מנחת חינוך/תקפג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
שנמנענו מלמשכן הכלים כו' שעושין בהם אוכל נפש וע"ז נאמר לא יחבול רחים ורכב כו'. מבואר בר"מ פ"ג מהלכות מלוה ולוה ובטוש"ע חוה"מ סימן צ"ז ועיין באו"ת והרבה האריכו ואכתוב בקיצור כדרכי. אסור למשכן ללוה כלים שעושים בהן אוכל נפש והממשכן עובר בלאו וחייב על כל כלי וכלי שממשכן אם התרו בו בכ"פ כמו נזיר כו' ואיזה כלים הו"ל כלים שעושים בהם א"נ עיין בר"מ ובטור מביא שיטות בזה וע"ש. ואם חבל שני כלים שעושים בהם מלאכה אחת כגון רחים ורכב וכדומה לוקים שתים משום רחים ורכב והן אם חבל הבע"ח בעצמו או שליח ב"ד עוברים בלאו זה כ"כ הר"מ והרב המחבר וכל הראשונים ועיין בלחם משנה וכן שליח ב"ד דמנתח נתוחי היינו בשוק נוטל ממנו ואסור לכנוס לביתו כאשר יבואר לקמן בס"ד מכל מקום אסור ליקח ממנו כלים של א"נ עיין בב"מ דף קט"ו בתוס' ד"ה אלמנה כו' כ"ה הסכמת הפוסקים. והנה הראשונים והרהמ"ח מכללם סוברים דלאו זה אינו רק שלא בשעת הלואה דממשכנו בע"כ אבל בשעת הלואה דנותן הלוה מרצונו מותר ואין כאן שום איסור כמו שמוכר כלי א"נ. אך דעת הר"מ כאן דעל כלי א"נ עובר אף בשעת הלואה וכולם הקשו עליו בזה. והרהמ"ח כתב שטעו בזה גדולי עולם כו' ולא הזכיר שמו של רבינו הגדול מפני הכבוד. והנה הראב"ד לא הרעים על הר"מ כדרכו רק כתב ולא נהיר וכן הרא"ש והטור לא כתבו בדרך תמיה. והנה קושי' זו אינה קושי' כל כך דגזרת הכתוב כמו רבית דנותן מתנה ויכול ליתן כל ממונו במתנה ומכל מקום בעד הלואה אסור אף על פי שנותן לו מרצונו הטוב ה"נ אסרה התורה בתורת משכון אף על פי שמכירה מותר וגזירת מלך הוא מי עמד בסוד ד' חוקה היא. גם מה שהקשו דלשון חבלה משמע שלא בשעת הלואה ג"כ אין קושיא כ"כ דחבלה משמע גם כן בבית דוקא ע' ברש"י בסוגיא זו. ומכל מקום ניתוח ג"כ בכלל הלאו עיין בתוספות דף קט"ו באריכות. ומה שהקשה הרא"ש דגם גבי בגד אלמנה פוסק הר"מ כן דאפילו בשעת הלואה עובר ובש"ס מבואר הטעם כיון דצריך להחזיר משיאה ש"ר בשכינותיה ובשעת הלואה לא שייך זה דאין צריך להחזיר כבר כתב הרב המגיד דזה לר"ש דדריש טעמא דקרא אבל לפי מאי דפסקינן דגם עשירה אין ממשכנין אף על פי דל"ש הטעם דחזרה אם כן ה"ה הלואה ע"ש אף על פי דאינו נראה להה"מ ע"ש שדחה קצת מכל מקום אין תשובה נצחת לרבינו כמבואר למעיין. שוב ראיתי בש"מ שכתב דלהר"מ יצא לו מד"ז דאין ממשכנן אפילו עשירה ע"ש. אח"ז ראיתי בס' או"ת שדחה ג"כ דברי הרב המגיד ע"ש וע"ש שמקשה על הר"מ מהא דמקשינין לשמואל דסובר דאף שליח ב"ד אסור לכנוס לבית המשכון מהא דלא יחבול רחים ורכב הא דבר אחר חבל כו' אי בבע"ח הא כתיב לא תבוא כו' ולהר"מ יכול לתרץ דמיירי בבע"ח דדבר אחר מותר בשעת הלואה ורחים ורכב אסו' אף בשעת הלואה ובאמת ג"כ על רוב הפוסקי' דסוברים דניתוח ג"כ עוברים בלאו זה ודבר אח' אינו רק איסור דרבנן הי' יכול לאוקמא בניתוח כמו שהקשה שם בסי' זה לקמן ועי"ש מה שמתרץ דברי הר"מ הכלל ל"מ תשובה נצחת על הר"מ ומכל מקום כיון דכולם חולקים על הר"מ הכי נקטינן. והנה שלא בשעת הלואה אם הוא בעצמו נותן למלוה או לשליח ב"ד כלים של א"נ תליא נמי בפלוגתא זו דלהר"מ אסור כמו בשעת הלואה דהוא מדעתו ולכל הפוסקים מותר דאין אסור אלא בע"כ וכ"כ הבדה"ב בב"י וכן מבואר בש"ע עי"ש. ואפשר לומר לשיטת הר"י הלוי הובא דבריו בר"נ פרק שבועת הדיינים ובנמ"י בפ"ק דב"מ דסובר דאם מודה במקצת ונתן לו משכון על הודאה דלאו הילך הוא דמנה אין כאן משכון כו' וחולקים עליו דאינו ענין למנה אין כאן כו' והר"נ שם וגם הנמ"י שם הביא דברי הר"נ שכתב דסברת הר"ן דאין המלוה קונה משכון רק בשעת הלואה דקונה המשכון לשיעבוד הכסף או לאחר הלואה ע"י ב"ד דגזה"כ הוא אבל בלא ב"ד אך הלוה נותן בעצמו אינו קונה כלל המשכון דכסף ליכא דמלוה הוא ואין כאן רק משיכה ומשיכה אינו קונה למשכון וזה שלמד הר"י הלוי ממנה אין כאן כו' היוצא מדבריו דקנין משכון אינו רק בשעת הלואה דקונה בכסף או בגוביינא דב"ד אבל במשיכה אינו קונה לשיעבוד כלל אם כן כאן הלאו הזה הוא על משכון איסור כלים הנ"ל הא דברים אחרים לא הו"ל משכון כלל אם כן ל"ש הלאו כלל דל"ה משכון כלל אך בשעת הלואה דדברים אחרים הוי משכון או לאחר הלואה דהוי משכון ברשות וכאן אסרה התורה משכון כה"ג אבל בנותן מעצמו אחר הלואה דאף בדבר המותר אין עליו שם משכון אם כן כיון דל"ה משכון אינו בכלל לא יחבול כו' אך באמת הר"מ חולק על הר"י הלוי ולקמן במצות דלא יבוא כו' בעזהשי"ת יתבאר ובאתי רק לעורר. ולדברי הר"י הלוי בנותן משכון בעצמו לאחר הלואה משמט ג"כ כי אינו משכון כלל. ולאו זה הוא רק שלא למשכנו בשעה שהכלי ראוי למלאכה אבל בשעה שאין ראוי למלאכה ממשכנים כגון קרדום ומחרישה שדרכם לעשות מלאכה ביום חובלם בלילה והוא מהירושלמי מביאו הרב המגיד וכ"כ הרמב"ן והרשב"א ועיין באור"ת שכתב דדעת התוס' ובעה"ת דאסור ובש"ע אינו מבואר ד"ז להדיא ע"ש. היה לו חמשה רחים ואינו עושה מלאכה אלא באחת מהם מותר למשכן השאר והיא תוספתא מובא בהה"מ ומבואר בש"ע.
ואם עבר וחבל כלים של א"נ כתב הר"מ כאן וז"ל ואם חבל מחזיר בע"כ ואם אבד המשכון או נשרף קודם שהחזיר לוקה עכ"ל וכ"כ הרהמ"ח וכ"כ לפני זה גבי בגד אלמנה ולא כתב טעם דאם מחזיר אינו לוקה אך אח"ז גבי נכנס לביתו כו' כתב דאינו לוקה שהוא ניתק לעשה שנא' השב תשיב כו' ואם לא קיים העשה כגון שנאבד המשכון או נשרף לוקה מבואר כ"ז דאיתא בחזרה אינו לוקה מחמת לאו הנל"ע וכאן לא כתב טעם זה דנל"ע גם אח"ז כתב דמחזיר בעת שצריך כגון הכר בלילה והמשכון רק שלא ישמט ולא יעשה מטלטלין כו' וכאן כתב סתם מחזיר בע"כ נרא' דמחזיר אף באין הלוה צריך דלא אהני מעשיו כלל וצריך להחזיר תיכף ול"מ לענין שמיטה ולענין מטלטלין ועיין בסמ"ע כאן שהאריך וכתב דגם דעת הר"מ בד"ז דהו"ל נל"ע וא"צ להחזיר רק בעת צרכו ואין שמיטה משמטת הכלל דד"ז דא"נ ובגד אלמנה שוה לגמרי לדין משכנו בע"כ שכתב הר"מ אח"ז וסמך כאן על מ"ש אח"ז ע"ש שהאריך בזה וכ"כ הרב המגיד בדעת הר"מ דהוי נל"ע. אך הלחם משנה מביא דברי הריב"ש דדעתו בדעת הר"מ דמחזיר מיד ולא בעת הצריך לו דוקא והטעם משום דקיימא לן כרבא אי עביד ל"מ והעשה דהשב כו' דמחזיר בשעת הצורך הוא רק במשכנו שלא ברשות גלי קרא השב כו' דמאי דעביד מהני כמבוא' בסוגיא שם מבואר דעת הריב"ש דהר"מ ס"ל דאלו הלאוין דבגד אלמנה וא"נ אינו נל"ע כלל דלא כתיב השב כו' רק דצריך להחזיר מחמת דאי עביד ל"מ וא"כ צריך להחזיר תיכף וכ"כ התוס' בדף קט"ו ע"א בד"ה וחייב כו' דלאו זה דא"נ אינו נל"ע כלל דלא כתיב השב כו' רק דצריך להחזיר מחמת אעל"מ ועיין בלחם משנה מה שתמה על הריב"ש ודבריו תמוהים מאד וא"ר להאריך המעיין יבין ואין הריב"ש בידי לעיין רק כמו שמובא בלחם משנה ובסמ"ע. אך תמי' לי האיך אפשר לומר דסובר הר"מ דאלו הלאוים דבגד אלמנה וא"נ ל"ה נל"ע רק דמחזיר מחמת ל"מ אם כן האיך כתב הר"מ דמחזיר ואם אבד או נשרף לוקה מבואר דאם הוא בעין אינו לוקה ולמה לא ילקה כיון דל"ה נל"ע ולאו הניתן לתשלומין לא ס"ל להר"מ כאן דס"ל דאם נשרף לוקין ואמאי לא ילקה אף שהוא בעין הא כן ס"ל לרבא דאי עביד ל"מ ולקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וכן בתוס' הנ"ל משמע דלקי בכ"ע ולמה לא ילקה וע"כ צ"ל כדעת הסמ"ע דהר"מ ס"ל דנל"ע דלא כדעת התוס' ע"כ ניחא דאין לוקין אם מחזיר ע' בדבריו ודין חזרה סמך על מ"ש בלאו דלא תבוא כו'. והנה הראב"ד השיג על הר"מ בדין לא תבוא אל ביתו כו' דסובר הר"מ דאם נשרף לוקה והוא ז"ל השיג עליו דאינו לוקה דניתן לתשלומין ובמצוה דכאן גבי א"נ ובבגד אלמנה לא השיג עליו והרב המגיד בבגד אלמנה דכתב הר"מ דאם נשרף לוקה כתב דהראב"ד חולק במלקות ולמטה יתבאר דעתו דהראב"ד סובר דבכל אלו אין לוקין וכ"כ גבי א"נ בד"ה ואם אבד כו' ולפי זה דברי הראב"ד תמוהים הא בא"נ מבואר להדיא בש"ס כאן דחייב משום שני כלים וחייב שתים ושלש עיין בסוגיא ולהראב"ד אין כאן מלקות כלל וכבר תמה בזה הלחם משנה. ולולי דברי הרב המגיד הי' נ"ל דהראב"ד ס"ל דשיטת התוס' דלאוין הללו לא הוי נל"ע דלא כתיב גבייהו השב כו' ע"כ לא השיג הראב"ד על הר"מ במ"ש דלוקין דבאמת לוקין וקושיתינו כל קושיא יש לה תירוץ. אך בד"ז דלא תבוא דהוי ודאי נל"ע ומפורש בש"ס דמכות לגירסתינו דאין לוקין דהו"ל ניתן לתשלומין בזה השיג על הר"מ שמחייב מלקות וסובר דאינו חייב בשום אופן דל"מ מלקות כנלע"ד. ודברי הרהמ"ח צ"ע דכאן הביא ד"ז דאם נשרף חייב מלקות ולא השיג כלל ובמצוה תקפ"ה גבי לא תבוא כו' וכן במצוה תקצ"א גבי בגד אלמנה מביא זה בשם הר"מ דאם נשרף לוקין ותמה על הר"מ הא אין לוקין ומשלם וכאן שתק ולא השיג ומ"ש זה מבגד אלמנה. והנה לשון הר"מ לא יחבול כלים שעושים בהם א"נ כגון רחים ועריבה ויורה כו' אח"ז כתב חבל כלים הרבה של א"נ כגון שחבל עריבה ויורה כו' ע' בלשונו ובל' הרהמ"ח ונ"ל הדינים כ"ה. החובל איזה כלי של א"נ חייב מלקות אם התרו בו משום לאו דלא יחבול רחים ורכב דכי נפש הוא טעם על זה אם כן כל א"נ בכלל אבל אם התרו בו משום לאו דלא תחבול כי נפש כו' אינו התראה דלאו כי נפש הו"ל לאו שבכללות ואין לוקין כסברת ר"י בגמ' והר"מ פוסק כר"י עיין בגמ' וכבר כתבתי כ"פ דלהר"מ צריך להתרות מפסוק הלאו ומכש"כ אם התרו בו מפסוק אחר שאין לאו על ד"ז שעושה לכ"ע לאו התראה היא ה"נ כי נפש אינו הלאו רק לא כו' דחייב כו'. וג"כ נראה אם חבל יורה וכדומה אם התרו משום לאו לא יחבול רחים ורכב ג"כ אינו התראה כי לאו רחים ורכב הם וסובר דאחוכי מחייכי בו אך צריך להתרות מכל הפסוק לא יחבול רחים ורכב כי נפש כו' והכל בכלל אך אם חבל רחים ורכב די התראה מפסוק רחים ורכב וז"פ. מ"ש לעיל דבא"נ אינו לוקה משום הלאו כי נפש לחוד צ"ע דאפשר כיון דמבוא' דקאי על שאר דברים לוקין משום זה לחוד. ואם חבל כמה אנשים לכ"א כלי א"נ לוקה הרבה מלקיות אף בהתראה אחת דהוי גופים מחולקים וז"פ בכל ח"ל כמו בגד אלמנת ראובן ושמעון וכן כהן שבא על הרבה גרושות וכדומה וז"פ מאד. ואם חבל הרבה יורות ביחד שהם מין א' לגמרי דהם כלי בישול פשיטא שאינו חייב אלא מלקות אחת דאין כאן גופים מחולקים והוי כמו שאוכל כמה זתים טריפה בב"א דאינו לוקה אלא אחד עיין במכות. ואם חבל בזאח"ז אם התרו בו על כל או"א חייב כ"פ כמו נזיר שהי' שותה כ"פ אינו חייב אלא א' אמרו לו אל תשתה אל תשתה חייב על כל פעם עי' במכות בסוגיא שם דנזיר שהיה כו' ואם חבל בב"א או בזאח"ז בהתראה אחת שני מיני כלים של א"נ כגון כלי בישול וכלי טחינה כו' מבוא' בר"מ כאן דלוקה על כל מין. ולכאורה קשה למה ילקה כיון דאין כאן גופים מחולקים והכל בכלל לאו דכלי א"נ וכמו בי"ט דעושה כמה מלאכות בהתראה אחת א"ח אלא אחד כמבוא' במכות דאין חילוק מלאכות לי"ט כיון דכולם הם בכלל מלאכה והוי ש"א ה"נ למה יתחייב על כל מין ומין וצ"ל בשלמא גבי י"ט אין כאן רק לאו אחד אבל כאן דהתורה כתבה שני לאוין בכלים מחולקים כמו רחים ורכב חזינן דהתורה חייבה על כלים מחולקים הרבה מלקיות ע"כ חייב על כלים מחולקים. ולפי זה צ"ע על דברי הר"מ בסמ"ק שמובא בדברי הרהמ"ח שכתב דאם משכן כלי טחינה וכלי לישה כו' חייב על כל כלי וכלי וזה מה שאין צריך לדבר בו דהוי כמו שחבל בגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון כו' מה ענין זה לזה דבגד ראובן ושמעון הוי אנשים מחולקים ובכל הלאוים כה"ג חייבים אבל הרבה כלים דגבי י"ט כה"ג פטו' למה יתחייב כאן וע"כ מוכח מרחים ורכב והאיך הוא דבר פשוט כיון דאין גופים מחולקים והו"ל כמו הרבה מלאכות בי"ט או הרבה נבילות וצריך עיון גדול. ומ"ש ואם חבל רחים לוקה אחת וכן רכב ואם חבל שניה' כאחד לוקה ב' מלקיות אף דשניהם משמשים מלאכה אחת ובצירוף שניהם נגמר הא"נ גזה"כ דלוקין שתי מלקיות כמו שחובל שני מיני כלים ג"כ קשה דתלה תניא כו' דחובל שני כלים מנ"ל אם לא מרחים ורכב כמ"ש.
והנה ד"ז דחבל רחים ורכב דסובר הר"מ דלוקין שנים ובהלכות קרבן פסח גבי נא ומבושל דאם אכל נא ומבושל כאחד אין לוקין אלא אחת כיון דבלאו אחד נאמרו כבר האריך בזה הרמב"ן בסמ"ק והוא ענין עמוק וארוך אין כאן מקומו. ומבואר בלאו דלא תבא כו' דאתה נכנס לביתו של ערב וגם בכ"ע שאינו בדרך הלואה כגון שכירות וכי"ב וכאן מבואר בש"ע דעת הרה"מ דלענין כלי א"נ אף בערב אסור ונראה דל"ד לערב ה"ה שכירות וכי"ב אסור דאין לנו קרא ע"ז דיהי' חילוק בין הלואה או שאר דברים ובין לוה או ערב וכ"נ מלשון הר"מ דכאן לא כתב זה דמותר בערב ובשכירות נראה דעובר בכ"ע. והנה הא דמבוא' חבל רחים לוקה אחד או רכב ג"כ לוקה אחד ואם חבל שניהם לוקין שנים אפשר דוקא שחבל שניהם בב"א אבל אם חבל הרחים או הרכב לחוד לוקה אחד כי נפש הוא חובל כי הי' ראוי למלאכ' אבל כיון שחבל האחד ונשאר לו רק אחד ואחד אינו ראוי למלאכה אין לוקין מ"ל אם יש לו רחים לחוד או רכב לחוד דודאי אינו עובר ה"נ בחבל האחד קודם ולא נשאר לו רק אחד אינו עובר ג"כ וכבר הבאתי לעיל דעת פוסקים דשלא בשעת מלאכה כגון מחרישה בלילה דמותר למשכנו וכש"כ בכה"ג. אך נראה דודאי אם אין לו רק כלי אחד אינו עובר אבל אם משכנו כלי אחד וחזר ומשכנו כיון דצריך להחזיר ולא החזיר והיה בידו להחזיר עובר על השני ג"כ דהי' בידו להחזיר ויעשה מלאכתו אך אם נאבד הראשון קודם שחבל השני בודאי פטור על השני דהו"ל כמי שאין לו אלא אחד והערני לזה אחד מן בני החבורה. גם נראה דאם חבל רחים ורכב דחייב שנים והחזיר אחד הרחים או הרכב והשני נשרף לוקין שנים ולא אמרינן הרי באחד קיים העשה דזה לא הוי קיום העשה כיון דאינו יכול לעשות מלאכה באחד כי השבה מבואר המחרישה ביום בעת שצריך לו אבל זה שאינו ראוי לו כלל אין זה השבה כנ"פ. ונראה פשוט דאם חבל כלי א"נ שאין בה שו"פ מכל מקום לוקין כי זה לא הוי לאו שבממון כמו שכתב הרב המגיד אח"ז גבי השבת העבוט אלא גזה"כ הוא לא מחמת ממון אם כן אפילו פחות משו"פ דרק גבי ממון הל"מ דבעינן פרוטה וכן אם החוב פחות משו"פ אף דאין ממון מכל מקום חייב לשלם לו אלא דאין מוציאין בדיינים ושפיר הוי חבלה כנ"ב. והנה בחובל כלי א"נ בפחות משו"פ דהוה נל"ע הו"ל ג"כ נל"ע כמו שהלאו הוא בפחות מש"פ ג"כ העשה. אך בנשרף או נאבד דא"י להחזיר רק דהו"ל הניתן לתשלומין לא שייך לומר דניתן לתשלומין כיון דהוא פחות מש"פ וגם גבי גזילה לא הוי השבה בפחות משו"פ ובפרט לפי מה שפירשו הראשונים דניתן לתשלומין היינו דממון פוטר המלקות וכ"כ הרהמ"ח ותשלומין פחות משו"פ אינו פוטר ממלקות דחובל בחבירו בשו"פ משלם ולא לקי ובפחות מש"פ לוקה דפחות מש"פ אינו ממון לפטור ממלקו' אם כן לכ"ע חייב בנשרף או נאבד אפילו אם הי' שוה בשעת החבלה פרוטה אם לא היה שוה בשעת שריפה ואבידה פרוטה ושומרים משלמים כשעת הוצאה מן העולם אם כן בודאי כה"ג חייב מלקות ובזה ניצל הראב"ד לסברת הרב המגיד דהראב"ד השיג על כל הדינים דכאן נמי אין לוקין דניתן לתשלומין ובאמת בש"ס מבואר להדיא דחייב מלקות ברחים ורכב ולפמ"ש שפיר משכחת לה מלקות ברחים ורכב בכה"ג דאינו שו"פ ונאבד ובכה"ג מפלפל הש"ס כמה מלקות חייב ונכונים דברי הראב"ד והשיג על הר"מ דסתם וכתב דאם נשרף לוקה ובאמת הו"ל לאו הניתן לתשלומין ואין לוקה בש"פ רק בפחות מש"פ משכחת מלקות והו"ל להר"מ לפרש דדוקא פחות מש"פ. וכן התוס' בסוגיא זו שהכריחו דלא הוי ניתן לתשלומין מחמת קושיא זו דמחויב מלקות בש"פ ע' בדבריהם אין הכרח דמיירי בפחות משו"פ אך הסוגיא דמכות עומדת לנגדם דמבואר דהשבת העבוט הו"ל לאו הניתן לתשלומין ע"כ אין לנו עוד לאו הנל"ע דיהי' משכחת קיימו כו' ולוקין כי אין לוקין על השבה ולפמ"ש משכחת לה בפחות מש"פ. אך יש לחלק דמשכנו שלא ברשות דאסרה התורה הוא שלא בשעת הלואה ואסרה תורה למשכנו בע"כ דזה הוי גזל דנוטל חפץ חבירו שלא מדעתו והוי גזלן גמור ועיין בש"ך סי' ע"ב סוף סק"ט שכתב דמשכנו שלא ברשות הוי גזלן וחייב באונסים לכ"ע אף מה ששוה המשכון יותר ע"ש. אם כן לא עדיף מגזל כיון דאסרה התורה ליטול חפצו של חבירו בזרוע הו"ל גזלן ואינו עובר רק אם המשכון ש"פ כמו גזל. וגם פשוט דאם נאבד אצלו צריך לשלם כשעת הגזילה אם כן ל"מ פחות מש"פ והוי שפיר ניתן לתשלומין אך כאן ובבגד אלמנה דדעת הר"מ אף בשעת הלואה דמדעתו אסור אין כאן ענף גזל כלל רק גזה"כ הוא אם כן בפחות מש"פ נמי ומשכחת לה מלקות כמ"ש. ויצא לדעת הר"מ במשכנו שלא ברשות חייב באונסין כמו שמבואר בש"ך שם ומכל מקום בא"נ או בגד אלמנה בשעת הלואה אינו אלא ש"ש לשיטת הר"מ דס"ל מלוה על המשכון הוי ש"ש וגם אם נאבד שלא ברשות צריך לשלם כשעת הגזילה אבל בא"נ ובג"א אין צריך לשלם רק כשעת הוצאה מעולם כדין שומרים. אך לדעת הראב"ד עצמו דחולק על הר"מ וס"ל דגם בהנהו בשעת הלואה שרי אם כן שוים וצריך ש"פ אם כן ל"מ בפחות מש"פ והאיך משכחת מלקות לדידיה ברחים ורכב. מכל מקום נראה אף להראב"ד יש לחלק בין הנושאים דזה אסרה תורה מטעם גזל אבל כאן כתיב כי נפש וכו' ואסרה התורה לא מתורת גזל גם בפחות מש"פ גם אלמנה אסור גם בפחות מש"פ אם כן משכחת מלקות ברחים ורכב כמ"ש. ועיין בתוס' בסוגיא שהקשו אם נאמר דרחים הו"ל נל"ע ואם שיבר לוקה דלא הוי ניתן לתשלומין אם כן אמאי אמר אנו אין לנו כו' הא ברחים משכחת קיימו כו' ע"כ דחו זה דלא הוי נל"ע. אך לדעת הראב"ד לפי מה שכתבתי דסבירא ליה דהוי נל"ע ומשכחת מלקות הדרא קושית תוספות לדוכתה וצ"ל דהגמ' רוצה למצוא מה דמפורש העשה בתורה כי בכאן אין העשה מפורש רק מחבל תחבול וכו':
ב[עריכה]
ונוהג וכו'. ופשוט גם בחרש שוטה וקטן שמגיע מהם חוב וחבל כלים (אינו) [א"נ] עובר ג"כ בלאו זה וחרש שוטה וקטן שחבלו לאו בני דעה הם ואין הב"ד כופין אותם לקיים מצות השבה כי לאו בני מצות הם אך אם נתגדל הקטן ונשתפה השוטה חל עליו מצות השבה אף על פי שלא עבר על הלאו דבאמת עבר רק אינו בר דעת וכבר כתבתי כ"פ בזה. (שייך לעיל) גם הר"מ בדין הג' שמשכנו שלא ברשותו כ' ומחשב דמי המשכון וכו' נראה דחייב באונסין ע' בהה"מ אבל בשני דינים הראשונים בבג"א ובא"נ לא כ' ומחשב דמי וכו' דבאונס א"ח דלא הוי גזל בשעת הלואה אף דעבד איסורא מבואר כמ"ש ועיין בתומים שכ' כן והנאני. והנה מי שחייב ממון להקדש או לעניים ג"כ אסור למשכנו הגזבר כלים הנ"ל דסתמא כתיב ועובר הגזבר בלאו זה אך מבואר בש"ס דב"מ דהשבת העבוט אינו בהקדש דכתיב ולך תהיה צדקה מי שצריך צדקה פרט להקדש וכו' ולפי זה גיזבר הממשכן כיון דאינו בעשה אם כן לוקין. והנה הלאו כולל יותר מהעשה דהלאו הוא על הקדש והעשה לא. אם כן לדעת הר"מ ילקה אפילו היכי דשייך העשה לשיטתו בהלכות תמורה וכבר העיר לקמן המנ"ל ובעזה"י יבואר לקמן במצות השבת העבוט והדברים עתיקים. והנה מצות השבה ליכא. ואם חייב להחזיר תליא בפלוגתא דאביי ורבא דאביי סובר אי עביד מהני אם כן אם משכן בעבור הקדש אין צריך להחזיר כלל כי עשה ליכא ואי עביד מהני. אך לרבא דסובר דל"מ צריך להחזיר תיכף בע"כ כמ"ש לעיל. אך נ"ל אפילו לרבא דסובר ל"מ א"צ להחזיר כאן דמ"ט ל"מ כי עבר אמימרא דרחמנא ע"כ לא אהני מעשיו וכבר הבאתי בח"ז דברי הבעל פנים מאירות שכתב דהתורה קנסה אותו בשביל שעשה איסור והיכי דל"ש קנס מהני ע' בפ' יתרו אם כן כאן דהגיזבר עביד איסור מ"ל להקדש בכך ואיך שייך דהתורה קנסה להקדש ע"כ אפילו לרבא מהני וא"צ להחזיר כלל כנ"ב בס"ד וכי בשביל שעשה הגיזבר עבירה מה לו להקדש בכך וברור בס"ד. וקצת צריך לעיין אם שולח שליח לחבול והשליח חבל ונתן להמלוה דלכאורה אשלד"ע ועבר השליח על הלאו אך מסברא דהוא עבר דאין הלאו דוקא בלקיחה רק אצל בעה"ב שלוקח לבטחון על החוב וכן אם עשה ע"י עכו"ם או חרש שוטה וקטן דאינן בני השליחות מכל מקום עובר המלוה כיון שהוא אצלו לבטחון על החוב עובר הוא כנ"ל ומכל מקום צ"ע ובאתי רק לעורר. כתבתי לעיל בשם הראשונים דאם חבל מחרישה בלילה דאינו זמן מלאכה אינו עובר קצ"ע דאם הוא אצלו ביום ג"כ ואינו מחזיר למה לא יעבור בלאו ואי דהוי לאו שאב"מ מכל מקום כיון דתחילתו הי' ע"י מעשה אף דהיה בהיתר אפשר עובר והדברים ארוכים ע' במנ"ל בה' ביאת מקדש ובס' משנ"ח ומובא כ"פ בח"ז והדברים עתיקים. עוד יש התעוררות ובעזה"י עוד חזון למועד:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |