מעשה רקח/גירושין/ג

מעשה רקח ‏ גירושין ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ג מהלכות גירושין

א

כל גט שלא נכתב לשם האיש המגרש ולשם האשה וכו'. דברים אלו מגומגמים הרבה חדא דהיכן מצא רבינו דבעינן שיכתב לשם האיש הרי בגמ' לא אמרו אלא לשם האשה מדכתיב קרא יתירה וכתב לה לשמה ותו דמנ"ל שאם נכתב לשם האשה ולא נכתב לשם האיש שהוא בטל מן התורה שהרי בחדא מחתא מחתינהו ותו דאם איתא כשבא לפרש הענין כיצד וכו' הי"ל להביא ג"כ מציאות שנכתב לשם האשה ולא לשם האיש והן אמת שדבריו לקוחין מן המשנה דגיטין דף כ"ד דמייתי לכולהו הנך חלוקות שהזכיר רבינו אך שם אמרו כל גט שנכתב שלא לשום אשה פסול כיצד וכו' הרי דלא באה המשנה לפסול אלא שנכתב שלא לשם האשה המתגרשת ובס' מכתב לאליהו ז"ל שער א' ראיתי שכתב תחילה דכוונת רבינו בלשם האיש דהיינו עפ"י צוויו ושוב דקדק דממ"ש רבינו לקמן דין ז' וז"ל מפני תקנת סופר התירו וכו' ויניח מקום האיש ומקום האשה וכו' כדי שיכתבם לשם האיש ולשם האשה וכו' כנראה דצריך שיכתוב התורף לשם שניהם ולפי זה אתו דברי רבינו כפשטן דגם שם האיש שוה לשם האשה דבשניהם בעינן לשמה וכו' ע"כ ולפ"ז יקשה עליו (כאן בלוי) סופר וכו' לא מכרעא מידי לשיסבור רבינו דבעינן לשמו כלשמה דההיא בלכתחילה היא (כאן חסר) אבל שיהיה בטל מד"ת אם נכתב שלא לשם האיש זה לא שמעינן (כאן חסר):

ד

וכל גט שכתבו וכו'. הסוגיא דגיטין דף כ' (כאן נשמט) כתוב בשם ר"י דאף דאמרי' התם דכתב העליון אינו כתב ה"מ כשאינו מתקן כלום אבל בכותב השם שלא לשמו וכן גבי גט כשמעביר עליו הקולמוס לשמו חשיב כתב העליון כתב לכ"ע וזה נמי הוי הפך דברי הה"מ ז"ל והנה ראיתי בס' לחם יהודה נר"ו שרצה להסביר דברי הה"מ מהאיך סוגיא דף י"ט דאמר שמואל עדים שאין יודעין לחתום רושמין להם באבר ופריך באבר ס"ד והתני ר"ח כתבו באבר וכו' כשר ופירש"י וכיון דכתב גמור הוא הו"ל כדיו ע"ג סיקרא דקאסרי' לעיל ע"כ והקש' נר"ו דמאי ק' ודילמא שמואל סבר כמימרא קמא דר"י דמעביר דיו ע"ג סיקרא בשבת חייב ועוד דילמא שמואל ס"ל כר' יהודה דאהניא העברת קולמוס וכו' אלא צ"ל דסתמא דש"ס ס"ל דאין לדמות גט לא לשבת ולא לס"ת וכו' וא"כ הך סוגיא פליגא אדר"ח וכו' ואתי שפיר מ"ש בה"ש דהמעביר דיו ע"ג סיקרא חייב וכו' כמימרא קמא דר"י ולאו מטעמיה ואתי שפיר נמי להה"מ וכו' ע"כ. ותמהני עליו טובא דכיון דר"י ביאר דעתו דמאי דמחוייב בכתב עליון גבי שבת אינו אלא להחמיר כמ"ש וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ופירש"י שאלו היה בהמ"ק קיים לא היה מחייבו קרבן מחשש חולין בעזרה מעתה מבואר דגט ושבת שוין ומנ"ל לומר דשמואל פליג עלה ומכ"ש דסתמא דש"ס וגם דברי רש"י דייקי שכתב דקאסרינן לעיל ולא כתב דמחייבינן לעיל והרבה יש להשיב על דבריו אך א"ץ להאריך כי האמת יורה דרכו ע"ע ויותר תמהתי דאיך לא ראה דברי התוס' שם שכתבו הפך כל דבריו לגמרי ולההיא דרבינו בה"ש ל"ק דהוא ז"ל העתיק דברי הגמרא דקאמר חייב ודו"ק:

ה

מי שכתב וכו' גזירה שמא יאמרו וכו'. משנה וגמרא שם דע"ט. ולכאורה קשה דכיון שהוא מוקדם שהרי הקדים כתיבתו וחתימתו וזמנו לנתינתו למה לי טעמא דכדי שלא יאמרו וכו' ת"ל מפני שהוא מוקדם ורבינו פסלו בפ"א דין כ"ה ע"ש ואם נאמר כמ"ש לעיל בפ"ב דין ב' דלא פסל רבינו המוקדם אלא בשנכתב ביום א' ובזמן א' ונחתם ביום אחר שנמצא הפיסול בחתימת העדים אך אם נכתב ונחתם כדינו אלא שהבעל עיכבו אצלו זמן מה אין זה מוקדם אתי שפיר ובמציאות זה הוה אפשר ועוד דשאני הכא שאח"כ נתייחד עמה וכ"ע ידעי לה להא מלתא אך ראיתי להתוס' ז"ל שעמדו בזה ותירצו באופן אחר ע"ע:

ו

אמר לסופר וכו'. עיין הרמ"ך והיא השגת הראב"ד ג"כ ומתורץ כ"ז מתוך דברי מרן ז"ל. והה"מ נראה שלא ראה השגת הראב"ד ע"ע:

ז

מפני תקנת הסופר וכו'. משנה וגמרא שם דהלכתא כר"א. ומפרש רבינו דהיינו ת"ק ודלא כפי' רש"י וגם מתוך דברי רבינו בפי' המשנה נראה שפסק כן שהרי כתב דצריך שיניח ג"כ מקום הרי את מותרת לכל אדם דהיינו מפני התקנה שאמרו בגמ' לדעת ת"ק ואחרי המחילה מהתי"ט ז"ל שכתב דרבינו בחיבורו חזר בו מפי' המשנה וא"נ כמבואר:

ח

סופר שכתב וכו'. בג' נ"א כ"י קדמונים כתוב בדברי רבינו הואיל ומסרו לה בעדים ה"ז גט אלא שהוא פסול ולמה אינו בטל לפי שאין העדים וכו' וכ"נ שהיתה גירסת מרן ז"ל אמנם מהר"י וויל ז"ל והטור לא היו גורסין כן וגירסתינו נראית ולמ"ש רבינו הואיל והוא כמזוייף מתוכו עמ"ש פ"א דין י"ז:

ט

המביא גט וכו' ויש לו ט"ע וכו'. עיין הרמ"ך גם הראב"ד ז"ל השיגו מצד אחר ובדברי הה"מ יתורץ הכל אף דהרל"מ והפר"ח בגמ' חלקו עליו ע"ע מ"מ יש ליישב כדי שיתורצו אלה ההשגות ודו"ק:

י

הוחזק באותו המקום. עיין הרמ"ך וכבר הה"מ ז"ל תיקן זה ואין להאריך:

יא

היה לעדים וכו'. עיין הרמ"ך ועיין לרבינו פי"ג דגזילה ואבידה ובדברי הה"מ ומרן ז"ל. והרל"מ ז"ל לא ראם:

יב

שנים ששלחו וכו' עד הרי השני בטל. אף דבפי' כתב רבינו דב"מ שכתב בטל ר"ל דמה"ת בטל והבנים ממזרים מ"מ בדין זה א"א לפרשו כן דכיון דיתכן שאותה שנתגרשה בו הוא שלה באמת איך נאמר שיהא בטל מן התורה אלא צ"ל בהכרח דלישנא דמתני' נקט והכוונה שהוא כדבר בטל שאין בו ממש דלכתחילה אין לגרש בו כלל אמנם אם בדיעבד גירשו בו שתיהם או אחת מהם בהכרח הו"ל ספק בכל אחת מהם:

יג

מי שהיו לו וכו'. עיין הרמ"ך והרבה פירושים נאמרו בדברי רבינו עיין להה"מ ומרן ובב"י סי' קכ"ט והרש"ך והרל"מ והפר"ח בגיטין שם ואין להאריך:

טו

הכל כשרים וכו'. שיטת רבינו מבוארת דס"ל דוכתב לה ספר כריתות אבעל קאי ואם הבעל אינו יודע לכתוב יצוה לאחר לכותבו וכיון שכן גם כתיבת הגט בתורת שליחות נגעו בו כמו שנראה מדבריו בריש פ"ב ע"ש וזו היא שיטת ר"י בעל התוס' שהזכירו הרא"ש ז"ל אף דלא ככולו כמבואר והכי מוכח מכמה דוכתי שהזכירו התוס' שם ד"ה והא לאו בני דיעה נינהו וכו' ותדע שזו היא כוונת רבינו שהרי הזכיר כאן גבי כתיבה הטעם מפני פסול העבד שהוזכר בגמ' גבי שליחות הגט הרי דס"ל דגם הכתיבה עצמה מתורת שליחות נגעו בה ומפרש הסוגיא דר"י אמר שמואל לפרש דברי רב הונא הוא דאתא אלא שהתלמוד פלפל תחילה בדברי רב הונא שוב הביא דברי ר"י אמר שמואל שמפרש דבריו דלא איירי אלא בטופס הגט וכ"כ רבינו בפי' המשנה שם ונלע"ד דהכרח רבינו לפרש הסוגיא כן הוא מכח דברי הירושלמי דאמתניתין דהכל כשרים וכו' רב הונא אמר והוא שיהא פקח עומד ע"ג ר"י אמר והא כתיב וכתב לה לשמה שמואל אמר צריך שיניח תורפו של הגט וכו' ע"כ ומעתה גם התלמוד שלנו נאמר דר"י א"ש קשיתיה בדברי רב הונא דאי איירי גם בתורף ק' דהא בעינן לשמה וגדול עומד ע"ג אינו מועיל לשוייה לשמה ומכח זה פי' דגם כוונת רב הונא היא בטופס דוקא ובזה ניצול רבינו מהקושיות שהק' עליו הרשב"א ז"ל ע"ע ועוד יתבאר לקמן בע"ה גם הרש"ך נתקשה הרבה בדברי רבינו ע"ע. ומלבד האמור י"ל להק' מה שהק' בשם התו' דמאי איריא דנקט בגמ' גבי גוי משום דגוי אדעתא דנפשיה קעביד תיפוק ליה משום דלאו בני כריתות נינהו ומכח זה כתבו ז"ל לפי שיטתן דבכתיבת הגט אין שייך שליחות דכי כתב וכתב לה לאו אבעל קאי אלא אסופר קאי אכן רבינו דס"ל דגם בכתיבת הגט מתורת שליחות נגעו בה כמבואר מה שכתבו בגמ' דגוי אדעתא דנפשיה קעביד ולא אמרו משום דלא שייך בתורת כריתות משום דכלפי מ"ש בתחילה גבי חש"ו והא לאו בני דעה נינהו כשהק' לו מגוי השיב לו דאף שהגוי הוא בר דעת מ"מ הוא גרוע במכ"ש ממי שאין בהם דעת משו' דאדעת' דנפשיה קעביד ודייקי נמי דברי רבינו שסדר תחילה נכרי ועבד ואח"כ חש"ו וכשבא לתת טעם סמך הנכרי לחש"ו דאילו לטעם דלאו בני כריתות נינהו הרי נלמד במכ"ש מעבד שכתב ז"ל משום שאינו בתורת גיטין וקדושין דהיינו דלאו בני כריתות והוי כ"ש וק"ו לנכרי דהא עבד שייך במצוות שהאשה חייבת בהם א"כ כ"ש נכרי אלא ודאי דטעמא דנכרי האמור בגמרא אינו אלא כלפי טעם החש"ו כנז"ל. ומן האמור יתבאר עוד שיש להחמיר בנכרי ועבד אפי' כשישראל עומד ע"ג ואפילו בטופס טפי מחש"ו דחש"ו אף שאינם בני דעה מ"מ שומעין לקול מורין (חסר):

ישראל שהמיר וכו'. עיין הרמ"ך וכבר ה"ה ז"ל כתב דמבואר בכמה מקומות בגמרא דהוא מומר לכל התורה כולה וא"כ הו"ל ככותי ומ"מ נתבאר פ"ד מה"א שאם קדש בת ישראל שקדושיו קדושין וכו' וכאן לא נתכוון רבינו אלא לומר שהוא פסול לכתוב הגט אבל ודאי אפילו קדש בעודו ישראל מגרש הוא לאחר שהמיר וכו' ע"כ ועכ"ז דברי רבינו מגומגמים שלא הי"ל לכתוב הרי הוא ככותי לכל דבריו אלא הי"ל לומר הרי הוא פסול או הרי הוא מומר לכל התורה כולה והנה לפי מה שכתבנו לעיל דרבינו הוציא דינו מהירושלמי דמוכח מניה דגדול עע"ג אינו מועיל להשוותו לשמה במה שצריך לשמה מדאורייתא כגון התורף לפ"ז י"ל דאגב ארחיה רצה לאשמועינן רבינו דכי היכי דבכותי אין מועיל אפילו גדול עע"ג לתורף משום דאדעתא דנפשיה קעביד ה"נ בישראל מומר ולא נימא כיון שקידושיו קדושין ואע"פ שחטא ישראל הוא ליתכשר לפחות ביהודי כשר עע"ג מיהא קמ"ל וטעמא דמילתא משום דכיון שהיה ישראל מתחילה פקר טפי מגוי גמור וכיון שכן דוקא בכתיבת הגט דבעי לשמה מדכתיב וכתב לה הוא דהרי הוא ככותי אבל לענין לגרש את אשתו וכן לענין קדושיו הרי הוא כישראל ובס' גט פשוט סי' קכ"ג האריך בפרט זה ולעד"ן כמ"ש:

טז

ולמה אין כותבין וכו'. כבר נתבאר טעם רבינו בדין הקודם להטעמים שנתן לכותי וחש"ו ועבד מפני שכך הוזכר בגמ' והה"נ שיש טעמים אחרים לכולם אך מה שהוסיף ז"ל בעבד לפיכך הוא פסול ככותי לכל דבריו הוא מגומגם דאף שהוא עבד מ"מ הרי הוא חייב בכל המצוות שהאשה חייבת בהם א"כ הרי יש בו מקצת ישראל והיאך כתב דהרי הוא ככותי לכל דבריו הן אמת דכוונתו מבוארת שאם כתב הגט הוא בטל מ"הת כמ"ש אח"ז ואם כתב וכו' אך לכל דבריו שכתב ז"ל הוא מגומגם ואולי דכוונתו לענין קדושין ושחיטה וכיוצא:

יח

מותר להניח וכו' והוא שיהא גדול הפקח וכו'. כבר כתבתי שכן מבואר בירוש' דנראה שמשם הוציאו רבינו והסכים הבבלי עם הירוש' ולאו משום דמהני עמידת הגדול לשווייה לשמה מדאורייתא אלא במידי דרבנן דהיינו טופס ודוקא גבי חש"ו התירו לכתחילה מפני שקרוב הדבר שישמעו לקול מורים וק"ל:

יט

הכותב גט בשבת וביה"ך וכו'. מקור דין זה לא נמצא לא בבבלי ולא בירוש' ולא בתוספות זולת איתא בפ"ק דחולין די"ד השוחט בשבת וביה"ך אעפ"י שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה גם בפ"ב דתרומות תנן המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד וכו' הנוטע בשבת וכו' ורבינו לא הזכירם בחיבורו בפרטות מפני שסמך אמ"ש בפ"ו דה' שבת ישראל שעשה מלאכה בשבת אם עבר ועשה בזדון אסור לו ליהנות מאותה מלאכה לעולם ושאר ישראל מותר להם ליהנות בה למ"ש מיד ע"כ אך חלוקי כותב גט בי"ט לא נמצאו לו וראיתי למהר"ש יפה הביאו המש"ל ז"ל בפ"ח מה' מלוה ולוה שהכריח מדברי רבינו אלא דהלכה כאביי דס"ל בפ"ק דתמורה דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ופליג עליה רבא וס"ל דאי עבד לא מהני ע"ש ולא ידעתי למה לא הכריח כן מסתם מתניתין דהשוחט בשבת וביה"ך וכן ההיא דתרומות הנז' וגם מדברי רבינו בפ"ו דה' שבת כנז' הן אמת דבההיא פלוגתא דאביי ורבא דשקיל וטרי טובא תלמודא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לא מדכר התם הנהו כלל ע"ש ודע שבדברי רבינו אלה נמצאו ג' נוסחאות מחולפות עיין להרב"י א"ה סי' קכ"ג והאריכו המפרשים ז"ל בביאורם ע"ע. ומאי דאיכא למידק דכיון דכתב הגט בזדון איך הותר לו ליהנות ממנו וליתנו לאשה הרי לא התירו גבי שוחט או מבשל או נוטע אלא לאחרים אבל הוא עצמו אסור ואין זה כלום חדא דאין זה חשיב הנאה תדע דהרי הותר לכתוב הגט על איסורי הנאה כמ"ש רפ"ד ועוד דאין זה אלא קנס בדחז"ל הואיל ועשה כן בזדון אבל מן התורה אפילו לו עצמו שרי וק"ל ועיין הרמ"ך ובמ"ש יתיישב זה דכי היכי דקנסו בעושה מלאכה קנסו גם כן בזה מדבריהם וק"ל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---