כסף משנה/שבועות/ו

כסף משנה ‏ שבועות ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מי שנשבע שבועת ביטוי וניחם על שבועתו וכו' הרי זה נשאל לחכם אחד או לג' הדיוטות במקום שאין שם חכם. בפ' כל פסולי המוקדשין (בכורות ל"ו:) א"ר חייא בר (אבא אמר רב) עמרם ג' מתירים (וכו' את הנדר) במקום שאין חכם לאפוקי מר' יהודה דתניא הפרת נדרים בשלשה ר' יהודה אומר אחד מהם חכם במקום שאין חכם כגון מאן אמר רב נחמן כגון אנא רבי יהודה אומר אחד מהם חכם מכלל דהנך כל דהוא אמר רבינא דמסברי להו וסברי ופירש"י דמסברי להו טעמי הלכות נדרים וסברי ואותו חכם ילמד את השנים. וכתב הרא"ש דבמקום שאין מומחה כגון ר"נ דגמיר וסביר אפילו תלתא דלא גמרי ולא סברי שרו נדרא והוא דמסברי להו וסברי וכתב עוד ירושלמי ג' שהן יודעין לפתוח מתירים כזקן. ונראה שכתב הירושלמי הזה ללמד דהני תלתא לא סגי להו דמסברי להו וסברי אלא בעינן נמי שיהיו יודעים לפתוח את הנדר וכ"כ הטור. אבל רבינו גם כאן גם בפירוש המשנה סתם וכתב ג' הדיוטות ולא הצריך דמסברי להו וסברי ונראה שטעמו משום דמשמע ליה ז"ל דע"כ לא מתמהינן ואמרינן מכלל דהנך כל דהוא אלא לר' יהודה דאמר אחד מהם חכם דהיאך אפשר דחכם יצטרף עם שני עמי הארץ ומה מועיל לו צירופם ומש"ה פריש רבינא והוא דמסברי להו וסברי אבל לת"ק דין הפרת נדרים היכא דליכא חכם הוי בג' הדיוטות אע"ג דכי מסברי להו לא סברי. וסוגיין דס"פ נערה המאורסה (נדרים ע"ח) מסייעא ליה דיליף התרת נדרים בג' הדיוטות מדאיתקש פרשת נדרים לשחוטי חוץ וגבי שחוטי חוץ הדיוטים גמורים שוים לשאינם גמורים א"כ ה"ה להתרת נדרים. והגהות מיימון כתב על דברי רבינו לא הדיוטים גמורים אלא דמסברי להו וסברי עכ"ל. ואינו במשמע דבריו דאם כן לא הוה שתיק מיניה:

ומ"ש רבינו או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו וכו'. יתבאר בפרק זה:

ב

ודבר זה אין לו עיקר כלל בתורה וכו'. משנה וגמ' ספ"ק דחגיגה (דף י'):

ג

ומה שאמר ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו. בפ"ב דנגעים כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו:

ואין אדם רשאי להתיר וכו'. בפ"ק דנדרים (דף ח':) אעובדא דרבינא הוה לה נדרא לדביתהו אתא לקמיה דרב אשי וכו' ומסיק תלמודא ש"מ לא שרי למישרא נדרא באתרא דרביה. ומשמע לרבינו דה"ה למי שהוא גדול ממנו בחכמה אע"פ שאינו רבו דהא רבינא לא היה תלמיד מובהק דרב אשי אלא תלמיד חבר כדאיתא בפרק [הדר] ואפ"ה אתא לקמיה ולא שרא לה איהו וכן נראה קצת מהא דאמרינן ג' מתירים את הנדר במקום שאין חכם משמע הא במקום חכם אין מתירין. ומ"מ יש לדקדק בלשון רבינו דה"ל לערובינהו ולמיתנינהו ולכתוב אין אדם רשאי להתיר שבועה או נדר במקום רבו או במקום שיש גדול ממנו בחכמה דמדכתב גבי גדול ממנו אינו רשאי להתיר משמע אבל איסורא ליכא ובמקום רבו איסורא נמי איכא וצ"ע מנין לו חילוק זה. וכתב

רבינו אלא מדעת רבו לומר שאפילו [במקום] רבו אם נתן לו רשות מותר:

וכתבו הרא"ש והר"ן דה"מ לכתחלה אבל בדיעבד אם התירו מותר, וכ"נ מדקדוק לשון רבינו שכתב אין אדם רשאי להתיר ואסור לו להתיר אלא מדעת רבו:

ד

זה שנשבע הוא שיבא לפני החכם וכו' ואינו עושה שליח וכו'. בפ"ק דנדרים (דף ח':) רבינא הוה לה נדרא לדביתהו אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה בעל מהו שיעשה שליח x להתרת אשתו אמר ליה אי מכנפין אין אי לא (מכנפין) לא. וסובר רבינו דבבעל דוקא הוא דאיבעיא לן מפני שהבעל כאשתו אבל אדם אחר פשיטא לן דאינו נעשה שליח והכי מוכח בירושלמי פ' נערה המאורסה דגרסינן התם מהו להתיר ע"י התורגמן ומסיק דמתירין ומדבעיא אי מתירים ע"י תורגמן מכלל דפשיטא לן דע"י שליח אין מתירים ואפילו למאי דמסקינן דע"י תורגמן שרי דוקא תורגמן משום דבעל דבר נמי תמן קאי אבל ע"י שליח לא. וכתב הריב"ש בתשובה שכן הכריע הרא"ה וכ"כ הגהות מיימוניות וכ"כ הגהות מרדכי דקידושין בשם מהר"ם.

ומ"ש רבינו ואינו נעשה שליח להתיר נדוי לאשתו איני יודע מקום לדין זה אלא מה שכתב סמ"ג על דין זה שכתב רבינו שהבעל נעשה שליח לחרטת אשתו וכו' אמנם שיטה זו לפי גירסת הספרים שכתוב שם רבינא הוה לה נדרא לדביתהו והיא גירסת ה"ג אתא לקמיה דרב אשי ובעא מיניה אם הבעל נעשה שליח לחרטת אשתו אבל לא לגירסא אחרת דגרסא ה"ל נידוי לדביתהו ובמקום חרטת גרסי להתרת אשתו עכ"ל. ורבינו תפס עיקר גירסת ה"ג ודחה הגירסא האחרת ומשמע ליה דכיון דנדחית אותה גירסא דה"ל נידויא לדביתהו אין לנו ראיה שיעשה הבעל שליח להתיר נידוי לאשתו ומ"מ אין זה כדאי לפסוק כן דדילמא מעשה שהיה קאמר גמרא בנדר וה"ה לנדוי:

והראב"ד כתב בלשון הזה זה שנשבע כו' (ואינו) נעשה שליח להתיר נדר אשתו פירוש שלא מדרך חרטה עכ"ל. נראה מדבריו שהיה גורס בדברי רבינו נעשה שליח להתיר נדר אשתו ודייק לה מדבעא מיניה אם הבעל נעשה שליח לחרטת אשתו ולא אמר להתרת אשתו:

ה

כיצד מתירין יבא הנשבע לחכם המובהק וכו'. ומ"ש אבל אם אמר לו מופר לך וכו'. בסוף פ' נערה המאורסה (נדרים דף ע"ז:) א"ר יוחנן חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום דתניא זה הדבר חכם מתיר ואין בעל מתיר וכו' בעל מפר ואין חכם מפר וכתב הר"ן לשון בעל מפורש הוא בכתוב והיינו לשון הפרה ולשון חכם דהוי מותר לך דמשמע ליה מדכתיב לא יחל דברו כלומר לא יעשה דבריו חולין ודרשינן אבל אחרים מוחלין לו שעושין אותו חולין ובחולין מותר שייך למימר בהו:

ו

הקרובים כשרים וכו' לפיכך נשאלין לשבועות ולנדרים בשבת אם היו לצורך השבת. מסקנא דגמרא בסוף פרק נערה המאורסה (נדרים דף ע"ז) וקמ"ל דאע"ג דבדין בעינן שיהיו הדיינים יושבים ושלא יהיו קרובים ושלא ידונו בלילה אלא ביום ואין דנים בשבת התרת נדרים מותר בכולהו דלאו דין הוא:

ז

ראובן שהשביע לשמעון וכו' אין מתירין לו אלא בפני ראובן וכו'. בר"פ ר"א דנדרים (דף ס"ה) תניא המודר הנאה מחבירו אין מתירים לו אלא בפניו מנה"מ אר"נ דכתיב ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרימה וכו' א"ל במדין נדרת לך והתר נדרך במדין דכתיב ויואל משה ואין אלה אלא שבועה דכתיב ויבא אותו באלה וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים מאי מרדותיה אשכחיה צדקיהו לנבוכדנצר דהוה קא אכיל ארנבת חייא א"ל אשתבע לי דלא מגלית עילוי אשתבע ליה לסוף הוה קא מצטער צדקיהו בגופיה אתשיל אשבועתיה ואמר שמע נבוכדנצר דקא מבזין ליה שלח ואייתי סנהדרין וצדקיהו אמר להון חזיתון מאי קעביד צדקיהו וכו' א"ל אתשלי אשבועתא אמר ליה וכו' בפניו או אפילו שלא בפניו אמר ליה בפניו (אמר להון ואתון מאי עבידתון) מ"ט לא אמרתון לצדקיהו וכו'. וכתב הרא"ש בפירושו המודר הנאה מחבירו פי' רא"מ שנדר לדעת חבירו אין מתירים לו אלא בפניו פי' מדעתו כמו אין חבין לאדם שלא בפניו מיהו אם התירו שלא בפניו מותר כדחזינן בצדקיהו שהיה צדיק גמור שהתיר נדרו שלא בפני נבוכדנצר ואסור לחכם להתירו והם הוצרכו לעשות מפני אימת מלך ולישנא דהמודר הנאה לא משמע כפירושו אלא משמע שנדר ממנו הנאה בפניו וצריך שיתירו לכתחלה בפניו ומפרש טעמא בירושלמי מפני החשד כלומר שלא יחשדנו שמזלזל בנדרו ואיכא מ"ד מפני הבושה כלומר שצריך שיתבייש בפניו בהתרה:

ואיכא למידק בדברי רבינו דמרישא דלישניה משמע דהא דתניא המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו מיירי בנודר לחבירו ומסיפא דלישניה משמע דמיירי במודר הנאה מחבירו. ונראה לי דרבינו משמע ליה דפשטא דברייתא מיירי בנודר לחבירו מדמייתי עלה דמשה וצדקיהו ולישנא דהמודר הנאה מחבירו משמע שהוא מודר הנאה ממנו ומפני כך פירש דשניהם שוים ובין בזו ובזו אין מתירים לו אלא בפניו ומש"ה נקט תנא דברייתא כה"ג כי היכי דלישתמעו ביה תרווייהו ונראה שהוא ז"ל מפרש דנודר לחבירו דאין מתירין לו אלא בפניו דוקא כשחבירו משביעו אבל אם אין חבירו משביעו אלא שזה נשבע בפני חבירו מתירין לו אפילו שלא בפניו ועובדא דמשה וצדקיהו נמי הכי הוה שהשביעום ומש"ה לא היה להם היתר אלא בפני המשביעים אותם אבל אם היו נשבעים מעצמם אה"נ שהיו יכולים להתיר השבועה שלא בפני יתרו ונבוכדנצר אע"פ שהיו במעמד בשעת השבועה ונקט רבינו ברישא דין מי שהשביעו חבירו דהוי כגוונא דמשה וצדקיהו משום דמיניה ילפינן למודר הנאה מחבירו דאין מתירין לו אלא בפניו.

ומה שכתב בסיפא דמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו בשנדר בפניו איירי דומיא דרישא ומפני שהוא דבר התלוי בחבירו דינו כאילו השביעו חבירו אבל אם הדירו שלא בפניו מתירין לו שלא בפניו. נמצא כללן של דברים שמי שהשביע את חבירו בין שיהיה בדבר הנוגע למשביע בין שיהיה בדבר שאינו נוגע לו וכן הנשבע או נודר מעצמו בפני חבירו בדבר הנוגע לחבירו אין מתירים לו אלא בפניו אבל הנשבע או נודר מעצמו בפני חבירו בדבר שאינו נוגע לו מתירין לו שלא בפניו כנ"ל לדעת רבינו.

ומ"ש ואפילו היה שמעון קטן או עכו"ם פשוט הוא דהא יתרו ונבוכדנצר עכו"ם הוו ואמרינן שלא היו יכולים להתיר שלא בפניהם וקטן לא גרע מעכו"ם.

ומ"ש כדי שידע הנידר וכו' פשוט הוא דהיינו כמאן דאמר בירושלמי דטעמא מפני החשד. ומדקדוק לשון רבינו דגבי מודר מחבירו נתן טעם זה וגבי נודר לחבירו לא נתן טעם זה נראה דוקא גבי מודר הנאה אתמר בירושלמי טעם זה למימרא דכשהוא בפניו מתירים לו אפילו בע"כ וכן כל שהודיענו שמתירין לו אין צריך להתירו בפניו אבל בנודר לחבירו דאין מתירים לו אלא בפניו היינו לומר שאין מתירים לו אלא מדעתו וכמו שפי' רא"מ דכיון שזה השביעו אין לו התרה אלא מדעתו ואף על פי שכתבתי דמההיא דמשה וצדקיהו דהוו נודר לחבירו ילפינן למודר הנאה מחבירו דאין מתירים לו אלא בפניו איכא למימר דשם בפניו בעלמא הוא דילפינן מיהו הא כדאיתא והא כדאיתא דאע"ג דנודר לחבירו אין מתירים אלא מדעתו דמודר הנאה מחבירו אין טעם לומר שנצטרך שיהיה מדעתו מאחר שלא דעתו ומיהו בידיעתו צריך מפני החשד והכי ילפינן כיון דבנודר לחבירו צריך דעתו במודר הנאה מחבירו צריך ידיעתו וכיון דבפניו מתפרש מדעתו ומתפרש בידיעתו נקט בתרווייהו לישנא דבפניו הא כדאיתיה והא כדאיתיה:

ח

אחד הנשבע בינו לבין עצמו ואחד הנשבע ברבים. בפ' השולח (גיטין דף ל"ו) אמר אמימר הלכתא נדר שהודר ברבים יש לו הפרה ע"ד רבים אין לו הפרה ויש ספרים דגרסי x אמר אמימר הלכתא אפילו למ"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה ע"ד רבים אין לו הפרה וכתבו התוס' דאפילו לאותם ספרים מדפסק בע"ד רבים דאין לו הפרה מכלל שסובר דברבים יש לו הפרה דאי אין לו כ"ש ע"ד רבים ומה הוצרך לפסוק הלכתא בע"ד רבים כיון דאפילו ברבים אין לו הפרה ושלא בלשון פסק ה"ל לומר אפילו למ"ד ברבים יש לו הפרה וכו' אע"ג דקאמר (התם) לעיל דאדריה ליה ברבים אליבא דרב נחמן דקי"ל כוותיה בדיני ולענין דינא אתשיל לענין פרעון כתובה הא פריך בתר הכי הניחא למ"ד ואיכא למימר דאדרב נחמן נמי קאי ומדאדריה רב אחא נמי לההוא מקרי דרדקי ע"ד רבים משמע דקסבר דברבים יש לו הפרה ורב יוסף דאמר בפ' ע"פ אדור ברבים דלא אשתה שיכרא משמע דסבר דברבים אין לו הפרה לא קי"ל הכי וכן פסקו הרא"ש והרשב"א והר"ן והמרדכי.

ומ"ש ואפי' נשבע בשם המיוחד בה' אלהי ישראל, בפ' ד' נדרים (נדרים דף כ"ב) אמר רבא אמר ר"נ הלכתא פותחין בחרטה נזקקין לאלהי ישראל ומשמע לרבינו דה"ה לשם המיוחד:

נשבע ע"ד רבים או שנדר וכו'. מימרא כתבתיה בסמוך.

ומ"ש אלא לדבר מצוה. שם והני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה כי ההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא (על דעת רבים) דהוה פשע בינוקי ואהדריה רבינא דלא אשתכח דדייק כוותיה:

ט

וכתב הראב"ד כיצד נשבע ותלה שבועתו בדעת רבים וכו'. א"א יש כאן לשון אחר וכו'. טעמו שהוא ז"ל מפרש דאדריה רב אחא היינו שהדירוהו בני העיר הנאה מנכסיהם והוא לא רצה ללמדם בחנם ולאפוקי מרבינו שפירש שהוא נשבע שלא יהנה מבני העיר וז"ש על דברי רבינו יש כאן לשון אחר כלומר פירוש אחר בהא דאדריה רב אחא. ומ"ש ויש כאן דברים של תימה הוא על פי' רבינו. ומצאתי נוסחא אחרת בדברי הראב"ד וז"ל א"א מכיר אני האמת וכו'. מ"ש ועכ"ז אין דעתי נוחה הימנו שאין המצוה מוטלת עליו וכו' יש לומר שאע"פ שמצות לימוד התורה מוטלת על האב בייחוד מ"מ מצוה על כל חכם ללמד תורה לתלמידים:

יא

(י-יא) מי שנשבע ולא ניחם וכו' כיצד נשבע שיגרש את אשתו וכו' אומרים לו בני אם תגרש אשתך אתה מוציא לעז על בניך וכו'. משנה בפ' ר"א (נדרים ס"ו).

ומ"ש וכן זה שנשבעת שלא יהנה ישראל מנכסיך וכו' גם זה משנה שם (דף ס"ה) ואע"ג דבשם ר"מ איתניא משמע לרבינו דכן הלכתא דהא קתני ברישא ר"מ אומר יש דברים שהם כנולד ואינם כנולד x וחכמים מודים ובתר הכי קתני ועוד אמר ר"מ פותחין לו מן הכתוב שבתורה וכו' או שהוא עני ואי אתה יכול לפרנסו ומדקתני ועוד משמע דכי היכי דבקמייתא חכמים מודים לו ה"ה בבתרייתא.

ומ"ש וזה שנשבעת שלא תאכל בשר וכו' ג"ז משנה שם (דף ס"ו) פותחין בימים טובים ושבתות:

יב

אין פותחין בנולד וכו'. משנה שם (דף ס"ד) ועוד אמר ר' אליעזר פותחין בנולד וחכמים אוסרים כיצד קונם שאיני נהנה לאיש פלוני ונעשה סופר וכו' ואמר אילו הייתי יודע שהוא נעשה סופר וכו' לא הייתי נודר ובגמרא (שם ע"ב) מ"ט דר"א אמר רב חסדא דא"ק כי מתו כל האנשים (המבקשים את נפשך) פי' שעשה נדר לשבת במדין ושלא לשוב למצרים ופתח לו הקב"ה פתח שאם היה יודע שימותו שונאיו לא היה נודר והא מיתה נולד הוא מכאן שפותחין בנולד. ורבנן וכו' קא סברי הנהו מי מייתי והאמר ר' יוחנן וכו' כל מקום שנאמר נצים נצבים אינם אלא דתן ואבירם אלא אמר ר"ל שירדו מנכסיהם ופי' הרא"ש ועניות לאו נולד הוא דשכיח וכן אמרו בירושלמי משמע דהא דאמור רבנן אין פותחין בנולד היינו דוקא היכי דלא שכיח אבל בנולד דשכיח פותחין וכ"כ הראב"ד בהשגות וכ"כ המרדכי וכן דעת התוס' בפ' אע"פ (כתובות דף ס"ג) אהא דא"ל ר"ע לבן כלבא שבוע אדעתא דגברא רבה מי נדרת וא"ת והלא אסור לפתוח בנולד וכו' וי"ל דהכא לא חשיב נולד כיון שהלך לבי רב דדרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול עכ"ל. ומיהו בעינן שיהא שכיח טובא כדי שיפתחו בו דהא מיתה אע"פ שהיא מצויה אמרי רבנן שאין פותחין בה משום דמשמע להו דלא שכיח טובא ולא אמרו דפותחין אלא בעניות דשכיח טובא טפי ממיתה וטעמא דמילתא דכיון דאותו נולד שכיח טובא אמדינן דעתיה שאילו היה מעלה בלבו נולד זה היה נמנע מלידור וכיון שלא נדר אלא מפני שלא העלה דבר זה באותה שעה על לבו הוה ליה כנדר בטעות אבל כשהנולד לא שכיח טובא אפילו אם היה מעלה על לבו אותו נולד לא היה נמנע מלידור בשביל כך וכן נראה שהוא דעת הרמב"ן וכ"כ הטור אבל אין נראה כן מדברי רבינו שאילו היה דעתו לחלק בין נולד מצוי לשאינו מצוי לא הוה שתיק מיניה וצ"ל שהוא ז"ל מפרש דכי אמרינן בגמ' ורבנן הנהו מי מייתי וכו' אלא שירדו מנכסיהם לאו למימרא דפתחא דעניות פתח לה אלא היינו לומר דנדרא מעיקרא ליתיה כי בשעה שנדר כבר מתו אותם האנשים כלומר שירדו מנכסיהם וכן פי' הקונטרס.

ומ"ש אבל אם ניחם הוא מעצמו מפני הנולד ונהפכה דעתו מתירים לו נראה שכתב כן מפני שהוקשה מההיא דפרק אע"פ (כתובות דף ס"ג) דא"ל ר"ע לבן כלבא שבוע אדעתא דגברא רבה מי נדרת והא התם נולד הוא ואין פותחין בו ולכך תירץ דשאני התם שניחם מפני הנולד ונהפכה דעתו דהא ודאי ניחא לבן כלבא שבוע שנעשה ר"ע גברא רבה וליתהני מיניה ומש"ה אהני ליה פיתחא דנולד וכי תנן אין פותחין בנולד היינו דוקא היכי דעדיין לא ניחם אלא רצונו שלא יהנה ולא יעשה זה סופר. ומיהו תמיה לי על שיטה זו דמפליג בין היכא דניחא ליה להיכא דלא ניחא ליה דא"כ מאי מייתי רבי אליעזר ממשה הא איהו הוה ניחא ליה דלימותו הנך גברי ולהדר איהו למצרים ודמי לההיא דר"ע עם בן כלבא שבוע. ושמא י"ל דר"א לא מייתי אלא לומר דכיון דאשכחן שם נולד בעלמא דפותחין בו מיניה ילפינן לכל נולד דמנא לן לפלוגי בינייהו ורבנן אהדרו ליה דאין משם ראיה דהתם לא הוה נולד אלא נדר בטעות וכדפרישית:

כתב הראב"ד אבל אם ניחם הוא מעצמו מפני הנולד וכו' א"א נולד שאמרו אין פותחין בנולד שאינו מצוי וכו'. וכבר כתבתי טעם רבינו:

יג

מי שנשבע על דבר וכו'. זה נראה שהוא פשוט שאם היה נשאל על הראשונה תחלה נמצא שעבר על שבועה שניה:

יד

נשבע שלא ידבר עם פלוני וכו' שאין מתירים נדר או שבועה שעדיין לא חלו. בסוף נדרים (דף צ') פלוגתא דתנאי לענין הפרת הבעל ופלוגתא דאמוראי לענין התרת חכם ופסקו הרא"ש והרשב"א והר"ן כרב פפי דאמר מחלוקת בהפרה אבל בשאלה אין חכם מתיר אא"כ חל הנדר:

טו

נשבע שלא יהנה לפלוני וכו' עד וכן כל כיוצא בזה, ברייתות בסוף נדרים:

יז

שבועה שלא אוכל ככר זו וכו'. בפ"ג דשבועות (דף כ"ז:) שנינו שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת ובגמ' הא תו למה לי ופירש"י הא תו למה לי שבועה שלישית למה לי משבועה שנייה אשמעינן דאין שבועה חלה על שבועה הא קמ"ל וכו' חיובא הוא דליכא אשבועות אחרונות הא שבועה איכא דאי משכחא רווחא חיילא x למאי הלכתא לכדרבא דאמר שאם נשאל על הראשונה עלתה שניה תחתיה:

יח

מי שנשבע שבועת ביטוי להבא וכו'. שם אמר רבא נשבע על ככר ואכלה אם שייר ממנה כזית נשאל עליה אכלה כולה אין נשאל עליה (דף כ"ח) אמימר אמר ואפילו אכלה כולה נשאל עליה אי בשוגג מחוסר קרבן אי במזיד מחוסר מלקות אבל כפתוהו על העמוד לא כדשמואל דאמר כפתוהו על העמוד ורץ מב"ד פטור ולא היא התם רץ הכא לא רץ ופירש"י רץ ונתבזה במנוסה זו ואיכא ונקלה אחיך כיון שנקלה הרי הוא אחיך:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף