שיח יצחק/מכות/ג/ב
גמרא. ואע"ג דהשתא לא קרי' בי' לא יגוש סוף אתי לידי לא יגוש. עיין ברש"י פי' הדברים. ולענ"ד אפשר לפרש לפ"מ דאי' בחושן משפט (סי' ע"ג ס"י) בלוה מחבירו והמלוה רואה שהלוה מבזבז נכסיו יכול לילך לב"ד ולעכב המעות אף תוך זמנו ע"ש א"כ ראי' מזה שלפעמים משכחת שאף תוך הזמן יוכל המלוה ליגוש המעות ולעכבם וזה דאמרי' אע"ג דהשתא לא קרי' לא יגוש שעדיין הוא תוך הזמן מ"מ סוף אתי לידי לא יגוש שכיון שמשכחת שאתי לידי לא יגוש שוב ראי' שאין תוך זמנו תקנה נגד לא יגוש לגמרי מ"ה שפיר משמט ודוק:
איברא לפ"ד הש"ע הנ"ל יוקשה מה דאמרי' ואע"ג דהשתא לא קרינ' בי' לא יגוש הרי אמרינן היכא דהמלוה רואה שלא יהיה לו מה לגבות מותר לעכב המעות אף תוך הזמן וא"כ לפום מאי דסבירא ליה לשמואל דמלוה לי' שנים משמט א"כ אין לך יותר שלא יוכל המלוה לגבות חובו מזה שיהי' החוב משומט ובודאי יוכל לעכב המעות תיכף וא"כ אמאי אמרי' ואע"ג דהשתא לא קרי' ביה לא יגוש.
והנה ראיתי שהרש"ל ביש"ש מובא בש"ך שם כבר העיר בזה והש"ך ז"ל כתב דכיון דלוה לעשר שנים המלוה סבר וקיבל ומ"ה א"י לעכב המעות תוך זמנו ע"ש מ"ה שפיר אמרי' דהשתא ל"ש לא יגוש ודוק.
אבל לע"ד דברי הש"ך ז"ל אינם מעלים ארוכה לקו' זו דק"ל טובא אהא דאמר שמואל המלוה לעשר שנים שביעית משמטת הרי לקמן אמרי' דס"ל לשמואל בהתנה ע"מ שלא תשמטני בשביעית אין שביעית משמטת וא"כ בהלוה לו לי' שנים דמי כהתנה בפי' שלא ששמט בשביעית ואמאי שביעית משמטת וזה לכאורה קישיא גדולה ומצאתי לקצה"ח (סי' ס"ז) שהקשה קושיא זו:
והנה לכאורה רציתי ליישב דע"כ לא קאמר שמואל בע"מ שלא תשמטני בשביעית שאין שביעית משמטת דוקא באמר ע"מ דפי' על מנת היינו אם תשיב לי החוב אחר שביעית אז הנני מלוה לך עכשיו ואם תשמטני בשביעית איני מלוה לך עכשיו כלל והוי המעות פקדון או גזל מעכשיו ופקדון או גזל אין שביעית משמטת מ"ה אינו משמט אבל במלוה לחבירו לי' שנים בלי שום תנאי כלל ע"כ הוי הלואה מעכשיו ומ"ה שביעית משמט.
אמנם יוקשה לפ"ז א"כ מה מקשי' בגמ' אהא דשמואל בלוה לי' שנים שביעית משמטת ממשנה דידן דקתני אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהי' בידו אלף זוז בין מכאן ועד ל' יום ובין מכאן ועד עשרה שנים וא"א שביעית משמט כולהו בעי שלומי ליה. הרי במשנה איתא מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו אלף זוז על מנת ליתנו לו מכאן ועד ל' יום והוא אומר עד י' שנים א"כ התנה המלוה על מנת והיינו שאם יתן לו עד ל' יום הוי הלואה ואם לאו הוי פקדון או גזל והוא אומר עד י' שנים היינו ע"מ עד י' שנים ואם לא יחזור לי' שנים הוי למפרע פקדון או גזל והוי ממש כע"מ שלא תשמטני בשביעית מ"ה אין שביעית משמטת וא"צ העדים לשלם כולה ומה מקשי'. וע"כ צ"ל לפום מאי דאיתא בבבא מציעא (דף נ"א) אמר רבא באונאה שמתנה ע"מ שאין עליו אונאה כאן בסתם יש לו אונאה דלא ידע דמחיל כאן במפרש שאינו שוה כ"כ מה שנוטל אין לו אונאה דידע דמחיל וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפי"ג מה' מכירה להדיא ע"ש וא"כ גם בנ"ד במפרש ע"מ בלא תשמטני בשביעית א"כ ידע הלוה ומחיל אבל במלוה לי' שנים בסתם ולא הזכיר שביעית כלל א"כ נוכל לומר דלא ידע הלוה עכשיו משביעית ולא מחיל ומ"ה ס"ל לשמואל בע"מ שלא תשמטני בשביעית שפיר שאין שביעית משמט אבל במלוה לעשר שנים שלא הזכיר כלל משביעית שביעית משמט וא"כ ממילא אזדו להו דברי הש"ך ז"ל שכ' דמ"ה א"י המלוה לעכב החוב במלוה לי' שנים אף שלא יהי' לו ממה לגבות חובו דסבר וקבל הרי אנן אמרי' משום דלא הזכיר שביעית לא ידע מזה כלל ול"ש סבר וקבל והדרא הקו' לדוכתא מה אמרי' ואע"ג דהשתא לא קרי' בי' לא יגוש הרי שפיר גם השתא קרי' בי' יגוש שהרי ביד המלוה לעכב החוב שהרי לא יהי' ממה לגבות.
