מנחת יהודא/מכות/ג/ב

מנחת יהודא מכות ג ב

גמרא, במלוה על המשכון. ראיתי במנ"ח ז"ל (מצוה תקפ"ג) שכתב דלשיטת הר"י מיג"ש ז"ל המובא בקצה"ח (סי' ע"ב סק"ב) דאין בעל חוב קונה משכון רק בשעת הלואתו או שלא בשעת הלואתו על ידי גביית בית דין, א"כ בנותנו מדעתו שלא בשעת הלואה אין עליו תורת משכון ושביעית משמטתו עיי"ש. ולענ"ד נראה דכמו שכתבו התוס' ז"ל בגיטין (דף ל"ז ע"א) דאע"ג דלא קני מדרבי יצחק אלא שלא בשעת הלואתו מכל מקום כיון דשלא בשעת הלואה קונה משכון משו"ה גם בשעת הלואה מועיל שלא תשמט עיי"ש וה"ה לשטת הר"י תלוי ז"ל אע"ג דלא קנה משכון רק בגביות ב"ד מכל מקום גם בנותנו מדעתו מועיל שלא תשמט שביעית ומהאי טעמא נלע"ד גם כן במה שכתב הקצה"ח ז"ל (סי' צ"ז סק"ד) לפרש דברי הרשב"א ז"ל דגם בעשיר נהי דאי עביד לא מהני ושביעית משמטתו כיון דלא קנה מכל מקום א"צ להחזירו עיי"ש, ולענ"ד נראה נהי דלא קנה מכל מקום אין שביעית משמטתו כמו שכתבו התוס' ז"ל דאע"ג דמשכנו בשעת הלואה לא קני מ"מ כיון דמשכחת קנין במשכון אין שביעית משמטתו נם במקום דלא קני המשכון כנלע"ד וראיתי בקצה"ח (סי' ע"ב) הקשה על הר"י הלוי ז"ל שכתב דשלא בשעת הלואה לא קנה משכון רק בגביות ב"ד והרי מרבינן מהשב תשיב משכנו באיסור עיי"ש, ולא זכיתי להבין הקושיא וכי לא משכחת משכנו באיסור על ידי שליח ב"ד דקיי"ל כשמואל דאין שליח ב"ד רשאי ליכנס לבית וכוונת הברייתא משכנו באיסור שנכנס שליח ב"ד בבית והגם דהתוס' ז"ל בבבא מציעא (דף קי"ג ע"א) כתבו דהך ברייתא לא ס"ל כשמואל אבל אין זה מוסכם, עי' בשיטה מקובצת (שם) בשם הר"ן ז"ל וא"כ שפיר יש לומר דהר"י הלוי ז"ל מפרש כדאמרן שנכנס שליח ב"ד בבית מיהו אפשר כיון דאין שליח לדבר עבירה נתבטל השליחות ואינו שליח ב"ד כלל ועי' בקצה"ח ז"ל (סי' שמ"ח) דמייתי ראיה מהא דב"ק דף ל"ב עיי"ש:

גמרא, על מנת שלא תשמטני בשביעית אין שביעית משמטתו. הבכור שור ז"ל הקשה למה הצריך הלל לתקן פרוזבול היה לו להלל לתקן שיאמר המלוה על מנת שלא תשמטני בשביעית דאין שביעית משמטתו ותירוץ הבכור שור ז"ל דשמא לא ירצה הלוה ומיד עובר המלוה כשאינו רוצה ליתן לו בלא התנאי על לאו דהשמר לך משא"כ אם הלוה אומר שעל מנת כן שלא יכתוב המלוה פרוזבול בכה"ג אין המלוה עובר דפרוזבול מילתא אחריתא הוא עיי"ש. והנה בטור (חו"מ סי' ס"ז) המוכר שטר חוב לחברו ועבר עליו השמטה טוענין ללוקח שהיה לו פרוזבול ואבד והמוכר אינו נאמן לחוב לאחרים ובקצה"ח ז"ל (שם בסוף הסימן) הביא קושית הכנסת הגדולה ז"ל דאמאי לא טענינן ליה שהתנה על מנת שלא תשמטני בשביעית עיי"ש. ולענ"ד י"ל דהרי הא דנאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד דחזקה דלא שביק התירא כבר כתב השערי תורה (ח"ב כלל מ"א פרט א') דצריך לומר דחזקה זו טובה כל כך עד שמוציאין ממון על ידי חזקה זו עיי"ש ונראה דדוקא פרוזבול היה לי ואבד זה חזקה טובה כיון דהיה בידו לעשות פרוזבול וכיון שהיה בידו הוי חזקה טובא אבל להתנות שלא תשמטני בשביעית דלא היה בידו להתנות דשמא לא יתרצה הלוה וכיון דלא היה בידו אין נאמן לומר התניתי על מנת שלא תשמטני בשביעית וכיון דהמלוה בעצמו אינו נאמן לטעון כך גם אנו לא טענינן עבור הלוקה רק פרוזבול היה לו משום דגם המלוה המוכר היה נאמן לומר כן ועי' קצה"ח (סי' רע"ט סק"א):

