משנה למלך/שבועות/ו

משנה למלך ‏ שבועות ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו וכו'. בתשובת הריב"ש סי' קע"ח הביא דברי הראשונים שנבוכו בחרמי צבור איך הם ניתרים כיון דאין אדם מתיר נדרי עצמו. ושם נאמר וז"ל ועתה שעברה הסכנה אשר בעבורה נעשית ההסכמה ודומה לחרם השבטים על מכירת יוסף שהתירוהו הם עצמם כשמצאוהו חי כו'. ולא ידעתי מנ"ל להרב ז"ל דהשבטים התירו השבועה דמה שאמרו לאביהם שיוסף חי לא היה בכלל השבועה שהם לא נשבעו אלא שלא יגידו עיקר המכירה וזה אפשר שלא נתגלה ליעקב וכן כתב הרמב"ן בפירוש התורה וע"ק לי איך דימה נדון דידיה לחרם השבטים דבנ"ד סרה הסכנה אשר בעבורה נשבעו אבל בחרם השבטים אף שנמצא יוסף חי עדיין לא סרה הסיבה אשר בעבורה החרימו שהרי עדיין יש תלונת יעקב אביהם עליהם על שמכרוהו על לא חמס בכפיו ודברי הרב צריכין אצלי תלמוד. (א"ה עיין ב"י י"ד סי' רכ"ח תשובת הרשב"ץ דנמצא באגדה דהשבטים התירו החרם וצ"ע בהרא"ם פ' וישב ועיין עוד בתשובת הריב"ש). כתב הריב"ש סי' קפ"ה שלפי הטעם שנתנו בהיתר חרמי הקהל שהוא כאילו התנו בשעת הנדר שאם ירצו להתיר בין בטענה בין שלא בטענה אלא ברצון פשוט שיוכלו להתיר והו"ל כהפרת הבעל זולתי אם פירש בשעת חרם מפורש שלא יהא לו היתר. והכונה היא שאם אמרו כן אינן יכולים להתיר כדין חרמי צבור אבל לעולם שנשאלין על נדרים כדין יחיד ומתירים אותם וכמ"ש הרב סי' תמ"ד ותקי"א יע"ש וזה פשוט:

ד

זה שנשבע הוא שיבא לפני החכם כו'. בתשובת הריב"ש סי' ש"ע כתב בשם רבינו שמשון ז"ל דכל שהחכם יודע שהנודר מתחרט וחפץ בהתרה החכם מתירו שלא מדעת הנודר ומותר דהתרת חכם כהפרת הבעל ותניא אישה הפרם וה' יסלח לה כו' יע"ש. ואם לדין יש תשובה דשאני הפרת הבעל דהנודרת על דעת בעלה היא נודרת והוי כאילו פירשה דאין דעתה שיתקיים אי קפיד בה בעלה וכמ"ש בסי' קפ"ה וא"כ אין צורך לזה שהאשה תבא לפניו ותדע דמדין בטול הנדר נגעו בה ואפילו צווחת שנדרה ע"מ שלא יוכל בעלה להפר לה אין בדבריה כלום וכמ"ש הראשונים וא"כ מה ענין זה להתרת חכם והדבר צריך אצלי תלמוד. ומאותה הגדה דפ' הספינה דרבב"ח יש להוכיח שלא כדברי רבינו שמשון (א"ה חבל על דאבדין):

ז

אין מתירין לו אלא בפניו כו'. כבר נודע מ"ש ז"ל בשם ר"ת דדוקא בנודר מחמת טובה שעשה לו כמשה רבינו עם יתרו וצדקיהו עם נבוכדנאצר אבל בזולת זה מתירין לכתחלה שלא מדעתו וחלקו עליו בזה. ולי נראה להביא ראיה לסברת ר"ת מאותה הגדה דפ' הספינה דרבב"ח שמע בת קול שאומרת אוי לי שנשבעתי ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי ולא רצה רבה לומר מופר לך משום דלמא על שבועת המבול קאמר ולפי סברת החולקים על ר"ת לא היה יכול רבה להתיר שבועת המבול לפי שיש תועלת לכל העולם וא"כ מלא ימנע הי"ל להתיר דאי על שבועת הגלות ניחא ואי על שבועת המבול לא עשה ולא כלום וחכמים נמי לא גנוהו אלא משום דאמר אוי לי הא לאו הכי הוו מודו דיש מקום לחוש לשבועת המבול ולסברת החולקים על ר"ת אין כאן מקום חששא. ואע"ג דרבה נמי היה לו תועלת בשבועה זו רשאי הוא בשלו ואינו רשאי בשל אחרים ולר"ת ניחא לפי שהמקום לא קבל שום טובה ואע"ג דכתיב וירח ה' וגו' ח"ו זה לא נקרא טובת הנאה. ועוד שהרי כתב הרב (א"ה הוא הריב"ש סי' ש"מ) דלדעת ר"ת צריך שהנשבע יקבל הנאה בשעת השבועה וכל זה לא שייך התם גבי שבועת המבול. הן אמת דלמ"ד דבדיעבד אם התירוהו מותר היה אפשר ליישב כל זה (א"ה כמו שיתבאר לקמן פ"ז מהל' נדרים דין ט' יע"ש) אך אליבא דהראב"ד קשיא. וכ"ת הא בלא"ה קשה אותה הגדה דהא קי"ל דצריך לפרט את הנדר והסכימו הראשונים דאם לא פרט אף בדיעבד לא עשה ולא כלום והשתא קשה בין לרבה בין לחכמים אי הא דאמרינן צריך לפרט הוא מטעמא דדלמא שבועתו היתה לדבר מצוה ובא להתיר האיסור וגבי שבועת המקום לא שייך האי טעמא. וסבור הייתי לומר פירוש אחר באגדה זו דהכונה היא דשתי שבועות מצינו שנשבע המקום שבועת המבול ושבועת הגלות ורבה לא אמר מופר לך משום דלמא משבועת המבול היא וכיון שכן נמצא דלא פרט את הנדר ואין כאן התרה וחכמים ס"ל דכיון דאמר אוי לי פשיטא דמשבועת הגלות היא ונמצא דפרט את הנדר אך קשיא לי דמ"ל שלא נשבע המקום עוד שבועות אחרות ואנחנו לא נדע. הן אמת שראיתי להריב"ש סי' תס"ז שכתב שדין זה דהנודר לתועלת חבירו לא נאמר אלא שמקבל התועלת משביע לשכנגדו דומיא דמשה שהשביעו יתרו אבל בנשבע מעצמו לא נאמר דין זה. ולפי זה ניחא דהתם המקום נשבע מעצמו. והנה אמת דחילוק זה שחילק הרב הוא דבר חדש ומלבד שהוא עצמו בסי' תכ"ג נראה דלא ס"ל לחילוק זה עוד יש לנו בזה אריכות דברים (א"ה חבל על דאבדין):
נשאל הריב"ש סי' ר"פ אם יש כח להתיר שבועה מי שמתחייב לחבירו בממון או בשדוכין שלא בפני מי שנדרו לדעתו ולא דמי לנשבע לתועלת חבירו דבדיעבד מותר שלא בפניו דשאני הכא דכל אחד זוכה בחבירו ומתקיים הענין ע"י קנין וקנס ובכה"ג אין מועיל התרה. והשיב וז"ל מ"מ כבר אתה רואה שדעת ר"ת דההיא דאין מתירין לו אלא בפניו היא כשמקבל טובה ממנו ולזה נשבע לו וא"כ אף אם התירו לו השבועה עדיין נשאר בחיוב על הדבר ההוא ואף אם הוא דבר דלא שייך ביה קנין הוי כמו שכיר שהרי אם יתרו נתן בתו למשה בתנאי שלא יצא משם ושישבע לו על זה אף אם הותר מן השבועה שלא מדעת יתרו עדיין מיחייב לקיים תנאו כו'. ונ"ל דנהי דשכיר אינו צריך קנין וכמ"ש הרב סי' תע"ה ותע"ו מיהו בדברים דמהני בהו קנין הוא דאמרינן דפועל א"צ אבל בדבר דאינו מועיל קנין כגון תנאי יתרו שלא ילך משה משם וכן תנאי נבוכדנצר שלא יגלה צדקיה א"כ לא שייך בזה מה שהוא כמו שכיר וא"כ עדיין מה שרצה השואל לחלק במי שחייב ממון דאליבא דר"ש בלא שבועה נשתעבד אם התירוהו אינו מותר עדיין במקומו עומד ודוק:
כתב הרשב"א בתשובה סי' תשי"ג גבי מי שקיבל עליו נדוי אם לא יפרע לב"ח ביום נועד ועבר היום ולא נתן שמתירין נדויו אפילו שלא מדעת הב"ח דמה הנאה יש לו דאפילו יפרע אח"כ כבר חל עליו נדויו והצריך הרב לטעמא דאין מתירין אלא בפניו למ"ד מפני החשד שיודיעו לב"ח שהתירו לו וזה שלא כדברי מהרימ"ט ח"א סי' א' (דף א' ע"ד) יע"ש. שוב ראיתי להריב"ש סי' צ"ח על אודות ראובן שקיבל בכח חרם ונדוי שלא ליקח אשה על אשתו ועבר ונשא על אשתו וכתב הרב דחל עליו החרם והנדוי ואין מתירין אותו אלא ברשות אשתו דומיא דאין מתירין אלא בפניו. משמע דחולק על דברי הרשב"א שכתב דמתירין אותו אף שלא מדעת הב"ח. (א"ה עיין לקמן פ"ד מהלכות נזירות דין י"ג מ"ש עוד הרב המחבר ע"ד מהרימ"ט בתשובה הנזכרת):

ח

נשבע על דעת רבים וכו'. הא דאמרי' דהנודר ע"ד רבים דמתירין לדבר מצוה היינו שמתירים שלא בידיעתם אבל כל שמוחין בדבר בפירוש אין מתירין אפילו לדבר מצוה כ"כ הריב"ש סי' תקי"א ועיין בסי' שצ"ה ודוק. וכתב הרשב"א ח"ג סי' ל"ה שאם כבר עבר על נדרו דמתירין לו אף שנדר ע"ד רבים:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף