הרחב דבר/דברים/כב

הרחב דבר דברים כב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

והא שלא למדנו זה הדין מדכתיב בפ׳ משפטים כי תפגע שור אויבך. וכמו דאי׳ בפסחים דקי״ג בקרא דפריקה כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו. ומיירי בשונא ישראל ומי שרי למיסניה הא כתיב לא תשנא את אחיך בלבבך. אלא מיירי בעביד עבירה. וא״כ ה״נ באבידה דכתיב שור אויבך. מיהו למש״כ בפ׳ משפטים שם ובכ״מ. דבמקום דכתיב אויב סמוך לשונא פי׳ בת״א בעל דבבו. היינו מקניט בדברים היינו מחרפו מגדפו. ולפי זה מיושב שפיר לדעת הרמב״ם בהל׳ דעות פ״ו ה״ה שהמכה את חבירו והמחרפו אע״ג שאינו רשאי אינו עובר על לא תשנא. מש״ה בלשון אויבך לא קשה שהרי אין בזה אזהרה מפורשת. אבל על שנאך דבלב ממש שפיר קשה. מיהו דעת השאלתות דר״א סי׳ כ״ד אינו כן אלא כש״כ דעובר בזה הלאו. וא״כ קשה אמאי לא מדייק הג׳ במקרא הקודם דכתיב באבידה שור אויבך. דאפילו של רשע עובר עבירה חייב להחזיר. ונראה דבאמת משמעות אויבך שהוא אויב לך ולא שאתה אויבו. וא״כ לא קשה ומי שרי למיסניה. מיהו בשנאך שפיר קשה. אחר שאינו שונא אלא בלב מאין יודע שהוא שונאך. וע״כ הפי׳ שאתה שונאו מש״ה שפיר מקשה הגמ׳ ומי שרי:

והא שפסק הרמב״ם צער בע״ח דרבנן. הוא מסוגיא דפסחים דקי״ג דמפרש שנאך דקרא בשונא ישראל ולא שונא עובד כוכבים. ואי משום צער בע״ח מה לי ישראל או עובד כוכבים כדאי׳ בב״מ שם. והגר״א בחו״מ סי׳ ער״ב הקשה ע״ז הפסק מהא דקי״ל בהל׳ שבת צער בע״ח דאורייתא. ונראה דמחלק בבע״ח שמזונותיו עליו ואסור לטעום בעצמו קודם שיתן לבהמתו. ממילא ה״ה שאר צערא משא״כ בהמת חבירו.

והנה כ״ז ביארתי לדעת תנא דמשנתנו דעל כל מצוה מטיבין בעוה״ז. אבל מבואר שם בקידושין דר׳ יעקב חולק וס״ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא זולת מצות גמ״ח שאדם אוכל פירות בעוה״ז ואיתא שם בברייתא ר״י אומר אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחה״מ תלוי בה. בכאו״א כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך בשלוה״ק כתיב למען ייטב לך והארכת ימים הרי שאמר לו אביו כו׳ אלא למען ייטב לך לעולם שכולו טוב ולמען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך. משמע דמפרש תרווייהו קראי בעוה״ב. ואם כן קשה שינוי הלשון מדוע הקדים בכאו״א למען יאריכון ימיך ואח״כ למען ייטב לך ובשלוה״ק להיפך ולאו דבר ריק הוא. ונראה דמכאן למד ר׳ יעקב הא דתנן באבות רי״א יפה שעה אחת קורת רוח בעוה״ב יותר מכל חיי עוה״ז. יפה שעה אחת בתורה ומע״ט יותר מכל חיי עוה״ב. ולכאורה שני המאמרים הללו סותרים זא״ז דאחר דיפה שעה אחת בתורה ומע״ט בעוה״ז. א״כ היאך יפה שעה אחת בעוה״ב יותר מכל חיי עוה״ז. אלא הענין כמש״כ בס׳ בראשית ב׳ ט׳ דמי שעובד את ה׳ מיראת העונש ואהבת שכר בזה יפה שעה אחת בעוה״ב יותר מכל חיי עוה״ז. וכדעתי׳ דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא דיותר טוב שיקבל שכרו משלם בעוה״ב. וא״כ איזה טוב יש באריכות ימים בעוה״ז אחר שקורת רוח בעוה״ב יפה מזה. אבל בעובד מאהבת ה׳ ודאי יקרה שעה אחת עבודת ה׳ בעוה״ז יותר מחיי עוה״ב שאין בה עבודה. מעתה מי שעובד מאהבה ודאי ראוי לאריכות ימים בעוה״ז. דזהו שכרו שנוח וערב לו יותר מחיי עוה״ב. והנה בכבוד או״א כתיב כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה׳ אלהיך. וביארנו שיעשה שלא בדעת אנוש הנותן ע״ז המצוה אלא רק משום שצוך ה׳ אלהיך. ובשלוח הקן וכדומה לא הוצרך להזהיר ע״ז. שהרי אין דעת האדם נותנת למצוה זו אלא שהקב״ה מצוה. וממילא עושה בשביל הצווי אחר שכן מי שנוהג כבוד אב בזה האופן ה״ז עובד מאהבה. ולמעלה מטבע אנושי שמבקש שכר. ומש״ה כתיב למען יאריכון ימיך בעוה״ז כמשמעו דלאיש כזה הוא שכר גדול ואח״כ למען ייטב לך בעולם שכולו טוב. אבל בשלוה״ק מיירי בעובד מיראה. א״כ אין בזה שכר בהארכת ימים בעוה״ז. מש״ה כתיב למען ייטב לך בעוה״ז והארכת ימים בעולם שכולו ארוך. ולא כתיב אריכות ימים בעוה״ז. והיינו שדקדק התנא בברייתא דקידושין הנ״ל לסיים אלא למען ייטב לך קודם ולמען יאריכון ימיך. ובקרא דכבוד אב כתיב תחלה למען יאריכון ימיך. וקרא דכבוד אב קודם לשלוה״ק וגם בתחלת הברייתא הקדים זה המקרא דכבוד אב לשלוה״ק. אלא לא דריש בסוף הברייתא אלא למען ייטב לך דכבוד אב והארכת ימים דשלוה״ק. ול״ד נקיט למען יאריכון ימיך. והאי גברא דחזי ר׳ יעקב לא היה עובד מאהבה. מש״ה מת מיד והגיע תומ״י לחיי העוה״ב שיפה יותר מכל חיי עוה״ז:

ומזה יש ללמוד לענין מה שהעלה הנמוק״י יבמות פ״ב על הא דתניא ואם באו עדי טומאה יוציא. דקמ״ל שאע״ג שאין אנו יודעים אם היה באונס או ברצון תולין שהיה ברצון. שאין הדין ברור אלא באופן דתנן התם הנטען על האשה והוציאה מת״י ופרש״י נחשד. וע״ז אמר רב ובעדים פי׳ עדי ביאה וכפי׳ הנמוק״י שאין אנו יודעים אם מתחלה הי׳ ברצון מכ״מ אסורה לבעלה. אבל דוקא בנטען עלה משא״כ באינו נטען באמת נאמנת לומר שמתחלה היה באונס . והכי הוכחנו בהע״ש סי׳ קל״ד אות י״ב דעת רש״י בכתובות ד״ט:

מיהו לדעת הרמב״ם שכ׳ דאם בשדה מוכח שהוא אונס ודאי. צ״ל דדוקא ושכב עמה שרואין שהי׳ הסוף ברצון. אין לחייב את הבועל משום אונס אלא אם היו עדים שהי׳ תחלה ג״כ באונס. משא״כ אם לא ראו שהי׳ בסוף ברצון. יש מזה להוכיח שהי׳ אונס מתחלה ועד סוף. והראב״ד אינו מחלק בדבר. ולעולם בעינן עדים:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.