אבל הדבר נכון בפשוט דאימת נאמר דיכול המלוה לעכב החוב היינו אם שביעית משמטת אז לא יהי' לו ממה לגבות אבל אם נאמר שאין שביעית משמטת א"כ אדרבא שפיר יגבה חובו בזמנו וממילא לא יוכל לעכב עכשיו תוך זמנו א"כ אנן הכי אמרי' אע"ג דהשתא לא קרינן לא יגוש מ"ה לא תשמט שביעית וא"כ לא יוכל לעכב ג"כ שיגבה בזמנו ואמאי משמטת וצ"ל משום דאתי' לידי לא יגוש מ"ה שביעית משמטת ודוק:
אמנם לפי"ז יוקשה טובא מה מקשינן לשמואל ממשנה דידן דאומדין ומשלמין רק ההבדל בין ל' יום לי' שנים ואי שביעית משמטת כולהו בעי שלומי לי' הרי כיון דעכשיו אליבא דאמת שביעית משמטת משום דאתיא לידי לא יגוש וא"כ לא יוכל לגבות חובו אח"כ ושפיר יוכל לעכב החוב וא"כ לא הפסידו העדים למלוה כל החוב שהרי יעכב המעות קודם שתשמט ומה מקשי' בגמ'. ואי דא"כ אמאי משלמין העדים ההבדל בין ל' יום לעשר שנים ל"ה להם לשלם רק עד שנת השמיטה דאז יעכב המלוה החוב ז"א דהרי אפי' אם יעכב לא יגבה המלוה החוב לידו עד סוף הזמן רק הב"ד יעכבו החוב ומ"ה שפיר הפסידוהו י' שנים אבל כל החוב לא הפסיד שהב"ד יעכבו החוב ולא יהי' משומט וא"כ מאי מקשה בש"ס כולהו בעי שלומי לי' וזה קושיא גדולה לע"ד:
אולם הנכון בזה לפ"מ דאי' בגיטין (דף ל"ו) הלל התקין פרוזבול שראה שנמנעו העם מללות זל"ז ועברו על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהי' דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וגו' עמד ותיקן פרוזבול ע"ש א"כ ראינו אם מונע להלות לחבירו מחמת שמיטה עובר עמש"כ בתורה וא"כ אם יעכב בב"ד החוב שביד הלוה מחמת שירא שתשמיט ודאי עובר על ורעה עינך באחיך האביון ואין ב"ד מעכבין חוב זה ומ"ה מקשי' שפיר וא"א שביעית משמטת כולהו בעי שלומי לי' שב"ד לא יעכבו החוב מחמת שמיטה ודוק היטב:
ובזה נלפע"ד ג"כ ליישב קו' הראשונים עיין בריטב"א כאן לקמן שהקשו ל"ל להלל לתקן פרוזבול לפום מאי דאמרינן לקמן שהמתנה ע"מ שלא תשמטני בשביעית אין שביעית משמטת למה ימנעו להלות הרי יכול כל האדם להתנות תנאי זה. ולפמש"ל הדבר נכון דכבר כתבתי לעיל שאם מתנה ע"מ היינו באם תשמטני בשביעית לא יהי' הלואה מעיקרא רק פקדון או גזל ומ"ה אין משמט בשביעית וא"כ עדיין נמנעו מלהלות שהרי הי' מעיקרא פקדון ולא הלואה ועדיין עברו על ורעה עינך באחיך האביון לכן תיקן פרוזבול שבאמת הוי הלואה ומ"מ אינו משמט ומדוקדק שם היטב דברי הגמ' ע"ש ודוק בכ"ז היטב מאד:
שם. מתיב רב כהנא אומדין וכו' ואי אמרת שביעית משמטתו כולהו בעי שלומי לי'. יש לעיין לפ"מ דס"ל לשמואל גופי' לקמן דהמתנה ע"מ שלא תשמטני בשביעית אין שביעית משמטת א"כ מה מקשי' הכא כולה בעי שלומי לי' נהי דכתבתי לעיל דסתם מלוה לי' שנים ל"ה כע"מ שלא תשמטני מ"מ מה קושי' דלמא איירי מתני' דהלוה אומר שלוה לי' שנים ובע"מ שלא תשמט בשביעית מ"ה צריך אומד כמה ההבדל שאין שביעית משמטת החוב ואין ליישב ולומר דא"כ אדתני במשנה בגונא שלוה אומר שהי' כאן תנאי ומשלמין הזוממים ההבדל ליתני בשלא הי' כאן תנאי ויוצרכו העדים לשלם כל האלף זוז שהיו נשמטין בשביעית ז"א דבאמת הא דנשנו משניות האלו היינו מעידין שגירש אשתו ומעידין שחייב אלף זוז תיכף אחר משנה ראשונה בעדי ב"ג וגלות היינו כמו בעדי ב"ג וגלות אין מקיימים הזמה ממש שיהי' העדים ב"ג כן בשני המשניות הללו העדים באו לחייב כל הכתובה או אלף זוז ואין נענשין כ"כ רק לפי האומד שבאמת לא הפסידו כולו וא"כ עיקר רבותא דמשנה זו שאין הזוממים משלמין כל האלף זוז שהעידו רק אומדין כמה רצו להפסיד וא"כ מ"ה לא רצה לשנות בגונא של"ה תנאי יהי' החוב נשמט א"כ ישלמו העדים כל האלף זוז וזה אינו רבותא לכן שנה בגונא שהתנה ע"מ ואין החוב שמוט ואין משלמין כולה רק לפי האומד ומה מקשי' וזה קו' גדולה לע"ד.
אבל הדבר נכון דבתוס' כאן בד"ה ושמואל אומר הקשו מי דמי שביעית לאונאה הרי אונאה מי יימר דעקר שמא לא יתאנה מ"ה התנאי חל אבל שביעית ודאי עקר דבר תורה מ"ה לא יחול התנאי ותי' בתוס' דגבי שביעית נמי מי יימר דעקר שמא יפרע לו קודם ע"ש. והנה זה נכון בשאר הלואה שאין הזמן פרעון קבוע לאחר שמטה אבל במתני' דאיירי שלוה לי' שנים וא"כ ודאי עקר דבר תורה של שמיטה מ"ה אף אם התנה בפירוש ע"מ שאין שביעית משמט ג"כ אין התנאי חל ומקשה בגמ' שפיר כולה בעי שלומי לי' ודוק:
אבל עדיין יוקשה הרי אפי' בלוה לעשר שנים ע"מ שלא תשמט בשביעית ג"כ ל"ה ודאי עקר דהרי ביד המלוה לעשות פרוזבול ובלא"ה לא יהי' החוב נשמט וא"כ כיון דאף לי' שנים ל"ה ודאי עקר א"כ ממילא התנאי חל ואינה נשמט וא"כ הדרא הקו' לדוכתא מה מקשי' לשלמו כולהו שמא נוקי מתני' שהי' כאן תנאי ע"מ שלא תשמט בשביעית:
אמנם ג"ז נכון דבלא"ה תמה בריטב"א מה מקשי' כולהו בעי שלומי לי' ללוה שיהי' החוב שמוט ורצו להפסידו כל החוב הרי ביד המלוה לעשות פרוזבול ולא יהי' החוב נשמט ולא הפסידוהו כל החוב ע"ש וע"כ צ"ל דהמקשה סבר דמשנה זו נישנית קודם תקנת פרוזבול וא"כ שוב גם ע"מ לא מהני על י' שנים דהוי ודאי עקר ובתר דמשני רבא במוסר שטרותיו לב"ד והיינו לפירש"י פרוזבול שפיר הי' יכול ליישב דאיירי מתני' בע"מ שלא תשמט דשוב ל"ה ודאי עקר אבל א"צ לזה כיון דידעי' דאיכא פרוזבול א"כ לא ביקשו כלל להפסיד ללוה שהרי תמיד ביד המלוה לעשות פרוזבל ולא יהי' החוב נשמט ודו"ק היטב בכ"ז:
שם. והמוסר שטרותיו לב"ד. פירש"י ז"ל הוא פרוזבול שתקן הלל והנה פרוזבול מהני אף במלוה בע"פ רק עושה שטר פרוזבול מוסרני לכם הדיינים כל חוב שיש לי והא דקתני המוסר שטרותיו אין הכונה לפירש"י שטרי חוב שיש לו רק הכונה על שטרי פרוזבול שמוסר לב"ד. אולם כבר תמהו בתוס' כאן לאיזה צורך פירש"י מוסר שטרותיו פרוזבול ולא מוסר שטרותיו ממש שטרי חוב שלו דמדאו' אינו משמט.
ונלע"ד כן דכבר הבאתי לעיל במשנה קושיית רבינו אלעזר מטולא בתשו' מיימוני איך אומדים כמה אדם רוצה ליתן ויהי' בידו אלף זוז בין ל' יום ובין י' שנים הרי שום אדם לא יתן כלום דאסור ליתן דהוי רבית. ויישבנו שם לפמש"כ רש"י ז"ל בתשו' במרדכי ומובא ברמ"א (יו"ד סי' ק"ס) דרבית ע"י שליח מותר ע"ש א"כ שפיר אומדין כמה אדם רוצה לישן והיינו ע"י שליח שזה היתר גמור לרש"י ז"ל. והנה כ' שם ברמ"א דעד כאן מותר ע"י שליח דוקא במלוה בע"פ אבל במלוה בשטר כיון שנעשה ע"ש הלוה והמלוה אף ע"י שליח אסור ליתן רבית ע"ש היטב וא"כ שוב א"א לפרש מוסר שטרותיו היינו שהיתה בעת ההלואה מלוה בשטר ומסרה לב"ד מ"ה אינו נשמט דהרי אם הוי מלוה בשטר א"כ אף ע"י שליח אסור ליקח רבית וא"כ איך אומדין כמה רוצה ליתן בין ל' יום ובין י' שנים הרי הוי רבית ושום אדם לא יתן כלל. לכן פירש"י ז"ל מוסר שטרותיו היינו פרוזבול אבל החוב ל"ה בשטר רק מלוה בע"פ ומ"ה שפיר אומדים כמה אדם רוצה ליתן אף דהוי רבית דאפשר ע"י שליח ומלוה בע"פ ע"כ א"א רק בפרוזבול ודו"ק בכ"ז היטב מאד:
שם. אמר רב כהנא אף אנן נמי תנינא אומדין וכו' ואי אמרת שביעית משמטת כולה בעי שלומי לי'. יש לי בזה מקום עיון רב דמשמע מהכא דאם המלוה לעשר שנים אינו משמט ניחא דלא משלמו כולה רק לפי האומד הרי המלוה ע"כ טוען שלוה רק לל' יום וא"כ לפ"ד המלוה כבר הגיע הזמ"פ קודם שביעית ובכה"ג אף שהלוה אינו משלם פשיטא כשיגיע שמיטה החוב שמוט וא"כ במשנתינו בלא העדים המלוה אומר שהלוה לל' יום א"כ הגיע זמ"פ קודם שביעית והודאת בע"ד כק' עדים לזה שהזמ"פ הי' קודם שביעית וכשהלוה טוען שלוה לי' שנים ע"כ לא ישלם לו קודם שביעית וא"כ ממילא לא ישלם הלוה החוב למלוה אחר שביעית דיאמר לו לדבריך שהיתה הלואה לל' יום החוב שמוט וא"כ לא ישלם הלוה חוב זה לעולם דקודם שביעית טוען הלוה שלא הגיע הזמן עדיין ואחר שביעית יאמר לפי דבריך החוב שמוט והודאה שלך כק' עדים דמי וזה דמי לטענו חטים והודה שעורים דפטור משעורים שהמלוה הודה שאין לו שעורים והודאת בע"ד כק' עדים אף שהלוה אומר שחייב שעורים עיין בח"מ סי' פ"ח וכאן ה"נ כן ועכשיו שבאו העדים והעידו ג"כ שלוה לל' יום ע"כ ישלם החוב תיכף קודם שמיטה וקשה קו' הש"ס כולה בעי שלומי לי' שהפסידוהו כל החוב וזה לענ"ד קושיא חזקה:
אמנם הדבר נכון דקשה טובא אהא דמשני והמוסר שטרותיו לב"ד לפי' התוס' דמיירי שהי' החוב בשטר ניחזי בשטר אימת הזמן וצ"ל דלית בו זמן ומעתה לפום מאי דאיתא ברמב"ם פי"ג ממלוה ובטוש"ע ח"מ סי' ע"ג במלוה בשטר ולית בו זמן והמלוה אומר לה' ימים לוה והלוה אומר לי' ימים נשבע המלוה היסת ונוטל וא"כ מה הפסידו העדים ללוה הרי גם בלא עדותו יטול המלוה ובפרט לפמ"ש הכסף משנה דאינו נשבע המלוה רק היסת ולא שבועה חמורה ובימי המשנה עדיין לא נתקנה היסת וא"כ יטול המלוה בלא שבועה כלל ומה הפסידו העדים ללוה וזה קושיא גדולה. וע"כ צ"ל דאיירי משנה דידן כמש"ל במשנה במלוה אומר איני יודע הזמן ובכה"ג אף בשטר אינו נוטל והעדים מעידים לל' יום ושפיר הפסידוהו וא"כ מיושב גם קושייתי הראשונה דהרי הלוה יאמר למלוה להודאה שלך שכבר הגיע הזמ"פ קודם שביעית החוב שמוט ז"א דהרי המלוה אומר א"י וא"כ אין החוב שמוט דלעשר שנים כדברי הלוה אינו שמוט ומ"ה אינו משלמים רק האומד ודוק בכ"ז היטב מאד:
וארווחנא ליישב בזה דברי הרמב"ם ז"ל בפכ"א מה' עדות שכ' מעידין אנו בפלוני שחייב אלף זוז ע"מ ליתן עד ל' יום והוא אומר עד ה' שנים והוזמו אומדין וכו' ע"ש דין המשנה דידן רק במקום יוד שנים כתב ה' וכבר תמה בלח"מ הרי הרמב"ם ז"ל פסק בפ"ט מה' שמיטין דהמלוה לי' שנים אין שביעית משמט אמאי שינה הרמב"ם מל' המשנה וכתב ה' במקום יו"ד. ובאמת זה תמיהא רבתא. אבל לפי הנ"ל הדבר נכון דכבר כתבתי לעיל הרי בלא העדים לא ישלם הלוה החוב לעולם דקודם שביעית אומר שלא הגיע הזמ"פ עדיין ואחר שביעית יאמר למלוה לדבריך שהזמ"פ הי' לל' יום והיינו קודם שביעית א"כ החוב שמוט ואיך אתה יכול לתובעני וא"כ העדים המעידין על ל' יום הפסידו כל החוב דמשלם תיכף וכולה בעי שלומי לי' ויישבתי דאיירי ע"כ שהמלוה טוען א"י ולדברי הלוה שלוה לי' שנים אינו משמט והנה זה נכון במשנה שרצה להשמיענו הדין לעשר שנים אינו משמט שונה בגוונא שטוען המלוה א"י אבל הרמב"ם ז"ל שכבר פסק בה' שמיטין דלעשר שנים אינו משמט וכאן בה' עדות אינו שונה רק הדין דזוממין דמשלמין לפי האומד אינו רוצה לשנות בגוונא שטוען המלוה א"י שזה מציאות רחוק לכן שינה וכתב עד ה' שנים של"ה שמטה כלל באמצע דמשביעית לא איירי הכא רק מזוממין וכ' שמשלמין האומד מל' יום עד ה' שנים ודוק בכל זה היטב מאד:
שם. לימא קסבר שמואל מתנה עמש"כ בתורה הוא וכל המתנה עמש"כ בתורה תנאו בטל. יש לעיין על כפל הלשון מתנה עמשב"ת וכל המתנה עמשב"ת, לימא סתם סבר שמואל המתנה עמשב"ת תנאו בטל.
ונלע"ד דכבר פירשתי לעיל לשון על מנת היינו שאם לא תשמט בשביעית הוי מלוה ואם לאו שלא תרצה לפרוע אחר שביעית הוי מעיקרא פקדון ופקדון אינו משמט א"כ לפי"ז אינו מתנה כלל על מש"כ בתורה דהרי מתנה עמו שיהי' פקדון ופקדון מדינא אינו משמט אבל באמת צד זה שמתנה אם לא תשמט בשביעית הוי הלואה מעיקרא ומ"מ לא יהי' שמוט זה א"א אליבא דדין תורה דכל הלואה משומטת לכן אמרי' לימא קסבר שמואל דבלשון זה ע"מ שלא תשמטני שביעית הוי מתנה עמש"כ בתורה וגם משמיענו דמתנה עמש"כ בתורה תנאו בטל ודוק:
אמנם הא תמיהא לי טובא, מה מקשי' לימא סבר שמואל מתנה עמש"כ בתורה הוא ותנאו בטל והאתמר גבי אונאה דס"ל לשמואל דתנאו קיים ואין לו עליו אונאה הרי בכתובות דף נ"ו איתא דר' יודא ס"ל המתנה על שאר וכסות תנאו קיים ובכתיבה תנאו בטל ואמרי' מ"ט ומשני כתובה דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ומש"ה אף דעמש"כ בתורה תנאו קיים במידי דרבנן תנאו בטל וכ"פ הרמב"ם בפי"ב מאישות ע"ש.
ומעתה הרי בגיטין (דף ל"ו ע"ב) איתא דשביעית בזה"ז דרבנן ע"ש וכן מוכח שם דגם שמואל ס"ל הכי דאמר דכתבי' פרוזבול ע"ש וא"כ מנ"ל דקאי שמואל אף בשביעית דאורייתא דתנאו בטל והוי שפיר קושיא מאונאה דלמא קאי שמואל דוקא אשביעית בזה"ז דרבנן ומ"ה תנאו בטל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה אבל בשביעית דאורייתא שפיר תנאו קיים וא"כ שוב לא יוקשה כלל מאונאה דהתם הוי דאורייתא ומ"ה תנאו קיים ומנ"ל להגמ' באמת לומר דס"ל לשמואל דמתנה עמש"כ בתורה תנאו בטל ולהקשות מאונאה וזה קושיא גדולה לע"ד:
ונלפע"ד כן דהנה הא דשביעית בזה"ז דרבנן אמרינן בגיטין דף ל"ו דתלי ביובל בזמן שהיובל נוהג נוהג שמטת כספים מה"ת ע"ש והיובל אינו נוהג רק בזמן שכל ישראל על אדמתן ומעתה להמתנה ע"מ שלא תשמטני שביעית אף בזה"ז אם במהרה יבנה המקדש ויהי' כל ישראל על אדמתן שאז תהי' שמטה נוהג מה"ת מה יהי' הדין שאז הוי מתנה עמש"כ בתורה ממש וא"כ הו"ל לשמואל לומר ע"מ שלא תשמטני שביעית דשביעית משמט בזה"ז ומדכתב סתם שביעית משמט משמע אף אם אח"כ תהי' שביעית נוהג מה"ת ג"כ תנאו בטל מ"ה אמרי' לימא קסבר שמואל מתנה עמש"כ בתורה תנאו בטל ומקשי' שפיר והתניא גבי אונאה דס"ל לשמואל תנאו קיים ודוק:
ומיושב בזה מה שהשמיט הרי"ף כל סוגיא זו דשביעית כמו שתמה בריטב"א דהרי הרי"ף ס"ל בגיטין פרק ד' דשביעית נוהג בזה"ז ע"ש והנה בשלמא סוגיא דמלוה לי' שנים שהשמיט י"ל דס"ל כלישנא קמא וכרבא דמשמט מ"ה א"צ להביאו כיון דלא חידש בזה דאין משמט ממילא ידעי' דמשמט אבל סוגיא זו דשביעית דע"מ שלא תשמט בשביעית דמסקי' דתנאי קיים למה השמיט הרי בב"מ גבי אונאה מביא הרי"ף ז"ל דתנאי קיים אמנם לפי הנ"ל ניחא דאונאה הוי דאורייתא תנאו קיים אבל שביעית דרבנן תנאו בטל ולכשיבנה המקדש ב"ב אין דרכו של הרי"ף ז"ל להביא ודוק היטב בכ"ז:
שם. תנא המלוה חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום. סמיכת דין זה להכא בשלמא סוגיא דע"מ שלא תשמט בשביעית שפיר תלי במלוה לחבירו לי' שנים דלא גרע מע"מ וכמ"ש לעיל אבל במלוה סתם דהוי לל' יום מה שיאטי' הכא.
ונלע"ד כן דהנה במשנה איתא דהעדים מעידים שלוה אלף זוז עד ל' יום והוא אומר לי' שנים אומדין וכו' הנה הא דתני והוא אומר לי' שנים אשמעי' דמלוה לי' שנים אינו משמט כדא"ר כהנא לעיל דאל"כ כולה בעי שלומי לי' אבל למה תני דהעדים מעידים לל' יום לכן אשמעי' דהמלוה לחבירו סתם הוי ל' יום ואיירי מתני' שמעידים העדים שלוה סתם ומ"ה מעידים שחייב ליתנו לו עד ל' יום וזה הדין אשמעי' במשנה ומ"ה סבר רבב"ח למימר דזה דוקא במלוה בשטר דס"ל כרבא לעיל דמוקי מתני' דוקא במוסר שטרותיו לב"ד וכמו שפי' התוס' לעיל דאיירי במוסר שטרותיו ממש לא בפרוזבול וא"כ ע"כ איירי במלוה בשטר במשנה ומ"ה הוי סתם הלואה ל' יום אבל מלוה ע"פ לא וא"ל רב דאחד המלוה בשטר או בע"פ הוי סתם הלואה ל' יום ודוק:
שם. א"ל שמואל לרב מתנה לא תיתוב אכרעך עד דמפרשת לי מנה"מ דאמרו רבנן המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום וכו'. יש לעיין למה אמר שמואל לרב מתנה דוקא שהוא יפרש מנלן זה ולענ"ד אפשר לומר כן דיש לדקדק הלשון אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום אמאי לא אמרי' הלואה סתם אינו חייב לפרוע פחות מל' יום. ונלע"ד כן דאי' בב"ב דף ה' דהמלוה לזמן וטוען פרעתי תוך זמנו אינו נאמן דחזקה אא"פ תו"ז ע"ש וכתבו כל הראשונים עיין בריטב"א כאן וכ"פ בטוש"ע ח"מ סי' ע"ח דזה דוקא במלוה קבוע לזמן אבל בסתם הלואה אם טוען פרעתי תוך ל' יום נאמן ע"ש דהחיוב לפרוע הוי עליו תיכף אך אין המלוה יכול לתובעו וא"כ מ"ה שפיר נקטי לישנא אינו רשאי לתובעו להורות דין זה שהמלוה א"י לתובעו מ"מ ל"ה תו"ז שלא יהא נאמן לטעון פרעתי ודוק:
והנה זה נכון לדידן אבל לאביי ורבא דס"ל התם בב"ב דף ה' דעביד אינש דפרע גו זימניה ולעולם נאמן לטעון פרעתי תו"ז אפי' במלוה לזמן א"כ שפיר יוקשה הלשון דאמור רבנן אינו רשאי לתובעו. והנה בשבת (דף ב' ע"ב) איתא א"ל רב מתנה לאביי הני ח' הויין וכו' ע"ש וא"כ מוכח דרב מתנה או שהי' רבו או תלמידו של אביי וא"כ ס"ל דעביד איניש דפרע תוך זמנו ומ"ה א"ל שמואל לא תיתוב אכרעך עד דמפרשת לה לדידך דלעולם נאמן לטעון תו"ז פרעתי מנא הא מילתא דאמור רבנן המלוה סתם אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום למה נקטו לישנא דאינו רשאי לתובעו וא"ל רב מתנה דאתיא מקרא דדמי לשמיטה ובשמיטה כתיב לא יגוש שאסור לתבוע מ"ה שפיר נקטו לישנא אינו רשאי לתובעו שיש איסור בדבר ודוק:
ובזה מיושב מה שרבינו הרמב"ם בפי"ג מה' מלוה כתב מלוה סתם בין בשטר בין בע"פ זמנו ל' יום ולא הביא הקרא מה שדרכו ז"ל בקודש בכ"מ דאיכא קרא מביא הפסוק אבל לפי הנ"ל ניחא דזה דוקא למאן דס"ל דעביד איניש דפרע תו"ז וקשה לשון אינו רשאי לתובעו וצ"ל דאתא מקרא דדמי לשחיטה והוי איסור לתבוע משום לא יגוש אבל לדידן דס"ל חזקה אא"פ תו"ז א"כ ל"ק כלל הלשון אינו רשאי לתובעו דדוקא לגבי תובע הוי תו"ז אבל גבי לוה ל"ה תו"ז ונאמן לומר פרעתי תוך ל' יום מ"ה לא אתי' כלל מקרא ודוק בזה היטב:
רש"י ד"ה מוסר שטרותיו לב"ד. הוא פרוזבול. מה שהקשו בתוס' על פירש"י למה פי' פרוזבול ולא פי' שטרותיו ממש עמש"כ ב"ה בגמרא:
תוס' בד"ה איכא דאמרי המלוה. אור"ת דהלכה כלישנא בתרא דה"נ מתני' מסייע ליה. פי' הדברים כדמקשה רב כהנא ממשנה דאומדין והא כולה בעי שלומי אלא ודאי דלי' שנים אינו משמט והנה רבא דחי לקושיא הלזו דמיירי במשכון ובמוסר שטרותיו וא"כ אין ראי' ממתני' וע"כ צ"ל דס"ל לר"ת דזה שינויא דחיקא דבמשנה סתמא מיירו ולא משמע דמיירי דוקא במשכון ובשטרות וכ"כ בריטב"א ע"ש. והנה לפירש"י ז"ל דמוסר שטרותיו היינו פרוזבול אבל המלוה היתה בע"פ א"כ אין ראי' כלל ממתני' דשפיר איירי מתני' בכל גוונא ומ"מ אינו משלמים כולה דביד המלוה לעשות פרוזבול ולא הפסידו כלל וכמ"ש בריטב"א אמנם התוס' לקמן בד"ה המוסר שטרותיו לא פירשו מפרוזבול רק שטרות ממש וע"כ דמשנה מיירי קודם תקנת פרוזבול וצריך לדחוקי בשטרות ממש והוי שינויא דחיקא לכן כתבו דמתני' מוכח כלישנא בתרא ודוק. ובזה מיושב שסידרו התוס' את דיבור המוסר שטרותיו בתר איכא דאמרי אף דרש"י ז"ל כתב זה דהוי פרוזבול על לישנא קמא היינו משום דבאמת י"ל יותר כרש"י דהיינו פרוזבול וא"כ מיירי מתני' בכל גוונא אפי' במלוה בע"פ אמנם לאחר שכ' התוס' לעיל בשם ר"ת דהלכה כל"ב דמתני' מסייע לה ע"כ פירשו המוסר שטרותיו שטרות ממש דמדאורייתא אינו משמט דמשנה דידן איירי קודם תקנת פרוזבול וכמש"ל ודוק בזה היטב:
והנה הרי"ף ז"ל השמיט כל סוגיין דידן ולא הביא זה דהמלוה לחבירו לי' שנים מה הדין בזה וכן דין זה השני דשמואל המתנה ע"מ שלא תשמטני שביעית או בשביעית וכבר תמה בריטב"א ע"ז שהרי הרי"ף בעצמו הביא דין דשמיטת כספים בגיטין ומדוע השמיט סוגיא דידן ע"ש. וכבר כתבתי למעלה ליישב א"ז ע"ש. ולולא דמסתפינא נלע"ד יותר בזה כיון דאמרי' בגיטין (דף ל"ו) דשביעית בזה"ז דרבנן דעבדי' זכר לשביעית וכ"פ הרי"ף ז"ל דבזה"ז הוי דרבנן ומ"ה תיקנו פרוזבול י"ל כיון דתיקנו שביעית זכר לשביעית דאורייתא אדרבא יותר גרע דלא מהני שום גוונא להנצל רק פרוזבול דנדע דאיכא שביעית בעולם אבל מלוה לי' שנים או שמתנה ע"מ שלא תשמט בשביעית אף דגבי שביעית דאורייתא מהני שאינו משמט אבל בשביעית דרבנן דהוי זכר לשביעית תיקנו יותר דלא מהני שלא תשכח תורת שביעית ועיין בריטב"א שכ' כעין זה דמ"ה תיקנו פרוזבול ותיפוק לי' דאפשר בע"מ שלא תשמט בשביעית ע"ש ובהנ"ל מיושב היטב דבשביעית בזה"ז ל"מ תנאי רק פרוזבול דוקא ולא בע"א ועמ"ש לקמן בעזה"י ליישב בזה כל הסמיכות דא"ר יהודא בהאי גוונא ודוק בכ"ז היטב:
גמרא. אר"י אמר רב הפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת א"ר כהנא ומה בין זה למגופת החביות א"ל זה חיבור וזה אינו חיבור. והנה רש"י ז"ל פי' דחייב משום מכה בפטיש והק' רב כהנא ממגופת חבית דאיתא (שבת דף קמ"ו) שמתיז ראשה בסייף ותמהו בתוס' בשבת(דף מ"ח ע"ב) הרי אמרי' התם דמ"ה מתיז ראשה דלעין יפה קמכוין ולא לפתח וא"כ מה מקשה רב כהנא הרי בבית הצואר מכוון לפתח משא"כ במגופה אין מכוון לפתח כלל ע"ש ובריטב"א כאן וזה באמת תמיהא רבתא.
והנלע"ד בזה דרב ס"ל להדיא כתובות דף ו' ובשבת ק"ב דהלכה כר' יודא דדבר שאין מתכוון אסור וא"כ מקשה רב כהנא שפיר לדידך דס"ל דדבר שאין מתכוון אסור וא"כ אמאי במגופה שרי הא אם הי' מכוון לפתח הי' חייב מחמת מכה בפטיש וא"כ אף באין מתכוון לפתח ג"כ אסור דדבר שאין מתכוון אסור ודוק:
אמנם עדיין יוקשה דהנה הרמב"ם ז"ל פסק דמלאכה שאצל"ג חייב עלי' ופסק בפ"י מהל' שבת דהמפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב אם להוציא ממנה ליחה פטור ומותר. והקשו המפרשים ומובא בהה"מ שם הרי אמרי' בגמ' דהוי משאצל"ג ואמאי פטור להוציא ממנה ליחה לשיטת הרמב"ם ז"ל דמלאכה שא"צ לגופה חייב וכ' הה"מ בשם בעל העתים ז"ל דבר יקר בזה דהרמב"ם ז"ל כ' דמ"ה לעשות לה פה חייב משום מכה בפטיש והנה מכה בפטיש בעצמותה אינה מלאכה דמה עושה בזה רק משום שמכוון לגמר מלאכה מ"ה בעי כונה דוקא למלאכה אבל בלא כונה אין כאן מלאכה כלל משא"כ בחופר גומא וא"צ אלא לעפרה דחפירה גופה הוי מלאכת בנין בעצמותה מ"ה חייב אף שא"צ לגופה ע"ש היטב שהוספתי בביאור הדברים ומעתה כיון דבענין דידן חייב משום מכה בפטיש א"כ צריך כוונה ממש אבל בלא כוונה אין כאן מלאכה כלל ואפי' קיי"ל בכ"מ דדבר שא"מ אסור מ"מ במכה בפטיש פטור א"כ הדרא קו' התוס' לדוכתא מה מקשה ר"כ ממגופת חבית הרי התם לעין יפה מכוון ולא לפתח מ"ה מותר וזה קושיא גדולה.
וליישב א"ז נלע"ד דבתוס' שבת (דף מ"ח ע"ב) הקשו עוד הרי אמרי' (שבת דף קמ"ו) דכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא א"ח עלי' רק גזי' משום לול של תרנגולים וא"כ מה מקשה ר"כ הרי פותח בית הצואר עשוי להכניס ולהוציא והוי כלי אבל במגופה אינו עשוי אלא להוציא יין או פירות וב' דר"כ מקשה כיון דאמרי' בבית הצואר חייב חטאת א"כ עכ"פ במגיפה אף שלא עשוי להכניס ולהוציא יהי' אסור מדרבנן ע"ש וא"כ כיון דפתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אסור משים גזי' של לול תרנגולים דהוי משום בונה כדאמר רב בשבת דף ק"ב וא"כ ל"ש בזה דבר שא"מ לרב דס"ל דבר שא"מ אסור ומקשה ר"כ שפיר ומה בין זה למגופת חבית אף דבבית הצואר אם הוי דבר שא"מ הוי מותר דבמכה בפטיש דבר שא"מ מותר כמש"ל בשם הה"מ משום דהוי דאורייתא אבל במגופה דהוי משום גזי' אף בדבר שא"מ צ"ל אסור ומשני לי' זה חיבור וזה אינו חיבור ול"ה פתח כלל כמ"ש רש"י ז"ל ודוק בזה היטב:
ומיושב בזה שפיר למה הובאו דברי רב יודא כאן בסוגייא דידן וכמו שהקשה ברש"י ולפי הג"ל ניחא דכבר כתבתי לעיל אף דבשביעית דאורייתא מהני המלוה לי' שנים וגם מהני שמתנה ע"מ שלא תשמט בשביעית אבל בזה"ז דהוי זכר שלא תשכח שביעית אדרבא גרע טפי ולא מהני וצריך פרוזבול דוקא מ"ה מביא סמיך לזה קושיות ר"כ דהוי ג"כ כה"ג אף דבמכה בפטיש דאורייתא דבר שא"מ מותר אבל בדרבנן אף שא"מ אסור ודוק בזה היטב:
והנה הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' שבת הביא דין זה דפותח בית הצואר בשבת חייב וחשבו בין החיובים דקורע ע"מ לתפור אף דל"ה ע"מ לתפור מ"מ כיון דהוי מתקן חייב כמו בקורע בחמתו ע"ש. ועיין במג"א (סי' שי"ז) שתמה על העולת שבת ובאמת משמע מרמב"ם כדברי עולת שבת דחייב משום קורע ועיין במחצית השקל שם ויש לעיין איך מפרש דברי הגמרא שמקשה ר"כ מה בין זה למגופת חבית אם חייב מחמת קורע א"כ מה שייך מגופה להכא ונראה דבקורע אינו חייב רק בקורע מקום ב' תפירות א"כ בפותח בית הצואר איכא ב' חיובים בקורע מקום ב' תפירות אף שלא נגמר הפה חייב משום קורע ובגוונא שכבר נפתח אך שלא נגמר כולו ועכשיו גמרו לפה אף דל"ה מקום ב' תפירות חייב משום מכה בפטיש ומקשה ר"כ שפיר כיון דאמרת דחייב משום מכה בפטיש ג"כ מה בין זה למגופה וזה ג"כ כוונת הריטב"א כאן ומובא ג"כ בכסף משנה שכ' נהי דל"ה קורע ע"מ לתפור היינו בגוונא שלא קרע מקום ב' תפירות מ"מ חייב משום מכה בפטיש ועיין במג"א שם ותבין ודוק היטב:
שם. אר"י אמר רב ג' לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב של יין ומראיהן כמראה יין ונפלו למקוה לא פסלוהו. כתב רש"י ז"ל ופסול מקוה במים שאובין דרבנן הוא ע"ש. כוונת רש"י ז"ל בזה דמה נ"מ אם פסול דאורייתא או דרבנן, נלע"ד כן דר"כ מקשה מה בין זה למי צבע וא"ל רבא התם מיא דצבעא מיקרי הכא חמרא מזיגא מיקרי והרי פסול ג' לוגין שאובין תלי בשינוי מראה ומה לי אם איקרי הכי או הכי ס"ס נשתנה מראה שלהן ולכן כ' רש"י ז"ל דפסול ג' לוגין מדרבנן הוא ולכך במיא דצבע אף שנשתנו מראיהן מ"מ מיא מיקרי ואתי לאחלופי בשאר מיא אבל אם הי' פסול שאובין מדאורייתא ל"ה מי צבע פוסלין וזה דא"ר יוסי מי צבע פוסלין המקוה בג' לוגין והרי משכחת פסול מקוה ברביעית שאובין בתחילת המקוה כמש"כ בריטב"א כאן בארוכה ואמאי ל"א ר' יוסי שמי צבע פוסלין ברביעית אולם כ' הר"ן ז"ל על הרי"ף בפ"ב דשבועות בשם חבל ראשונים דפסול מקוה בתחילתו הוי דאורייתא ומ"ה שוב אינו פוסל כיון דנשתנו מראהו ומ"ה מביא האי דרב יודא הכי ג"כ דדמי דהא לדעיל דאף דמדאורייתא בשינוי מראה אינו פוסל מ"מ כיון דפוסל מדרבנן גרע יותר וכיון דמיקרי מיא דצבעא פוסלין ודוק בכ"ז היטב מאד: