מעשה רקח/שבועות/ו

מעשה רקח ‏ שבועות ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ו מהלכות שבועות

א

ה"ז נשאל לחכם. פי' שהוא מובהק ומומחה וכמ"ש בהל' ה' והיינו מדאמרו בבכורות פ' פסולי המוקדשין ה"ד חכם א"ר נחמן כגון אנא וידוע דר"נ היה גדול הדור ומ"ש רבינו

או לשלשה הדיוטות משמע כפשוטו אף דלא גמירי וסברי וכן משמע ממ"ש בפ"ב דנדרים בפי' המשנה אמנם הגהות מיימוני הביאם מרן ז"ל פירשו דלאו הדיוטות גמורים אלא דמסברי להו וסברי ע"כ. גם בשו"ת הרדב"ז שנדפס מחדש פי' דברי רבינו בפשיטות דהדיוטות דקאמר היינו דמסברי להו וסברי וכדאיתא בבכורות וכו' ע"כ. ואף ששם אמרו זה על דברי ר' יהודה ומשמע דלת"ק א"צ לזה מ"מ יותר טוב לומר כן כדי שלא להרחיק הדעות דאם נאמר דלת"ק אפילו הדיוטות גמורים דלא גמרי וסברי סגי א"כ פליגי בתרתי ועיין להרב ב"י ז"ל:

ג

ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו. מדכתב שבועת עצמו ולא כתב שבועתו משמע דאף שבועת אשתו קאמר דאשתו כגופו ואפילו ע"י צירוף שנים אחרים וכמשמעות הגמרא דרבינא שאל מרב אשי מהו שיעשה אדם שליח וכו' והשיב לו אי מכנפי וכו' ולא השיב שא"צ לשליחות שהוא עם שנים אחרים יתירו לה וגם לקמן לא התיר רבינו אלא השליחות וזו נראית כוונת הטור יו"ד סי' ל"ד שכתב וז"ל וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאין הבעל מתיר אפילו כשאר חכם מפני שאשתו כגופו ואין אדם מתיר נדרי עצמו וכ"כ הרמב"ם ע"כ. והקשה עליו הרב ב"י ז"ל דלא מצא זה בדברי רבינו והרב ב"ח כתב דגירסא אחרת היתה לו להטור בדברי רבינו ולענ"ד נראה דקדוק דברי הטור מורין שהבין כמ"ש. שוב ראיתי להרדב"ז נדפס מחדש שעל מ"ש רבינו לקמן ואינו נעשה שליח להתיר נדרי אשתו פי' בפשיטות שכוונתו שאינו מתיר לה הוא עצמו ולשון שליח דנקט לאו דוקא דאגב רישא נקטיה עיין עליו ואפשר שזו ג"כ דעת הטור ז"ל:

ובמקום שיש רבו וכו'. משמע דברבו איסורא איכא עכ"פ ונראה דהיינו טעמא משום דקי"ל המורה הוראה בפני רבו חייב מיתה ולכך החמיר ברבו טפי ובזה יתורץ הצ"ע שהניח מרן ז"ל ע"ד רבינו עיין עליו:

ד

זה שנשבע וכו' ואינו עושה שליח וכו'. משמע דלא בא אלא לאפוקי דלא יעשה שליח וה"ה ע"י כתב אבל אם בא הוא בעצמו אלא שאין מבינין לשונו יכול לתרגם הדברים למי שמכיר לשונו והוא ימליצם להחכם וכדברי הירושלמי שהביא מרן ז"ל דאל"כ תקשי לן למה לא הזכירו רבינו:

ואינו נעשה שליח להתיר נדר לאשתו. ידוע דמרן ז"ל היה גורס להתיר נדוי אשתו ולפי גירסתינו נראה שכוונתו ע"י פתח כלומר שהיא אינה מתחרטת אלא שצריכין אנו לבקש לה פתח כדי לעקור השבועה מעיקרה וכן הבין הרב לח"מ ז"ל עיין עליו. אלא דקשה לשמוע איך הוה ס"ד דבר זה שע"י פתח שיאמר החכם לבעל שמא על דעת כן נשבעה והוא אומר לאו איך יועיל זה בעד זולתו גם הרדב"ז שנדפס מחדש הבין דברי רבינו בפשיטות שלענין התרת הבעל עצמו קאמר רבינו ולישנא דשליח דנקט לאו דוקא דאגב רישא נקטיה ומכח זה הוצרך לידחק בדבר עיין עליו:

ה

כיצד מתירין וכו'. עיין מ"ש בהל' א' אלא דקשה קצת על פירש"י בההיא דרבינא בנדרים דף ח' שפי' אי מכנפין תלתא מומחין דשרו לה שפיר דמי ע"כ. דמשמע דבעי ג' מומחין דוקא וזה מנ"ל דהא התם דף ע"ח מסיק תלמודא ראשי המטות בפרשת נדרים למאי הלכתא א"ר אחא בר יעקב להכשיר ג' הדיוטות והא ראשי המטות כתיב א"ר חסדא ואי תימא ר' יוחנן ביחיד מומחה ופירש"י שם להכשיר יחיד מומחה ע"כ. והכי אמרינן להדיא בפ' פסולי המוקדשין דף ל"ז ואולי דלאו דוקא קאמר רש"י מומחין אלא אף הדיוטות ואפשר נמי דבעי דמסברי להו וסברי כדעת רוב הפוסקים ז"ל ולגבי זה קרי להו מומחין ודוחק. עוד אפשר דמומחין דוקא קאמר ודייקי לה מדרב אשי דודאי מומחה הוה ואפ"ה לא שרא לה ש"מ דבעי ג' מומחין:

או נעקרה שבועתך וכו'. לא ידעתי מנא ליה לרבינו הא דכיון דקי"ל חכם עוקר הנדר מעיקרו היה ראוי שיועיל לשון זה ואולי דכיון דבגמרא אמרינן מלא יחל וכו' משמע דוקא לשון מחילה או התרה:

ו

ומתירין בלילה מעומד. בס' כ"י קדמון (דף נ"ז) מצאתי כתוב וז"ל וע"ע להרב לח"מ ז"ל:

ז

ראובן שהשביע וכו'. ידוע מה שנדחק מרן ז"ל ובב"י סי' רכ"ח בדעת רבינו וכבר הושג מהאחרונים ז"ל וע"ע בשו"ת תומת ישרים דף ק"ח:

י

בא לבי"ד לקיים שבועתו. זה הלשון מגומגם דלקיים שבועתו מה צורך לו לבא לבי"ד הא בלא בי"ד שבועתו קיימת ועומדת ואולי דכוונתו דכשבא לבי"ד להשאל על שבועתו עדיין הוא בקיום השבועה כלומר עד עכשיו חפץ בה אלא שמכאן ואילך הוא רוצה שיתירו לו ומשום דבעינן שיתחרט בעיקר השבועה לכך צריך הפתח:

יב

אין פותחין בנולד וכו'. ידוע דמרן ז"ל ביאר דכוונת רבינו לחלק בין כשמתחרט מעיקרו אף שהוא מחמת הנולד לשעדיין לא ניחם מעיקרו אף שאומר אילו הייתי יודע שיולד דבר זה לא הייתי נשבע וההיא דמוקמי רבנן בירדו מנכסיהם מפרשה כפי' רש"י דבשעת הנדר כבר ירדו דהו"ל נדר בטעות וכו' אמנם הרדב"ז ז"ל שנדפס מחדש והרב לח"מ ז"ל פי' כוונת רבינו לחלק בין נולד מצוי לשאינו מצוי ונסתייעו מדברי הסמ"ג ז"ל עיין עליהם אף שאין הכרח בדבר תדע שהרב ב"י ז"ל יו"ד סי' רכ"ח אחר שהביא פירושו ע"ד רבינו הביא דברי הסמ"ג בסתם ולא כתב אבל הסמ"ג וכו' אלא ודאי דלא פסיקא לן שהסמ"ג יפרש כן דברי רבינו כאשר האמת נראה דדברי רבינו סתומין הרבה מפי' זה ודברי מרן ז"ל נראין יותר.

אכן מאי דקשיא לי מהירושלמי שהביא הר"ן והרא"ש ז"ל בפסקיו דפריך ועוני לאו נולד הוא א"ר זעירא העניות מצויה ותהות לאו נולד הוא א"ר אילא התהות מצויה ע"כ. הרי דבין עניות ובין חרטה שוין דמצויין ושכיחי מעתה מי דחקו לרבינו ולרש"י ז"ל לפרש בתלמודא דידן דירדו מנכסיהם היינו קודם הנדר דאם נאמר אחר הנדר הו"ל נולד דכיון דבירושלמי מפורש דעניות מצויה הוא הוה מצי לאוקומי הא דירדו מנכסיהן אחר הנדר ואפ"ה פותחין בו כיון דמצוי הוא ומי דחקין לפרש פי' שיחלוק תלמודא דידן על הירושלמי מכ"ש דקשה תו דאם איתא מי דחקן לרבנן לאוקומי דמתו היינו שירדו מנכסיהם לוקמי במיתה ממש כר' אליעזר ולימרו דמתו קודם הנדר ואי משום דרשת ר' שמעון בר יוחאי הא ל"ק כלל חדא דרשב"י תנא הוא ועוד דאם איתא מאי קאמר בגמרא ורבנן מ"ט קסברי הנהו מי מייתי וכו' דמשמע דאי מוקמינן לקרא כפשוטו קשה לרבנן וזה אינו דאכתי לימא דמתו קודם הנדר ועוד דגם לר"א אפילו אי מוקמינן לקרא בירדו מנכסיהן אתי שפיר דפותחין בנולד כיון דלדידיה אחר הנדר דוקא הוא שירדו מנכסיהן. ובהיותי נבוך בקושיא זו מצאתי לרבינו בפי' המשניות פ"ה דנזיר דף ל"ב לשון קשה כסלע וכבר הזכרתיו בשיטתי בע"ה ויתבאר עוד בפ"ב דהל' נזיר הל' ב'.

ומ"ש רבינו

אבל אם ניחם הוא מעצמו ונהפכה דעתו וכו'. ופי' מרן ז"ל שהוציאו מההיא דא"ל ר' עקיבא לבן כלבא שבוע אדעתא דגברא רבא מי נדרת והא התם נולד הוא ואין פותחין בו ולכך תירץ דשאני התם שניחם מפני הנולד ונהפכה דעתו דהא ודאי ניחא לבן כלבא שבוע שנעשה ר"ע גברא רבא וליתהני מניה וכו' ע"כ ולפי זה קשה קצת מה בין נולד לפתח שכתב רבינו לעיל בני אם תגרש אשתך אתה מוצא לעז על בניך וכו' שמא תנשא וכו' הרי דע"י הפתח הוא ניחם ומתחרט והנולד ג"כ הוא שוה לו כפי דברי רבינו שעל ידו הוא מתחרט וי"ל דהנולד עדיף שע"י נהפכה דעתו לגמרי עד שאומר הלואי שלא נשבעתי כלל דהרי הוא חפץ בזה הנולד הרבה משא"כ הפתח דאף שהוא מתחרט על שנשבע מ"מ לא נהפכה דעתו דהוא היה חפץ בשבועה אלא שהפתח מכריחו להתחרט ודו"ק:

יז

שבועה שלא אוכל היום וכו'. נשאל על השלישית בלבד חייב משום ראשונה ושניה. הקושי מבואר דכיון דבעינן שתחול השבועה כדי להתירה וכל עוד שלא חלה אין ההתרה מועיל לה מעתה איך תועיל ההתרה לשלישית כיון שאין לה מקום לחול לא היא ולא השניה עד שתותר הראשונה וגם בגמרא לא הזכירו זה א"כ מנין לו לרבינו דבר זה וכן הקשה הפרי חדש בנימוקיו ע"ד רבינו והניחו בצ"ע. ואני הצעיר מצאתי להרדב"ז ז"ל בראשונות סי' צ"ח שכתב דלא אמרינן אין שבועה חלה על שבועה אלא היכא שתולה שבועתו בדבר אחד או בזמן כגון שנשבע שלא אוכל בשר מפסח הבא ראשון דאין מתירין לו עתה עד שיגיע הפסח ותחול השבועה וכיוצא וטעמא דמילתא דאין כאן שבועה כלל עד שיגיע הזמן או עד שיקיים התנאי שתלה בו השבועה אבל מי שנשבע על דבר אחד שתי שבועות הרי שתיהן שבועות וראויות לחול בזמן אחד אלא שאין שבועה חלה על השבועה לא לענין שאינו יכול לישאל עליה אלא לענין שאינו חייב אלא אחת וכו' ע"כ וראוין הדברים למי שאמרן:

יח

מי שנשבע וכו' אפי' כפתוהו ללקות וכו'. מסקנא דגמרא פ"ג אלא דקצת קשה ממ"ש רבינו ספ"ד דהלכות נזירות כל בי"ד שנזקקין לזה וכיוצא בו וכו' או שיורו להן להקל או שיפתחו להן פתח מנדין אותו בי"ד הדיוט ע"כ. ולכאורה הייתי ר"ל שהדבר פשוט דלכתחילה אין מתירין כיון שעבר במזיד על שבועתו ומנדין הבי"ד שהתירו אך לענין אם התירוהו כבר כדי לפוטרו מן המלקות או מן הקרבן שפיר דמי אלא שעדיין קשה ששם הזכיר רבינו דין הנזיר שטעה ודימה שאינו נזיר ונהג היתר ואח"ז שאל לחכם והורהו שהוא נדר וכו' אין שום בי"ד נזקקין להתירו והרי כאן פסק רבינו דאפילו עבר במזיד נשאל ומתירין לו וראיתי בשו"ת התשב"ץ שנדפס מחדש ח"א סי' קנ"ה שתירץ לזה דלא אמרינן נשאל ומתירין לו אלא כשעבר על נדרו בדבר שאי אפשר לקיימו עוד כגון הנשבע על ככר זה ואכלה משא"כ נודר בנזיר דאף שעבר עדין אפשר לקיימו בשינהוג נזירות וכו' וראוים הדברים למי שאמרן:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---