תומים/חושן משפט/כו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט כו

(א) אפי' נתרצו שני ב"ד וכו'. הקשה בכה"ג במה שמביא הב"י דברי רי"ו דכתב אם אחד מבע"ד רוצה לדון בערכאות אין שומעין לו וכתב רב אלפס בתשובה מנדין אותו ע"כ ומזה נשמע דבנתרצו שניהם יכול לילך לערכאות ועיין מ"ש ויותר נראה הואיל והביא ע"ז תשובת ר"א דמנדין אותו וא"צ לזה תשובת ר"א דפשיטא דאסור ומייקר שם עכו"ם אלא דמיירי באופן שהביא הבעה"ת תשובת ר' אלפס והיא היא התשובה שנתכוון אלי' רבינו ירוחם והיא התשובה אשר הביא דינו המחבר סעיף ג' ושם מיירי שא' קבל עליו בערכאות והשני רוצה לילך הואיל וחבירו קבל עליו ומ"מ פסק ר"א דאסורא קעביד וע"ש אם קנס עצמו לצדקה כיצד יתנהג עכ"פ אסור לו לילך בערכאות אף ע"פ שבע"ד שכנגדו תבעו בערכאות וזהו כוונתו של רי"ו אם אחד מבע"ד רוצה ר"ל שחבירו תבעו שם וא"כ אומר הואיל ותבעני שם אלך ואדון שם קמ"ל דמ"מ אין שומעין לו וזהו ברור בכוונתו כי יגיד עליו תשובת הרי"ף שהביא והיא התשובה הנזכר בבעה"ת שהביא הב"י ואם כי הלשון דחוק קצת הלא דרכו של רי"ו לקצר בלשונו ולכן מאוד צריך ישוב והתבוננ' כמו שראיתי כאן ק"ק מיץ וכן הוא בשארי קהלות אשכנז אשר תקנות הקהל בענין ח"כ שיש רשות לבע"ד לדון אצל המשפט ערכאות מי התיר להם זה דאף דאמינא דהואיל ותקנו הקהל הוי כאלו הסכימו כל בני עיר וקבלו עליהם הא אפי' כולם מרוצים אסור להתייקר שם ע"א וכתב רשב"א בתשובה ואעפ"י ששניהם רוצים לדון בערכאות והוא דבר שבממון אסור שלא הניחה התורה את העם שהיא לנחלה לו על רצונם שייקרו חוקת עכו"ם ודיניהם ולעמוד לפניהם אפילו בדבר שדינם כדין ישראל עכ"ל ואפילו נימא דדינא ח"כ הם דיני מלכותא דבר פרטי לתקנות המו"מ במדינ' ואינו בכלל שארי נימוסי ומשפטי טיב מדינה שחקק עליהם המלך וזהו ניחא שיש לב"ד של ישראל לפסוק כחק המלך ההוא כי כן יסד המלך וכן קבלו הבע"ד בכתבם תחיל' הח"כ שיהיה לו כל תוקף חק המלך אבל אין כל זה מועיל שיהיו הם מורשים לדון בערכאות דבר שאינו ברשותם וכי עדיף חק המלך מחקו של מלכו של עולם שהוא ד"ת הקדושה ומ"מ אעפ"י שהם דנים בכך אסור לדון לפניהם לכן בעו"ה רע עלי המעשה אפס אין כח לבטלו כי נשרשו בתקנה זו מבלי שומע ומי שיהיה כחו יפה יבטלו ויקבל שכר מאלקי המשפט:

(ב) וסברא ראשונה נ"ל עיקר. הרמ"א הכריע בזה ולענ"ד צ"ע למאד כי אם בדין א"ה זכה שלא עפ"י הדין להחזיק ממון של חבירו מי התירו לו עפ"י ד"ת ולא מצינו מי שסובר כן רק מהרי"ק הביא כן בשורש קפ"ח בשם ר"י בר פרץ שאם מסר לחבירו בדין מלכות ואחר כך רוצה לתבוע לחבירו בדין מאותו תביעה אין נזקקים לו כיון שהניח דיני ישראל ובחר בדא"ה שוב אין נזקקין לו מאותו תביעה דדינא דמלכות' דינא עכ"ל וזהו יסודו של דין זה. ומהא אין ראיה דהא כתב מהרי"ק שם להדיא דמהר"י בר פרץ סבירא ליה דינא דמלכותא דינא בכל דבר אבל כבר כתב מהרי"ק להדיא שם דלא אמרינן כן ורוב פוסקים חולקים ואעפ"י שרמ"א הכריע כן לקמן בסי' שס"ט דאמרינן דינא דמלכותא דינא בכל דבר היינו כמו שכתב הרשב"א בתשובה בדבר שחקק המלך לטובת המדינה אבל אם אמרינן דינא דמלכותא בכל דתי עכו"ם א"כ בטלת בכלל כל ד"ת ואיבינו פלילים. וח"ו לשוא אנו עמילים בכל הדינים ובחינת ספר' נלך ונבקר בדתי המלך נמוסי עם אשר חקק נשתקע הדבר ולא נאמר וצריך לומר דגם ריב"פ סבירא ליה ודאי כך היינו אם בא לדון בדין ישראל ח"ו לדון עפ"י חוק ודתי הגוים שחקק להם המלך ועין לקמן סי' ס"ח. אבל הוא שהלך בדיני גוים נתרצה לקבל עליו דינא דמלכותא וא"י לחזור בו וכ"כ מהרי"ק שם דאיכא למימר הואיל דהניח דיני דישראל ובחר בדא"ה גלי אדעתא שרוצה להיות לדון בפניהם ולכן משמע שם דר"ל אפילו לא הלך כלל בדא"ה רק השטר שכתב היה עשוי בדתי גוים הרי קיבל על עצמו דיני גוים. וכן כתב הב"י וגדולה מזו כתב מהרי"ק בשם מהר"י בן פרץ ונתכוון לכך. וא"כ אנן דלא קי"ל כך וח"ו לומר דכל שטר' העשוי אצל ערכאות ובנימוסי וטופסי של עכו"ם שיהיה מותר לילך בערכאות וכמ"ש מהרי"ק שם להדיא אף הא ליתא דמה"ת לחלק. ואף דנימא דסבירא ליה לרמ"א לחלק דסבירא ליה דלא אמרינן במעשה שטר הנעשה בדיני גוים שנתרצה לדיניהם רק בהלך לדון בפניהם הוא דאמרינן דנתרצה לדיניהם. מ"מ קשה מה בכך דנתרצה לו יהיה דקיבלו קנין לדון בפניהם מכל מקום הא יכול לחזור בו כמבואר בסעיף ג' ואין לך רצוי גדול מזה וצריך לומר דסבירא ליה לריב"ן פרץ כדעת בעה"ת וסייעתו דמהני קנין לדון בדיני א"ה וסבירא ליה ה"ה בעושה מעשה לכתוב שטר בדא"ה ובנימוסם הוי כקנין אבל לפי מה דקי"ל כהרא"ש וכ"כ המחבר בסעיף ג' דקנין לא מהני אם כן ה"ה בנתרצה והלך בערכאות דלא עדיף מקנין. וצריך לומר דרמ"א אזל לשיטתו סי' כ"ב סעיף ב' דאעפ"י שקיבל לדון בפני גוי יכול לחזור בו מכל מקום אם כבר דן לפניו לא יוכל לחזור בו. וכאן מיירי דכבר דן כמ"ש ונתחייב אבל כבר כתב הסמ"ע וכ"כ לעיל דהכל איירי בקנין אבל בלי קנין לא ידעתי למה לא יהיה יוכל לחזור דהא ממקום שלמד כן הרמ"א שם מבואר במרדכי דקיבל קנין דוקא ואעפ"י דקבל עליו פסול א"צ קנין בגוי שאני דהוי לעבור על ד"ת וע"ש בסמ"ע ובסי' זה ס"ק י"א והבו דלא לוסיף עלה דבלא"ה השיג הש"ך לעיל סי' כ"ב על רמ"א דאין לדבריו שרש במרדכי וכן העליתי לעיל בתומים כי צדקו דברי ב"ה בכוונתו המרדכי ע"ש וא"כ מהכ"ת להוסיף ולומר דאפילו בלי קנין לא יהיה יוכל לחזור בו ולכן דין זה צל"ע מתחיל'. ואמת חשבתי כי בשביל כך אין נזקקים לו לא בשביל שנתרצה לדיני א"ה רק הואיל והלך חשכים וקלקל מעשיו לדון בדיני א"ה ולא טוב עשה בעמיו אין אנו אחראין לשמוע בקולו וכי אנו אחראין לרשעים המבזים דין תורה ומייקרים שם ע"ז. ועשיתי לזה סמוכים מדברי גמרא ב"ק דף צ"ב מנא הך מילתא קרי' חברך ולא ענך רמ' עליו גודא רבא דכתיב יען טהרתיך ולא טהרי מטומאתך לא תטהרי עוד עכ"ל ופי' המפורשים דמי שמסרב לילך בד"י דמותר לילך עמו בדא"ה והדבר דחוק קצת דמה צורך לראי' מהך פסוק הלא כל פסוקי תנ"ך מלאים מזה באשר לא שמעו לקל שרי ישראל נביאיה ושופטיה באו עליהם נכרים ויבוזו חילם ואויביהם פלילים ולמה בחר הגמרא בהך קרא אלא י"ל כמ"ש קרי' חברך לילך לד"ת ומאן הפל עליו גודא רבא לבלי שמוע בקולו אף שיחזור וירצה לשמוע בקול ד"ת אין שומע ומחיצה של ברזל מפסקת וגבה טורו וע"ז מביא ראיה מפסוק יען טהרתיך וכו' לא תטהרי עוד ואפס תקוה וכן בזה אין להזקק לטהרתו וחרטתו. וזה נראה דפי' כוונת רבינו ב"י דהבין דלכך אין נזקקין לו משום קנס דהלך בדיני גוים אין ב"ד אחראין לפקח בטובתו ובאיבוד ממון שלו ולכך כתב הב"י דלפי מ"ש המרדכי סוף ב"ק תשובת מהר"ם בעובדא דר"י ור' אפרים לא נראה כן שר' יואל קבל על ר"א בדא"ה להכריחו לד"ת ור"א מסר עליו והביא לכלל הפסד ופסק מהר"ם דאף דר"י עשה שלא כדין למאוד מ"מ חייב הר"א לשלם מה שהפסידו במסירתו דאפילו הוא מסור גמור לא הפקיעו ממון שלו ע"ש ואם כן הרי דאף שעשה שלא כדין מ"מ אין ממון שלו מותר ולא הפקירו ממון וא"כ מהכ"ת לא נזקק לו לפסוק לו אם חבירו רוצה להוציא ממון שלא כדת ויפה כתב הב"י לשיטתו דתשובת מהר"ם חולק אבל הרמ"א סבירא ליה באמת אין הטעם בשביל כך רק הטעם כמש"ל דנתרצה לקבל עליו דין ערכאות ולכך יפה כתב בד"מ דאין ראיה מדברי תשובת הר"ם במרדכי הנ"ל כי שם מסרו ולא ע"ז נתרצה שימסור ממון שלו ע"ש. ולכן לדינא צ"ע כמ"ש כי הרמ"א הולך לשיטתו מש"ל בסי' כ"ב ובהאי דלעיל לא בריר לן דינו כמש"ל ולכן אפשר אם כבר הוציא המעות בערכאות קשה לפסוק ולהוציאו מיד מוחזק בד"י כי יוכל לומר קים ליה וגם אפשר דבכה"ג לא מצי חוזר אבל כ"כ דלא הוציא מעות מיד מוחזק רק נתחייב בדא"ה קשה להוציא ממון מיד מוחזק אשר לא כדת ישראל והרי זה גזל גמור ומי הפקיר ממון שלו. וצ"ע מאוד כי אין לרמ"א על מי שיסמוך לפי דקי"ל דחוזר בקנין. ונראה אפילו לדעת הרמ"א היינו כשהגוי שפטו צדק לפי דא"ה ודינם שחקק להם המלך אבל אם עוותו משפט בקבלת שוחד וכדומה פשיטא דנזקקין ב"ד להציל הגזל דלא שייך לומר דנתרצה דכי נתרצה לדון דין כפי היושר בנימוסם ודתם כמ"ש הר"י בן פרץ דינ' דמלכותא דינא אבל לא קבל אותם לקלקל משפט ועיין לעיל בקיבל קרוב או פסול ונודע שטעו חוזר ומ"ש שטעו בדינינו שם ומ"ש כי הם טעו בדיני מלכותא עכ"פ אין כאן קבלה כלל ויכול לחזור וזה ברור ופשוט. וכמו כן מ"ש הסמ"ע לדעת האומרים דנזקקים לו אם לא שגרם הפסד לבע"ד דה"ה אם הוציא כבר בדא"ה דאין ב"ד נזקקין לו יותר לא ידעתי מנא ליה הך דינא דכיון דהוציא בדא"ה וקיי"ל דהך תפיסה בדא"ה לאו שמיה תפיסה כלל כמ"ש כל הפוסקים וע"ס כ"ה בדיני קים ליה א"כ מה מהני דתפוס ע"י עכו"ם הא לא הוי תפיסה ולמה לא יזדקקו דייני ישראל לפקח אם גזל בידו להוציאו ממנו כראוי עפ"י ד"ת ולכן דינו של הסמ"ע לא נהירא כלל:

(ג) ולהעיד שזה חייב. הסמ"ע הביא בשם ר"ש גאון דהיינו שיש ב"ד שאינו לוקח שוחד ואז מותרים לילך ולהעיד ותמה הסמ"ע בס"ק ט' למה סתם מור"ם כאן ולא כתב דבעינן שלא יהיו לוקחי שוחד ע"ש ובכה"ג הביא בשם מריב"ל צריך לעיין מה איכפת לן דלהוי מקבלי שוחדא עכ"ל ע"ש ונר' בקושי' הכה"ג דהא אמרינן בגמ' וכן לקמן בסי' כ"ח במקום שהם מוציאין עפ"י ע"א אסור להעיד בפני גוים שגורם שהם מוציאין ממון שלא כדין ואם כן אף בזו אם הם מקבלים שוחד המה יעוותו משפט ואם הם יעידו שחייב מנה המה יפריזו על המדה לומר שחייב קנס וישלם הוצאות לרוב אשר לא כדת והמה גורמים להוציא ממון שלא כדין כמו ע"א המעיד בפני גוים והדבר מבואר בתשובת ר"ש גאון דהביא ראי' מהך בר ישראל דידע סהדות' וכן הדברים שכתבתי דמדמה להדדי. ולכן נראה גם בתמיהת הסמ"ע ליישב דודאי אם נודע לנו בבירור שהם מקבלים שוחד פשיטא דאינם בחזקת דיינים של מלך והם גזלנים ומי ילך לפניהם למסור ישראל בידם כתוא מכמור. רק כל דברי הגאון הוא דצריך לידע דלא מקבלי שוחדא אבל בסתם אסור ונראה דדעת הגאון כדעת רי"ף לקמן בסי' ס"ח דצריך להיות נודע לנו דלא מקבלי שוחדא אבל בסתם הם בחזקת לוקחי שוחד ולכך אף פה מצריך שנדע דלא מקבלי שוחד אבל לדעת הרא"ש שם סי' ס"ח דסתמא אינם בחזקת מקבלי שוחד אף כאן כ"כ דלא ידעינן בבירור דמקבלי שוחד מותרים להעיד. ולכך הרמ"א דסבירא ליה לקמן סי' ס"ח כהרא"ש השמיט כאן דעת הגאון ואם ברור שמקבלים שוחד פשיטא וא"צ להודיענו כמ"ש דבזה לא דיבר הגאון דפשיטא דמי יעיד לפני חמסנים מעקלי משפט והדין וא"ש:

(ד) אינו כלום כו'. כתב הסמ"ע ס"ק י"א דהמעיין בתשובת הרא"ש שכתוב אעפ"י שכתב בשטר לדון בדין א"ה לא כיון שלא יהיה שביעית משמטתו רק אם יהיה אלם יכול להכריחו לד"ת הרי דוקא שאפשר לפרש לשון השטר באופן שלא היה תנאי לעבור על ד"ת אבל בכתוב בפי' שמתחייב לדון עכ"פ לפניהם ויש לו זכות יותר בדיניהם מבדינינו דא"כ לא הוי קנין דברים מודה הרא"ש לבעה"ת דיכול לדון בפני עכו"ם. וקשה על המחבר שסתם עכ"ל ולדבריו צ"ל דלא קשה הא מבואר בריש סי' דאפילו שניהם נתרצו אסור לילך בערכאות דג"כ מיירי או בלי קנין דהוי מתנה לעבור על ד"ת או דמיירי דאין לו זכות יותר בדיניהם ואם כן אף הקנין לא הוי רק קנין דברים וכ"כ הסמ"ע להדיא לעיל סי' כ"ב סעיף קטן ט"ו בקבל עליו הגוי לדון וכו' כמ"ש ע"ש. ואין אני מבין כיון דמודה דתנאי לא מהני דהוי מתנה לעבור על ד"ת מה יועיל קנין וזו לא שמענו מעולם המתנה לעבור על ד"ת דתנאו בטל שיועיל בו קנין מה מועיל קנין וכן מוכח בב"מ דף צ"ד מתנה ש"ח כו' דפריך בגמ' הא מתנה על מה שכתוב בתורה וכו' ולא קאמר הניחא דהא שמואל מוקי' לי' התם בשקנו מידו. ולדברי הסמ"ע אין הקושי' רק לר"י והל"ל הניחא לשמואל דסבירא ליה קנו מידו מיירי משנה אלא לר"י דאמר דאפילו בלא קנו מידו מא"ל אלא ברור דלענין זה להתנות על מה שכתוב בתורה אין הבדל בין קנין לאינו קנין ועיין ברמב"ם בפכ"ג מהלכות אישות וכפי מה שביאר בתשובה מוקי הך מילתא דרב ריש הכותב הלכה כרשב"ג ולא מטעמיה בנשואה וע"כ בקנו מידו דאל"כ ידו עדיף מידה כמבואר ומ"מ אמרינן דהמתנה עמש"ב תנאו בטל ע"ש בגמרא וברמב"ם ולכן דברי הסמ"ע צל"ע אבל מ"מ דקדוקו בדברי הרא"ש נכון הוא דטרח הרא"ש בכל התשובות ליישב הלשון ולומר שלא כוון לכך אבל משמע אי נתכוון לכך להדיא וא"א לפרש הלשון בסגנון אחר הוי תנאי וכ"כ גי"ת להדיא בשער ס"א. וקשה הא הוי לעבור על ד"ת כמבואר בריש סי' דאפי' נתרצו שניהם ועיין מש"ל בסעיף קטן א' בשם רשב"א ע"ש ואף דנימא דהא דדחק הרא"ש עצמו היינו דלולי כן היה חיוב על ב"ד של ישראל לפסוק לו כפי הזכות של דיניהם דזהו הוי תנאי ממון ולא איסור דלא אתי קר שם ע"ז ולכך טרח הרא"ש להסיב כוונתו באופן אחר וא"כ אף בד"י אין לו זכות זה ולכך נראה דפסק המחבר כן וסתם כי סבירא ליה כן בכוונת הרא"ש ומ"ש הטור בשם בעה"ת הא כגי' בעה"ת שלפנינו נזכר להדיא ההפוך דלא מועיל קנינו ותנאו כלל כמ"ש הב"י להדיא ולכך סתם כן בש"ע דלא כטור. ואמנם מ"מ בדברי הטור קשי' וצ"ל דודאי אי התנה כן בשעת שנפל ביניהם דברי ריבי' פשיטא דלא מהני תנאי וקנין לעבור ד"ת רק הוא כתב כן מתחילה בעת כתיבת השטר בק"ס לדון בדיני עכו"ם א"כ לא היה כוונתו לייקר שם ע"ז רק שבע"ד יעשה לו ברצון בלי צורך דיינא כלל כפי הדין ונימוס א"ה דרך משל שאם יעבור שביעי' שאף עפ"כ יפרע לו בדיני א"ה וכן בנתנו לו פקדון שיפרע לו אף שיגנב בדין א"ה וזה יעשה ברצון טוב וע"ז היה תנאו ואם אחר כך בהגיע זמן וחבירו ממאן לקיים תנאו א"כ כיון שמהדין נתחייב בכך רק ב"ד של ישראל אינם פוסקים לו א"כ הוי כגברא אלמא דלית ליה דינא בד"י דמותר לילך בדא"ה ואין כאן תנאי לעבור על ד"ת בהחלט כי תנאו היה שחבירו יקיים דיני א"ה ברצון בלי צורך דין וריב כלל ואם הוא אחר כך ממאן הוי כגבר אלי' וא"ש וזהו בעת כתיבת השטר אבל אחר כך בשכבר התחיל המריבה ביניהם זה בכה זה בכה התרצו אפילו בקנין שידונו ביניהם גוים ולא מקדם בעת כתיבת השטר פשיטא דלא שייך בזה מ"ש והתנאי והקנין הוא בהחלט לעבור ד"ת ובטל מכל והיה לא תהיה כלל וכלל ולכך המחבר לעיל סי' כ"ב וכן פה לא הזכיר שהיה קבלה בעת השטר כנזכר בבעה"ת וברא"ש רק אז בעת הדין פשיטא דאסור ואין כאן פקפוק כלל ויפה כתב דהכל בטל ויפה סתם כן י"ל אף לגי' הטור בבעה"ת אבל ברור שהמחבר לא חש ליה כלל ונמשך אחר גי' בעה"ת שלפנינו ששם הכל בטל ואסור מבלי חילוק כלל:

(ה) וי"א שאין ב"ד מוציאין כו'. כבר כתב הב"י בספר ב"ה דלא אתפרש למה לא יוציאו בדיינים והסמ"ע כתב משום דהוי מצות עשה שמתן שכרו בצידו ואין ב"ד של ישראל כופין עליה ואין דבריו נראי' דחדא בצדקה כופין כדאמרינן ממשכנים על הצדקה ועיין בתו' דב"ב דצדקה שאני אף גם זהו הכל בצדקה דלא נדר אבל אם נדר ליתן לצדקה דקי"ל בפיך זו צדקה הרי עליו חיוב ואי קיימי עניים ואינם נותנים כל שעה ושעה עובר בבל תאחר כמבואר בגמרא דר"ה ובש"ע י"ד סי' רנ"ז הרי חיוב על ב"ד לכופו לבל יעבור לאו כל רגע וכן מבואר שם בגמרא דר"ה ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך וחשבינן בפיך זו צדקה בכלל הרי מבואר דכופין להפריש צדקה לעני' במה שנדר ומכ"ש בזה דאין כ"כ מתן שכר כי לא נדר לצדקה בתורת חמלה וחנינה לדלי' רק בתורת קנס אם לא ילך לערכאות. ודברי הסמ"ע תמוהים וכן מ"ש הב"ח דמצי אמר אתן לעניים בעיר אחרת ומתי שארצה גם זה לא נהיר' דהא כיון דלא פרט איזה עניים עניים הראשונים הבאים ליטול צדקה חייב ליתן להם ואם מסרב עובר בבל תאחר כמבואר בגמרא דר"ה פ"ק ובש"ע י"ד סי' רנ"ז ע"ש ופשיטא דכופין אותו מבלי לעבור על לאו דלא תאחר ולכן יפה תמה הב"ה. ואמת מתחילה חשבתי מ"ש הרי"ף אין ב"ד מוציאין ממנו הרצון דלא נחתינן לנכסים דבנדר לכ"ע שעבודא לאו דאורייתא ותקון עולם לא שייך כאן וכיון דלא נשתעבדו הנכסים אין יורדים לנכסיו ולא כתבינן אדרכתא כלל ולכ"כ אין ב"ד מוציאין ול"כ אין ב"ד כופין ודאי כופין לבל יעבור אבל אין מוציאין בירידת נכסיו אבל הדרינ' בי' חדא דהא מן הך קרא ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך נלמד כפי' לענין קרבנות וכן לצדקה דכתיב בפיך זו צדקה ואילו נודרי קרבנות ומאחרין להביאו קי"ל ממשכנים אותן כמבואר במשנה שקלים וכן הרמב"ם פי"ד מהלכות מעשה קרבנות ע"ש. ועוד הא דסיים הרי"ף אלא מודיעין אותו הל"ל דמנדין אותו לקיים נדרו. ולכן התי' היותר נכון הוא כך דסבירא ליה להרי"ף כהך רבוותא דסבירא להו דאף בצדקה שייך אסמכתא ודלא כמ"ש בי"ד סי' רנ"ח ולקמן ח"מ סי' ר"ז. ואם כן לכאורה זו אסמכתא דתל' הדבר שאם ימנע לילך בערכאות שיפריש לצדקה וה"ל אסמכתא דדעתו היה לילך ומבלי ליתן ולא עלה ברוחו שב"ד ימנעהו. ואין כאן חיוב אך דבר זה בדעתו אם דעתו היה אז באמת לילך שובב בערכאות וקבע נתינת הצדקה רק בדרך קנס להחזיק ענין ההליכה אם כן הרי זה אסמכתא ועיין לקמו סי' ר"ז אבל אם באמת מתחילה לא היה ברוחו רמי' לייקר שם ע"ז והיה באמת דעתו לצדקה ליתנו ועשה כן לפייס דעת התובע שביקש ממנו התחייב' הלזה אבל באמת מאז היה דעתו ליתן לצדקה טרם ילך לפני עכו"ם אם כן הרי זה נדר גמור ומחויב ליתן ולכך היותו דבר המסור ללב איך ומה היה דעתו מתחילה אין ביד ב"ד לכופו דאולי יש בו משום אסמכתא ואין כאן חיוב כלל אבל הב"ד מודיעין אותו שחל הנדר עליו. אם כוונתו היה לשם נדר מוחלט ולא בתורת אסמכת' ואם כן הוא יבחין בלבו כיצד היה דעתו ואן היה לבו נוטה אז ודברים המסורים ללב וא"ש וזה שדייק שמודיעין אותו ואומרים לו שעליך לתת מדעתך מה שפסקת על עצמך הך מילת מדעתך לכאורה אין מובן אמנם כיון למ"ש כפי דעתך שהיה אז דעתך נוטה עליך מוטל לקיים הנדר וא"ש. ואם כן יפה עשה הרב המחבר שכתבו בלשון וי"א כי הא קי"ל לקמן בסי' ר"ז דאין בצדקה משום אסמכתא ואפשר דכאן שאני כי אנוס הוא ומ"מ הוא בלשון י"א וא"ש. אך מ"ש הרי"ף על זה שאמר שאם לא ילך לדא"ה שיתן כן לעניים שהוא הדבר השנוי במשנה חומר נדרים משבועה אמר סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל בנדרים אסור ובשבועה מותר שאין נשבעין לעבור על המצות וזהו ששנינו כאן בנדרים אסור זה י"ל כמו זה שאמרנו שאם נדר לצדקה בקיום מצות חייב לאותו צדקה וב"ד מוציאין מידו עכ"ל. וכבר כתב הב"ה דמה שמפרש במשנה לא אתפרש כלל כפשטא דמשנה. ובאמת לכאורה דברי הרי"ף צ"ע כי לפי דבריו הא דאמרינן קונם סוכה שאני יושב לא שאוסר ישיבת סוכה להדיא בקונם רק אמר אם אשב בסוכה יהיה עלי קרבן ובאמת יושב בסוכה רק חייב להביא קרבן אם כן מ"ש נדר ומ"ש שבועה דהאומר אם אשב בסוכה שבועה שאפריש קרבן ג"כ ישב בסוכה ויפריש קרבן וגם בגמרא פריך מ"ש נדר משבועה ומוקי רבא בנדר באומר קונם ישיב' סוכה עלי וא"כ מיתסר חפצא על נפשי' משא"כ בשבועה באומר שבועה שלא אשב בסוכה ולפי' הרי"ף הא ליתא להך פי' במשנה כלל רק תלה נדרו בישיב' סוכה ומעולם לא אסר ישיב' סוכה על עצמו כלל. וראיתי ברמב"ם בפי' המשנה וכן בהל' נדרים שכתב באומר קונם ישיבת סוכה עלי אסור וכ"כ אם תלה בו ואמר יהיה עלי קרבן אם אשב בסוכה יושב ומביא קרבן וגם בזו תמה התי"ט מה צורך לרמב"ם בזה לענין פירוש המשנה והא גם בשבועה שייך כן. ולכן היה נראה דקשי' להרי"ף במשנה דקתני קונם סוכה שאני עושה דאסור הא בהך לישנא אין כאן נדר רק באומר קונם ישיבת סוכה עלי ואם כן להיפוך הל"ל במשנה קונם ישיבת הסוכה עלי אסור ולא לשון הבלתי מועיל כי באמרו קונם סוכה שאני עושה אין כאן מקום לחול הנדר ולזו סבירא ליה כמו דכתב ר"ת והרא"ש ריש פ' המדיר דהאומר קונם עלי אם אישן ג' ימים אם אעשה דבר פלוני אינו נדר ואע"ג דהא יכול לישן ולא יעשה דבר פלוני הואיל והוציא שינה שלשה ימים הוי נדר של שוא ואינו חל ואם כן ה"ה להיפוך אם אמר אם אישן מהיום תוך שלשה ימים יהיה חפץ זה עלי קונם אינו נדר דהא הזכיר שינה ג' ימים והוי נדר של שוא ובהכי ניחא הא דפריך בשמעתי' דהמדיר שם ותתקשט ותאסור ולא מוקי לי' דתלתה קשוט' באכילת כל מיני פירות וזהו אף לר"י דאמר יקיי' היינו במין ממיני פירות אבל בכל מיני פירות אף לר"י א"א למיקם אפילו יום א' ומנ"ל להקשות אלא ודאי דתלונהו בהך אין הנדר באיסור קישוט חל כלל ולפ"ז ה"ה באומר אם אשב בסוכה שבועה שאפריש קרבן כיון דתלי' שבועתו בביטול מצוה והזכיר ביטול מצוה לא חל השבועה כמו בתולה בשינה דמ"ש ואף זהו כמוהו אמנם אם אמרו בלשון קונם אם אשב בסוכה הרי עלי קרבן בנדר חל דהא אינו כאן ברור דתלה נדרו בדבר שלא חל הנדר עליו דהא יש מקום בגוף ישיבת סוכה שיחול הנדר כגון שיאמר קונם ישיבת סוכה עלי. ואם כן אין כאן בהזכרת ישיבת סוכה בירור דבר שלא חל עליו הנדר ולא דמי להזכרת שינה שלשה ימים דשם אינו במציאות חלות הנדר משא"כ כאן ולכך נתלה בו הנדר וחייב וזהו שפי' הרי"ף במשנה קונם שאשב בסוכה היינו אם אשב בסוכה יהיה עלי קרבן וחייב בקרבן משא"כ בשבועה ופריך בגמרא מ"ש ולמה תלי' בנדר חל ולא בשבועה ומשני הגמרא שבנדר חל בפשוט באומרו קונם ישיבת סוכה עלי אם כן אף בתולה נדרו סתם מכל מקום הנדר חל דאין כאן תלוי' בדבר שא"א כמ"ש אבל בשבועה שא"א אף תלוי' בו לא חל ולכך הרמב"ם באשר כתב דקונם ישיבת סוכה חל בנדר כתב וכן באומר אם אשב בסוכה הרי עלי קרבן חייב בקרבן דהא בהא תלי' דלכך חל הואיל ויש במציאות לנדר לחול. משא"כ בשבועה ולכך הזכיר הרמב"ם הך תלי' דקרבן גבי נדר ולא גבי שבועה וא"ש ומזה יליף הרי"ף דאף דתלי' הנדר בדבר עבירה לילך לפני ערכאות חל הנדר דהא אפשר לקיים נדרו בעשותו רצון חבירו ולא ילך אתו בערכאות כמ"ש שאם אין התובע תובעו אין חיוב עליו לילך וא"ש ודברי הרי"ף ודברי הרמב"ם עולים כאחד בלי הבדל ופי' זה היה ישר בעיני אילו מצאתי רמז ממנו בשום מחבר וקשה עלי לחדש פי' אחר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.