וכן אם הוא צר על העיר ג' ימים קודם לשבת נמי מותר לו להפליג בספינה ולהיות צר על העיר. דהטעם של ג' ימים שהצריכוהו חכמים להקדים. הוא משום דכל השלשה ימים קודם לשבת דהיינו מיום ד' בשבוע ואילך הוא שייך לשבת הבאה. ממילא כשהוא מפליג בספינה או כשהוא צר על העיר תוך ג' ימים הוה ליה כאילו הוא מתנה בתחלת הפלגתו בספינה ובתחילת צרו על העיר שהוא רוצה לחלל את השבת. אבל לא כן כשהוא מפליג בספינה וצר על העיר ג' ימים קודם לשבת דהיינו שהוא מתחיל ביום הג' של השבוע שאז עדיין הוא שייך לשבת שכבר עבר אינו נראה כמתנה מתחלה על השבת הבא לחללו יע"ש בס' המאור להרז"ה ז"ל ועי' בס' הארוך ב"י א"ח בס' רמ"ח ובספר ב"ח שם אות א' וד' וה' מה שכתבו בזה.

ואחרי הבא עלינו בדברינו הנה כי כן גבי יריחו שהקב"ה א"ל ליהושע ב"נ ע"ה בפירוש בתחלה וכן א"ל יהושע ב"נ ע"ה לישראל מיד בתחלה בפירוש (כמבואר בקרא דיהושע התם). שככה יעשו. שבתחלה יקיפו את העיר בארון ה' ובשבעה שופרות ששה ימים. וביום השביעי יכבשו את העיר ובהרעת כל העם בשופרות שבידיהם. הרי ידעו מיד ביום הראשון שביום שבת קדש יצטרכו לחלל את השבת הן בהריגת בני העיר שילחמו נגדם בבואם העיר. והן בהעברת הארון ה' והשופרות ד"א ברה"ר והוצאה מרשות לרשות וכמ"ש בס"ד לעיל. וגם התנו בפירוש מתחלה מיד ביום א' של השבוע ושל הקפתם לחלל את יום השבת הבא אחריו שהרי כך אמר יהושע ב"נ אל כל העם שיעשו כך שבעה ימים רצופים זה אחר זה דוקא וכדבר האמור לעיל ונאמר להם בפירוש שכל הקפתם בהארון ובהשופרות כל הששת ימים אינו אלא בשביל הקפתם של יום השביעי ושזהו תכלית המעשים של כל הששת ימים.

ומעתה צא ולמד כי בין לפי שיטתם של הרי"ף ורבינו וסייעתם ז"ל. ובין לפי שיטתו של הרז"ה וסייעתו ז"ל. אם לא היה המלחמה ההיא של יריחו מלחמת מצוה אפי' ביום הראשון מימות השבוע היה אסור לעשותה באופן האמור שידעו בודאי שיצטרכו לחלל את השבת וגם יתנו עליו מתחלה מיד שיחללו עליו את השבת וכאמור. אלא ודאי צ"ל דהואיל והוא מלחמת מצוה הוא מותר לעשותו אף כי יש בו שתי אלה החסרונות האמורים. וכיון שכן דהוא מותר לצאת למלחמה אפי' אם יודע בודאי ובבירור שיצטרך לעשות מלאכה ביום השבת וגם שהוא מתנה בפירוש מיד בתחלה שיעשה מלאכה בשבת הואיל והוא מלחמת מצוה נשתנה דינו ממלחמת רשות. ממילא נמי דמותר אפי' להתחיל ביום השבת. דשקולים הם להתחיל ביום השבת לצור על העיר או להתחיל בימות החול אפי' הרבה יתר משלשה ימים קודם לשבת. רק שנפשו יודעת בודאי ובבירור שיהיה צריך לעשות בכל מלאכה לפי שיטתם של הרי"ף ורבינו וסייעתם ז"ל הנ"ל או להתנות עליו בפירוש מיד מתחלה שיעשה מלאכה ביום השבת לפי שיטתו של הרז"ה וסייעתו ז"ל הנ"ל מקרה אחד לכולם וכאמור לעיל תורה אחת ומשפט השוה לכולם כמבואר בהרי"ף שם ובס' המאור להרז"ה ז"ל שם ונסתלקה קושית ס' יפה מראה הנ"ל. ודוק.

ודרך אגב ראיתי לעורר בס"ד על מרן ז"ל בכ"מ. והוא דבין כן ובין כך מבואר באר היטב בהך ירושלמי האמור לעיל דגבי מלחמת מצוה מותר אפי' להתחיל ביום השבת להצר על העיר וללחום עליה. ואחרי כי כן הנה קשה לענ"ד טובא על מרן ז"ל בכ"מ לקמן בהל' מלכים פ"ו הל' י"א. שהגיה בדברי רבינו ז"ל שם. ולפי הגהתו הנה לא הביא רבינו ז"ל כלל לא פה ולא לקמן שם להך דינא דבמלחמת מצוה מותר להתחיל אפי' ביום השבת עצמו. ולא היה לו לרבינו ז"ל להשמיט דין זה כיון שהוא מבואר בהירושלמי וכדרכו בכל מקום. אלא ודאי דהעיקר הוא כדברי הלח"ם פה בביאור דברי רבינו ז"ל לקמן שם ואין צורך כלל להגיה. וגם רבינו ז"ל שמר הסדר הנאות והראוי כדרכו דרך הקדש בכל חיבוריו וביותר בחיבור הזה. להיות כי לקמן בהל' מלכים שם הוא עיקר מקומו של דין זה של מלחמת מצוה. לפיכך לא הביאו רבינו ז"ל פה וכתבו שם לקמן בהלכות הנ"ל דינא הך של מלחמת מצוה היכי לידיינו דייני להאי דינא ועיין בהקדמת הרב המגיד ז"ל להלכות אלו. ודוק.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.