גמרא, תנא המלוה את חברו סתם אינו רשאי לתובעו פחות מלמ"ד יום. וכתב הרש"ש ז"ל דסמכו הגמרא לכאן להורות דאם הלוהו פחות מלמ"ד יום סמוך למוצאי שביעית אין שביעית משמטתו להאיכא דאמרי עיי"ש אבל דעת הב"ח ז"ל אינו כן וכתב התומים ז"ל (סי' ס"ז סקט"ז) דכדברי הב"ח ז"ל מבואר בירושלמי והטעם דאע"ג דאינו רשאי לתובעו בפחות מלמ"ד יום מכל מקום אי תפס לא מפקינן מיניה והרי זה כמו במלוה את חברו והתנה עמו שלא יתבענו דשביעית משמטתו כמו שכתב הרמב"ם (פ"ט מהל' שמיטה ה"ט) הואיל ואי תפס לא מפקינן מיניה עיי"ש ועי' קצה"ח ז"ל (סי' ע"ח סק"ח) ועי' בחשן משפט (סי' ק"א סעיף ד') אם יש לו ללוה קרקעות ומטלטלין ויש לו מעות בהלואה ביד אחר אין מוציאין מידם קודם הזמן, והקשה הטו"ז (שם) מאי ארי' דיש לו ללוה קרקעות ומטלטלין אפי' לית לי' ללוה מידי מכל מקום תוך הזמן אין הבע"ח יכול להוציא מיד הלוה ועיי"ש באורים ז"ל נפקא מינה בהרחיב לו הזמן עיי"ש. ולפי האמור יש לומר דנפ"מ בסתם הלואה דמועיל תפיסה ואי לאו דאית לי' ללוה קרקעות ומטלטלין הי' מועיל תפיסה אם תופס מהלוה השני אבל מכיון דאית ליה ללוה הראשון קרקעות ומטלטלין לא משתעבד לו הלוה השני כלום ואפילו תפיסה לא מועיל אי נמי דקבע לו זמן שלא יתבענו עד אותו זמן דמועיל תפיסה תוך הזמן ואם אין לו קרקעות ומטלטלין הי' מועיל תפיסה מהלוה השני:

והנה התומים ז"ל (סי' ס"ז סקי"ב) כתב דמה שכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ט מהל' שמיטה ה"ט) דהתנה שלא יתבענו שביעית משמט היינו שלא יתבע אותו בשביעית אבל אם התנה שלא יתבענו לעולם אפשר לכ"ע לא הוי בגדר החוב ואין שייך בו השמטה עיי"ש, ועי' בקצה"ח ז"ל (סי' ק"ד סק"ב) דאם אין המלוה תובעו אין מצוד. לפרוע חובו והנתה"מ (שם סק"א) חולק על הקצה"ח ז"ל דאפי' אם המלוה שוכח ואינו תובע חוב מצוה לפרוע לו ולענד"נ דודאי אם המלוה שכח החוב ומפני זה לא תבעו גם הקצה"ח ז"ל מודה דחייב לפרעו ודוקא בלא שכח את החוב ומכל מקום לא תבעו אמרי' דמחל לו מדלא תבעו ועי' בחושן משפט סי' ט' סעיף א' דאם נתן שוחד ולא תבעו בחזרה אינו חייב להחזיר לו דאמרי' דמחל לו וכן בריבית ועיי"ש באורים (סק"ב) ונראה דה"ה בכל דבר שנתן לו מרצונו כגון גבי אונאה צריך גם כן תביעה ובזה מובן דהתוס' כאן (ד"ה על מנת) כתבו שלא תתבע לי האונאה אלא תמחול לי הרי מכיון שלא יתבעהו מזה ראיה דמחל לו:

תוס' ד"ה ושמואל. הביאו ש"ס דבבא מציעא פרק הזהב דעד כאן לא ס"ל לשמואל דתנאו קיים רק במקום דשייך לומר מי יימר דעקר. וקשה לי בש"ס בבא מציעא (דף צ"ד ע"א) גבי מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה ופריך הגמ' שם אמאי מתנה על מה שכתוב בתורה הוא ולמה לא קאמר הגמ' הניחא לשמואל דס"ל דמודה ר"מ במקום דמי יימר דקעקר, ובתומים ז"ל (סי' כ"ו סק"ד) הקשה דהול"ל הניחא לשמואל דס"ל בקני מידו מיירו המשנה עיי"ש, והוא תמוה דהברייתא דהתם הוא דמוקמינן ליה בשקנו מידו אבל במשנה שם דקתני דמתנה שומר להיות פטור זה הוי מחילה שמוחל לו הבעה"ב על זה לא פריך הגמ' במאי בדברים דאין הכי נמי דסגי בדברים דמחילה א"צ קנין ועל הברייתא הוא דפריך הגמ' במאי בדברים דברייתא קתני דמתנה שומר חינם להיות כשואל המחייב את עצמו על זה פריך במאי בדברים, אבל מה שהקשיתי ודאי קשה דהול"ל הניחא לשמואל דמודה ר"מ במקום דמי יימר דעקר. ונלענ"ד דיש לומר דזהו באמת כוונת הגמ' דמשני התם דמעיקרא לא שעבד נפשיה ועי' בשטמ"ק שם הרבה פירושים ולפי האמור יש לומר דכוונת הגמ' כך הוא דהנה להך לישנא בכתובות (דף ל"ד ע"ב) דמשעת משיכה אשתעבד השומר אין זה בכלל מי יימר דקעקר דכיון דהתורה אמרת דכל שומר צריך לשעבד עצמו בשעת משיכה וזה השומר אינו משעבד עצמו הרי מתנה על מה שכתוב בתורה ובודאי קעקר אבל לאידך לישנא וכן קיי"ל דבשעת פשיעה הוא דאשתעבד א"כ שפיר הוא מי יימר דקעקר דשמא לא יהיה פשיעה כלל ועיין קצה"ח ז"ל (סי' רצ"ד סק"ז) וזהו כוונת הגמ' דמעיקרא לא שעבד נפשי' כלומר דלא בשעת משיכה שעבד נפשי' אלא כלישנא בתרא דבשעת פשיעה הוא דשעבד נפשי' וכיון דבשעת משיכה לא שעבד נפשי' אמרינן מי יימר דקעקר ומודה ר"מ דתנאו קיים וא"כ זהו באמת כוונת הגמ' דכאן מודה ר"מ דמי יימר דעקר:

תוס' ד"ה על מנת. כתבו התוס' ז"ל דכוונתו שלא תתבע לי האונאה אלא תמחול לי ומשו"ה תנאו קיים וכן כתבו התוס' ז"ל בכתובות (דף נ"ו) דבאמר קרע כסותי על מנת לפטור לא הוי מתנה על מה שכתב בתורה דיכול למחול ועיין קצה"ח ז"ל (סי' תכ"ד) וראיתי במהר"ם שיק ז"ל על התרי"ג מצות (מצוה מ"ט) שהקשה בקרע כסותי ותיפטר הא אין אדם מוחל על דבר שלא בא לעולם עיי"ש וכמו כן קשה בדברי התוס' כאן דהרי התנה עמו שימחול לו אחר המכירה וכיון דעדיין לא מכר לו הו"ל דבר שלא בא לעולם כמבואר בשולחן ערוך (חו"מ סי' ר"ט ס"ד) כשימכור היין מקרי דשלב"ל, ובפשיטות י"ל גבי שבור כדי יכול למחול אע"ג דהוא דשלב"ל כיון דהוא מוחזק במעות וגבי דשלב"ל אי תפיס לא מפקינן מיניה ועיין קצה"ח ז"ל (סי' ר"ט סק"ה) אבל העיקר נראה דלא קשה דאדם יכול להתנו ת על דשלב"ל כמבואר שם (סי' ר"ט ס"ח) וכאן הרי מתנה דלאחר המכירה ימחול לו וכן בשבור כדי וקרע כסותי מתנה עמו שימחול לו אח"כ ואין לומר דבקרע כסותי הוי אסמכתא מה שהבטיחו למחול לו זה אינו דבמוחזק ומוחל ליכא משום אסמכתא, ועי' מחנה אפרים ז"ל (דיני אסמכתא סי' ו' וסי' ז') עיי"ש, וגם אין לומר כיון דהבטיחו בלא קנין יכול לחזור בו ואינו מוחל לו זה אינו דאפי' שכר פעולה א"צ קנין והכא צוה לו לעשות פעולה לשבור הכד והבטיחו למחול לו צריך לקיים הבטחתו ולמחול לו. ועי' נתה"מ ז"ל (סי' ס"א סק"ג) דתנאי יכול להיות על דשלב"ל ודבר שאינו מבורר דתנאי מילתא אחריתא הוא עיי"ש, ומהאי טעמא נלענ"ד דתנאי יכול להיות גם בדבר שאינו קצוב והשעה"מ ז"ל (סוף פ"י מהל' מכירה) כתב דהרמב"ם ז"ל מפרש הא דאמרינן בבבא מציעא (דף נ"א ע"ב) הא בסתם הא במפרש היינו בסתם הוי דבר שאינו קצוב ועי' מפרשי הים פ"ח דב"ק אות כ"ד ולפי האמור תנאי מועיל גם בדבר שאינו קצוב ועי' נתה"מ ז"ל (סי' ס"א סעיף ז') דכל תנאי הוי דבר קצוב עיי"ש:

והנה מה שכתבו התוס' ז"ל שלא תתבע לי ותמחול לי זה דוקא באם המוכר התנה שאם יהיה אונאה לא תתבע המעות ותמחול המעות אבל אם הלוקח התנה שאם יהיה האונאה אפי' יתר משתות לא תתבע בחזרה החפץ ועי' פתחי תשובה (סי' רכ"ז סעיף כ"א) א"כ לא שייך לומר שתמחול לי דעל חפץ לא שייך מחילה כמבואר בחו"מ (סי' רמ"א ס"ב) וצריך לומר דכוונתו שלא תתבע לי החמץ ותתנו לי במתנה דכוונתו באופן המועיל ועי' קצה"ח ז"ל (סי' פ"ח סקי"ג) הביא בשם התומים גבי טענו חטין והודה לו בשעורין דמחל לו על השעורין וכתב התומים ז"ל דאם השעורין הם בעין לא מועיל מחילה וכתב הקצה"ח ז"ל דאם לא מועיל מחילה היה כוונתו למתנה עיי"ש אולם בשטמ"ק בבא בתרא (דף כ"ה ע"ב) כתב בשם הרשב"א ז"ל דלא עדיף שתיקה ממחילה מפורשת וזה כדברי התומים ז"ל ומה דמייתי הקצה"ח ז"ל ראיה מהא דבבא בתרא (כ"ט ע"א) הנה בלשנא בתרא דאמרינן קפיד ולא קפיד שם לא נזכר לשון מחיל ובלישנא קמא דנקיט מחיל הרי כתב השטמ"ק בשם הרשב"א ז"ל דכבר אכל הפירות ונשאר עליו חוב בעלמא עיי"ש ויש לקיים דברי הקצה"ח ז"ל כיון דלא תבע שעורין גם כן איכא ראי' טפי כמו בסייע לו גידא עיי"ש בשטמ"ק ז"ל עכ"פ כאן ודאי היה כוונתו באופן המועיל:

והנה הקצה"ח ז"ל (סי' ס"ז סק"ג) הקשה במלוה לחברו לעשר שנים דמשמט ללישנא קמא ואמאי וכי גרע מהתנה שלא תשמטני בשביעית דאין שביעית משמטתו ולענד"נ התם מיירי ששניהם אומרים שהיה כוונתם שיכתוב המלוה פרוזבול ולא ישמט וישלם לו לעשר שנים וכיון ששניהם אומרים שלא היה כוונתם על מחילה משו"ה באמת משמט אבל בעל מנת שלא תשמטני בשביעית היה כוונתם על מחילה כמו שכתבו התוס' ז"ל דמשמעות הלשון הוא לשון מחילה ועי' באור זרוע הגדול (ח"א סי' תרי"א) דבמקום שהכריעו חכמים דעתו לכך אינו נאמן לומר בענין אחר עיי"ש א"כ בפשיטות א"ש דגבי מלוה לעשר שנים הכריעו חכמים דכוונתם לא היה על מחילה רק שיעשו פרוזבול שלא ישמט ובאומר על מנת שלא תשמטני בשביעית הכריעו חכמים דעתם דכוונתם על מחילה כיון דהזכיר שלא תשמטני:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף